עבר עריכה על ידי נגמרו לי השמות בתאריך כ' באדר תשפ"ג 18:09
@ששיק יקרה,
קודם כל זו ממש לא שאלה מטומטמת. זו שאלה שטומנת בחובה הרבה מאוד חוויות, מחשבות, רגשות, צרכים, מטענים ועוד אצלך (ואולי גם אצלו).
לכן מעולה ששאלת!
ועוד יותר מעולה שאת רוצה ללמוד איך מתקדמים מכאן.
אני רוצה לכתוב לך הרבה מאוד, אנסה להתייחס לפי סעיפים:
א. לגבי מה שכתבת:
"אחרי שהגדולה נולדה התעקשתי שהוא יהיה אחראי על המקלחת.
הוא לא הבין,
אמר שאני מסתדרת.
אבל אני הרגשתי שהוא חייב לעשות *משהו* איתה, איזה טיפול (אני עשיתי הכל, והנקתי שזה די הכל בגיל הזה) כדי שיהיה ביניהם קשר של הורה ילד ולא דוד אחיין .
ומזל! כי היום זה הדבר היחיד שהוא עושה בבית.
ולא מרוע, אני לא רוצה שתחשבו שהוא בן אדם לא טוב."
אפשר להתחיל לזהות כאן דפוס שכנראה התקבע בדינמיקה הזוגית ביניכם, בו את יותר לקחת "תפקיד" של לוקחת דברים על עצמך, יותר אחראית, יוזמת, עושה דברים בבית ועם הילדים,
ובעלך ב"תפקיד" העוזר לך מתי שאת צריכה.
והמצב בו את נמצאית כרגע,
בתסכול, בכעס, באכזבה,
בעצם אומר לך: מה שעבד עד עכשיו כבר לא מתאים לנו.
וזה בסדר גמור!
ואפילו נפלא בעיניי!
כי זו הזדמנות מתנה להתבוננות על כל מציאות חיינו,
ולראות איך אפשר לגדול מתוך כך.
ולא רק בפן הזוגי לגדול,
אלא גם בפן האישי.
הקב"ה בחוכמתו יצר בתוך מערכת הנישואין הזדמנויות נפלאות נפלאות לגדול ולצמוח ולהתפתח.
גם בזוגיות שלנו
אבל גם בבני האדם שאנחנו בפני עצמינו.
הנישואין והעבודה עליהם זהו בעצם חדר הכושר הטוב ביותר להרחבת כוחות הנפש שלנו,
לגדילה, צמיחה והתפתחות שלנו.
וכאן אתם נמצאים עכשיו. ואני יודעת שזה קשה ומתסכל ורוצים כבר להגיע "לסוף הדרך", אבל הכל בסדר! לאט לאט.
אתם בדרך
וכעת אתם בעיצומה של הדלת לגדילה מתוך כך ב"ה.
אם נביט רגע במה שכתבת, (כמובן שלא במבט ביקורתי/מאשים אלא רק במבט מתבונן שרוצה לראות רגע את הדברים "מבחוץ"), יכול להיות שנראה כמה דברים מעניינים מהמקום בו כל אחד מכם רואה ומתנהג במציאות הנוכחית:
אצלו - בדיוק כמו שכתבת - הוא לא עשה את הדברים האלה מרוע! הוא אדם טוב כפי שהעדת עליו!
אלא כנראה הוא באמת *לא הבין* אותך כפי שכתבת ,
הוא לא הבין שאשתו לא מסתדרת, הוא לא ראה את זה.
הרי הוא התרגל (וגם את הרגלת אותו. שוב, כותבת ממקום מתבונן ולא ביקורתי 
) שאשתי מסתדרת תמיד, מתקתקת תמיד, עושה הכל ביד רמה - אז אני בעצם לא נצרך כאן. אין לי באמת סיבה לעשות משהו.
ורק לאחר שכן הבין זאת, הוא פעל אחרת.
כלומר, לאחר ששמע ממך את הרצון והצורך שלך שיהיה שותף למשל במקלחת של הילדה - הוא שם!
אפשר לראות כאן את *הרצון* שלו, גם בזה וגם בשטיפת כלים שלו ביום שישי, בספונג'ה שלו, בעבודה ובפרנסה שהוא מביא וכן הלאה - שהוא כן רוצה לעשות טוב! הוא פשוט זקוק להכוונה בזה.
