(אבל קראתי אותו אחרי שאסרו עלי, אז ככל הנראה הוא לא כלכך צנוע..)

אמ.. ספר דיי טוב. לא זכור לי כמשהו מטורף אבל אולי אני לא זוכרת טוב... או שסתם זה היה לפני יותר מידי שנים.

קראתי מזמן. לא מצאתי בו ענין רב. התחושה שזכורה לי ממנו היא שהוא קצת מוזר... זכור לי שלא אהבתי את התנהלות הבית שלו, ואת הזוגיות שלו ושל אישתו. 

למרות זאת, אהבתי את הרעיון להמציא סיפור סביב דמותו של הצייר יאן ורמר, שלא הרבה יודעים אודותיו.

[אגב, לדעתי העגיל איננו פנינה בכלל, אלא מתכת. תסתכלו טוב!]

משהו בו זעזע אותי מאד, והפסקתי אותו לקראת סופו.

אבל הוא באמת ספר קשה, ועצוב,

נורא ריחמתי על הילד, שכדי להתגבר הוא מקשיב לרעש... מסכן..

אפשר לקרוא אותו עןד פעם ועוד פעם ולהגיע כל פעם יותר לעומק..

ויויו- ממש לא ריחמתי על הילד, לו זה לא ממש מזיז שהוא ככה, זה הוא, זה החיים שלו, זה הנורמה שלו. 

מי שמסכן בסיפור הם ההורים. 

 בבסך הכל המחלה שלו זה דיי מדכא  ,לא ?

הכרתי מישהו כזה..

זה יקח כמה חודשים טובים (כרוב ל4 או 5 לדעתי)

הוא לא משהו מבחינה דתית, אבל העלילה שלא יפה ומרתקת.

ו... כן, כבר פתחו על זה שרשור למען האמת. מוזמנת להציץ.

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t384590#4623759

בכלמקרה, אחד הספרים האהובים עליי כרגע, אני חושבת. השני פחות, אבל הראשון גאוני לדעתי.

םה לא הוספתי את ה-'מזעזעת', שם פשוט יותר פירטתי, פה יותר מקוצר

בס"ד

ועכשיו חברה שלי קוראת את זה, ומאוד אוהבת, ואני מחזיקה מאוד ממנה בקטע של הספרות.

ועדיין! זה נישמע ר-ע!

נשמע מוזר, אה? בכל מקרה, דווקא הזעזוע ממה שמתרחש שם משך אותי.. זה רעיון גאוני לספר, וביצוע מטורף.

השאלה היא כמה את נרתעת מספרים אלימים, לדעתי.

מה הולך פה בפורום הזה?אני לא מבינה מה קורה פה?איך אני מתחילה שרשור חדש?ואיך אני יודעת אם מגיבים לי?הסתבכתי...

בס"ד

אחרי זה- בהנהלת: אני ירושלמית, ארגמן ואזמכתב פתיחה, (מומלץ לקרוא!) ואז ישלך שרשור חדש!

תלחצי עליו, תכתבי כאוות נפשך, ותלחצי על "שלח"

סליחה-עובדת השם..

רציתי להמליץ על הספרים של אנטוני הורוביץ ביכלל ועל "עדשי השוקולד של הבז" בפרט

ספר יפה [ומצחיק] על ילד שגר עם אח שלו הגדול (ההורים באוסטרליה) שעובד (או לא) כבלש פרטי לא כ"כ מוצלח.

יום אחד מישהו נותן להם  לישמור חבילה שמובילה לאוצר גדול ומשם הם רק מיסתבכים עד הסוף הדי מפתיע. ספר מלא "משפתי מחץ" והומור. מומלץ!!!!!

אנתוני הורוביץ)

לא יודעת, הספר חמוד, רק שהסופר ממש בלבל, הסוף בהתחלה צפוי, ואז הם מבלבלים וגורמים שנחשוב משהו אחר,ובסטוף זה מה שחשבתי בהתחלה. גם לא כזה אהבתי את המיליון התחפשויות שיש בספר, וזה , בעקר, ספר מתח. נחמד מאוד, בערך לגיל 10 ומעלה...

בספר, רוצה להאיר את עיני? 

דוד גרוסמן מתבטא במאמריו בצורה שמאלנית מאוד וכן משתתף בהפגנות שמאל אלימות ככגון ההפגנות בשייח ג'ראח. 

למזלנו,זה לא משפיע על כך שהוא סופר נהדר, אך יש כאלו שמדירים את עצמם מספריו בגלל דעותיו ולכן ההסתייגות שלי.

הנה הלינק:

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t366120#4437166

לא קראתי כל כך הרבה ספרים בחיי אבל אני מת על הספר הזה!

למרות הדעות של גרוסמן לדעתי הוא סופר אדיר

ספר נקי?

[מצטרף לרשימה, בשעות הפנאי..]

ספר מקסים , מקורי ושנון ... 

נהנתי לקרוא אותו כמו את רוב הספרים של דויד גרוסמן !

בס"ד

אז ספר השלושה! (לויד אלכסנר)

זאת סדרה- (הפעם המלנת'אלפים שאני כותבת את ההמלצה הזאת! )

1. ספר השלושה
2. היורה השחורה
3. טירת ליר
4. טרן הנודד
5. המלך העליון

כולם של לויד אלכסנדר!

ואגב, התאוריה שלי גורסת שהסופר הכניס את עצמו בתור הדמות של הנבלן בסיפור (: 

"הוא היה בעל אף ארוך ושיער בהיר וקוצני." זה בדיוק כמו התמונה של הסופר XD

בת מלך ארץ האלפים. סגנון לירי כבד - אבל לא עמוס וכיף לקריאה. קצר יחסית.

רבותי, זה ספר משנות ה50 במקיסמום של המקסימום...כמה נורא זה יכול להיות??

