הי, קרובת משפחה שלי חולת מאנורקסיה, הרוב לא יודעים אבל אני ועוד בת דודה יודעים ונפגשים מדי פעם ומדברים,
המיוחד שכולנו קצת קשורים לכול העסק של דיכאון הפרעות התנהגות אישיות וכו,
וזה ממש כיף לדבר עם מישהוא שבאמת מבין
קיצר, מה הדרכים היותר נכונות להגיב לזה, איך אפשר לתמוךבתהליך?
וכול נסיון וידע יקדמו ויעזרו תודה
יש לי ocd ופאראפיליה,
מה אתם אומרים על הפסיכולוג אליהו אקרמן?
אשמח לשמוע ממי שהיה אצלו..
אם זה ממשיך להטריד כדאי לשקול עזרה מקצועית (cbt מומלץ)
המון בהצלחה!
אני יכולה לומר שזו עבודה עצמית. היא לא תמחק את החרדה, אבל ההתמודדות שלך תוכל לעזור, וככה מפלס החרדה יירד מאליו.
קודם כל- תרגל נשימות. לנשום עמוק, להרגיש את האוויר בפנים ארבע שניות (או מה שנוח לך) ולשחרר.
דבר שני- דבר אל עצמך. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? האם זה סוף העולם? בדרך כלל לא. להמון דברים יש פיתרון. גם אם משהו רע יקרה- והסבירות היא לא גבוהה כפי שנדמה לנו- יש דרך, יש פיתרון, יש אנשים מסביב שיעזרו.
תמצא את מה שמרגיע אותך. אילו מילים, הסחות דעת ואנשים יכולים לעזור.
בזמן האחרון הייתי צריכה למלא הרבה טפסים לכל מיני דברים (בעיקר אישורים רפואיים שאני כשירה לשירות לאומי/ טופס ירוק וכו') ותמיד אני מתלבטת אם לציין את המחלה שלי או לא... (יש לי פיברומיאלגיה) אם כן זה יכול "לדפוק" אותי ואם לא אז זה סוג של שקר...
הבעיה היא שבדר"כ זה לא עונה על שום שאלה בשאלון אבל אני מרגישה שקרנית כשאני לא מציינת את זה. זה לא בדיוק מחלת פרקים וגם לא בדיוק נוירולוגי וגם לא בדיוק מחלת שרירים. אין בדר"כ שאלה לגבי מחלה עצבית. אני לא רוצה שימנעו ממני דברים שאני יכלה לעשות בגלל המחלה שלי אבל גם לא רוצה לשקר (כן, גם שקר לבן זה שקר). המחלה שלי לא כ"כ מוגדרת ושונה אצל כל אחד. כל פעם מחדש עולה לי ההתלבטות אם להגיד שיש לי פיברומיאלגיה או לא
זה אפילו מסתבך יותר כי אני לוקחת תרופות קבועות ואז זה נראה שאני לוקחת סתם כי לא כתבתי שאני חולה במשהו כי לא היה שאלה על מחלה עצבית. בטופס ירוק לדוג' לא אישרו לי כי הרופא לא הבין למה אני לוקחת תרופות כ"כ חזקות בלי סיבה ברורה...
אבל אני כ"כ לא רוצה לכתוב את זה מהפחד שלא יאשרו לי בגלל המחלה הזאת שאני כ"כ מנסה שלא תגביל לי את החיים...
יש כאן עוד אנשים עם התלבטות דומה?? אם כן, מה אתם עושים? יש למישו עצות בשבילי?
תודה רבה!
וגם נטיה להימרח עם התחלות של דברים כאלה, עד שעשיתי את הטופס הירוק לקח הרבה זמן (וצריך לעשות שוב כי הוא נעלם לי) ועדיין לא התחלתי נהיגה. ממליצה לך ממש (לפותחת) שמה שלא תחליטי- תתחילי ואל תימרחי עם זה. אני עכשיו עד שאגמור עם הנהיגה.... קודם שאתחיל....
ובכלל אם זה חתימות על דדברים כאלה מעצבנים והתלבטויות- זה מבאס ממש להחליט שוב ולהתלבט שוב. פעם אחת וגמרנו. בהצלחה עם זה ממש ממש ממש!!!!!!
ענק ענק ענק!!!!!
כלומר לא ידעתי אם את עוד מסתובבת כאן. היו לי שנה שעברה דכאונות
לא דכאון מז'ורי אבל משו בדרך. ב"ה התגברתי בלי טיפול תרופתי.
עכשיו מדי פעם עוד חוזרים, ופתאום יש גל של דיכאון ופתאום אינלי מצב רוח ופתאום באלי לא להיות
וכל מיני דברים שהיו וכבר לא רלוונטיים.... סתם מחשבות, בלי שום מעשים פרקטיים, אבל מחשבות והרגשות כן...
מה עושים??
רעיונות?...