אבל הרצון הזה מאוד משמח ומאוד מעיד עליו ועל האדם שהוא, וכמובן גם מעיד שהוא יכול! וכאשר הוא רוצה - הוא גדל, משתנה, מתפתח!
וזה חשוב מאוד.
ואצלך - רואים כאן שהמקום ממנו יצאת הוא בעיקר איך *את* התעקשת שהוא יהיה אחראי על המקלחת,
איך *את* הרגשת שהוא חייב לעשות משהו איתה.
כלומר ניתן לראות כאן את אותו הדפוס שהזכרתי קודם - דפוס בו בעצם את מחזיקה את המושכות, את החבל, ובעלך יותר משחרר.
וככל שזה מתקבע וככל שעוברות השנים, וככל שנוספים עוד ילדים או עומס לחיים - את *יותר* מחזיקה חזק את החבל, ובעלך *יותר* משחרר.
והמקום הזה כאמור דורש ורוצה שינוי כעת. וזה נפלא! (וגם מתסכל כמובן בו זמנית )
גם בעיני בעלך, אני בטוחה שגם הוא רוצה כאן שינוי, כי לאף אחד לא נעים להרגיש בינו לבין עצמו או בינו לבין אשתו היקרה שהוא לא מספיק, שהוא לא שווה, שהוא לא טוב, שהוא לא מוערך, שהוא עצלן וכן הלאה.
לכן צריך לראות איך גדלים מכאן.
איך משנים את הדינמיקה הזו ומגיעים לאיזון.
איך מגיעים למציאות שנותנת ***מקום גם לך וגם לו***, מציאות שמצליחה לענות *על הצרכים של שניכם*.
וזה לגמרי אפשרי ב"ה!
ב. לגבי מה שכתבת:
"הוא עובד,
מפרנס,
עדין
ורגיש.
אבל מה, הוא קצת עצלן וקצת מכור למשחקי מחשב."
קודם כל לגבי התפיסה שהוא עצלן - אם נחזור רגע לסעיף הקודם, נראה שבעצם הוא כן עובד ומפרנס בכבוד את הבית, הוא כן מקלח, הוא כן שוטף ריצפה וכלים, הוא כן לוקח את הילדים לבית הכנסת, לומד איתם פרשת שבוע וכן הלאה - כלומר הוא לא עצלן.
אלא מה הוא כן - הוא משחק במחשב.
וכאן דרושה לענ"ד התבוננות מעמיקה שרואה ומכירה לעומק את שניכם וכמובן את המציאות השלמה בה אתם חיים. יכולות להיות כאן הרבה מאוד אפשרויות למענה ותשובה, ואף אחת מהן לא דומה לשנייה.
כמה אפשרויות למשל שעולות לי כרגע (יש כמובן עוד):
1. לא דומה מצב של התמכרות, שבו אם בעלך באמת *מכור* - כפי שכתב בחוכמה @פשוט אני.. -
הדגש והעבודה צריכים להיות במישור הזה של ההתמכרות דרך איש מקצוע המוסמך לטיפול בהתמכרויות (כדוגמת רטורנו למשל).
2. אם מדובר בכלל על מצב שמשחקי המחשב והשהות במחשב הם בעצם *בריחה* - כלומר שבעלך בורח לשם בעקבות לחץ / סטרס / קושי / כאב / דיכאון / חרדה / כל דבר אחר שיש אצלו - שאז המיקוד והעבודה תהיה לטפל בלהוריד ולהסיר מהחיים ומעצמו את אותו לחץ / גורם מכאיב וקשה שיש.
גם כאן הכתובת יכולה להיות טיפול אישי אצל איש מקצוע, כמובן שזה מאוד תלוי במה מדובר.
3. יכול להיות שבכלל מדובר במצב של תפיסת עולם ותפיסת חיים שונה - כלומר אם *בעיני בעלך ובתפיסה שלו* הוא עובד קשה ומפרנס את הבית בכבוד ב"ה, וכאשר הוא מגיע הביתה זה בעצם עבורו זמן של איוורור, כיף, מנוחה, שאותה הוא מוצא למשל במחשב ובמשחקי המחשב. וכל עוד הבית מתפקד, יש פרנסה, כולם בריאים ושמחים ב"ה - אז הוא אומר לעצמו בעצם בראש (בתת מודע, כן? ): "יופי הכל בסדר אז כל זמן פנוי שיש לי בעצם אלך לאותו איוורור וכיף במחשב".
