חנות והכל..

גם אנחנו רוצים!

ת.מ. י-ם.

אבל נשארו שם רק עוד 3 עותקים.

זה לא על כל הספרים,רק על איזה 4 שה-3 האחרים היו נראים לי נוראים (מהכריכה, לא מהתבוננות מעמיקה).

הרהור-לא יודעת, כנראה זה בכל הארץ.

בכל מקרה,קראתי אותו השבת ולא נפלתי ממנו או משהו אז טוב שהוא עלה רק 20 כי הייתי מתבאסת ששילמתי 100...

אהבתי את המחשבה המקורית ואיך שכל הקצוות הסתדרו אבל עדיין,לא יודעת להסביר מה הבעיה שלי איתו...

קיצור, ממולץ להשאיל מהספריה קודם הקניה.

הבדוי שלה).

אולי מישהו מעלה לכאן?..

(אין מקוראשון בסביבה..)

את יכולה לנסות לחפש את מוצש בפייסבוק-יכול להיות שאם תבקשי מהם-הם יעלו לך לשם את הכתבה/ישלחו לך..

בדיעבד, כתבה מאכזבת ממש..

של המראיינת... ראיון הולך בדר"כ בדרך שהשאלות מוליכות אותו, ופחות בדרך שהתשובות נותנות...

חוצמזה שהיא לא רצתה להכנס ליותר מידי פרטים-שלא יכירו אותה..

אני מעדיפה לדמיין את ההמשך..  

זה שקודם כל- זה היה לפני המון שנים והזכרונות שלה מאז כבר ממש לא חדים- הוא מזמן כבר לא חלק פעיל בחיים שלה, אז כל מה שהיא מספרת קצת מטושטש וחוזר על עצמו.

ודבר שני- אני חושבת שאיפשהו מפריע לנו שהיא לא חזרה בתשובה... אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל כשקוראים את הספר הזה, עם כל השאלות שלה והתשובות שלו והתהליך שהיה נראה שהיא עוברת- איפשהו זה נתן מן "תקווה" שזה באמת ישפיע עליה ברצינות... וכאן היא בעצם אומרת שהיא לא דתייה וגם אז ממש לא חשבה על זה בתור אפשרות... זה קצת מבאס אפשר לומר, קצת כאילו הכל היה לשווא...

המכתבים הפסיקו ממש כשהיא היתא בשיא ההיתחזקות הדדית שלה

די לקראת הסוף היא אומרת שהיא מאד מתרשמת אבל היא לא מתכוונת לחזור בתשובה כמו החברה שלה.

זה מעניין היא עושה רושם אחר בספר ממה שהיא כותבת בראיון. ויש כנראה גם כמה דברים אל מדויקים בספר לפי מה שהיא מספרת (בכ"ז היו כמה עריכות קלות).

ואף פעם לא מוצא את העיתוי הנכון או פשוט לא זוכר בדיוק כשיש אפשרות וכו'...

מבאס.

מה גם שאני מניח שלפחות בספר הזה אני יכול להיות קצת רגוע עם החשש של צניעות. אני צודק? (בכל זאת, בחור ישיבה...)

בכ"ז גם הוא היה בחור ישיבה.. יש שם דיונים שלהם על צניעות זה כן, מקסימום תדלג אם בא לך.

חבר, זה ספר בסיס יהדותי - השקפתי!  ספר נהדר.

איתן אני זוכר שקראת אותו בכתה

הייתי מאוכזבת מאוד (: 

קראתי די מזמן...

עם מי היא התחתנה?

מג התחתנה עם איזה עני אחד... המורה, לא?

ובת' עם מה שמו, השכן העשיר,

וג'ו? עם מי?

איימי התחתנה עם לורי, השכן. בת' נפטרה.

ג'ו התחתנה עם הגרמני שלא זכור לי שמו כרגע, זה שמבוגר ממנה בעשרים שנה, והוא גם כן מורה.

מג התחתנה עם המורה של לורי. 

אכן, איימי התחתנה עם לורי (באמת מבאס גם אותי שהוא לא התחתן בסוף עם ג'ו. אבל זה השאיר אותי עם הרבה מחשבות הסיבה שהיא אמרה לג'ו למה...והמבין יבין.)

