פורום נשואים טריים (עמוד 566)

סתם אין כוח לדוסיות?

או..משהו אחר?

זה מממש מעניין..\לא חייבת לענות..

שממש לא רוצה חינוך דתי, אז הפשרה היא גן דתי אך לא תורני לצערי

 

ואני מקווה שלא לקחת את השאלה קשה מידי.

 

אנשים לא יודעים מהיכן מגיעה כל שאלה וממה היא נובעת...

זה מובן ממי שלא מכיר אותי. רק אין לי כח להיכנס לזה

באמת מקסימה!

זה ממש לא פשוט לחיות עם מישהו שלא בקו שלך..

אני לא הייתי מסתדרת זה מעלה שלך..

במרכז יש גן ממ"ד חבד.  לא נראה תורני שמעתי שהגננת ממש טובה.

בס"ד

 

ה' דואג לך לטוב ביותר.

 

וסתם ממבט אישי- אני כ"כ מכירה את ההרגשה הזו שכולן כל היום יולדות ובהריון ורק את נשארת מאחור...

 

בדיוק יצא לי לדבר על זה עם בעלי. הוא אמר לי "תראי מה זה.. כמה שחיכינו וחיכינו בתחילת הנישואים לילדים- אני כ"כ שמח שזה לא בא מייד! ככה היה לנו זמן לעצמנו, להכיר אחד את השני, להתחיל לבנות את הזוגיות שלנו כזוג ולא כשלישיה..."

 

היום, עם ילדים, אני ממש מרגישה כמה זה נכון, ומודה לה' על זה שנתן לנו שנה שלימה לעצמנו לפני ההריון הראשון.
 

וסתם אני חושבת מה יכול לעזור למישהי שמצפה...

אז ככה:

להתחזק שה' יצר אותך אישה, וכמו כל אישה את מסוגלת ויכולה ללדת ילדים! 

כי אם תחשבי אחרת זה יוביל למצב שהגוף שלך אוטומטי לא יקלוט הריון..

תרפי, לפעמים הילד שצריך להגיע לעולם הוא נשמה כזאת מיוחדת וגבוה שיכולה לרדת רק ע''י תפילות..וה' מחכה לתפילותייך הרבות. ותדעי ותזכרי שכל דבר גדול ועצום בא בקושי ובעיקוב..

ויש לזה המון המון דוגמאות ביהדות...

 

זה נשמע שאת נשואה טרייה יחסית..לא יותר משנה.. תמימות מתוקה!

אז באמת הרצון מאד מאד מובן זה מין דחף פנימי שה' שם בכל אישה..וזה מבורך שאת רוצה!

בנוסף ללחץ שכולן סביבי עם בטן או תינוק..

תתפללי אל תתייאשי ה' איתך ובע''ה יהיה שכר לתפילותייך ותדעי שעם הקושי ה' קרוב אלייך מתמיד...ושתזכי במהרה לגלות עוד החודש שאת בהריון!

 

בכל מקרה תדעי שזה מעיד שאת ממש טובה ועם מלא כוחות נפלאים! ה' לא מביא קושי לאדם שלא מסוגל לעמוד בו..

אז קחי את זה כמחמאה שה' סומך עליך..

 

שתזכי להוושע במהרה! 

 

הייתי עד עכשיו עם גלולות כי ממש פחדתי, אפילו כשהפסקתי עוד בכיתי כי ממש לא הרגשתי מוכנה.

אבל עכשיו..

כל הפחד הפך לרצון עצום!!!

ורוב החברות שלי נכנסו להריון י-ש-ר כשהן סיימו לקחת.

ואצלי זה כנראה לא ממש ככה..

יש לי מה לומר אבל זה אישי...

אם בא לך תפני ונדבר..

אל תפחדי, ותמתיני בסבלנות.

יש נשים שלא נכנסות להריון גם חצי שנה ויותר לאחר לקיחת גלולות..

 

 

כל חודש וההתמודדות שלו

 

היא בסך הכל הביעה הזדהות ולזה זה מספיק בהחלט  שנה , מה גם שאת לא יודעת כמה זמן מחכה פותחת השירשור.

 

מצד העובדות הסטטיסטיות הלוואי והיית טועה...

 

 זהירות.

אנשים נוגעים פה בנקודות ממש רגישות אנא! עדינות!

 

לפותחת השירשור ליבי איתך ... הלוואי שבקרוב ממש תחבקי תינוק בריא ומתוק 

לבקש מהשם- זה באמת הכיוון הנכון!

רק אצלו המפתח...

 

 

 

 

אבל מה אכפת לך מה יש לכולן?

לכל אחת יש את החלק שלה בחיים, את המתנות שהשם נתן לה

ואת התיזמון המדוייק מאת השם למתנה הבאה שהיא צריכה לקבל

אל תכניסי את עצמך בטעות לבור הזה של השוואות- הוא לא בריא!

אבל אתן לך נקודת הסתכלות מזווית הראיה ההשקפתית שלי..גם אני בתור רווקה מסתכלת על חברותיי הנשואות ,ולהגיד :"למה להן זה קרה כל כך מהר ולי לא?!
אך מבחינתי השאלה הזאת אינה קיימת בלקסיקון בכלל,כי ברור לי שמה שטוב לי לא בהכרח טוב לשני.וכן להפך..האמונה והבטחון בה' הינה אבסולוטית מבחינתי.
ואני יודעת שאת אשר אני ראויה לקבל ,אקבל בקרוב בעז"ה..
ואם כך הרי שלתחושת ההשוואה אין מקום להתבטאות אצלי ,ובוודאי שלא לקנאה..תאמיני בכך שמה שטוב לך ,לא טוב לאף אחד אחר!!לעניות דעתי,שהלחץ שלך להקלט,הוא זה שמעכב אותך..בהצלחה ובשורות טובות

ולהעביר, לדוגמה, לבסיס מג"ב ע"י איזה ישוב, או לכינרת?

 

[אפשר לצורך הענין, לבקש מבג"ץ שיגידו שהים שם הוא אדמה פרטית של ערבים וצריך לפנות משם את האי]

למה יש שאנשים בכלל "שמים" על סטיגמות?....

 

והוראה הרבה יותר חשוב מהנדסת משהו - "מהנדס נפשות ילדי ישראל".. וכן תמה הרבי מליובאוויטש זצ"ל על מישהו שהצליח בחינוך וחושב "לעזוב חלקו חלק טוב" שה' נתן לו..

 

וממתי אדם נמדד לפי כמה שהוא מרויח? זה יותר אצל מי שאין להם "מבפנים", אז מסתכלים על פרמטרים כאלה.

 

אם תהיי שלמה עם האמת - גם לא כ"כ יפריעו לך השטויות האלו..

 

תצליחו.

 

 

 

 

של מורה- בתור מורה ששלחה את בעלה ללמוד הנדסה...

ההורים של בעלי שניהם מורים והפרנסה הייתה בדוחק. אני רוצה משפחה גדולה בע"ה ורוצה שנתפרנס בצורה שתסייע לנו להתקיים בכבוד. זה גם שיקול לבחירת המקצוע. ואני יודעת מה חשיבות ההוראה- לכן אני למדתי את זה.

מרצונו החפשי, ללמוד את אותו מקצוע שיש גם לך.

 

חוץ מהכסף - גם למטרות חשובות - יש עוד כמה חשבונות..

על טיפשותם של אחרים.

 

ומי שחושב לפי סטיגמות הוא לא אדם חכם במיוחד! 

חינוך כשזה בא מהנשמה וכנראה לא סתם בעלך הלך ללמוד חינוך, זה הרבה יותר חשוב מאשר אם הוא היה הולך ללמוד הנדסה והיה ממורמר כל חייו.

 

כל אדם צריך להוציא את הטבע שלו החוצה. 

יש רש"י על העניין "התחלת כניסת האדם או הכלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה"

על האדם לזהות את האומנות שהוא עתיד לעמוד בה - הכשרונות שלו, ולהוציא את התבנית שלו מהכח אל הפועל.

 

תשמחי שבעלך ידע שהדבר שמתאים לו הוא חינוך ולא סתם הלך ללמוד מקצוע בשביל "הכבוד" ו"הכסף".

 

ציר החיים המרכזי שלנו צריך להיות לקידוש ד'.

מקצוע שמותאם לאישיות שלי זה שליחות וקידוש ד', אבל בחירת מקצוע לפי מעמד כסף וכבוד נראה לי סותר את הציר המרכזי של החיים שלנו.

 

הרב קוק כותב במאמר החינוך - דרשה בעת חנוכת התלמוד תורה ברחובות (מאמרי ראי"ה):

"יסוג האומה ביחש() העתיד שלה, תלוי ביסוד החינוך"

 

תשמחי שיש לך בעל כזה..

חבל על העצבים שלך..

ואנילא מתחום ההוראה

הוא אדם של חינוך, עצמאי.
בתחום של חינוך יש מגוון מהוראה למנהל.
שיעשה מה שליבו חפץ, הכי חשוב.
וכמובן, תמיכה ענקית מהאישה. ולמי אכפת מה חושבים!