לא שאני מבינה למה בן ירצה לקרוא את זה אבל...(בוא נגיד שראיתי שני בנים קוראים אורנה בורדמן והסתגלתי לזה, אבל נשים קטנות זה פשוט לא ספר לבנים...)

בת ציון יקירה, תרשי לי לתקן משהו קטנטן: הסופרת לואיזה מ. אלקוט חיה בשנים 1832-1888, כך שהספר לא נכתב בשנות ה-50... (לא מצאתי את שנת ההוצאה שלו...)

בכולופן, עצם זה שהעלילה "מיושנת" ממש לא שולל קטעים גסים. היו ספרים מעולם...

אבל לגבי השאלה המרכזית- הספר נקי בהחלט, יש רומנטיקה ג'נטלמנית וחיזורים עדינים, לא יותר.

תרגישו בנוח לקרוא

אבל את צודקת גם בשנות ה50 היו ספרים לא נקיים...אבל כעיקרון ספרים שיצאו עד המאה הראשונה של המאה ה20 ממש אין מה לדאוג לגביהם....

גם פעם היו גילוי עריות ופריצות,

וגם אז נכתבו ספרים באוירה הזאת.

כמו היום, גם אז חשבו שספר לא יכול להיות רב מכר ומוצלח בלי גילוי עריות ושות'.

מה שכן, היום נותנים במה לכל מה שקשור לזה, ו לכן תמצאי היום ספרים שהנושא יותר בולט ומרכזי בהם. פעם אולי היו מחרימים ספרים כאלה, ונוער כמונו לא היה מגיע אליהם בקלות של היום, אבל הנושא היה נמצא בספרים בשפע. זאת הנקודה.

אם כי השפה הייתה יותר נקיה בד"כ. -.-' 

נשים קטנות - נקי בהחלט. ספר מקסים. 

איך מגניבים אותי גברים שקוראים ספרים כאלו

את האסופית-אן מאבונלי-אןשרלי ושות' כבר קראת?

אבל אני זה לא דוגמא. אני קורא כל מה שיפה, מעניין, וזז (אם כי משתדל שיהיה לבוש באופן צנוע יחסית...)

במילים אחרות, תולעת.

תקרא, בלב שקט ורגוע.

הוא גם חינוכי מאוווווווווד.

תהנה.

תהנה וסחטיין. ואל תשכח ללמוד משם את הדברים החשובים כמו איזה הפתעות רומנטיות לעשות לאשתך.

(אני יודע. וגם אני לא)

בחייך...את בת 26, אני בן 18 - אפילו צעיר שכמוני מבין שזה לא שייך...

זה היה ממש לא והדרת פני זקן, רק שתדע.

אבל: א. את לא זקנה. (וכן, זאת מחמאה בשבילך. נא להסמיק ומייד).

ו:ב. למרות מה שאמרתי ב- א.  ...שמונה שנים לא הולכות ברגל...

ו:ג. גם את מדברת בציניות, נכון? שאני לא ארגיש בודד במערכה...

לא באמת תכננתי לצאת איתך.

(אתה לא מדבר עם בנות באישי אז איך נשגע אותך?)

<צ>

(ו...התשובה היא פשוטה - פשוט אל תשגעו אותי!).

יום טוב ושבוע מעולה.

למה למשפחה שאין בה כסף יש משרתת צמודה?

אני די בעצבים על הספר הזה עכשיו אבל זה כנראה כי אני קוראת אותו באיזה גרסא מקוצרת לבוקריפורט..

אולי... אולי שילמו לה מעט מאוד, כי היא הרי חיה שם, אכלה שם, ובעצם היתה שם מעין אמא שניה.

בעבר זה היה מובן מאליו שלכל משפחה יש עוזרת, גם אם הם נחשבים בעיני החברה כ-'עניים'. 

נו כי פעם זו היתה הנורמה. 

כמו שהיום גם לעניים יש טלויזיה בבית.

שלהם, החל מאבא כומר, דרך כל-מיני מעשים טובים צדקניים כאלה.

אפשר לדעתי לקרוא-רק לא להסחף יותר מדי.

זאת נקודה שמאוד מפריע לי שלאנשים יש בעיה עם זה.

הטוב האמיתי הוא מעמ"י, שה' הורא להם להיות רחמנים וצדקנים. אם הנוצרים חשים ת'צמם ג"כ צדקנים, ועושים בגלל זה מעשי חסד וצדקה- מה פסול בזה? 

אני לא מבינה- עמ"י מתלונן שהגויים רעים ואכזריים, אבל הוא מתלונן גם כשהם עושים טוב בעולם.

מה יהיה?!

בהרבה ספרים נוצריים רואים את זה, שהגיבורים <הנוצרים> עושים חסד וכו' וכו', אבל כשזה יהודי? הם יכולים להתנהג כמו מפלצות... זה לא מראה על טוב ורחמים אמיתיים, מבחינתי לפחות. 

הספר יצא לפני 140 שנה לאור

אני קראתי עכשיו את שלושת המוסקטרים, 

וגם שם הגיבור, ד'ארטניאן, הוא עני מרוד בהתחלה, בקושי הוא מאכיל את עצמו- אבל משרת היה גם היה לו! הזוי...

אני לא אוהבת שאומרים ככה,

כי גם אצלנו יש אנשים צדקניים למראה, אבל בתכלס הם לא יודעים איך להתנהג או שהם חסרי נימוסים ודרך ארץ (ויש המוווון כאלה!)

וגם היו דברים מעולם, על חסידים (!!) מחסידויות ידועות, שבבית התנהלו בצורה זימתית ומופקרת ביותר.

ולכן:

בואו אנחנו נשתדל להיות טובים באמת, שיהיו כל מעשינו לשם שמים,

ונהיה אור לגויים בכך שנעשה באמת את רצון ה'.