מג התחתנה עם ג'ון ברוק

בת', לצערי, נפטרה. (למען האמת, די התחברתי אליה. אליה ואל ג'ו, ואני עדיין מתלבט מי מהן הדמות האהובה עלי)

ג'ו התחתנה לבסוף עם פריץ באר (זה הרגיז אותי. הבדל של 20 שנה עושה אותי מסופק איך באמת אהבה כזאת התפתחה כל כך...כאמור, לורי הרבה יותר התאים לה, ואני חושב - וזה בהמשך להערה הקודמת שלי - שלמרות הסיבות ולמרות הכל, הם כן היו יכולים לחיות באושר ביחד, ולהיות מאוהבים מאוד. בקטע הזה, לדעתי, ג'ו השתמשה רק ברגש ופחות בשכל... אבל זאת ההחלטה שלה וצריך לכבד אותה...וליתר דיוק, של הסופרת).

וסתם ככה - אתם יודעים שיש גם ספר המשך בשם "גברים קטנים"? אני קורא אותו עכשיו. גם נחמד. באמת.

דווקא התחברתי יותר לאיימי, היא וג'ו היו בעלות חולשות אנושיות יותר מבת' ומג, שתי האחרונות סתם הרגיזו אותי. 

הרגיז אותי גם כן כל הפרש הגילאים בין ג'ו לבאר, <ידעתי שהיה משהו עם דב -.-'> אבל בכללי, אני מאוד לא אוהבת ספרים שזה ככה, והספרות הקלאסית מלאה בכאלה, כשחושבים על זה, נראה לי אן שירלי היא בין היחידות שהתחתנה עם אדם בגיל שלה. 

אבא ארך רגליים? הפרש של 14 שנה (!!) 

ג'ין אייר? 20 שנה! (אם לא יותר, ובנוסף לעובדה שזה אחד הספרים היותר דיכאוניים שאפשר להיתקל בהם, כן?.) 

אבל איימי ולורי כן יותר מתאימים, מבחינתי לפחות, ג'ו ולורי מתנהגים כמו ילדים קטנים ביחד ולא כמו אנשים מבוגרים שאמורים להתחתן.

ג'ו ובאר, שהתחתנו ונולדו להם כבר ילדים, מקימים פנימיה לילדים באחוזה של דודה מארץ' שנפטרה. הספר מספר על הפנימיה ועל הילדים בה. רק התחלתי אז אני לא יודע יותר מזה...

במיוחד שברוק מת אאל"ט

אולי יש בניהם פער אבל הם כאלה חמודים יחד, לא מפסיקים לריב

החדשה-

מישהי בשם רינת פרמו מתייחסת ממש לעניין הזה של הבחירה של ג'ו... ודווקא די מעניין מה שהיא כתבה..
היא כותבת שבעצם באותה תקופה שהספר נכתב, כתיבה בתור מקצוע לא היה עיסוק מכובד לאישה, וזה היה בגדר שעשועי ילדות, לא מעבר לזה.

אז בעצם בגלל שהיא לא יכלה להמשיך לתת לגיבורת הסיפור לעשות משהו 'לא ראוי', (במיוחד שזה ספר חינוכי לנערות...), היא הייתה צריכה לתת לג'ו דמות שתגרום לה להפסיק עם השטויות האלה, וזה הפרופסור. כי לורי לא היה מפסיק אותה מלכתוב, גם כי הוא העריץ אותה, וגם כי הוא עודד אותה במהלך הספר לכתוב.

היא אומרת גם שרק הנערות, בעצם, מצטערות על הבחירה הזאת. היא טוענת שהנשים מבינות את הבחירה- היא בחרה בבעל שמבוגר ממנה, והוא פרופסור, שלא כמו לורי, שמכונה שם "נער שעשועים". ולטענתה, כל אישה תעדיף גבר, מבוגר יותר(לא זקן, כן?), עם 'ראש על הכתפיים'.