ואילו אני חשבתי שכשחולים שוכבים במיטה.

אני לא מרגישה טוב ולא מוצאת את הכח לעמוד מול הכיור העולה על גדותיו כבר מאתמול בצהריים...

אני כבר קמה ישר לאינהלציה..

ובעלי הצדיק עובד כ"כ קשה ועוזר לי ממש עם הילדה שבאמת באמת הוא לא מגיע בכלל ללסדר ולנקות...

 

תרגישי טוב!

מה שאני עושה עם כיורים מלאים שאין לי כח לשטוף-

מוודאת שאין שאריות של אוכל על הכלים, ומשפריצה אקונומיקה על הכלים בלי רחמים.

זה עוזר שלא יהיה ריח מסריח

 

 

ותרגישי טוב!

תחלקי לך את הדברים ההכרחים,תעשי כל פעם קצת עם הפסקות.

נשאר רק החדר שלנו והמקלחת שפשוט לא היה לי כח להגיע אליהם ובעלי אמר שהוא יעשה את זה כשהוא יחזור מהעבודה...

 

סופסוף יש פה אוויר נקי לנשימה.

 

תודה

אנחנו יצאנו כשבעלי היה בצבא.. ובאיזה שהוא שלב, עוד לפני שהחלטנו להתחתן, פשוט השתדלנו לעשות את כל השבתות שהוא יצא ביחד.. (לא אחד אצל השני, אצל חברים באיזור המגורים אחד של השני..) וזה תכלס מה שהכי קידם אותנו..
בהצלחה!!

ומתישהו החלטנו שזה לא בריא כ"כ.. 
כי אז מתחמקים מהנושאים הרציניים בשיחות ויוצרים את הקשר בהודעות שלפעמים הוא קצת מטעה.
לכן אנחנו החלטנו שבהודעות זה רק נושאים קלילים, ונושאים כבדים וכאלה משאירים לשיחות ולפגישות (הלא רבות שיש..)

 

עדיף לדעתי כמה שפחות התכתבות..

היה מאוד קשה אבל השתלם לנו.... 

וזכות המצוה תגן עליכם...

 

ותתכנני עם בעלך, ללא שמץ טרוניה כלפי האבא, איך אתם שומרים גם על "רשות היחיד" שלכם  בשבתות שהוא נמצא.  "אנחנו יוצאים קצת לטייל" וכד'.

ומדברייך רואים שזה לא כל שבת. גם אצל גיסך - ואז הוא רק בא לבקר. כדאי לנסות לראות בעין אחרת, כמה זה משמח שאבא בא. לא כל אחד זוכה לזה.

ואשריכם שתבנו ביתכם על תורה וחסד.

 

למצוא כלה - זה מצוין.. אבל לא רק "בשביל שלא יבוא"... לא ראוי..

אבל עדיין זה היום היחיד שבו אפשר לנוח מהמרתון המטורף,וגם כשהוא בא לגיסי אז הוא בא אחרי הארוחה ללמוד עם בעלי וגיסי אצלנו.כך שאני נאלצת לפרוש

ואני מאבדת את הזמן היחיד שהיה לי לבד עם בעלי כי כל השבוע אני לא רואה אותו כמעט

אבל אני אשתדל לכבד אותו ובעז"ה שיהיה לי סבלנות ושהכל יסתדר

תודה על האכפתיות

יש קצת הבדל בין הרצוי למצוי.

במצב האידיאלי הייתי כזו צדיקה ורוחנית שהייתי מותרת על הכל בשביל לארח את חמי כל שבת (גם אם זה חלקי) וסופגת את זה. וזה היה משאיר אותי שלוה ומרוצה.. ובכן , זה בחלום.

 

במבט מציאותי יותר, מציאות כזו היתה הורסת את הפרטיות שלנו, שאנחנו מחכים לה כל השבוע (אני כל כך מבינה את הפרטיות הזו עם הבעל שאת מחכה לה כל השבוע, מזדהה לגמרי) והיתה משאירה אותי כל כך עצבנית.. וכל כך מתוסכלת..

 

כבר למדתי מהעבר, שאסור להיות קדושה מעונה, יש לנו צורך משמעותי מאד בפרטיות עם הבעל, אסור לזלזל בזה... ויש לכך גם התיחסות הלכתית אם את רוצה..

בעלי אמר לי שכתוב שבעל ואשה מדברים ביניהם בפרטיות אסור להפריע להם כי זה נחשב "בית תענוגיה" לאשה לשבת לדבר עם בעלה.. עד כדי כך..

שמעתי מרב אחד מדריך חתנים ידוע, שסיפר שהוא שאל מאות נשים, מה הן היו רוצות יותר מהבעל שלהן.. והתשובה היתה זהה אצל כולן- שידבר איתי יותר..

אז קודם כל להעריך את הצורך, הוא ממשי, הוא מוחשי. הוא קים. וצריך לכבד אותו!

וכשיש מישהו נוסף בבית - זה חד משמעית לא אותו דבר..

 

עכשיו אפשר לחשוב על פתרונות - מה עושים.. אבל זה חיב לבוא מתוך כבוד לצורך!! מתוך הבנה לקודש הקודשים שנוצר פה בבית כל שבת ושבת מחדש וצריך להזהר מאד מאד לא לפגוע בו.. כידוע לכולנו מאד קל לקלקל ומאד קשה לתקן

 

בפן האישי אני חושבת שהיינו מחליטים משהו כמו שבת אחת כן שבת אחת לא, כלומר שלפחות פעם בשבועיים נחוה את הלבד..

 

החיים במתכונתם הנוכחית עם המרוץ הזה משאירים אותנו עם רעב מתמיד לבעל. צריך לשים לב אליו (לרעב הזה)..

להתמתן בנושא הזה.

 

הפרטיות של בני הזוג חשובה מאד

 

[מה שציטטה "בננה" הוא מדברי חז"ל "הישן בקילעא שאיש ואשתו מצויים בה, עליו נאמר ואת בִיתי גירשתם מבית תענוגיה", כי אינם יכולים לנהוג ולדבר בחופשיות. זה מדובר באותו חדר. זו לא המציאות בבתים שלנו. אמנם ניתן ללמוד מזה משהו על ערך הענין, אך לא "להקיש הלכה"]

 

כיבוד הורים גם כן חשוב מאד, בוודאי במצב הזה, של אדם שחי לבד ומתקרב לתורה.

 

כאן הובן שלא מדובר על כל שבת שמגיע, אלא שגם כאשר לא - אז בא ללמוד ביחד עם הגיס והבעל (דבר יפה מאד ומעשיר את הבית). כלומר: בשבת כזו, יש זמן נרחב לבני הזוג.

 

יש להניח שגם כאשר האבא מתארח - אינו "נכנס לנשמה" ומכבד את פרטיותם, ואפשר גם לצאת לבד, אלא שזו הרגשה, שאפשר להבין, שיש "עוד מישהו".

 

כנגד זה, לא מדובר בשאלה אם להזמינו, אלא אם להגיד לו "לא". שזה דבר כבד מאד.

 

היום יש לעיתים, מרוב הדיבורים על "זוגיות", זלזול בערכים אחרים - כולל כיבוד הורים. אכן, צריך שיקול ואיזון, אבל להיזהר גם לצד שני.

אינני בטוח אם חלק מהבעיות המצויות כיום ב"זוגיות" הזו, אינן באות בדיוק מהגישה של "לחשוב על עצמי", ואז בשלב מסוים זה מופנה גם אל תוך בני הזוג וביניהם.  הסתכלות של "אידיאל" נתפסת לעיתים כ"קדוש מעונה" במקום כדבר שהכי בונה את ה"ביחד" יעד של טוּב משותף. אם כי, כמובן, אין להקצין: צריך גם סתם להרגיש טוב ונעים ביחד. לבד.

 

דבר אחד שיהיה ברור, וחבל לתרץ תירוצים שיתבררו עם הזמן כלא נכונים: איך שאנשים צעירים מתנהגים היום אל הוריהם - סביר להניח שכך בדיוק יתנהגו ילדיהם אליהם בעתיד.  אכן, היחס הטוב והלבבי בין האיש לאשה חשוב מאד גם מצד עצמו וגם לטובת ילדיהם, אף הוא.

יעשה כל אחד את החשבון המדויק בלי "להתלהם". זה נושא רציני לכל הכיוונים (ואני מציע לכל מי שחושבת "לקפוץ" כנגד ההודעה הזו, לשקול את דבריה במתינות קודם לכן..)

 

נ.ב חשוב גם לשמוע מה חושב הבעל...

חמי.

 

מצטטת את בננה  

"החיים במתכונתם הנוכחית עם המרוץ הזה משאירים אותנו עם רעב מתמיד לבעל. צריך לשים לב אליו (לרעב הזה).."

חח אם יכלתי לחתן אותו שוב עם חמותי הייתי מרויחה 2 ציפורים במכה אחת..