ובמקביל-

לא נזלזל במעשי החסד של הגויים (כמו לומר שהצדקה שלהם היא לא צדקה- כי היא כן!) , גם אם אח"כ הם  מתנהגים כמו שהם מתנהגים- בגלל זה הם גויים...

צריך לעודד את הטוב בעולם, ולא לבטל ולפסול גם אותו!

אבל כן בתור דת, הם צדקניים, או לפחות בתקופה שבה מסופר נשים קטנות <חזרה לנושא (: > שאז זה לא דובר על יחדים שהתנהגו כמתואר, אלא כולם, ורק יחידים ל-א התנהגו כמדובר. [: 

אבל מסכימה לגבי השאר

כפי שקראתי אותו (בין השאר) בספרו המקסים של אוריאל אופק (הזכרתי בתגובה הקודמת שלי בשרשור הנוסף על הספר).

לואיזה מיי אלקוט באה ממשפחה מאד מכובדת.

מכובדת במעמדה ועם זאת חסרת כל, וזאת משום שאבי המשפחה הלווה או ערב לכספי חברו שפשט את הרגל.

אבי המשפחה גם הקים בי"ס  לבני טובים שמאד הצליח. אך נסגר משום שהוא, כמנהל, התעקש לקבל גם בני משפחה שחורה (להזכירכם מדובר לפני 150 שנה! אז מדובר היה באזרחים סוג ד'...) והדבר לא נשא חן בעיני שאר המשפחות ה'חשובות' ששלחו את ילדיהן לבית הספר שלו, והן הוציאו את ילדיהן כשהוא לא נסוג מעקרונותיו ולא הוציא את התלמיד השחור.

גם המוסריות שבספר, עם כל זה שהיא מבוססת על עקרונות נוצריים, נותנת את ההרגשה, שבכ"ז מדובר היה בסופרת ממשפחה שהיתה מוכנה לעמול למען עקרונותיה יותר מן הגוי הממוצע (לפחות בזמננו אנו).

וכן, בנימה אישית, (בתור אוהדת מושבעת של הספר) אני מקוה שלואיזה מיי אלקוט היתה מסוג הגויים שבעיתות הצורך הוכיחו את עצמם כ'חסידי אומות העולם'. ויש להרגשה הזאת על מה להסתמך... בעקבות מה שכתבתי לעיל...

הוא די נקי באמת מבחינה טכנית.

אבל כשקראתי אותו לאחרונה-(בתור נשואה ואמא ל3) הוא באמת הרגיש לי ספוג נצרות. מנושאי השיחה, דרך דמותה המלאכית-סובלת של באת' ושיחות המוסר עם האימא. וזה שאפשר להיות צדיקים רוחניים ורבי חסד- שלא צריכים הרבה מהעולם הזה ומצד שני, לא נורא לחיות בחברה מעורבת ו"להנות מהחיים". למרות שיש אנשים טובים בכל מקום, וחסידי אומות העולם זה נראה לי מסר לא טוב. בשורה התחתונה- אותו דבר בדיוק קרה לי גם עם האסופית, אז מי שנהנה מהאסופית יהנה כנראה גם מנשים קטנות.

ויש סיפור עתיק על רב יהודי שראה אדם אאל"ט גוי, שהתנהג ב'צדקות מופרזת כביכול', והיות שאביו הזהירו להתרחק מאנשים כאלו, הוא אכן התרחק ממנו.

אותו אדם התברר לבסוף כרוצח ונואף.

בהחלט יש להרתע מ'צדקנות', ובפרט 'גויית'.

כשזה יהודי אז נעשה הכל אבל ערבי או במקרים יותר מזעזעים גם סתם גוי אנחנו מתנהגים כמו בהמות?

תעשה לי טובה.

(ולמה הקלתי בערבי? כי אנחנו יכולים לראות יותר ערבים מזיקים לנו ואני יכולה יותר להבין את הכעס שלהם.)

אני ממש שונאת כשמשנים כל כך הרבה פרטים... ג'סי תמים מידיי, קמבל זקן, ג'וליה לא קיימת (שזה, אגב, מה שהופך את הסרט להרבה יותר נקי...) והכי גרוע- קייט מתה במקום אנה! מה הקטע?!  כל העניין זה המהפך בסוף שאנה מתה וקייט נשארת בחיים!

לדעתי הסרט יותר עצוב, אבל הסוף של הספר הרבה יותר טרגי, שזה חלק חשוב מסוד הקסם שלו שפשוט הלך  לאבדון בסרט...

נכון, הסרט יותר צנוע, אבל חוצמזה- לא מוצאת שום 'נקודת זכות' לסרט...
ג'סי אמור להיות פושע צעיר, לא סתם נער שיושב מסכן על ספסל לבד.
קמבל? למה לעזאזל הוא נראה בן 60? וג'וליה! ממש אהבתי אותה בספר.
וגם משהו בדמות של אנה בסרט ממש הפריע לי. כאילו, בספר היא הייתה יותר...מרדנית? לא יודעת. בסרט היא נראית כמו ילדה קטנה ומסכנה, שפשוט עושה מה שאחותה ביקשה ממנה.
נכון שזה מה שבאמת קורה בסרט, אבל זה חלק מההריסה של העלילה... כל העניין הוא שאנה רוצה לעשות את זה מרצונה, כי נמאס לה. לא כי קייט ביקשה ממנה.
ו... כידוע- הרסו ת'סוף. וזה גרם להמון אנשים מופתעים בקולנוע לצווח "מה?!", כי חלק מהיופי של הספר זה ההפתעה של הסוף - מה שהופך את הספר להרבה יותר עצוב והרבה יותר... מיוחד.
כי אם קייט מתה בסוף, אז בסדר, עלילה יפה -אבל לא מיוחדת, לא מקורית.

סוף הרבה יותר אמיתי!

אני אשמח מאוד להמלצות על ספרים מעניינים,כי נדמה לי שכבר קראתי הכל...תודה!