עם פסיכולוגייםוכו'... ניסיתי והיה זוועה
הייתי במעקב לפני, תוך כדי וגם אחרי שקיבלתי מרשם מהפסיכיאטר וההורים שלי פשוט לא הסכימו לקנות את הכדורים.
השאלה היא על אחכ, כשהקושי העיקרי נגמר אבל מדי פעם שאריות מסתננות..מה לעשות אז
בטח יהיו לו/ה פתרונות
ואולי יש תרופה דומה בלי התופעות הנ"ל
בסכום סימלי של כחמישים ש"ח לטיפול.
ניתן ליצור קשר באישי.
הדס.
עשיתי קולונוסקופיה גסטרוסקופיה וקפסולה וידאו...
בכללי ב"ה הקולונוסקופיה היא בהרדמה מלאה אז אני לא זוכרת כלום! לא חושבת יותר מידי על מה שהיה שם וזה ממש סבבה
קרוהן זו מחלת מעי דלקתית כרונית- לכל החיים.
צריך לשנות תזונה, לשקם את המעי ואחרי שהמעי חזר לתקופת "רגיעה" אפשר להחזיר לאט לאט דברים מהתזונה הרגילה
אבל- כל החיים צריך להקפיד על תזונה בריאה ונכונה שמותאמת לקרוהן (וזה לא בהכרח מה שנתפס כתזונה בריאה באופן כללי... להרבה חולי קרוהן אסור עגבניות, חצילים, קטניות וכו'...)
מה שטוב זה שאתה שולט כמעט לגמרי במצב הבריאותי. הרבה שליטה עצמית...
אגב, המצב והתזונה משתנים מחולה לחולה והמיקום של המחלה גם...
לי עשו את הבדיקות האלו אחרי חצי שנה של תזונה מטורפת וניסוי ותהיה של דברים אחרים אז הממצאים שמצאו לא היו מספיקים כדי לבנות על זה סיפור של קרוהן אבל הרופא אמר להמשיך להימנע מדברים שאני נמנעת כי יכול להיות ששיקמתי לעצמי את המעי בתזונה הנ"ל. בינתיים ב"ה אני לא מאובחנת בקרוהן.
. עדכני מה קורה, כמובן אם לא מפריע לך..ענבל שתהיה רפואה שלמה בע"ה!ענבלאחרונהבהצלחה!
ואז. אחרי זה. נלך שוב לרופא ונשאיר את האגו בצד ואז נשאל- "היי. איבחנת אותי ולא מצאת מה זה. האם יש סיכוי שזה סרטן כי זה מלחיץ אותי נורא"
רוב הסיכויים שהתשובה תהיה שלילית בעז"ה.
מנסיון של אמא של חברה שלי שהיא רופאה- הרבה אנשים חוזרים שוב ושוב לבדיקות מהלחץ הפנימי שאוליי זו המחלה והרופא לא מבין מה האובססיה עד שהוא מבין שזו התת מחשבה. ולרוב התשובה רחוקה מאוד מזה.
בהצלחה יקרה. שתשמעי רק בשורות טובות.
לכאבי עיניים יכולות להיות לא מעט סיבות, כמו עלייה במספר שכדאי לבדוק אפשרות נוספת זה התעסקות רבה בפלא' ומחשבים, מחקרים מצאו שהריצוד של האורות במחשב/טלויזיה או פלא' גורם לכאבים שונים בגוף ובעיקר בעיניים..
לא לחשוש ולא ישר ללכת למקומות האלה, תלכי לרופא עיניים לעשות בדיקה והכל יהיה בסדר
יכולה לומר לך מנסיוני שאפשר לגלות שיש לך סרטן גם כשהכל הכל תקין,
ואפשר גם לחיות כמה שנים בכאבים שבעצם (כרגע לפחות) לא רואים שום סיבה רפואית לזה.
זה מעודד? לא יודעת.
אני רק תמיד חוזרת ואומרת לחברות שבגללי מתחילות לחשוב על הכיוון-
א. סרטן זה נדיר
ב. נכון, באמת הרבה פעמים מאבחנים מאוחר מדי לצערנו (גם אצלי זה יכל להגמר מהר יותר), אבל את יודעת למה זה? כי כל סימפטום שמצביע על סרטן יכול להצביע עוד על אלף דברים אחרים. (אצלי חשבו שזה אולי וירוס!).
ואז מה? תבוא בחורה שירדה 3 קילו בחודשיים האחרונים וישר תשלח לCT? חבל על הכסף של המדינה, חבל על הקרינה ובעיקר חבל על הימים מלאי האימה שהבנאדם יצטרך לעבור.
כמובן, צריך לעשות השתדלות, ואם את מרגישה שיש דברים שלא התייחסו אליהם מספיק- תגידי, אבל בסה"כ הגישה צריכה להיות של אמון בצוות המטפל.
ג. נק' אחרונה שאני מאמינה בה כ"כ- אומרים שלחץ זה מצע אידיאלי להתפתחות סרטן... אז לא כדאי להכנס לסרטים מיותרים. אנחנו צריכה לעשות את ההשתדלות ה ס ב י ר ה שלנו, ומפה- לסמוך על ה' שישלח לנו את ההכי מדויק בשבילנו.