זה הבעיה ששניהם לבד ואנחנו הקורבן

צריך ללכת לאחת מהחברות שדרכן משרד השיכון עובד - אנחנו הלכנו לעמידר. צריכים לבא שני בני הזוג אם רשימת האחים והאחיות של כל אחד ומספרי ת.ז שלהם. ת.ז שלכם, תלושי משכורת שלכם מהחצי שנה האחרונה ודף פרוט תנועות מהבנק. ",,ל/צבא)

מקבלים תעודת זכאות ממשרד השיכון ןלפי הנתונים בודקים אם מגיע  לכם. אם אחד מכם עבד במשרה מלאה וההכנסה שלכם לא גבוהה אז סיכוי טוב שתקבלו. כל המקרים האחרים מיוחדים יותר וצריך להוסיף טופס בקשה מיוחד ( מכתב שאתם יכולים לכתוב בבית- למשל אם שניכם סטודנטים וכו') והסיכוי לקבל יותר נמוך...

 

בהצלחה

חכי שיעבור עוד קצת זמן שכבר לא יקרינו אותו בקולנוע

 

ואז אולי יעלו אותו לצפייה חינם באינטרנט. (בדרך כלל זה מה שעושים)

א. חיבוק! תדעי שכנראה את לא היחידה שמתמודדת.

במקום שאנחנו גרים, מסביב לישיבה כלשהי, פתחתי פעם את הנושא והתברר שגם בוותיקות ביותר יש כאלה שמרגישות חוסר שייכות.

 

יש לך ילדים?

לפעמים דרך הילדים קל יותר ליצור קשרים ואם עדיין אין לך/ שהם קטנים אז בעז"ה שתיהיו משפחה יותר מבוססת זה יהיה יותר קל

 

ב. אני חושבת שצריך הרבה ביטחון עצמי בשביל ליצור קשרים. הצורך בקשר  עם הסביבה  (לי לפחות)יכול להביא לתחושת נזקקות ולרגשי נחיתות. זה לא מעיד עלייך שום דבר!!  כדאי להתגבר על חוסר הנעימות וליזום דברים שנעימים לך וקשרים חדשים - מתוך אמונה בעצמך שכיף להתחבר אלייך ואת מצויינת.

ולא להתייאש גם אם נראה לך שהשכנה שחייכת אליה מרימה גבה.

לענ"ד זה רק נראה לך כי מי לא אוהב שמחייכים אליו ומתעניינים בו?

 

ג. נראה לי שאת מעבירהמסר גדול לציבור- משפחות חדשות ,בכל מקום, צריכות עזרה בקליטה וייצירת קשר. אחרת הן יכולות להשאר חדשות לנצח.   קצת תשומת לב- חיוך, התעניינות, הזמנה לארוחה מחממים מאד את הלב ונותנים נחיתה רכה ווביטחון ליצור קשרים חדשים.

 

 

 

זהו, סליחה שכתבתי הרבה...

בהצלחה רבה!

מהחוסר תגובות שכאן.

אז ככה, מצטערת שלא עניתי, פשוט לא הייתי כאן כ"כ

אז ככה, 

קודם כל, יש היום המון ישובים שהמגע עם השכנים לא בשמיים, עד כדי כך שאפילו זוגות צעירים [!!] שנמצאים יחד לא רואים אחד את השני כל כך מסיבות כמו: לימודים, עבודה, ילדים, צבא וכו'. 
 

דיברתי עם בעלי ועם שכן שלנו והוא אמר משהו ממש חכם; "גברים נפגשים בשבתות, בתפילות, כך הם 'מגלים' אחד את השני, רואים ומתקשרים.. אבל בנות? אין להם כ"כ מתי ואיפה להיפגש.."

 

והוא ממש צודק! בנות - אין להם סיבה כלשהיא לראות אחת את השניה בתדירות כי יש לימודים, יש עבודה..חוזרים רק בערב..וזה ממש ברוך..[במיוחד למי שיש ילדים..אז בכלל קצת יותר קשה...]

בכל אופן, אם בעלך לא אוהב את מקום המגורים זה ממש משפיע, כי מלכתחילה לא כל כך אכפת לו אם ליצור קשרים חברתיים או לא..

נגיד בעלי, מת על היישוב!! חולה על היישוב שאני גרים בו - וכ-ולם מכירים אותנו!! אבל אני? מכירה כמה גברים וכמה נשים..לא היו לי איתם שיחות מעמיקות ממש אבל היו כמה..

זה די בזכות בעלי [כי אני חוזרת כל יום מאוחר הביתה ואין לי כ"כ זמן..רק בשבתות]

 

אז תדעי לך שזה מאוד הגיוני ומאוד נורמלי המצב..אלא אם כן, כולם מכירים את כולם ורק אתם הזוג שלא..

 

עצות מה אפשר לעשות?

-  האם יש לכם מייל ישובי? האם אתם שותפים בו? 

- האם יש פעילויות? האם יש לפחות 'היי' עם השכנות שלך?

- האם את עובדת בכלל? או שאת כל הזמן בבית ובגלל זה מרגישה ממש את הבדידות?

ובכלל, הישוב שלכם הוא חברתי? 

 

תיראי, כל המצב נגזר בממצבים קטנים שגורמים למציאות להיות איך שהיא. אם היית מפרטת קצת יותר [האם עובדת, מה בעלך עושה, שבתות - היכן וכו'] היה קל יותר לענות..

 

 

שכנה או מכרה מהקהילה ילדה? תכיני לה ארוחת צהריים

צאי אל בית הכנסת, גינה, חוגים , ערבי נשים

 

תובילי! אל תפחדי מאף אחד ואל תתביישי. כולם בני אדם ואף אחד לא גדול או חכם יותר ממך.

תהיו עצמכם ותהנו מהדרך

מעולה ומקצועית.

תמיד הגעתי עם קבוצה מאורגנת כך שאני חג יודעת איך זה רגיל.
התנאים ממש טובים, האוכל מ ע ו ל ה !! באמת! ובשפע.
המרחק מהכינרת זה חמש דקות הליכה, חוף נפרד.
אף פעם אבל לא נכנסתי שם למים.
יש בריכה. (לא תמיד היא פועלת כמדומני)
מה עוד מעניין אותך?

אבל כידוע בעונה הזו המחירים זולים יותר ושנינו ממש זקוקים לחופשה.

מה המחיר של פנסיון מלא?

 

אם מטריד אותך שיש לו מישהי אחרת כנראה שאת לא ממש שלימה עם עצמך..

האם יש סיכוי סביר שאת רוצה אותו. האם יש יכולת סבירה לדחות הצידה מה שהפריע. האם תוכלי להרגיש אליו טוב, אם תחליטו להמשיך, בלי "לקזז" ע"י מה שהפריע.  רק את יכולה לדעת מה את מרגישה מבפנים, ואם זה מסיבות אמיתיות.

 

ב. אם תחשבי שכן, אפשר לברר דרך גורם שלישי אם הוא "תפוס" או לא. ולפי זה לראות את ההמשך.

 

*שמירת נגיעה

מצד אחד, לפי ההודעה הזאת, חשבתי כבר שאתה נמצא ב"בעיה רצינית" וכמעט התיישבתי לכתוב ב"אישי" כדי לעזור לך להציל גם את ההווה וגם את העתיד..

 

והנה, אני רואה הודעה שלך - טריה - בפורום "לקראת נישואין וזוגיות":

[מעתיק]:

 

"אני כבר חושב על זה המון זמן...

 

אני נמצא באיזה נקודת מפנה בערך כמו הרבה אנשים

 

אבל אני פשוט מפחד להתחיל לחשוב על זה ברצינות...האם לצאת? מצד שני המחשבה שלא לצאת משאירה אותי באיזה מתח מסוים..

 

והקנאה באנשים שכבר בדרך או כבר מצאו אוכלת אותך עוד יותר

 

אשמח לקצת עזרה מהאנשים המקסימים שיש פה"

 

 

עד כאן.

כלומר: אתה מתלבט אם בכלל להתחיל "לצאת"..

משמע: כל השאלה שלך כאן היא "תיאורטית"...

 

אל תשאל שאלות כאלה בצורה תיאורטית.

 

אם תתחיל "לצאת" מתוך גישה רצינית ונכונה וטהורה, לא תגיע לדברים כאלה.

 

[ואע"פ כן מוזר מאד: אתה כותב כאילו יש "נתונים" לא ארבע פגישות.. נפגשים המינימום לפני שהחליטו... מה זה הדבר הזה בדיוק?....]

 

נ.ב ואם אתה שואל "בשביל מישהו אחר" - על דברים כאלה עדיף לדעתי לענות לשואל עצמו...

.......

ואני חושב שכאן זו החלטה, החלטה חזקה..

 

להבין שאם זה לא זה, אז זה כואב לגעת..

 

ואם זה זה...

 

אז יאללה...

או שלחילופין, חכו קצת ואז לכו על זה..

 

 

 

שמירת נגיעה היא דבר מחייב, 

 

זאת לא חומרה רחוקה ולא המלצה למעונינים,

 

זו חובה, זה לשחק באש ואיסורים.

 

ובכל לא דיברתי על מה שמעבר,

על מה שמעבר לחיבוק ולנשיקה.