פשוט יצרו סרט שיש כמה נקודות דמיון בינו לבין הסרט. וכסרט הוא פשוט סרט שרגתי עם עלילה בינונית ומטה...

חבל...

יש שתי גרסאות - של נוער ושל מבוגרים. יחסית נקי. 

המבוגרים ורפרפתי על הגרסה של הנוער, והיה נראה לי דומה לחלוטין...

 היתה המחנכת שלי בתיכון.. אשה גדולה!

ספר חובה (בערך כמו דיבס)

של דבורה עומר. מספר על ילדה נכה.

בס"ד

יש תרגומים יותר טובים, אבל קראתי גם את זה.. אחד הדברים!

לכרך הראשון קוראים- חרבו של דארטניון - (לא בטוח כתבתי את זה נכון..)

לכרך השני- לא זוכרת..

לכרך השלישי- מזימותיה של מיליידי, (או משו' כזה..) אחד הספרים! 

כשהם בני 40+ בערך [:

גמרתי בשבת את הספר הראשון, ואין לי את שני הכרכים של ההמשך!!! וזה שיא המתח ומעניין!

וביום ראשון אני יוצאת לשירות, אז אני לא אספיק לקחת אותם מהספריה...

כצעד נואש, אני אקפוץ לקניון מחר ואקנה לי אותם! (יש לי תלושים...)

[וזו הוכחה למה שכתבתי בשירשור על הסקר "ספריה/לקנות ספר", אם זה ספר טוב, שאני אוהבת ממש, אני קונה אותו לעצמי.]

שלושת המוסקיטרים -3 חלקים

המשך אחרי 20 שנה- הרפתקאות המוסקיטרים -2 חלקים

המשך אחרי 10 שנים(30 שנה מההתחלה)- האיש במסיכת הברזל..

שלושת  המוסקטרים - שתי חלקים

הרוזן מבארזילון שהוא מחולק לכמה חלקים

אחרי 20 שנה

הרוזן מבארזילון ( תקציר לספר הגדול כולל מסכת הברזל )

והאיש במסכת הברזל

הרוזן מבארזילון זה ספר ענק עם כמה אלפי דפים  ( נראה לי שש אבל לא בטוח )

שבסופו כמעט כל המוסקטרים מתים .

מסקרלט פימפרנל ומההמשך שלו (לא זוכרת שם מדוייק אבל אלו שני ספרים חמודים מאוד של מרגנית)

בס"ד

ממה שאת קוראת!

את קוראת את 3 חלקים, בהוצאת מרגנית? אז יש תרגומים יותר טובים...

השפה גבוהה והתרגום פשוט טוב.

חנות והכל..

גם אנחנו רוצים!

ת.מ. י-ם.

אבל נשארו שם רק עוד 3 עותקים.

זה לא על כל הספרים,רק על איזה 4 שה-3 האחרים היו נראים לי נוראים (מהכריכה, לא מהתבוננות מעמיקה).

הרהור-לא יודעת, כנראה זה בכל הארץ.

בכל מקרה,קראתי אותו השבת ולא נפלתי ממנו או משהו אז טוב שהוא עלה רק 20 כי הייתי מתבאסת ששילמתי 100...

אהבתי את המחשבה המקורית ואיך שכל הקצוות הסתדרו אבל עדיין,לא יודעת להסביר מה הבעיה שלי איתו...

קיצור, ממולץ להשאיל מהספריה קודם הקניה.

הבדוי שלה).

אולי מישהו מעלה לכאן?..

(אין מקוראשון בסביבה..)

את יכולה לנסות לחפש את מוצש בפייסבוק-יכול להיות שאם תבקשי מהם-הם יעלו לך לשם את הכתבה/ישלחו לך..

בדיעבד, כתבה מאכזבת ממש..

של המראיינת... ראיון הולך בדר"כ בדרך שהשאלות מוליכות אותו, ופחות בדרך שהתשובות נותנות...

חוצמזה שהיא לא רצתה להכנס ליותר מידי פרטים-שלא יכירו אותה..

אני מעדיפה לדמיין את ההמשך..  

זה שקודם כל- זה היה לפני המון שנים והזכרונות שלה מאז כבר ממש לא חדים- הוא מזמן כבר לא חלק פעיל בחיים שלה, אז כל מה שהיא מספרת קצת מטושטש וחוזר על עצמו.

ודבר שני- אני חושבת שאיפשהו מפריע לנו שהיא לא חזרה בתשובה... אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל כשקוראים את הספר הזה, עם כל השאלות שלה והתשובות שלו והתהליך שהיה נראה שהיא עוברת- איפשהו זה נתן מן "תקווה" שזה באמת ישפיע עליה ברצינות... וכאן היא בעצם אומרת שהיא לא דתייה וגם אז ממש לא חשבה על זה בתור אפשרות... זה קצת מבאס אפשר לומר, קצת כאילו הכל היה לשווא...

המכתבים הפסיקו ממש כשהיא היתא בשיא ההיתחזקות הדדית שלה

די לקראת הסוף היא אומרת שהיא מאד מתרשמת אבל היא לא מתכוונת לחזור בתשובה כמו החברה שלה.

זה מעניין היא עושה רושם אחר בספר ממה שהיא כותבת בראיון. ויש כנראה גם כמה דברים אל מדויקים בספר לפי מה שהיא מספרת (בכ"ז היו כמה עריכות קלות).

ואף פעם לא מוצא את העיתוי הנכון או פשוט לא זוכר בדיוק כשיש אפשרות וכו'...

מבאס.

מה גם שאני מניח שלפחות בספר הזה אני יכול להיות קצת רגוע עם החשש של צניעות. אני צודק? (בכל זאת, בחור ישיבה...)