אם מדובר באמת על תפיסת עולם שונה, המיקוד והעבודה כאן תהיה קודם כל לראות *אותו*, להבין *אותו*, ואת כל העולם הפנימי שלו, כמובן לבקש לשמוע ממקום מברר וסקרן ולא ממקום "עליון" או "מבקר", וממש לשמוע אותו יותר, להבין *אותו* יותר, איך אתה בעלי היקר רואה את הדברים?
מה זה עבורך להיות במחשב?
מה זה עבורך זמן פנוי?
מה עוד אתה חושב או מרגיש בנושא?
וממש לשמוע אותו. עד הסוף. בנחת. בלי לענות בשלב הזה, אלא רק לשמוע ולהבין עד הסוף.
ולאחר מכן לתקשר ולתווך לו את *הצרכים שלך* בתוך כל זה.
למשל הצורך שלך בזמן משפחתי, הצורך שלך בזמן זוגי, הצורך שלך בשותפות ונוכחות הורית וכן הלאה…
וכאשר את מתווכת לו את זה, את לא סותרת את העמדה שלו, אלא להיפך, את רואה את העמדה שלו ונותנת לו את כל המקום שלו. ויחד נותנת גם *לך* ולצרכים שלך את כל המקום שלהם.
בצורה הזו,
על גבי הבסיס של ההבנה ההדדית שכה חשובה ונצרכת כאן -
אפשר לבנות עוד קומה מעל של מציאת פתרונות אפשריים למצב שיתאימו ויהיו טובים ונכונים *לשנינו*, בלי שנרגיש שזה צריך לבוא אחד על חשבון השני,
בלי להרגיש שזה או אני או הוא
אלא שזה *גם וגם* גם לי יש מקום וגם לבעלי יש מקום!
והשלב הזה יכול להגיע כאמור אחרי שמגיעים להבנה הדדית ונותנים מקום וניראות לצרכים של שנינו, ואז פנויים רגשית-נפשית למצוא פתרונות יישימים ומותאמים אלינו (ולא להיות עסוקים בדיבור של "מטען" שלי שמדבר עם "מטען" שלו…)
(אפשרות לדוגמא של פתרון כזה - לתחום זמן שבו בעלך איתך ועם הילדים, להסביר מדוע דווקא הזמן הזה חשוב עבורך. כמובן לשמוע גם אותו ולשמוע אם הזמן הזה מתאים לו, ואחרי שהחלטנו *יחד* על זמן כזה - אנחנו יודעים שזהו זמן משפחתי/זוגי/הורי וכן הלאה.
את - מקבלת את הצרכים שלך כנ"ל
ובעלך - יודע שלאחר אותו הזמן הוא יכול בכיף לשחק במחשב ולקבל גם את הצורך שלו באיוורור ובמנוחה ובכיף.
מדגישה שוב, חשוב שהשיח הזה יתן מקום לשניכם וישמע את שניכם עד הסוף.
אם למשל בעלך יאמר שלאחר העבודה הוא זקוק לזמן להתאפס על עצמו, חשוב לקחת גם את זה בחשבון.
ואם את תאמרי שבזמן ההשכבות את צריכה עוד יד או לראות את הילדים הולכים לישון עם חיבוק ונשיקה של אבא וזה כ"כ ממלא ומשמח אותך ואותם, חשוב גם את זה לקחת בחשבון.
כלומר ממש למפות את הצרכים שלכם
ועל גביהם את הזמנים ביום ובלו"ז המפורט והספציפי שלכם בהם זה מתאפשר.
כמובן שבשאר הזמן שלא החלטתם עליו -
את עובדת על לשחרר
על לקבל אותו כמו שהוא,
ולקבל את זה שהוא במחשב כי זה מה שהוא בוחר כרגע וזה מה שעושה לו טוב.
והוא עובד על למצוא את האיזון הנכון בין הצורך שלו באיוורור וכיף לבין המאזן המשפחתי, אשתי, הילדים, דברים שגם לי חשובים כמובן כערך משפחתי.