שמרו על עצמכם!





זה שווה בסוף.......

מבטיח....

בהצלחה אח שלי גיבור....

אתה לא רואה שהאדם הזה מדבר על "בעיה מומצאת"?....

 

עיין בהודעה שלו שהעתקתי - הוא עוד מתלבט אם בכלל להתחיל "לצאת"....

 

עם כל הכבוד, הפורום הזה לא נראה לי המקום המתאים למשחקים כאלה.

 

אנשים כאן משקיעים כדי לענות על דברים מציאותיים, לא מומצאים.

 

קל וחומר "המצאות" שמבטאות חוסר צניעות גמור.

 

 

 

הבנתי אותו....


ואולי זו סתם בעייה בשרשור, בעריכה..

כי ההודעה הפותחת היא לא זאת המועתקת אצלך בתגובה..


וכן, מסכים שיש כאן דיונים רציניים דיים....

כעת מישהו הפנה את שימת ליבי, שיתכן - מתוך הודעות אחרות - ששואל השאלה אכן שאל או לגבי מה שנתקל עם אחר (וכבר העליתי אופציה כזו בתחילה, ואמרתי שקשה לענות על דברים כאלו "בעקיפין"), או לגבי חששות של עצמו - אע"פ שאכן כרגע זה לא דבר שמתהווה במציאות אצלו, כפי שציטטתי. אך היתה לו סיבה שבגללה בכל זאת העלה את זה.

 

ביו כך ובין כך - גם אם אכן ניסוח השאלה כדבר רלוונטי כרגע לשואל, באמת מקשה לענות עליה כראוי לדעתי -  אני רואה לנכון להתנצל לגמרי שמא היה נשמע מדברי כאילו השואל סתם "השתעשע" פה בהעלאת שאלה לא-נעימה-בעליל כזו.

 

אף שבאמת סבורני שאם הוא רוצה עזרה שתועיל יותר, כדאי במקרים כאלה, לומר: אני שואל בשביל חבר. אן לחילופין: מסיבות מסויימות אני מאד חושש שמא וכו'.

זה יותר טוב גם מצד העלאת הענין וגם מצד הדיוק של מה שאפשר לענות.

 

ומכל מקום, אם חלילה נפגע מתגובתי (הוא לא אמר לי מאומה), מבקש סליחה באותו "ציבור" בו נכתבו הדברים..

וואי מה הבעיה שהבחור שואל באופן תאורטי, במידה אם יתחיל לצאת איך הוא מצליח לשמור נגיעה?

 

למה לאכול אותו בלי מלח??

 

הבנו שבפורום אחר הוא שאל האם להתחיל לצאת ועכשיו הוא שואל אם לשמור נגיעה או לא..

 

איך בדיוק הבנת ממנו שכרגע קשה לו לשמור נגיעה..הוא באמת כנראה מדבר בתאוריה..

 

זה לא יפה 

 

ואני יגיד לך יותר מיזה אני כבר מפחדת לעלות פה נושאים מלא אנונימי כי לעולם לא אדע איך אנשים פה יקראו ומה יבינו..

 

והיה פה כמה מקרים שהגיבו ממש לא שייך או שחשבו שאנשים ששאלו שאלות רציניות הם בני 15 

 

אז לא יפה לא להתייחס ברצינות לשאלה שיש מישהו שזה באמת מעיק עליו...

 

ב. יש אכן בעיה אם אדם "מתאר מציאות" שאינה קיימת, כאשר רוצה לשאול על משהו תיאורטי עדיין, אע"פ שבוודאי מותר לשאול גם "תיאורטית" אך עם כותרת מתאימה (וכבר כתבתי לעיל שיתכן שכאן יש מרכיב נוסף שבגללו ניסח כך, לכן פירסמתי את ההודעה שלפני זו).

 

ג. תמהני על שאלתך "איך הבנת ממנו שכרגע קשה לו", הוא כתב מפורש: "זוג שהיו.. נפגשו מינימלית.." כאילו מתאר מציאות. לא תיאורטית "איך שומרים".  הרי בעצמי עמדתי לענות לו אישית כשראיתי רק את השאלה הראשונה, כי הבנתי שזה מעשי כרגע...

 

ד. באמת בדרך כלל מתייחסים מאד ברצינות לשאלות שמעלים פה. אבל כבר היה פה, לדוגמה, מקרה שילדה מכיתה י' באיזו אולפנה החליטה להעלו "בעיה" "בינה לבין בעלה".. היה לה משעמם בחופש..  לצערנו, יש דברים כאלה. וכמו שאת "חוששת להעלות מלא אנונימי", אותו דבר אנשים לעיתים כבר חוששים לענות ברצינות לאנונימי, שמא זה עוד ליצן...  אני בדרך כלל בעד "להחמיר" ולענות. גם כאן - העליתי מלכתחילה אופציות: שמא שואל בשביל חבר, שמא שואל תיאורטית...   אבל ברור שאם במקום אחד אדם כותב שהוא חושב אם להתחיל לצאת, ובמקום אחר כותב תיאור כאילו הוא ב"שלבים מתקדמים", זו בעיה. אני עוד נזהרתי מאד....  

אנשים צריכים להיות מודעים לכך, שיש חשש-מה באינטרנט לאמינות. ולכן, להשתדל להציג דברים בצורה שאינה מעוררת "בכח" חשש כזה.  במקרה זה, בגלל שמישהו שלח לי משהו ב"אישי" להפנות את שימת הלב - חששתי שמא מניסוח דברי תצא תקלה, ומיהרתי להתנצל. אע"פ שכבר בהודעה הראושנה הזכרתי שיתכן שזה "תיאורטי" (ולא מתאים לשאול כך). ויתכן גם בשביל אחר (גם לא מתאים כך).

 

ואל תפחדי לשאול. אף אחד לא מזלזל אם על מישהו מעיק משהו. כל הענין זה לראות שאכן זה נשאל ברצינות.

 

 

 

 

עבודה במשמרות- אם זה רלוונטי עבורך.

בהצלחה... בהחלט לא פשוט..

ואין לי את שניהם.

עבודה בגנים- בתור סייעת?

שיעורים פרטיים,

עבודה במשמרות יש המון.

הדרכה בחינוך הלא פורמלי

 

במה עשית תואר?

 

סייעות אצלינו עובדות גם בצהרון.

שיעורים פרטיים אני עושה זה מכניס סכום זעום- לא נהוג לקחת פה הרבה כמו בעיר...

חינוך לא פורמאלי לא מתאים לי. ועבודה במשמרות? במה? איפה יש משמרת עד 1:00? אשמח לשמוע

 

 

אבל אולי כן, יש משמרות כטלפנית, נציגת שירות כלשהו (אינטרנט רימון, חברות סלולרי אם זה רלוונטי)

אבל כמדומני זה עד 3 בד"כ. בכ"א- תמיד אפשר לבדוק את הנושא..

 

עוד רעיון- לעשות משהו בבית שלך.

למשל טיפול בתינוקות בני יומם. נראה לך מתאים לכישורים שלך?

 

יש יום לימודים ארוך ורק ביום שלישי מסיימים ב1.
אפשר לקחת משמרות בימים ראשון שני רביעי חמשי מ9 עד 3.

בבי"ס מגיעים ב1:30/ 2:00

את יכולה להכין להם א. צהריים מהערב

היא תגיע ותחמם

כך שלא תפספסי הרבה מבחינת הזמן של להיות איתם, כי הם רק יאכלו א. צהריים.

משם והלאה- זה יהיה הזמן שלכם

כי י הוצאות רכב ונסיעה ובייביסיטר...
במקומך אם לא הייתי חייבת לצאת לעבוד מבחינה כלכלית ז"א שמסתדרים פחות או יותר עם השכר של הבעל הייתי יושבת בבית ומנסה למצוא עיסוק אחר מהבית-תכשיטים קייטרינג שמירה על תינוקות עיצוב גרפי וכו

לדבר מול נוער/ילדים?

כווני אותנו קצת..

 

בעיקרון:

זה ממש גם תלוי איפה את גרה

 

בכל מקרה, הכי נגיש זה עבודה מהבית. הקלדות למינהם וכאלה.

אפשר גם נקיון או עבודה במשמרות שתעבדי בלילה ותשני ביום.

ולהיות מזכירה נשמע לי שיא המשעמם. ניסיתי להקים עסק מהבית אבל מסתבר שאין לי ראש עסקי...

אני בן אדם מאוד יצירתי ואני שונאת שבלוניות..

במה את טובה?

לדעתי כדאי לשבת עם עצמך ולמקד:

האם את רוצה לצאת לעבודה בשביל כסף או לשם תעסוקה?

עבודה מכניסה- שיהיה שווה לקנות אוטו, קשה לי להאמין שתמצאי עם כ"כ הרבה סייגים, אלא אם כן- את מוכנה להתפשר קצת- להגיע שעה אחרי הילדים/ לעבוד בחלק מהימים עד מאוחר/ לצאת מוקדם מאד בבוקר וכו'...

לא מכירה עבודה (אפילו לא בהוראה) שעובדים רק בוקר עד 13:00.