לא יודעת, לא סיפק אותי, אבל לפחות קצת מסביר ^^

אחרי הכל, שניהם ילדותיים מדיי ביחד, יש לי בעיה שהיא בחרה באדם שמבוגר ממנה ב-20 שנה.

ג'ון ברוק הוא דוגמה לאדם אחראי ורציני שהפרשי הגיל בינו לבין מג לא בשמיים, היא סופרת, היא הייתה יכולה להמציא מישהו בן 28-30 אפילו. 

לגבי עניין הגילאים:

שמבחינה עובדתית-סטטיסטית, תוחלת החיים של האשה גבוהה משל הגבר,

(הזוי, אה? אחרי מאמצים פיזיים מטורפים שהיא עוברת- הריונות לידות וכו'... אין עלינו!!!)

ואם לוקחים עוד את פער הגילאים שיש בד"כ בין בני זוג, לא פלא שיש הרבה יותר אלמנות מאשר אלמנים (קשישים)

ולכן אני בעד שיוויון בין הגיליאם, אם לא שהאשה תהיה כבר יותר מבוגרת...

במקרה של אן היו לה רגשות כלפי גילברט מרגע שהכירה אותו, ולא משנה שאלו היו רגשות שנאה כי הם נבעו מאותו מקום שממנו נובעת האהבה.

לג'ו לא היו רגשות רומנטיים כלפי לורי, הוא ראתה בו אח חביב ולא מעבר לזה.

אהבתי דווקא את מה שהתפתח בינה לבין הפרופסור, נוצר שם משהו יפה. ויכול להיות שהפרש הגילאים בתקופה הזאת לא היה נחשב כלא מהוגן כמו שהוא נתפס היום. וגם אם כן - לא זה המקרה.

אם היתה לי אכזבה היא היתה דווקא מכיוונו של לורי, 

במיוחד היה לי קשה עם זה שהוא התחתן אח"כ עם איימי, גם בגלל שהיא טיפוס אחר לגמרי, וגם בגלל שהיא אחותה והוא עתיד להמשיך להתקל בגו' כל הזמן. וגם סתם ככה - יש משהו מתסכל קצת במחשבה שאנשים מתגברים על אהבה נכזבת... סתם, ב"ה שזה ככה. אולי מה שמתסכל זה שיש מושג כזה אהבות קודמות, אבל כנראה שכאבי הלב האלו הם אלו שנותנים הרבה טעם, לפחות ברומנים לקריאה אם לא בחיים עצמם.

התאהבות, יותר נכון לומר. הוא היה יצור פוחז וקל דעת כשהצהיר בפניה על רגשותיו, לאחר מכן הוא התבגר יותר, וכבר היה בשל לקשר אמיתי, שבא בדמותה של איימי. איימי והוא מבחינתי דווקא כן משלימים אחד את השני, אם כי זה באמת מפריע שהיא וג'ו אחיות... 

וכן, בעבר להתחתן עם מישהו בהפרש גילאים גדול כ"כ לא היה משהו נדיר.

אליסה בארץ הפלאות'  ובהם הוא כותב (יפה כדרכו)את סיפור כתיבתם של סיפורים מפורסמים.

בין השאר הוא מביא באחד הספרים (יש שלושה כרכים, הראשון שהזכרתי לעיל, מ'שלגיה ועד אמיל.' ועוד אחד שאת שמן שכחתי) את סיפור כתיבתו של נשים קטנות.

הסיפור נכתב על בסיס חייהן האמיתיים של הכותבת ואחיותה. גם השמות דומים לשמותיהן (ג'ו היא לואיזה מיי אלקוט, שכונתה כך.. בשל חיבתה לנערים) והתאורים לקוחים מהווי חייהן שובה הלב לטעמי.

לואיזה מיי אלקוט נותרה רווקה עד יום מותה  (היא מתה בגיל 41 כמדומני...)

כך שכל התאור של נישואיה של ג'ו עם פריץ הינו דימיוני.

מה שכן אוריאל אופק מצטט את דבריה של הסופרת המפורסמת בקשר ל'איחוד' הכ"כ רצוי לקוראיה, בין ג'ו ללורי: 'אני לא אשיא את ג'ו ללורי רק כדי לגרום לקוראים נחת...'