חיים טובים.
ס - סוף
י - יסורים
ו - ותחילת
ן - ניסים
אמן ואמן לכל חולי עמו ישראל!
חודש טוב
רוצה לתת חיבוק גדול.
להעביר לך את כל מה שיש לי בלב עכשיו.
את הפחד, הבלבול, שמרגישה שוב יחד איתך.
את המחשבה עליך, ועלי, ועל כל מי שעבר ועובר את המטוטלת הזאת.
ורוצה גם להעביר לך את הידיעה.
לא אמונה, לא הרגשה, לא הבנה.
את ההכרה הכי פנימית ושורשית- שהקב"ה מדייק.
אוהו כמה שהוא מדייק.
וטוב כ"כ. ומפנק.
גם אם אנחנו לא היינו בוחרים לעצמנו את זה למתנת יומולדת.
לא יכולה להסביר עד כמה..
אהובה, מה אפשר עוד לומר?
פשוט לכי עם זה.
ושהקב"ה ישלח לך רפואה שלמה ובהירות גדולה.
ואני ממש פה. אם רוצה באישי.
לשאול, לברר, לפרוק יותר, לשמוע.
מבחינתי חופשי ממש על הכל
זה ממש קשה
אבל לזכור שישמצב שזה לא זה עדיין.
וגם אם כן, 80% מבריאים.
הרבה אהבה
תעדכני אני אתפלל לרפואתך בלי שם
יש אחת מהממת, כרמית זיו, בשערי צדק
בהצלחות!
זמרת מיוחדתאז הפרעת אכילה. כמעט לשעבר.
ב"ה התגברתי בלי כדורים.
מדי פעם חוזר הדיכאון. והייאוש.
סף הרגישות שלי עלה לאנשהוא מעל העננים. לטוב ולרע.
הרבה פעמים דברים מגוחכים גורמים לי להתכנסות ובכי.
פעם הייתי מביעה דעה בנחרצות, לא מוותרת על שלי.
היום אני מתקפלת ברגע שמישהוא לא מסכים איתי.
אני לוקחת הערות אישי מאוד, ונפגעת מהר ובשקט.
המון פעמים אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. אני מפחדת לחשוב. לא מצליחה להחליט מה אני רוצה מעצמי. מה אני רוצה או לא רוצה. חוסר הוודאות והפחד ממנו משחקים תפקיד משמעותי מאז הסיפור הזה.
יש דברים שהשתנו לטובה, אני הרבה יותר רגישה...משמעותית. דברים שפוגעים בי, גם בצחוק, אני בחיים לא אגיד למישהי אחרת.
בגדול חזרה לי השמחת חיים ב"ה!!
אבל עדיין יש רגעים של הצטנפות, בדידות חזקה, וחשש מ...כלום בעצם..
מישהו מזדהה?
מישהו יודע משהו על אשפוז יום לילדים ונוער להפרעות אכילה בתל השומר?תודה רבה על הרצון!
וכן, יודעת קצת.
לא ממש יודעת איך לענות לך. זו מציאות קשה מאוד, ונשמע שאת מתמודדת בגבורה. וכל הכבוד על זה, זה לא מובן מאליו. הלוואי היה איך להקל.
ואולי לפנות לצדיקים לשאול על כך.
יש לי בעיה- אני מקלפת את השפתיים. אני פשוט נהנת לקלף אותם עם הציפורניים / עם השיניים, עד שממש יורד לי דם.
אני עושה את זה מגיל צעיר. (אני לא מצליחה לזכור אם זה מאז התאונת דרכים שעברנו או מההטרדה המינית).
ב"ה אני כבר נשואה, אבל לא מצליחה להפסיק עם זה. ממש לא נעים לי כשאחרים מסתכלים לי על השפתיים כשאני מדברת איתם, או כשהמשפחה הקרובה כל הזמן אומרת לי- מתי תפסיקי עם ההרגל המגונה הזה..?
אני פשוט לא מצליחה! ניסיתי הכל- לגזוז ציפורניים הכי הרבה שאפשר, לשים שפתונים, לשחק במשהו אחר בידיים כמו כדור קטן.. אבל זה חזק ממני...
זה קורה לי בעיקר במצבי לחץ, כשאני מתוחה או כשאני מרוכזת מאוד במשהו. אם אני מתחילה קשה לי מאוד להפסיק עם זה. ורוב הזמן אני אפילו לא שמה לב שהידיים עולות לכיוון הזה. זה לגמרי אוטומטית.
מיותר לציין שזה כבר לא כואב לי.
אולי למישהו יש עצה טובה בשבילי...?
וזה מעולם לא היה נראה לי נורא כ"כ...
למרות שכמובן אף פעם לא ראיתי את עצמי מבחוץ...
מעניין.
צריך שוב לעשות