 

אם העניין זה תעסוקה- ציינת שאת יצירתית- תשקיעי בלפתח את עצמך בתחומים שאת אוהבת, תתמקצעי ותצרי אולי גם תצליחי למכור ולשווק ולהרויח מזה כסף...

בהצלחה!

תסבירי לבעלך את המצב,

 

תגידי לו שלא נוח לך שזה כך -

 

ותשאלי אם יש לו רעיונות בשבילך, איך יהיה לך יותר מוטיבציה, כי ממש יש לך מוטיווציה שתהיה לך מוטיווציה...

 

 

ואז - יתכן שבגלל שהוא ישים לב וירצה לעזור לך - זה "יחַיה" קצת את הענין (כמובן, בתנאי שאת מכירה אותו ככזה שלא יגרום לו רק להילחץ בעצמו מהענין).

 

ואלו דברים שקורים לעיתים..

 

 

אולי גם תעשו מידי פעם ביחד משהו, כולכם, עם הילדים. כשמרגישים יותר את ה"ביחד", האהבה נותנת מוטיבציה לעשות בשבילם.

(אגב- את יודעת שמורת לך להרגיש כל מיני דברים- אפילו אם את לא בהריון? סתם נק' למחשבה....)

 

בית שהוא לא אהוב -זה קצת בעיה

אבל לפני שאת מבררת את מצב הבית- תבררי את מצבך את- האם יש לך זמן להתאוורר בחיים? לצאת עם חברה? לשבת לקרוא ספר בשקט? לשתות כוס קפה? לנוח?

לתת לעצמך למלא מאגרים של כוח. עוד לפני שאת משליכה את זה שלא טוב לך- על מצב הבית.

 

עכשיו לגבי התנהלות הבית-

יש דברים שגברים לא רואים (טוב, רובם- לא נכליל)

כל עוד יש לאיש את אשתו בבית- מבחינתו יש לו הכל לא משנה לו אם הארוחה חמה היא מושקעת או "רק" טעימה, לא משנה לו אם יש גיגית כביסה בסלון... אם יש חיוך שלך בבית

יש דברים שילדים לא יודעים לעשות

לא יודעים את ההבדל בין "להיות בן בית ולקבל את הטיפוח שאני באמת צריך מההורים" לבין "אני חלק מהדיירים פה ואני צריך למלא את חלקי בעשיה"

לילדים אין אחריות על המצב של הבית- אם לא "עקרת הבית"!!!  יש להם שותפות ברמה מסויימת של עשיית מטלות שוטפות

לילדים אין את המבט-על שיש לך כדי לדעת מה צריך לעשות- צריך להכווין אותם.

בהרבה משפחות יש לוח תורניות או לוח סדר עשיה -ומסמנים במדבקות איזה ילד עשה- כדי להכווין וכדי לתת עידוד

את יכולה לעשות לך גם לוח מדבקות- תרשמי מה שעשית היום לטובת המצב של הבית- ותשימי לך מדבקה

(כן! אני רצינית! זה יעזור לך, וזה יעזור לסביבה לראות את מה שהם לא מבינים לראות- כדי להעריך שעשית בכלל... וכמה להעריך אותך על העשיה)

 

לגבי המצב של הבית עצמו-

לדעתי ומניסיוני- מה שאת צריכה לעשות זה לקטר

אבל לקטר בצורה מקצועית!

את הקיטור הכי ארוך, הכי מפורט- על כל חור ופינה בבית- מה מציק לך בו

אבל!!!! זה חייב להיות מתועד- לעשות רשימה כתובה של כל מה שמציק לך במראה הפיזי של הבית

מה עושים עם זה אח"כ?

רשימת מטלות לעשיה!! נכון זה גאוני?

לא ביום אחד את תתקני תשני תשפצי תצבעי תסדרי תקני \\\ את כל מה שיש ברשימה

אבל יהיה לך קצה חוט לעבוד- מה את יכולה לעשות בחינם? מה את יכולה לעשות עם משאבים שכבר יש בבית? מה את יכולה לעשות אם את מקדישה כל חודש 100 ש"ח לטובת העיניין? מה את צריכ לבקש מבעלך לעשות?

ותתפלאי לגלות- שלא ירחק היום- ותסתכלי סביבך ותאמרי- זה באמת בית!

 

 

 

 

אני מרגישה שהנקודה הכי משמעותית היא האהבה

 

אני מרגישה מרוקנת ממנה

 

אני זקוקה לזה מאוד

 

בעלי עסוק מעל הראש בעניני ציבור

ומי אני הקטנה שאטריד אותו

 

הוא כאילו לא צריך את זה הוא מסתדר בלי זוגיות עשירה שאני צמאה לה

 אולי מה שמספק אותו והוא מלא בסיפוק של עשיה

 

ואני די כבר מיואשת

 

נדפקתי ונתקעתי

בהכל בחיים

 

אני לא כ"כ מצליחה לאסוף אותי

זה נראה גדול עלי

ומחר שבת.... והבית..... ואני....

יתכן שהוא באמת מוצא סיפוק ושמחה בעשיה.

 

אבל אם את תציעי בבית גם את הצד הזה - זה יכול מאד לשמח אותו.

 

לפעמים, אדם מסתדר בעין טובה עם מה שיש, אבל כשמעוררים צדדים נוספים - מקבלם באהבה ושמחה.

 

 

דבר ראשון, תוציאי לך מהראש "על המקום" את ה"נדפקתי ונתקעתי בהכל בחיים".. חלילה לך.

 

לפי מה שאת מתארת, נראה שיש לך כלים טובים מאד לצמוח. את צריכה לארגן אותם.

 

 

זה לא "גדול עלייך".  לפעמים התחלה קטנה ועדינה יכולה לחולל פלאים. אבל את צריכה להאמין בכך.

 

אני מציע לך להחליט שאחרי שבת את עושה משהו בענין - ומתוך כך תתפני כעת בשמחה לעבודות לקראת שבת.

 

 

מה תעשי אחרי שבת?

 

תזמיני את בעלך לשיחה..

 

תגידי לו, בנעימות, אני רוצה שתקדיש זמן שאני אוכל לשוחח איתך על משהו שחשוב לי.  אם הוא ייראה "עסוק" (בכלל לא בטוח) - תגידי לו: תחשוב שאני "פרוייקט ציבורי"...

 

ותשוחחו בזמן נינוח. אל תשוחחי מתוך התלוננות ומרירות. תשיחי לפניו את כאבך וצערך. תגידי לו שאת מרגישה שהוא חסר לך. שאת מאד מוקירה את עבודתו הציבורית, אבל חסר לך קצת יותר "ביניכם", בלי סתירה לעיסוקיו החשובים.

תבקשי ממנו רעיונות. תציעי גם את. תסבירי שחסרה לך במידת מה התחושה הממשית של האהבה ביניכם ושזה מאד חשוב לך.

 

ותחליטו גם על איזשהן נקודות התחלה. פעם-פעמיים בשבוע לצאת ביחד. לשוחח. להתענין זה בזה וכו'.

 

אל תתייאשי כלל ואל תחשבי שזה "גדול" עלייך. השאיפה שלך מצוינת, וזו ההתחלה של הכל.

לפעמים אשה חושבת "איך בכלל מניעים את זה", ואינה יודעת או יכולה להאמין שבעלה מלא רצון טוב ופשוט אינו מודע למצב. תנסי.

 

בהצלחה רבה.

הבוקר מדרך הטבע יותר קל

אבל אני שמה לב יותר ויותר שהמצב לא פשוט

 

כאילו חיכיתי עד שארגיש הכי זיפת הכי בקנטים כדי להעיז לבקש שינוי ויחס

כאילו אם זה לא פיקוח נפש אז זה בסדר

ואפשר לחיות עם זה

 

דיברנו קצת אתמול והוא רוצה לתת יותר תשומת לב אבל הוא טרוד יותר מידי

ולא יודע איך אפשר להפריד

שאל אם אני כועסת עליו

אמרתי שלא וזהו

 

איך אפשר לבטא בכעס את כל השנים של הקמילה במקום פריחה

של הסתגרות של לבד במקום כל החלומות והכח שאפשר לקבל מהביחד מהתשומת לב וההקשבה והחיבור של בנזוג

שאיתך שחושב עליך ומשקיע

 

מי שחי כך הוא מלא בחיים ולכן כולם מלא דרגות מעלי. וגם כך התחלתי נמוך. אז עכשיו כולם מעל ומעבר ( כולם-כל מי שלא נותן לחיים שלו לעבור בלעדיו)

אבל זה מה יש ומפה צריך להתחיל ללכת

להפסיק להתבחבש ולחיות בדמיונות

 

אקווה שאי אפשר לזהות אותי כי אני פורקת את ההכי הכי אישי שלי

מוזר לעשות זאת כך בציבור- אני לא יודעת אם זה נכון לציבור. אבל לי זה עושה טוב! (לפחות עכשיו. מקוה שלא אתחרט)

אבל אהבתי את התגובות שקיבלתי

כתבתם מאוד מאוד יפה

אשריכם

צריך יותר משיחה אחת עם הבעל שהוא באמת יקלוט שעשית שינוי. בתוכך מתחוללים 

 

זזות יבשות שלמות והוא כנראה בכלל לא יודע. 