אהבתי את המשפט הזה שהוא 'ג'ואי'  (כלומר תואם את ג'ו שבספר) כ"כ... שבהחלט הבנתי איך יתכן שהסופרת לא השיאה את שני הגיבורים החביבים עלי..

לד"ר באר יש חן משל עצמו... ועם זאת הוא מעט מאכזב...(כבד כזה, אבל עם זאת טוב לב... נו שוין... שידוך טוב דוקא...)

גברים קטנים מתמקד יותר בחייהם ובסיפורם של נערי הפנימיה שהקימה ג'ו יחד עם ד"ר באר, כך שמבחינת נשמתי שוחרת הרומנטיקה, היה מדובר בהחלט בירידה ברמה...

אבל עדיין זה ספר חמוד.

אני לא יודעת בדיוק למה, אבל הקשר הזה בינהם, והנישואים בפרט- הגעילו אותי.

בכלל, לא אהבתי את איימי, מן סטיילינטית דביקה כזאת.

הרדיפה אחר המותרות הרתיעה ואתי, והיתה לי תחושה שלורי נכנס כאן למערבולת שלא תסתיים- היא תרצה עוד ועוד ועוד, וכמובן לא תשבע, כי חומר לא משביע את הרוח.

וגם ההתאהבות שלו בה ג"כ הרגישה לי לא טוב משום מה...

(הדבר היחיד שאהבתי בה הוא השם שלה- ג'וספין) היא דמות קצת מוחצנת מידי ונשמעת קצת לא ריאלית לתקופה, גם קצת מעצבנת ההרגשה שהיא די עוקפת את אחותה הגדולה.

לא יודעת, אני פשוט לא אוהבת את ג'ו.

אני ממש אוהבת את מג, די התחברתי אליה...

להתחתן עם לורי... 

דווקא את החיזורים הראשונים שלו - אם אני לא טועה, כן? - היא די דחתה, היא נגעלה ממנו בהתחלה, מהאדם שהוא נהיה. אם היא הייתה רודפת אחר מותרות, ממזמן הייתה קופצת על ההזדמנות להתחתן איתו, עם אותה התנהגות שהגעילה אותה, וזה לא מה שקרה. הסיפור שלהם דווקא מתוק להפליא (: 

מה שכן, איימי היא אכן המפונקת ביותר מבין הבנות, וזו שאוהבת מאוד דברים יפים, חשובה לה אסטטיקה בתור אומנית וציירת, ואפשר להבין את זה. 

רק אחרי שהם טיילו חמש שנים באירופה

( אם אני לא טועה קראתי את זה לפני שש שנים)

מודה ומתוודה, אבל משהו בקשר שלהם הגעיל אותי בכ"ז...

ת'אמת שאני לא זוכרת לפרטי פרטים את הענין, אז אין לי כרגע לע מה לשים את האצבע.

דג זהב - 

אולי - רק אולי, כן? - זה מפני שהסופרת עושה קפיצה מאוד מהירה במעבר בין השנים (אם אני לא טועה), דבר שיוצר רושם שהקשר ביניהם נוצר כשאיימי עדיין בערך בת 15 ולורי הוא פרחח בן 17 שרק שבר את ליבו כשקיבל סירוב מוחץ מג'ו.

סורי על ההתקפה....כשזה יוצא תעדכנו...

מה אתם אומרים? כדי לקרוא אותו? 

ספק אם הספר הרביעי יתורגם, הרבה מאוד סדרות הפסיקו לתרגם/ התרגום יוצא כעבור כשנתיים במקרה הטוב. 

<דברי ימי האופל, סטרווגנזה, ילדי המנורה...>

אבל מה שאני זוכרת שהוא קצת אכזב אותי.. כי כשהוא יצא כתבו עליו המון ביקורות מהללות ומשבחות, ולא הרגשתי שהספר עונה על הציפיות שפיתחתי...

מישוא שמע על הספר השני?