- ושיתוף קטן לגבי הסעיף הזה - אצלנו באמת בעלי נמצא בסעיף 3 וגם מאוד אוהב לשחק במחשב ממקום שזה פשוט משהו שעושה לו טוב וכיף. בתחילת הנישואין לא הצלחתי כ"כ להבין את המקום הזה, ועם הזמן למדתי (וגדלתי גם בתור עצמי ) שזה בסדר גמור שאנחנו שונים וחושבים שונה. אנחנו אנשים נפרדים. והיום כאשר אני רואה אותו משחק במחשב אני מחייכת ושמחה שפשוט כיף לו. כמובן שמצאנו ב"ה את האיזונים שנכונים לנו בכל התחומים, אבל זה היה בהחלט תהליך ובהחלט דרך, לא הכל ביום אחד 🙂
ואגב גם הילדים זכו להיתרם דווקא מהמשחקים הללו ומוצאים שחלק מזמן האיכות עם אבא קשור למשחקים ממש נחמדים ומגניבים שלי אישית עושה כיף לראות אותם משחקים ובונה בהם גם דברים חשובים. כלומר אני מוצאת ומצליחה לראות גם עוד דברים טובים שקרו מהשוני הזה בינינו, ודווקא ממנו.
ואם מגיעים למקום שאנחנו לא מאוימים מהשוני, אלא מתברכים מהשוני, רואים מה הטוב שאפשר ללמוד ולקחת מכל אחד, אנחנו לגמרי גדלים.
ג. לגבי מה שכתבת:
"אני ביקשתי ממנו כמה פעמים לא לשחק לפני המקלחות, שיהיה איתנו בסלון.
והוא אומר שמשעמם לו.
זה סופר מעליב!
משעמם לו להיות עם אשתו והילדים שלו.
והוא לא מבין למה זה מעליב"
כאן את כבר מתארת זמן ספציפי שנראה שחשובה לך השותפות (בהמשך לסעיפים הקודמים) - זמן המקלחות.
צריך לעשות כאן הפרדה בין הצורך שלך - מתי אני זקוקה לעוד יד ולשותפות הזו,
לבין שאר הדברים.
כשהוא אומר ש"משעמם לו" (אגב, באמת בחירת מילים לא מוצלחת במיוחד, אבל כולנו בני אדם…) - מאוד יכול להיות שהוא מתכוון למשהו מסוים,
אבל את שומעת משעמם לבעלי = אני משעממת אותו. הילדים משעממים אותו. המשפחה שלנו משעממת אותו. הוא בכלל לא אוהב או לא אכפת לו מאיתנו.
והפירוש הזה מאוד מאוד מכאיב, בטח.
רק זה ששוב כתבת שהוא לא מבין מה מעליב - מאוד יכול להיות שעבורו ***הפירוש הזה לא נכון אלא אחר***
עכשיו אינני מכירה אותו ולא יכולה לדעת מהו הפירוש הנכון,
אבל הייתי מציעה לברר.
לשאול.
ככה קצר ככה פשוט.
פשוט לשאול במקום לפרש.
"דני אמרת שמשעמם לך.
אני משעממת אותך?"
-"לא".
"אז מה משמעמם אותך?"
-"אה התכוונתי שאני אוהב לעשות כמה דברים במקביל ואין לי בעיה להיות מרוכז גם וגם וגם אז אני פשוט רוצה תוך כדי לנצל את הזמן כמה שיותר לעוד דברים כולל המחשב"
"רגע אז אני לא משעממת אותך?"
-"לא ממש לא. את הכי מעניינת אותי!"
(סתם דוגמא של דו-שיח כן? הכוונה היא להראות שכדאי *לשאול* את בן/בת הזוג מה שאנחנו לא מבינים במקום לפרש במוח שלנו, כי פעמים רבות הפרשנות שלנו איננה תואמת כלל את המציאות ואת מה שהשני התכוון.
לכן מעניין לשמוע אותו ולמה התכוון.
ולשאול עד שתביני.
לזכור לא להיגרר לפרשנות מחודשת, אלא כל עוד לא הבנת - לשאול לשאול עד שתביני. ממש לשים סימני שאלה שמופנים אליו בסוף (במקום סימני קריאה בסוף שאנו שמים אצלנו בראש כאשר אנחנו מפרשים…)
אגב, זה בדיוק אותו דבר גם במציאות של האוזניות ושמיעת הפודקסט תוך כדי ביצוע המטלות בבית.