 

כשאת מדברת איתו, שימי לב שלא ישמע ממך אשמה כלפיו, תספרי על עצמך, 

 

על הרגשות שלך, "חסרה לי תשומת לב, אני מרגישה בודדה, אני זקוקה לך"

 

ולא "אתה לא נותן לי תשומת לב, אתה משאיר אותי בודדה, אתה לא מספיק משקיע".

 

כשאשה פונה לגבר ממקום של "תושיע אותי" זה נותן לו המון המון מוטבציה לעזור. 

את חייבת שינוי בהסתכלות. גם על מה שעד עכשיו.

 

את חושבת שאת פחות מאחרים, כי הפסדת שנים של פריחה מכח ה"ביחד", תשומת הלב וההקשבה, שהיו יכולים להתבטא.

 

זה נכון, שהחלומות הללו הם טובים וגם יכולים להיות במציאות.

 

אבל לפעמים חלומות מבשילים, מבפנים, ואח"כ מתיישמים יותר חזק.

 

דיברת קצת עם בעלך, הוא שאל אם את כועסת..

 

 

את יודעת כמה כאלה, שלא יודעות בכלל איך ומה לומר - וכמה שכאלה שלא יודעים איך ומה לקבל. ולא היו שואלים את "את כועסת"...

 

יש נשים, שהיו שמחות אם הבעל היה שואל כך.. כלומר: מוכן להיות קשוב, מוכן לעשות משהו. אם כי לא יודע בדיוק באיזה אופן.

 

את לא "למטה מכולם" - תוציאי את זה ממך מיד. החשיבה הזאת, עם כל ההבנה לצער, אינה רק "תוצאה" אלא גם "גורם". גורם הרסני. וגם ה"התחלתי נמוך". הקב"ה אומר "אני את דכא".. אצל מי שנראה בעיני עצמו נמוך... שיש לו ענוה. מהקרקע מתחילים לצמוח. מתחושת הענוה, מהתחושה שחייבים התעוררות, מחדש, מתחושת הכחות הפנימיים בעומקם.  אבל מהודעתך באמת ניכר שאת בעלת-מעלה. כנראה גם בעלך.

 

את צריכה, לדעתי, לשנות את כל ההסתכלות. גם על מה שהיה. כלומר: לומר לעצמך - אם עכשיו יפרח משהו הגון בהתחדשות, אז כל מה שהיה זה הכנה לזה. כמו צמח שגדל מתחת לקרקע עד שמבצבץ.

להבין שתחושת החסר, וה"מה צריך להיות" התחדדה אצלך בגלל השנים הללו, ויחד עם זה יש לך ישוב הדעת של קצת יותר בוגרת - ועם זה ביחד אפשר להתחיל תהליך מאד יפה, שיברר את הערך של מה שהיה, וגם תהיה בו תחושה מתמדת של צורך "לפצות". מנוע כזה להמשיך תמיד ולעלות.  מעין "במקום של בעלי תשובה".. לפעמים דווקא מהירידה מקבלים מוטיווציה מתמדת לעליה.

כך כותב הרב קוק זצ"ל, שלפעמים הזמנים שמתבטלים מהתורה, גורמים להכיר את גודל ערכה וחיוניותה. גם כאן יש משהו מעין זה, וזה יכול להיות מנוף להמשך.

 

את צריכה לדבר איתו שוב. קודם כל, להודות על כך שהקשיב לך, ושהיה איכפת לו אם את כועסת (סימן שהוא אדם טוב).  ולהסביר, מעומק הלב, שזה לא ענין של כעס, אלא של הרגשת חסר, הפסד..  ושמאד היית רוצה שתמצאו דרך שבגלל התחושה הזו, אתם תתאמצו יותר - ואולי זה יתן הרגשה של "פיצוי" וערך למצב שגרם לכך להתעורר.

 

את אומרת שאינו יודע איך אפשר להפריד בין טרדותיו לבין הזמן שיכול להקדיש לך.

זה מתחיל קודם כל מ"סדר" בתוככם. תשאלי אותו, אם הוא מייחס לזה חשיבות; בלי "תלונה", באמיתיות ומהלב. מן הסתם יגיד שכן. ואז אפשר להמשיך: אם אדם חולה, אז הוא צריך לנוח אע"פ שיש לו הרבה עיסוקים? בוודאי. אם אינו בריא, מניין הכח לעיסוקיו. אותו דבר, אדם אוכל, מתפלל וכו'.  אז אולי צריך להסתכל כך גם על הבנין הבסיסי שבין שניכם. זו הבריאות הבסיסית של ה"ביחד", וזה יתן כח וערך גם לעיסוקיו החשובים. על בסיס ביתו הבריא.

 

אחרי שזה יובן - אז, לענ"ד, תקבעו שני דברים: האחד ביחס; פשוט להתענין יותר, מהלב, אחד בעיסוקי השני, בתחושותיו. לעודד, לשבח, מילה חמה. אם מודעים לכך ורוצים בכך - רואים שכמעט לא צריך לכך "זמן". אפשר להיות ביחד גם כשלא נמצאים ביחד. טלפון פה ושם וכו'. העיקר התענינות כנה מהלב. שאותו הרגע שמדברים - יהיה כולו עם השני.

הדבר השני - לקבוע זמנים שאתם יוצאים ביחד. אין סלולארי (חוץ מלילדים) ולא שום דבר אחר, טרדות וכד'. רק אתם - זמן איכות.

 

תתחילו ביחד, מחדש. אל תתייאשי בשום אופן. תאמיני. ואל תסתכלי על השנים שהיו כ"קמילה", אלא כהתבשלות שתוביל לצמיחה גבוהה יותר. תתחילי מבפנים!

הצד הטכני-

לאדם מאוד עמוס- קשה לתפוס אותו

לכן לדעתי חשוב להתחיל מפיתרון טכני פשוט

לקבוע ביחד ביומן פגישה שלכם

זמן קדוש בל יעבור

שעה בשבוע שבו יש לו פגישה עיסקית חשובה שהוא לא יכול להזיז או לבטל או לאחר- פגישה איתך

צאו ביחד, תני לו לפנק אותך כמה שיותר

שבו באיזה מקום -תאכלו או לא, ותדברו תדברו תדברו

תעשו נוהל ממש כמו דייטים של רווקים- לא מאחרים, לא מפדחים, בלי פלאפונים בכלל

אם תמצאי קשה לכם להתחיל לדבר- תכיני מראש כרטיסיות של משחק- שיפתחו את השיחה יעזרו לזרום.

 

דבר שני- לקבוע ערב אחד בשבוע

שבו הוא גומר מוקדם הכל העבודות -והולך הביתה,

ונמצא רק בבית, מתייחס רק לילדים- ואחרי שהם ישני- מתייחס רק אלייך

כל מי שמתקשר- מפריע לו

כל עשיה אחרת- חשובה פחות מהעשיה של לבנות את הבית שלו. (תזכורת: לבנות בית נאמן ביזראל זו משימה לאומית- שרק בני הזוג יכולים לקיים! )

 

אל תתיאשי

תתחזקי שאת שומרת הסף של הבית שלכם. לא סתם את עקרת הבית- עמוד ויסוד של הבית

תאמיני בבעלך שהמשפחה שלכם יקרה גם לו- ושבאמת גם הוא צריך תחנות עצירה כדי לנוח, כדי להיות איש משפחה, כדי לא להפסיד את החיים של עצמו מרוב עשיית טובת הזולת

 

באמת כתבתם כל כך חזק ויפה

זו עבודה מאוד קשה

בעלי באמת אדם טוב

רק שאין לנו תיאם ציפיות

קשה לי  מאוד לבקש שיתפנה אלי

לא נעים לי

זה מרגיש מאוד קטן ביחס למה שהוא מתעסק

ואני יכולה למצא מקורות אחרים לכוח

כמו חברות טובות. סרט טוב. התפתחות אישית.ספורט

 

אפילו שבעיניי כח מלהיות חלק מזוג ומאהבה גדולה זה הכח הכי חזק שיש בעולם. שיש מישהו שאני אוהבת ומעריכה שגם רוצה לשמוע  את דעתך מחשיב אותה . מישהו מכבד ומעריך -זה כח...

 

ולד. הייתי מוציאה לי מהראש שאני למטה מכולם אבל זו האמת אני רואה זאת תמיד.

 

כבר קבענו יום אחד שנצא מהבוקר

תודה רבה לכם על כיוונים ותוכן

אני אגיד לך למה את הכי חשובה בעולם!!

כי הוא נתן לך טבעת על היד ואמר לך-

את מקודשת לי

ונתן לך מסמך חתום שכתוב בו-

את אשתו, את הבית שלנו נקים ביחד- ואני מתחייב לתת לך תשומת לב וכל מה שאת צריכה- כמו שכל יהודי נותן לאשתו

(כתוב שם עוד כמה בלה בלה בלה... אבל זה לא משנה )

 

 

לכולנו יש חברים וחברות

לכולנו יש עבודה מספקת

לכולנו יש משפחה אוהבת

אבל--

בן\בת זוג יש רק אחד!!