בכ"ז גם הוא היה בחור ישיבה.. יש שם דיונים שלהם על צניעות זה כן, מקסימום תדלג אם בא לך.

חבר, זה ספר בסיס יהדותי - השקפתי!  ספר נהדר.

איתן אני זוכר שקראת אותו בכתה

הייתי מאוכזבת מאוד (: 

קראתי די מזמן...

עם מי היא התחתנה?

מג התחתנה עם איזה עני אחד... המורה, לא?

ובת' עם מה שמו, השכן העשיר,

וג'ו? עם מי?

איימי התחתנה עם לורי, השכן. בת' נפטרה.

ג'ו התחתנה עם הגרמני שלא זכור לי שמו כרגע, זה שמבוגר ממנה בעשרים שנה, והוא גם כן מורה.

מג התחתנה עם המורה של לורי. 

אכן, איימי התחתנה עם לורי (באמת מבאס גם אותי שהוא לא התחתן בסוף עם ג'ו. אבל זה השאיר אותי עם הרבה מחשבות הסיבה שהיא אמרה לג'ו למה...והמבין יבין.)

מג התחתנה עם ג'ון ברוק

בת', לצערי, נפטרה. (למען האמת, די התחברתי אליה. אליה ואל ג'ו, ואני עדיין מתלבט מי מהן הדמות האהובה עלי)

ג'ו התחתנה לבסוף עם פריץ באר (זה הרגיז אותי. הבדל של 20 שנה עושה אותי מסופק איך באמת אהבה כזאת התפתחה כל כך...כאמור, לורי הרבה יותר התאים לה, ואני חושב - וזה בהמשך להערה הקודמת שלי - שלמרות הסיבות ולמרות הכל, הם כן היו יכולים לחיות באושר ביחד, ולהיות מאוהבים מאוד. בקטע הזה, לדעתי, ג'ו השתמשה רק ברגש ופחות בשכל... אבל זאת ההחלטה שלה וצריך לכבד אותה...וליתר דיוק, של הסופרת).

וסתם ככה - אתם יודעים שיש גם ספר המשך בשם "גברים קטנים"? אני קורא אותו עכשיו. גם נחמד. באמת.

דווקא התחברתי יותר לאיימי, היא וג'ו היו בעלות חולשות אנושיות יותר מבת' ומג, שתי האחרונות סתם הרגיזו אותי. 

הרגיז אותי גם כן כל הפרש הגילאים בין ג'ו לבאר, <ידעתי שהיה משהו עם דב -.-'> אבל בכללי, אני מאוד לא אוהבת ספרים שזה ככה, והספרות הקלאסית מלאה בכאלה, כשחושבים על זה, נראה לי אן שירלי היא בין היחידות שהתחתנה עם אדם בגיל שלה. 

אבא ארך רגליים? הפרש של 14 שנה (!!) 

ג'ין אייר? 20 שנה! (אם לא יותר, ובנוסף לעובדה שזה אחד הספרים היותר דיכאוניים שאפשר להיתקל בהם, כן?.) 

אבל איימי ולורי כן יותר מתאימים, מבחינתי לפחות, ג'ו ולורי מתנהגים כמו ילדים קטנים ביחד ולא כמו אנשים מבוגרים שאמורים להתחתן.

ג'ו ובאר, שהתחתנו ונולדו להם כבר ילדים, מקימים פנימיה לילדים באחוזה של דודה מארץ' שנפטרה. הספר מספר על הפנימיה ועל הילדים בה. רק התחלתי אז אני לא יודע יותר מזה...

במיוחד שברוק מת אאל"ט

אולי יש בניהם פער אבל הם כאלה חמודים יחד, לא מפסיקים לריב

החדשה-

מישהי בשם רינת פרמו מתייחסת ממש לעניין הזה של הבחירה של ג'ו... ודווקא די מעניין מה שהיא כתבה..
היא כותבת שבעצם באותה תקופה שהספר נכתב, כתיבה בתור מקצוע לא היה עיסוק מכובד לאישה, וזה היה בגדר שעשועי ילדות, לא מעבר לזה.

אז בעצם בגלל שהיא לא יכלה להמשיך לתת לגיבורת הסיפור לעשות משהו 'לא ראוי', (במיוחד שזה ספר חינוכי לנערות...), היא הייתה צריכה לתת לג'ו דמות שתגרום לה להפסיק עם השטויות האלה, וזה הפרופסור. כי לורי לא היה מפסיק אותה מלכתוב, גם כי הוא העריץ אותה, וגם כי הוא עודד אותה במהלך הספר לכתוב.

היא אומרת גם שרק הנערות, בעצם, מצטערות על הבחירה הזאת. היא טוענת שהנשים מבינות את הבחירה- היא בחרה בבעל שמבוגר ממנה, והוא פרופסור, שלא כמו לורי, שמכונה שם "נער שעשועים". ולטענתה, כל אישה תעדיף גבר, מבוגר יותר(לא זקן, כן?), עם 'ראש על הכתפיים'.

לא יודעת, לא סיפק אותי, אבל לפחות קצת מסביר ^^

אחרי הכל, שניהם ילדותיים מדיי ביחד, יש לי בעיה שהיא בחרה באדם שמבוגר ממנה ב-20 שנה.

ג'ון ברוק הוא דוגמה לאדם אחראי ורציני שהפרשי הגיל בינו לבין מג לא בשמיים, היא סופרת, היא הייתה יכולה להמציא מישהו בן 28-30 אפילו. 

לגבי עניין הגילאים:

שמבחינה עובדתית-סטטיסטית, תוחלת החיים של האשה גבוהה משל הגבר,

(הזוי, אה? אחרי מאמצים פיזיים מטורפים שהיא עוברת- הריונות לידות וכו'... אין עלינו!!!)