כלומר יכול להיות שניהול הזמן וחלוקת הקשב של בעלך יכולה להיות מותאמת לו או אפילו יותר יעילה עבורו כאשר הוא עושה כמה דברים במקביל
(גם אצלך זה לפעמים בא לידי ביטוי, כמו שלמשל כתבת שאפשר להיות גם בטלפון וגם עם הילדים בו זמנית כאשר ציינת שענית לו שזה שאת עם הטלפון זה לא סותר את זה שאת יכולה גם להיות עם הילדים…)
אבל גם כאן כדאי מאוד לבצע שיח טוב ומברר ומפרה בין שניכם למציאת האיזונים על גבי ההבנה השלמה והעמוקה של כל אחד ואחת מכם.
- ועוד משהו לגבי ה"משעמם לו" שיכול להיות אפשרי - אולי אחרי שמנסים לראות מה בדיוק משעמם אותו אפשר לראות גם מה יכול לעניין אותו בתוך זה. אם למשל רק מקלחת משעממת אותו, אולי קריאת סיפור לא תשעמם אותו?
אולי משהו אחר שעושה עם הילדה?
כמו שלומד איתה פרשת שבוע בשבת למשל, או כל דבר אחר *שהוא מתעניין בו*
ואז ממילא כאשר הוא עושה זאת עם הילדים הוא לא ישתעמם.
כי באמת לא את כולנו מעניין אותו הדבר, ויש כאלה שיותר חזקים במשהו מסוים, וכאלה שיותר חזקים ומתעניינים דווקא במשהו אחר, לכן כדאי למצוא מהם הדברים ומהם המקומות בהם הוא יכול גם להיות עם הילדים וגם בדברים שמעניינים אותו.
ואם אחרי כל זה עדיין נשאר ש*הכל* משעמם - אז אין מה לעשות, לפעמים עושים גם כשמשעמם
וגם כאן הדרך הנכונה תהיה איך לתווך לו את זה בצורת צורך שלך ושל הבית או הילדים, עם התמקדות בתקשורת מקדמת שתאפשר זאת.
ד. לגבי מה שכתבת:
"הוא גם אומר שגם אני בטלפון. נכון, אבל לא באותה רמה שהוא במחשב, ולפחות עם טלפון אפשר לטפל בילדים תוך כדי!"
כאן מעניין לראות איך בעלך חווה ותופס את זמן השהות שלך בטלפון.
עבורו זה כנראה מאוד דומה.
כלומר זמן להתאווררות, מנוחה, כיף.
אלא שכאן הוספת את עניין הטיפול בילדים. ואת *זה* צריך לתווך לו.
כלומר - אני מבינה שאתה זקוק לזמן התאווררות ולגמרי לגמרי מקבלת ומאפשרת את זה, ברור. גם אני זקוקה לזה ובטלפון. רק בוא נמצא יחד את האיזונים שנכונים לשנינו גם בשגרת הטיפול בילדים".
שיח כזה יכול לברר ולקדם אתכם ב"ה הרבה יותר מאשר שיח מאשים של מי יותר או פחות בטלפון או מי יותר או פחות בסדר…
ממש לנסות לתת אחד לשני את ההרגשה שמקבלים אותו כמו שהוא. זה נורא חשוב וזה בעיני בסיס להרבה מאוד פתרונות שיכולים לקרות אצלכם בעקבות כך ב"ה.
ה. לגבי מה שכתבת:
"האם מה שמפריע לך זה עצם המשחק שלו?
לא. אחרי שהם הולכים לישון, אין שום בעיה שישחק. אגב הוא משחק עד מאוחר מאוד ומתלונן שהוא עייף בעבודה. בעיה שלו, אני לא מתערבת.
או שלא עוזר לך מספיק בבית?
כן, אבל כמו שאמרתי, עם זה עוד אני יכולה להסתדר. הכי קשה זה שישי.
או שאת מרגישה שהיית רוצה חוויות משפחתיות משותפות בתדירות גבוהה יותר?
בהחלט
או שאין לכם זמן זוגי?
זו שאלה מעניינת כי נגיד אני מתכננת זמן זוגי, ביום שישי אמרתי לו אנחנו הולכים לטייל וטיילנו איזה חצי שעה. אבל זה מאמץ שלי בלבד. זה גם מעליב"
כאשר ענית על השאלות הללו בעצם מיפית וזיהית חלק חשוב מהצרכים שלך, וזה נפלא.