משפחה משל עצמנו יש רק אחד!!

בשביל בעלך- את האישה היחידה בכ----------------------------ל העולם. רק את- אשתו!

טטטטאם!!

ראית כמה את חשובה?

אין בעולם עוד אחת כמוך!

 

את יכולה למצוא מקורות אחרים לכוח- אבל בשביל זה יכולת להשאר רווקה.... לעולם לא תקבלי מכל שאר הדברים בעולם- את הכוח שאת זגוגה לו- מהחיבור הנפשי עם בעלך

 

כל הדברים שהוא מתעסק- זה "דברים שעושים בחיים"

הקשר שלו איתך זה -"החיים עצמם"

תמיד את חשובה יותר

 

 

 

אחרי שתתרגלו ככה חודשיים של לצאת ביחד פעם בשבוע, וערב להיות בבית פעם בשבוע

הייתי מציעה בתור תרגיל הבא- כל פעם שאת מתקשרת אליו- הוא חייב לענות, ולענות-לענות לא לומר "אח"כ אני אחזור אלייך". ומצידך תתחייבי להתקשר אליו הרבה, על כל דבר, באמצע החיים.

אבל בינתיים התרגיל שלך בטלפונים- להתקשר אליו למה שנראה לך חשוב ודחוף- ולא לדחות לערב\למחר\לאחר כך את השאלות שלך שאת רוצה לשמוע ממנו

ב. אין סתירה לכך שאת יכולה למצוא כח גם מ"מקורות אחרים". אתם איש ואשתו, משפחה. וכמו שאדם אינו מתעלם מזה שהוא אדם, עם האופי שלו, כשהולך לעשות דברים גדולים עם אחרים, ועל כך הוא גם נשען. כך גם האדם, והזוג, נשענים על נקודת המוצא הזו שהם משפחה, ביחד, וגם על כך בונים דברים חשובים נוספים.

 

ג. מה שאת כותבת "מרגיש מאד קטן ביחס למה שהוא מתעסק" - כבר כתבתי: משפחה זה לא "קטן". זה בסיס, וזה כולל בתוכו ערכים וכחות גדולים מאד.

אבל זה שאת מכניסה לך בראש שזה "קטן" - אם כי גם יש בכך צד יפה של ענוה והערכת עיסוקו של הבעל, שזה טוב - זו שגיאה. תעמיקו בערך הענין ובמשמעותו, ותעמדו על הגודל, גם אם צריך להקדיש הרבה זמן לדברים חשובים נוספים.

וההסתכלות הזאת "משתלבת יפה", למרבית הצער, עם מה שאת כותבת על עצמך "שאני למטה מכולם.. זו האמת"... פשוט לא יאומן כמה אדם יכול להטעות את עצמו. אמנם בספרי המוסר כתוב לפעמים שזה יפה מאד שהאדם רואה את עצמו פחות מאחרים, וגם הרב קוק זצ"ל משהו על "אפילו אם האדם חושב שהוא הכי גרוע בעולם"...  אבל אין הכוונה של אף אחד להחלשה עצמית ר"ל. יש מצב, שהאדם מסתכל על המעלות של אחרים, ולגבי עצמו - מתמקד יותר במה שצריך להוסיף, אבל זו ענוה שהופכת למנוף אדיר, מלא מרץ.

 

תדעי שמה שכתבת על עצמך זה ממש שטויות. כואב - אבל שטויות. אשה שבכלל מסוגלת לכתוב ברמה שאת כתבת - היא כבר הרבה למעלה מכל מיני חברות שהיא חושבת שהיא למטה מהן...  את צריכה להבחין ביון ענוה כשרה לענוה פסולה. תראי את הטוב שבאחרים, תראי מה עוד יש לך להתקדם, אבל גם תשמחי בכל שמץ טוב שהקב"ה נתן בך - וכנראה נתן בך הרבה מאד. ותדעי, שזה ממש יצר הרע, שלפעמים אינו מצליח להפיל את האדם ע"י גאוה, או ש"יתנפח" על אחרים - אז הוא בא מהצד השני, "כמה אני אפס"...

 

אַת זו אַת, זה כבר הרבה מאד. אין באולם מישהו "במקומך". תאמיני בעצמך, בטוב שה' נתן בך - וכבר תראי שינוי מיידי לטובה בכל ההרגשה. יש לך רצון טוב? הרב קוק זצ"ל כותב שהדבר הכי יקר, האושר הכי גדול, זה הרצון הטוב - ושאת זה האדם יכול לרכוש ברגע אחד, בהחלטה אחת.

 

כנראה בעלך באמת לא מודע ךמה שהולך אצלך - ואת "חוששת" ליידע אותו.. מי את?....

 

תגידי לו מה שכתבת כאן [מעתיק-מדביק: ]  "אפילו שבעיניי כח מלהיות חלק מזוג ומאהבה גדולה זה הכח הכי חזק שיש בעולם. שיש מישהו שאני אוהבת ומעריכה שגם רוצה לשמוע את דעתך מחשיב אותה . מישהו מכבד ומעריך -זה כח..." - אני בטוח שהוא ישמח. גם ידאג להראות לך שהוא מחשיב את דעתך.

 

תחליטי שיש אופציה לדרך חדשה; שיש אופציה, שלא פירשת עד כה נכון כ"כ את המצב. אל תתעקשי "להתענג" על הסבל...

 

בהצלחה רבה.

סדנת הורים מתוקשבת "להרחבת הקשר הרגשי" על הרשת מבלי לצאת מהבית.

 

דווקא בבית כאשר אנחנו הכי עצמנו מתגלים החולשות מול הילדים, ואנו נדרשים לדעת להוביל אותם ואת עצמנו בשבילי התיסכולים, כעסים,רגשות,חולשות ביד רמה

 

לפרטים פנו אלי באישי

 

 

הרבה  פעמים המרחב הרגשי הזוגי וההורי נראה תקין מעל פני השטח ואינו מעיד על איזושהיא בעיה

אך אם מעט מקשיבים פנימה מגלים שיש הצטברות של כעסים ותסכולים שאינם מדוברים ואינם מטופלים.

 

דווקא המקומות הלא מדוברים (שחוששים לפתוח או לא מודעים אליהם) , שם יש את החוסר אונים ואת אותם כבלים רגשיים.

 

בסדנא הנ"ל מלמדים את ההורים להסתכל במשקפיים שם שתי עדשות: האחת על עצמו, להכנס למרחב הריגשי שלו פנימה וכל הזמן להיות במודעות, היכן הוא נמצא ,לאן רוצה להגיע ומה מונע ממנו. בעדשה השניה לראות את עולמו הרגשי של הילד ולבחון היכן הוא נמצא ,לאן רוצה להגיע ומה מונע ממנו.

 

ע"י עבודה מהסוג הזה , עולים כל הרגשות למודעות, הדברים מדוברים ומטופלים בכלים פשוטים אבל עמוקים שפותחו ע"י פרופ' חיים גינות.

 

 

כאמור קשר אפשרי (לא מחייב)

בהצלחה

השואלת לא אמרה מאומה על הילדים שלה

אלא עם בעלה והקשר איתו

 

או שתענה ממן העניין- או שתשלח את תמיכתך- או שאל תקשקש את האג'נדה שלך בחינם

 

 

פותחת השירשור-

מה שלומך?

איך היה ה"דייט" עם בעלך?

 

אני מנסה לחשוב לך על ספר או חוברת שמדבר על העצמת המקום של הזוגיות כיסוד עמ"י, העצמת החשיבות של עקרת הבית במשפחה .....

(יש לאחרים פה המלצה לספר כזה? תרשמו !)

חוכמות נשיםבגן השלום לנשים של הרב הרוש התחלתי לקרוא את זה עכשיו ונראה לי שזה יכול לעזו לך...

בהצלחה

מה ממריץ אותך לעשות?

 

יש אנשים שצריכים לרצות אחרים כדי להרגיש טוב..

יש אנשים שצריכים הערצה מאחרים.

יש אנשים שצריכים לראות הספק.

יש אנשים שצריכים דינמיקה קבוצתית, להרגיש שייכים ולא לבד.

 

מה ההתניה שלך?

מה גורם לך להרגיש טוב, סיפוק, להרגיש שאת שמחה בזה?

 

מילה חמה מבעלך? מהילדים?

שכנה שנכנסת ואומרת "וואו"?

להסתכל על הבית נקי ועל המשפחה מחייכת ונינוחה?

להסתכל על רשימת מטלות ולדעת שעשית V על כולה?

לראות את הילדים מסדרים יחד איתך, שותפים למשימה?

 

או אולי אפילו שעה של מנוחת צהריים...?

ספר טוב? כוס קפה ועוגה על הבוקר?

אלירז יקרה,

עצות ממש טובות!

השתמשתי בעצמי בכמה מהן, ובניתי לי התניה-אסיים לשטוף את הכלים ואז אתו לעצמי עוגה וכדו'.