ואם לוקחים עוד את פער הגילאים שיש בד"כ בין בני זוג, לא פלא שיש הרבה יותר אלמנות מאשר אלמנים (קשישים)

ולכן אני בעד שיוויון בין הגיליאם, אם לא שהאשה תהיה כבר יותר מבוגרת...

במקרה של אן היו לה רגשות כלפי גילברט מרגע שהכירה אותו, ולא משנה שאלו היו רגשות שנאה כי הם נבעו מאותו מקום שממנו נובעת האהבה.

לג'ו לא היו רגשות רומנטיים כלפי לורי, הוא ראתה בו אח חביב ולא מעבר לזה.

אהבתי דווקא את מה שהתפתח בינה לבין הפרופסור, נוצר שם משהו יפה. ויכול להיות שהפרש הגילאים בתקופה הזאת לא היה נחשב כלא מהוגן כמו שהוא נתפס היום. וגם אם כן - לא זה המקרה.

אם היתה לי אכזבה היא היתה דווקא מכיוונו של לורי, 

במיוחד היה לי קשה עם זה שהוא התחתן אח"כ עם איימי, גם בגלל שהיא טיפוס אחר לגמרי, וגם בגלל שהיא אחותה והוא עתיד להמשיך להתקל בגו' כל הזמן. וגם סתם ככה - יש משהו מתסכל קצת במחשבה שאנשים מתגברים על אהבה נכזבת... סתם, ב"ה שזה ככה. אולי מה שמתסכל זה שיש מושג כזה אהבות קודמות, אבל כנראה שכאבי הלב האלו הם אלו שנותנים הרבה טעם, לפחות ברומנים לקריאה אם לא בחיים עצמם.

התאהבות, יותר נכון לומר. הוא היה יצור פוחז וקל דעת כשהצהיר בפניה על רגשותיו, לאחר מכן הוא התבגר יותר, וכבר היה בשל לקשר אמיתי, שבא בדמותה של איימי. איימי והוא מבחינתי דווקא כן משלימים אחד את השני, אם כי זה באמת מפריע שהיא וג'ו אחיות... 

וכן, בעבר להתחתן עם מישהו בהפרש גילאים גדול כ"כ לא היה משהו נדיר.

אליסה בארץ הפלאות'  ובהם הוא כותב (יפה כדרכו)את סיפור כתיבתם של סיפורים מפורסמים.

בין השאר הוא מביא באחד הספרים (יש שלושה כרכים, הראשון שהזכרתי לעיל, מ'שלגיה ועד אמיל.' ועוד אחד שאת שמן שכחתי) את סיפור כתיבתו של נשים קטנות.

הסיפור נכתב על בסיס חייהן האמיתיים של הכותבת ואחיותה. גם השמות דומים לשמותיהן (ג'ו היא לואיזה מיי אלקוט, שכונתה כך.. בשל חיבתה לנערים) והתאורים לקוחים מהווי חייהן שובה הלב לטעמי.

לואיזה מיי אלקוט נותרה רווקה עד יום מותה  (היא מתה בגיל 41 כמדומני...)

כך שכל התאור של נישואיה של ג'ו עם פריץ הינו דימיוני.

מה שכן אוריאל אופק מצטט את דבריה של הסופרת המפורסמת בקשר ל'איחוד' הכ"כ רצוי לקוראיה, בין ג'ו ללורי: 'אני לא אשיא את ג'ו ללורי רק כדי לגרום לקוראים נחת...'

אהבתי את המשפט הזה שהוא 'ג'ואי'  (כלומר תואם את ג'ו שבספר) כ"כ... שבהחלט הבנתי איך יתכן שהסופרת לא השיאה את שני הגיבורים החביבים עלי..

לד"ר באר יש חן משל עצמו... ועם זאת הוא מעט מאכזב...(כבד כזה, אבל עם זאת טוב לב... נו שוין... שידוך טוב דוקא...)

גברים קטנים מתמקד יותר בחייהם ובסיפורם של נערי הפנימיה שהקימה ג'ו יחד עם ד"ר באר, כך שמבחינת נשמתי שוחרת הרומנטיקה, היה מדובר בהחלט בירידה ברמה...

אבל עדיין זה ספר חמוד.

אני לא יודעת בדיוק למה, אבל הקשר הזה בינהם, והנישואים בפרט- הגעילו אותי.

בכלל, לא אהבתי את איימי, מן סטיילינטית דביקה כזאת.

הרדיפה אחר המותרות הרתיעה ואתי, והיתה לי תחושה שלורי נכנס כאן למערבולת שלא תסתיים- היא תרצה עוד ועוד ועוד, וכמובן לא תשבע, כי חומר לא משביע את הרוח.

וגם ההתאהבות שלו בה ג"כ הרגישה לי לא טוב משום מה...

(הדבר היחיד שאהבתי בה הוא השם שלה- ג'וספין) היא דמות קצת מוחצנת מידי ונשמעת קצת לא ריאלית לתקופה, גם קצת מעצבנת ההרגשה שהיא די עוקפת את אחותה הגדולה.

לא יודעת, אני פשוט לא אוהבת את ג'ו.

אני ממש אוהבת את מג, די התחברתי אליה...

להתחתן עם לורי... 

דווקא את החיזורים הראשונים שלו - אם אני לא טועה, כן? - היא די דחתה, היא נגעלה ממנו בהתחלה, מהאדם שהוא נהיה. אם היא הייתה רודפת אחר מותרות, ממזמן הייתה קופצת על ההזדמנות להתחתן איתו, עם אותה התנהגות שהגעילה אותה, וזה לא מה שקרה. הסיפור שלהם דווקא מתוק להפליא (: 

מה שכן, איימי היא אכן המפונקת ביותר מבין הבנות, וזו שאוהבת מאוד דברים יפים, חשובה לה אסטטיקה בתור אומנית וציירת, ואפשר להבין את זה. 