הבנת שאת בעיקר צריכה אותו בזמן הערות של הילדים (וכאשר הם ישנים אין לך כל בעיה עם המחשב),
הבנת שאת בעיקר זקוקה לעזרה של בעלך ביום שישי,
הבנת שחשובים לך החוויות המשפחתיות, ולראות איפה זה משתלב בחיים,
הבנת שמעליב אותך שאת יוזמת את הזמן הזוגי שחשוב לך. (אגב כאן, מאוד מובן למה זה מעליב אותך, אבל אולי גם כאן אפשר לשנות את ההסתכלות והמיקוד ולראות שחלק מהחוזקות שלך הן יוזמה, ליזום דברים, ואולי יוזמה היא לא הצד החזק אצל בעלך, אבל בטוח יש לו חוזקות אחרות. ובטוח יש לו חוזקות אחרות גם בדברים שדווקא את פחות חזקה בהם. נסי לחשוב על דוגמאות כאלה, זה יכול מאוד לעזור, כי כאשר אנחנו מבינים שזה לא שלא אכפת לו ממני והזוגיות = לכן הוא לא יוזם, לא! זו משוואה לא נכונה
אלא הוא לא חזק ביוזמה = לכן הוא לא יוזם. אבל בדברים אחרים הוא חזק ודווקא הם מראים לי שאכפת לו ממני ושאני והזוגיות חשובים לו!
וגם בעצם זה שבא איתך לטיול, כלומר חוזקה ביישום של הדברים בשטח שיש לו כאן - גם זה כן מראה שאכפת לו ממך!
יש פשוט אנשים שפחות חזקים בצד הזה של ליזום דברים. וזה בסדר. אם נבין שיש להם חוזקות אחרות, ודרכם נראה את האהבה והאכפתיות כלפינו ולאו דווקא במה שהם חלשים בו, כי זה באמת באמת לא אומר שלא אכפת לו, אלא שפשוט זה לא הצד החזק שלו…
ו. לגבי מה שכתבת:
"לגבי מה שאני חושבת לנכון, יש דברים שאני יודעת שהם נכונים, פשוט כי מה לעשות שיש לי יותר ידע בניהול בית וילדים? הרי אני עושה את זה! למשל משהו שחוזר הרבה פעמים זה שאני רואה שהילדה יותר עייפה מהרגיל. אני אומרת לו שצריך לקלח אותה ב17 ולא ב18 כי היא לא תרדם ב19 כרגיל אלא ב18. ושאם הוא יחכה, יהיה קשה לקלח אותה היא תבכה בהיסטריה.
הוא מזלזל בניסיון שלי. הוא אומר לא זה בסדר היא יכולה עוד. ובסוף מקלח אותה תוך כדי צרחות ומתוסכל."
מאוד הגיוני שבעקבות כך שאת שוהה יותר זמן עם הילדים, הבית והניהול השוטף - את יותר תדעי דברים. נכון מאוד. אבל זו לגמרי עצם הבעיה שאת מציגה כאן.
כלומר את *רוצה לשנות את זה*
את רוצה שהוא יהיה יותר מעורב
לכן הוא לאט לאט צריך יותר ויותר לתפוס נפח בשהות בבית ועם הילדים וכו'.
והוא יוכל לעשות זאת בעיקר ככל שאת תשחררי בדברים שנוגעים לו.
כלומר המקלחת עליו? את יכולה לומר לו פעם אחת את שעות השינה ומה את חושבת שנכון, זה בסדר גמור.
אבל אם הוא בוחר אחרת - אולי דווקא לשחרר לו את זה. לתת לו להתנסות. גם אם הוא יקלח אותה בוכה - שיבין בעצמו על בשרו את זה.
הוא צריך ממש מהתחלה להתחיל להכיר את השטח.
להתנסות.
בעצמו.
אם כל פעם אשתו תבוא ותגיד לו מה ואיך בדיוק לעשות - הוא לעולם לא יוכל *באמת* לקחת את זה לבד על עצמו.
הוא לא יוכל ללמוד כך.
הוא לא יוכל לגדול כך.
