לא יכולה יותר
ודיי כבר
אבל הכל בסדר, בטיפול אני חזקה, הרי ברור שאני אצליח, איזו שאלה.
אבל בבית, זה כאילו השארתי את השכל שלי שם, בטיפול
אני אומרת לעצמי: אבל עזבי, נו, זה לא רציני, אני לא אתלוש. והריסים מתמגנטות לידיים.
עזבח, זה רק אחד
שניים
שלושה
ארבעה
יותר ויותר ויותר
והאיפור שאני שמה על העפעפיים יורד, ואני מסתכלת על עצמי במראה ונבהלת.
ובוכה.
עדיין בוכה.
למה אני נראית כמו חולת סרטן?
למה מגיע לי?
למה אף אחד לא מבין אותי?
למה אומרים לי "פשוט תפסיקי, מה הבעיה"?
למה ההורים שלי וכולם בעצם חושבים שהם מבינים?
הם לא.
הם בחיים לא יבינו.
ומי שמתלונן על עלות ונדהם כשלא סוגדים לו כשהוא רק חושב לעזור לי קצת לא מגיע לו שאני אגיד לו תודה.
תאמינו לי, אני יודעת שסרטן זה יותר גרוע, ואין לי מה להתבכיין.
אז לא מגיע לי שיעזרו לי?
שינחמו אותי כשאני בוכה?
לא?
רק להם?
אני באמת לא מנסה להיות קטנונית, אבל בלי קשר לתופעה שלי, לא מגיע לאנשים שיבינו אותם בדרכם גם בלי שישכבו על ערש דווי?
וכואבים לי
ושורפים לי
העפעפיים
ונמאס כל בוקר להכאיב לעיניים שלי עם איפור.
הן אדומות. ונפוחות. אבל אני לא יכולה ללכת בלי איפור. זה נראה פשוט נורא, קשה להבין?
ואני מצליחה כמעט לא לתלוש מהגבות והריסים התחתונות.
ואני מנסה, אבל קשה, ואני מתייאשת.
עד שאני מצליחה
אני נופלת.
ואיך בטיול שנתי אני אמורה לישון? להוריד איפור, ולעשות לאנשים סיוטים? לא להוריד איפור ולקום עם עיניים מלאות שחור?
כואב לי
ונמאס לי
ולא בא לי יותר
תבינו אותי בבקשה.
אנשים רואים, ושואלים, כאילו לא שאלו קודם "למה אין לך ריסים?" "למה את מתאפרת?" ומעליבים ופוגעים ולא רואים שבא לי לבכות. שזה לא מנומס. לא עניינם.
מזל שיש חברות עם קצת יכולת תקשורת בין אישית.
אני לא רוצה להיות פרחה שמתאפרת.
אבל אני לא יכולה.
לא רוצה שיצחקו עליי.
למה אני צריכה לראות כשאני מקלידה "טריכוטילומניה" בגוגל שזאת הפרעה נפשית כפייתית?
בא לי לבכות שוב.
ודיי כבר
אבל הכל בסדר, בטיפול אני חזקה, הרי ברור שאני אצליח, איזו שאלה.
אבל בבית, זה כאילו השארתי את השכל שלי שם, בטיפול
אני אומרת לעצמי: אבל עזבי, נו, זה לא רציני, אני לא אתלוש. והריסים מתמגנטות לידיים.
עזבח, זה רק אחד
שניים
שלושה
ארבעה
יותר ויותר ויותר
והאיפור שאני שמה על העפעפיים יורד, ואני מסתכלת על עצמי במראה ונבהלת.
ובוכה.
עדיין בוכה.
למה אני נראית כמו חולת סרטן?
למה מגיע לי?
למה אף אחד לא מבין אותי?
למה אומרים לי "פשוט תפסיקי, מה הבעיה"?
למה ההורים שלי וכולם בעצם חושבים שהם מבינים?
הם לא.
הם בחיים לא יבינו.
ומי שמתלונן על עלות ונדהם כשלא סוגדים לו כשהוא רק חושב לעזור לי קצת לא מגיע לו שאני אגיד לו תודה.
תאמינו לי, אני יודעת שסרטן זה יותר גרוע, ואין לי מה להתבכיין.
אז לא מגיע לי שיעזרו לי?
שינחמו אותי כשאני בוכה?
לא?
רק להם?
אני באמת לא מנסה להיות קטנונית, אבל בלי קשר לתופעה שלי, לא מגיע לאנשים שיבינו אותם בדרכם גם בלי שישכבו על ערש דווי?
וכואבים לי
ושורפים לי
העפעפיים
ונמאס כל בוקר להכאיב לעיניים שלי עם איפור.
הן אדומות. ונפוחות. אבל אני לא יכולה ללכת בלי איפור. זה נראה פשוט נורא, קשה להבין?
ואני מצליחה כמעט לא לתלוש מהגבות והריסים התחתונות.
ואני מנסה, אבל קשה, ואני מתייאשת.
עד שאני מצליחה
אני נופלת.
ואיך בטיול שנתי אני אמורה לישון? להוריד איפור, ולעשות לאנשים סיוטים? לא להוריד איפור ולקום עם עיניים מלאות שחור?
כואב לי
ונמאס לי
ולא בא לי יותר
תבינו אותי בבקשה.
אנשים רואים, ושואלים, כאילו לא שאלו קודם "למה אין לך ריסים?" "למה את מתאפרת?" ומעליבים ופוגעים ולא רואים שבא לי לבכות. שזה לא מנומס. לא עניינם.
מזל שיש חברות עם קצת יכולת תקשורת בין אישית.
אני לא רוצה להיות פרחה שמתאפרת.
אבל אני לא יכולה.
לא רוצה שיצחקו עליי.
למה אני צריכה לראות כשאני מקלידה "טריכוטילומניה" בגוגל שזאת הפרעה נפשית כפייתית?
בא לי לבכות שוב.
!
הלוואי.
אני יודעת כמה זה קשה כשלא יודעים מה יש לך ומסתובבים בין אינספור רופאים וכולם אומרים שאין לך כלום...