כאן אם הבנתי נכון זו מציאות של שנים

ואני לא בטוחה שזה  יעזור.

 

לעניות דעתי הרעיון של שיחה מצויין,

אבל לבוא ממקום של "נזקקת",

זו לא בושה להיות זקוקה לתשומת לב של בעלך,

זה לא אומר שאת ילדה קטנה,

להיפך, זה אומר שאת מספיק בוגרת, ישרה ובעלת ענווה

להביע את הצרכים שלך במילים (ולא במעשים עקיפים, כמו: הזנחת הבית ואז לחכות ש"מישהו ישים לב אלי").

כמובן, כפי שאמרו כאן, לא להאשים את הבעל במצב אלא רק לתאר את החוויה והרגשות שלך,

סביב עיסוקיו הרבים.

נראה לי שזה אמור להחמיא גלבר שאישתו חפצה בו ורוצה את קרבתו,

אפילו אם יש לו חוץ ממנה 200 אלך חברים וידידים.

הקשר עם אישתך הוא סקאלה אחרת לגמרי.

בהצלחה!!

זה ששניהם חוו אותה טראומה זה לא בהכרח ערובה ליחסים טובים.

(כמובן שהם מתאימים מבחינת אופי וזה לא הדבר העיקרי המשותף ביניהם)

 

המשפט הזה נראה לי עונה. אם יש דברים אחרים שהם מתאימים בגללם, גם בלי קשר לאובדן, אז למה לא?

אם זו לא הסיבה היחידה להציע- למה לא?

מכירה זוג כזה. יש סיס לקשר מעבר ליתמות אך ברור לי שהרקע שלהם בענין זה מקל

לרווקה, לענות כאן...

 

מנסיון יתמות:

יש לענין השפעות רבות. הן אם ההורה נישא שוב, וגם אם לא. אם יש אחים חדשים... מלא פרמטרים שמשפיעים על האדם ועל צמיחתו.

אני יודעת כמה זה קשה. כמה התמודדויות זה מזמן.

 

נראה לי שלקחת שני אנשים עם תיקים בעלי בסיס משותף שכזה יכול להיות מסוכן.

עדיף אחד, שעבר חוויה, ושני, שלא עבר, זה יותר בטוח. אלו צלקות שמוטב שלא לשני האנשים יהיו אותן...

 

אולי למראית עין זה נראה "מתאים". האינטואציות שלי אומרות ההפך.

לכן לא הייתי נענית מלכתחילה להצעה של יתום.

אני יודעת במאה אחוז שכשאגיע לגיל שאני רוצה לצאת אני לא רוצה שיידעו אותו מראש שאבא שלי מת! וגם כשאני אברר על בחורים אני לא אשאל אם הוא יתום.

בדיוק אני מכירה מישהי שאבא שלה מת והיא יוצאת רציני עם בחור מבית סוג של 'הרוס'.

ואני מכירה עוד מישהי ששני ההורים שלה מתים, והיא עומדת להתחתן עם בחור 'רגיל' לחלוטין.

 

זה לא המדד, וזה לא נכון לנסות למדוד ככה.

 

ולהציע לי מישהו רק בגלל שגם אבא\אמא שלו מת- הייתי אומרת לא, ואפילו נעלבת.

אך אחד פה לא אמר שזה המדד, בטח ששידוכין זה לא עניין של 1+1!

 

אם תקראי שוב את השאלה מראש ציינתי שמלכתחילה יש נקודות אחרות משותפות לשניים.

 

השאלה התמקדה יותר בהאם זה נכון לעודד זוגיות בין שני אנשים שחוו את אותו אובדן הרי יכול להיות שההתחברות בין שני בני הזוג תישען על הנקודה הזאת ספציפית (יזדהו אחד אם השני) למרות שמצב "רגיל" (אם יש דבר כזה) אולי הם לא היו מסתדרים...

 

 

שיגרום להם להסתדר.

 

מהנסיון שלי עם חברות שכולות- ההסתדרות לא נשענת על השכול המשותף.

זה יכול לפתוח נושאים, זה יכול לגרום לאמפתיה והזדהות- אבל זה לא מה שיקבע אם נסתדר או לא. אני לא חושבת שבזוגיות הנקודה הזאת כ"כ שונה.

 

אם הם מתאימים בלי קשר- מצוין!

אבל אל תבנה על השכול כעל נקודת מפתח בקשר.

אבל אני חושבת שאולי יכול להיות לשניהם קל כי מישהו קרוב אליהם מאוד נפטר והם יכולם להבין אחד את השני..

 

בעלי יתום מאב וממש קשה לי כי אני לפעמים לא מבינה.. למרות שאני מאוד משתדלת להיות עדינה בנושא..

היו נשואים הרבה שנים אבל היתמות לא בהכרח תרמה במשהו לבנין בית יותר טוב,כמובן אסור להכליל אבל רצוי שזוגיות לא תסתמך רק על דבר אחד כעיקר.

יתמות משאירה צלקות, אבל זה ממש לא המדד, כן הייתי אומרת למשודך/ת על המצב המשפחתי של השני/ה, אם הם רוצים לשמוע, מה טוב, אם לא לא.

אני אומרת שוב שלא טוב.

 

כל אחד חווה את הדברים שונה, כל אחד נסרט שונה, סוחב משקעים שונים... זה קושי, שלא טוב

שלשני הצדדים יהיה אותו.

אנונימי מעלי- הם יכולים להבין אחד את השני, תיאורטית. הם *מבינים* בשכל כמו שכל אחד יבין, אבל כל אחד שונה ועומד במקום אחר. זה לא תורם, כמו שמתעלה אמרה.

 

בקיצור- לא ממליצה, ולא הייתי נכנסת לזה מראש.

יש כאלה שיהיה להם טוב לעומת כאלה שלא.

לכן אני אומרת לא להתייחס לנקודה הזאת כשמשדכים.

תנו להם להחליט אם הם בעניין. אל תתחילו לעשות את להם החשבונות אם הם רוצים שכול או לא.

 

היה פעם שרשור ב'נופל וקם' מה הדעה שלהם בעניין הזה. ירצו להתחתן עם שכול\לא שכול\לא משנה. הרוב- לא קריטי.

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t429406#5079101   (באיזשהו שלב הם חורגים מהנושא, אבל הרעיון ברור..)

אך גם אינטואיטיבית וגם לאחר מחשבה שניה, אפשר להבין בבהירות:

שאם לוקחים שני אנשים בעלי פציעה דומה, תחילה הם יחושו ההזדהות ראשונה, שאולי תגרום להם להמשך זה לזו.

אך בהמשך ה"מכנה המשותף" הזה עלול להוות חולשה.

 

לדעתי צריך בן זוג אחד "שלם", לצורך הענין- עם שני הורים, שלא חווה שכול/יתמות/אובדן, שבין שלל הסריטות בעולם- כזאת אין לו, והוא ישמש "משען" לשני, במידה והוא זקוק למשענת בעקבות ההסטוריה שלו.

כתבת- "במידה והוא זקוק"

 

ואתה לא יכול לדעת מה הוא מרגיש, לכן תן לו להחליט אם זה מתאים לו. (זכר מטעמי נוחות וכלל, אני יודעת שאת בת...)

 

באמת יש כאלו שאת צודקת לגביהם במאה אחוז! אבל ב"ה יש גם כאלו שלא. עד כדי 'לא משנה לי מצבו\ה המשפחתי'.

אך כתבתי את דעתי (הנחרצת) בענין.

היא, שצריך להחליט אם לשדך ביניהם, לגופו של ענין, התאמה וכו' - בלי לקחת דווקא את הנתון המצער של היתמות, לא לכאן ולא לכאן. גם כי העיקר זו ההתאמה עצמה, וגם כי ה"נתון" הזה יכול להוות גורם, אם בכלל, לשני הצדדים.

 

מזל שכתבת - שמא עוד מישהו הבין את כוונתי כך.

 

[וכמובן, לא הייתי מעלה בדעתי להעיר לכל השירשור ש"יענו לגופו של ענין"...]

 

 

נראה שאצלינו במשפחה זה לפעמים כמו חבר מביא חבר או גורל משותף שהביא אותנו לכאן.

אני יתומה וכך כמה מגיסי/גיסותי משני הצדדים איבדו משהו קרוב ביותר. וגם בעלי.

יש משהו ביתמות או אובדן אישי אחר שגורם לאנשים להתחבר ולהבין אחד את השני.

לא על זה תקום או תיפול חתונה אבל לדעתי יש בזה משהו.

מה שנראה כלא שייך מלכתחילה הוא לשדך בין שני אנשים עם הורים גרושים. כמה שיהיו מקסימים, כדאי שלפחות

לאחד מהם יהיה דוגמא טובה מהבית. זה לא אומר שאסור להתחתן במצב כזה, פשוט יהיה להם חיים מאוד אתגריים אפשר לומר. ואם עושים שידוכים- אז עדיף שלא. (ברור שיש זוגות כאלה שחיים באושר, אבל זה מסובך.)