רק אחרי שהם טיילו חמש שנים באירופה

( אם אני לא טועה קראתי את זה לפני שש שנים)

מודה ומתוודה, אבל משהו בקשר שלהם הגעיל אותי בכ"ז...

ת'אמת שאני לא זוכרת לפרטי פרטים את הענין, אז אין לי כרגע לע מה לשים את האצבע.

דג זהב - 

אולי - רק אולי, כן? - זה מפני שהסופרת עושה קפיצה מאוד מהירה במעבר בין השנים (אם אני לא טועה), דבר שיוצר רושם שהקשר ביניהם נוצר כשאיימי עדיין בערך בת 15 ולורי הוא פרחח בן 17 שרק שבר את ליבו כשקיבל סירוב מוחץ מג'ו.

סורי על ההתקפה....כשזה יוצא תעדכנו...

מה אתם אומרים? כדי לקרוא אותו? 

ספק אם הספר הרביעי יתורגם, הרבה מאוד סדרות הפסיקו לתרגם/ התרגום יוצא כעבור כשנתיים במקרה הטוב. 

<דברי ימי האופל, סטרווגנזה, ילדי המנורה...>

אבל מה שאני זוכרת שהוא קצת אכזב אותי.. כי כשהוא יצא כתבו עליו המון ביקורות מהללות ומשבחות, ולא הרגשתי שהספר עונה על הציפיות שפיתחתי...

מישוא שמע על הספר השני?

לי להיות כבר בשתי שיחות עם יעל (חיה) בן-דוב. (היא סבתא של חברה שלי, אז פעם הביאו אותה לבי"ס שלי ופעם יצא לי לשמוע אותה בקישלה בי-ם). היא אדירה! מי שרוצה להעביר שיחה על גבורה נשית כדאי לה להזמין אותה (בקישלה יש את הפרטים שלה, היא פעילה שם [ובנינו אני חושבת שגם למשתמש המכונה "אהוד" יש דרך ליצור איתה קשר])

הם פשוט טובים!!

(עזרא יכין-אלנקם)

 ואוו.. הוא אחד המדהימיםם!!

לאיזה גילאים זה? איזה סגנון? מה מעניין בו? מה לא?

פירוט חברים

• על מה זה? "סיפורו של לוחם חירות ישראל" (ציטוט מהכריכה של "אלנקם"). הספר הראשון שלו, "אלנקם", מספר על התקופה של הסופר עצמו בתור איש לח"י. הספר השני "יבנה", מספר על תקופתו של "דני בית המקדש" כאיש לח"י.
• למה כדאי לקרוא? כי זה ממש מעניין, נותן לך מבט אחר על הדברים, ולדעתי זה די מגניב.
• לאיזה גילאים? אני אישית קראתי את זה בסביבות כיתה ו'-ז', אבל הייתי אומרת שהמינמום הוא כיתה ז' והמקסימום הוא 120.
• איזה סגנון? הכתיבה לא הכי עלילתית, היא מספרת עובדות מהנקודת מבט שלו, תוך שהוא מכניס רגשות, דעות וכו'. למרות שכתבתי שהיא לא הכי עלילתית  בכל זאת הספר  לךא כתוב בנקודות אלא כתוב בצורה שוטפת כלשהיא.
• מה מעניין בו? החוויות שהם עוברים, הנקודת מבט.
• מה לא מעניין? לפעמים הוא באמת גולש לכתיבה מאוד עובדתית, לפעמים זה מלאה אבל שורדים.

עוד שאלות?

מנסיון. אפילו הכי ערסים והאלה הכי פחות חנונים בחבורה, ישבו מרותקים בהרצאה שלו על מה שהוא עבר. שמעתי שמביאים אותו למכינות והוא מדבר בהם לפעמים חמש-שש שעות רצוף, וכולם מרותקים.

אני בכל אופן, נהנתי.

קראתי לפני שבוע את הספר, ובאמת ספר מדהים!

למרות זאת, זה לא גרם לי לסמפט ערבים, אלא להיפך- להתחלחל מהם יותר (ההתנהגות של ראשיד, של הטליבאן וכו''..)

ז"א, הם ילדים. הדם שלהם צריך לגרום לך לשנא או לאהוב אותם? 

או שיש מקום שבו זה סותר את האידיאלים שלך?

דווקא זה נשמע טוב שראית דעה אחרת. ככה הדעה שלך אולי תשתנה, אולי תהיה יותר יציבה.

בהצלחה

לא קראתי את הספר:

על איזה מדינה זה?

אישית, אני מפרידה בין ערביי ישראל לאחרים.

לא נורא שסימפטת אותם, אני חושבת (שוב, לא קראתי את הספר הזה) שהערביה והילד שלה שהתחלת לסמפט, לא יכנסו ליישוב וירצחו אנשים. לא כל הערבים כאלה (ובואו נחסוך דיון פוליטי בענין!)

ואין מה לומר- גם אני לא יודעת מה להרגיש לגבי הילדים שמאושפזים בבי"ח...

לערבים האלו לא אכפת ממך, ומהארץ שבה את חיה. הם לא מעוניינים לנשל אותך מכאן. הם פשוט חיים.

[אגב, כל יהודי מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה ועוד, הם ערבים גם כן.]

אין מה לעשות, אפשר לומר שחונכתי לא לאהוב ערבים... אני אולי לא מהקיצוניים, אבל כן, מרגיש לי מוזר לרחם עליהם פתאום ולהזדהות... חוץ מזה שיש גם הרבה ערבים מחוץ לישראל שמאוווד אכפת להם שאנחנו כאן... אז כן, אם רוצים להרוג אותי, לא אכפת לי להיות חשודה בגזענות אם זה קשור... עכשיו השאלה אם זה קשור (: לא משנה, אמרנו שלא נתחיל דיון פוליטי.

דג זהב- הסיפור מתרחש באפגניסטן ובכלל לא מוזכרים בו יהודים/ ישראלים, לא לטוב ולא לרע. אבל עדיין... מוזר לי...