הוא ימשיך להיות ב"אין כניסה" או "אין מוצא" שמצד אחד אשתי מבקשת שאהיה נוכח ואני נוכח אבל מצד שני היא אומרת לי מה לעשות בדיוק כך וכך אז בעצם כל מה שאני עושה לא טוב…
לכן יקרה דרושה כאן גם עבודה שלך (בדומה לסעיף א) על לשחרר לו את החבל.
לראות מה חשוב לך שזה יעשה רק על ידך ובדיוק בדיוק כמו שאת רוצה (ושם לקחת את זה על עצמך באמת, לפחות כרגע),
ומה אפשרי לך לשחרר לו - ושם לתת לו את כל האוטונומיה והעצמאות שיש!
ממש לשחרר.
אם קשה לך, הייתי מציעה אפילו ללכת לחדר לקרוא ספר או משהו או לצאת לסיבוב קליל בחוץ לשמוע שיר שאת אוהבת.
אבל הדפוס ישתנה רק אם *שניכם* תתנו לו להשתנות.
ולא לקבע אותו עוד ועוד בכל מיני וריאציות אחרות בהן את בעצם מנהלת אותו ומחזיקה חזק חזק את החבל…
אלא לפתח את הדפוס לאיזון,
ואת תראי שככל שבעלך יקח יותר על עצמו,
ככל שזה יבוא ממנו,
ככל שזו תהיה האחריות שלו *באמת* - כך זה יתקבע יותר.
כך יטב לשניכם יותר.
גם לך וגם לו.
את תרגישי את השותפות הזו
הוא ירגיש את הנוכחות ההורית שלו שבטוח חשובה לו ואת המשמעות שלו בתור אבא.
זה ערך עצום להשיג!
אני יודעת שזה קשה, מאוד, גם לו וגם לך,
כי צריך לשנות דפוסים והרגלים שמכירים
אבל זה כ"כ משתלם ומתגמל ב"ה!
זה יקח זמן
זה יקח גם מפחי נפש
זה יקח תקופת הסתגלות
הסתגלות שלך לשחרר ולא להעיר ולתת לו לעשות דברים בקצב שלו ובצורה שהוא רואה את הדברים לנכון,
והסתגלות שלו לקחת את החבל יותר ויותר, להיות נוכח יותר ויותר, ללמוד את השטח יותר ויותר ולהתאים את עצמו לשטח יותר ויותר.
זה יקח כאבים שיהיו כאבי גדילה
אבל בסוף אתם תגדלו!
תגיעו לאיזון שמתאים לכם!
ז. לגבי מה שכתבת:
"בשבת הוא קורא ספרים הוא מאוד אינטיליגנט, קורא בעיקר מחשבת ישראל וספרי עיון. הוא איתנו יותר.
זה אחד הדברים המתסכלים כי בשבת הוא קסם של בן אדם. כיף להיות בחברתו, כיף לדבר איתו. פתאום הוא נהיה אבא מעורב, לוקח את הילדה לבית הכנסת, מספר לה פרשת שבוע... ואז ברגע שמוצש מגיע... נגמר."
כאן את באמת רואה שכאשר אין את המסכים (שמסיחים לנו את הדעת ) הוא גם איתכם יותר, גם כיף להיות בחברתו, גם מתגלה הקסם של האדם שהוא באמת, הוא גם אבא מעורב, גם נוכח עם הילדים בעוד ועוד דברים - ואת *זה* בעיניי שווה לשקף לו. ממקום מעריך, ממקום שרואה את כל הטוב הזה בו גם בעינייך ועבורך וגם בעיני ועבור הילדים.
כלומר לבוא לזה דווקא מתוך המה כן, דווקא מתוך ההכרה וההערכה למאמץ שהוא כן עושה ועשה!
ופחות מהמקום שרואה רק את המה לא, מהמקום של הביקורת או האשמה או המה לא בסדר.
בצורה כזו זה יכול יותר לגייס אותו להיות פנוי לבירור המעמיק הזה ולהקשבה ההדדית ולראות איך מצליחים להגיע לכך שכל הצרכים של שנינו ימולאו ב"ה.
טוב מרגישה שיכולה עוד לכתוב ולהאריך עוד ועוד אז אעצור כאן
ב"הצלחה רבה שתהיה יקרה!
שתזכו לגדול יחד ולחוד מהמקום הזה ובכלל בחיים ולראות את הפירות המתוקים של כל ההשקעה שלכם 
😅
❤