החתימה

הבהלת אותי לרגע.

באמת יודע לכתוב (חאלד חוסייני, למי שלא יודע). קראתי את הספר הראשון שלו, רודף העפיפונים, ואפילו נבחנתי עליו בספרות חמש יחידות, וזה באמת ספר יפה, וקשה. 

מה שכן קצת מפריע לי, שלמעשה שני הספרים פחות או יותר סובבים סביב נושא שמבחינת ההלכה אסור לגמרי. אני מתכוון כמובן לגילוי עריות. אומנם הם ערבים, אבל גם להם צריכה להיות צניעות, ובמובן מסויים באמת יש להם - אצל ערבים, הצניעות היא ערך עליון, ומקרים כמו בספרים של חוסייני, אפילו הם מקפידים להסתיר ולא מתגאים בזה.

לכן זה קצת מציק...אבל לפחות אני מרגיע את עצמי בזה שזה לא אנחנו אלא "הם". ופשוט נהנה מהכתיבה היפה ומהתיאור הכל כך עשיר נוקב של החברה האפגניסטנית. נחמד להכיר תרבויות אחרות, אפילו אם הם ערביות.

ובנוגע לסימפוט הערבים - יש ויש. יש את הערבים שם שחיים כשכל רצונם הוא לשמור על דתם ולא להפריע לאף אחד, ואולי דווקא לעזור, ואותם לא מפריע לי כל כך לסמפט. לעומת זאת, אלה שבשם "הדת", בספרים, מוכנים לעשות הכל גם אם זה כולל רציחת בני עמם ורציחת כל אחד שלא הולך בדרכם - אותם לא אני ולא אתה נסמפט.

ובנוגע לילדים ערבים בבית חולים - באמת צריך לעשות הפרד בין הלאומיות לבין האנושיות. ילד חולה ערבי בבית חולים, מבחינה אנושית אנו צריכים לא להפלות אותו. אומנם אנחנו לאום שונה - אך יש גם מסר אנושי כלל עולמי שאנחנו צריכים לדעת להתמודד איתו. אין בעייה שתזדהה יותר עם היהודי החולה - אבל בגלל זה, לדוגמא, לתת בלון רק לילד היהודי החולה ולא לילד הערבי החולה ששוכב לידו - זה נראה לי מעשה לא אנושי בעליל.

בקשר לגילוי עריות- אני לא כ"כ זוכרת את רודף העפיפונים, אבל בקשר לשני- אם אתה מדבר על ההתחלה (הסיבה שבגללה קוראים למריאם "הראמי") הם בהחלט לא מצדיקים את המעשה הזה. עד כדי כך שהם נידו אותה לגמרי...

 ובקשר להמשך (לילה וטאריק) נכון שזה אסור מבחינת נידה וכו' אבל הם לא יהודים, אני לא חושבת שזה נקרא גילוי עריות...

(בעצם אמרת שלא ממש קראת... לא משנה...)

ועוד דבר- אבא שלי נוהג לומר שבניגוד ליהדות- שבה כמה שיותר דתי= אדם יותר טוב (במצב מתוקן...), באיסלם כמה שיותר דתי= יותר רשע... אז ברור שעל 7 מצוות בני נוח הם צריכים לשמור, אבל יותר מזה- אם זה גורם להם להרוג בשם הדת אז שיעזבו את זה וזהו...

ובקשר ליחס לערבים- מסכימה עם מה שאמרת.

ערך עליון אבל אתה פשוט לא יודע כמה פריצות וגילוי עריות יש אצלם בבית...

אבא שלי עובד עם ערבים והוא אמר לי שלמרות שהם נראים צנועים וזה מה שהולך אצל בבתים זה ממש נורא... כאילו.. כולם עם כולם....

ערבים מוסלמים (ובדגש על מוסלמים, כי ישנם גם ערבים נוצרים כמובן, ואצלם העסק כבר שונה...). שיש להם אפילו רק טיפה כבוד לדת שלהם ולמחומד, לא יעשו גילוי עריות, כי במקרה הזה פשוט המשפחה של הבחורה בעצמה תוציא אותה להורג, ובמילים אחרות "רצח על רקע כבוד המשפחה" - לא נעים וגם לא צריך להיות ככה, אבל זאת המציאות - גם אצלם יש ערך של צניעות (ראו את הרעלות וכו') ואת הערך של איסור עריות.

מה שכן, לפי מה שאני יודע, אם זה ערבי עם מישהי שלא ערבייה, זה פחות נורא בעיניהם (כלומר, במקרה הקלאסי והעצוב אך האקטואלי - ערבי עם יהודיה). בכלל, מי שתחטוף את רוב העונש אם חטאה, זאת האישה, לא האיש, שיצא בזול יחסית, למרות אולי איך שיסתכלו אליו... (בכל זאת, כשהוא חי והאישה כבר תהיה בקבר, הוא יעדיף שיסתכלו עליו חי ולא מת...).

זה מה שאני יודע.

ספר קשה, על נושא קשה.

בכלל כל הספרים על דיכוי והתעללות בנשים קשים לי לקריאה.

(ובכ"ז סיימתי אותו כמובן בנשימה עצורה...)

לגבי הערבים, בעיני זה מוכיח את רשעותם שמופנית גם כלפי נשותיהם, עצמם ובשרם. אבל מאידך אין לי בעיה  לרחם על המסכנים שבהם, כמו על כל גוי אחר שסובל.

אלו לא ערבים צמאי דם יהודים. סתם ערבים כפריים פשוטים שמן הסתם לא שמעו אפילו על מדינת ישראל...

ואני מסכימה עם אלו שאמרו שכל יפיפות הערבים בעניני צניעות כביכול, היא רק מן השפה ולחוץ. הם שטופי זימה.