לי להיות כבר בשתי שיחות עם יעל (חיה) בן-דוב. (היא סבתא של חברה שלי, אז פעם הביאו אותה לבי"ס שלי ופעם יצא לי לשמוע אותה בקישלה בי-ם). היא אדירה! מי שרוצה להעביר שיחה על גבורה נשית כדאי לה להזמין אותה (בקישלה יש את הפרטים שלה, היא פעילה שם [ובנינו אני חושבת שגם למשתמש המכונה "אהוד" יש דרך ליצור איתה קשר])

הם פשוט טובים!!

(עזרא יכין-אלנקם)

 ואוו.. הוא אחד המדהימיםם!!

לאיזה גילאים זה? איזה סגנון? מה מעניין בו? מה לא?

פירוט חברים

• על מה זה? "סיפורו של לוחם חירות ישראל" (ציטוט מהכריכה של "אלנקם"). הספר הראשון שלו, "אלנקם", מספר על התקופה של הסופר עצמו בתור איש לח"י. הספר השני "יבנה", מספר על תקופתו של "דני בית המקדש" כאיש לח"י.
• למה כדאי לקרוא? כי זה ממש מעניין, נותן לך מבט אחר על הדברים, ולדעתי זה די מגניב.
• לאיזה גילאים? אני אישית קראתי את זה בסביבות כיתה ו'-ז', אבל הייתי אומרת שהמינמום הוא כיתה ז' והמקסימום הוא 120.
• איזה סגנון? הכתיבה לא הכי עלילתית, היא מספרת עובדות מהנקודת מבט שלו, תוך שהוא מכניס רגשות, דעות וכו'. למרות שכתבתי שהיא לא הכי עלילתית  בכל זאת הספר  לךא כתוב בנקודות אלא כתוב בצורה שוטפת כלשהיא.
• מה מעניין בו? החוויות שהם עוברים, הנקודת מבט.
• מה לא מעניין? לפעמים הוא באמת גולש לכתיבה מאוד עובדתית, לפעמים זה מלאה אבל שורדים.

עוד שאלות?

מנסיון. אפילו הכי ערסים והאלה הכי פחות חנונים בחבורה, ישבו מרותקים בהרצאה שלו על מה שהוא עבר. שמעתי שמביאים אותו למכינות והוא מדבר בהם לפעמים חמש-שש שעות רצוף, וכולם מרותקים.

אני בכל אופן, נהנתי.

קראתי לפני שבוע את הספר, ובאמת ספר מדהים!

למרות זאת, זה לא גרם לי לסמפט ערבים, אלא להיפך- להתחלחל מהם יותר (ההתנהגות של ראשיד, של הטליבאן וכו''..)

ז"א, הם ילדים. הדם שלהם צריך לגרום לך לשנא או לאהוב אותם? 

או שיש מקום שבו זה סותר את האידיאלים שלך?

דווקא זה נשמע טוב שראית דעה אחרת. ככה הדעה שלך אולי תשתנה, אולי תהיה יותר יציבה.

בהצלחה

לא קראתי את הספר:

על איזה מדינה זה?

אישית, אני מפרידה בין ערביי ישראל לאחרים.

לא נורא שסימפטת אותם, אני חושבת (שוב, לא קראתי את הספר הזה) שהערביה והילד שלה שהתחלת לסמפט, לא יכנסו ליישוב וירצחו אנשים. לא כל הערבים כאלה (ובואו נחסוך דיון פוליטי בענין!)

ואין מה לומר- גם אני לא יודעת מה להרגיש לגבי הילדים שמאושפזים בבי"ח...

לערבים האלו לא אכפת ממך, ומהארץ שבה את חיה. הם לא מעוניינים לנשל אותך מכאן. הם פשוט חיים.

[אגב, כל יהודי מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה ועוד, הם ערבים גם כן.]

אין מה לעשות, אפשר לומר שחונכתי לא לאהוב ערבים... אני אולי לא מהקיצוניים, אבל כן, מרגיש לי מוזר לרחם עליהם פתאום ולהזדהות... חוץ מזה שיש גם הרבה ערבים מחוץ לישראל שמאוווד אכפת להם שאנחנו כאן... אז כן, אם רוצים להרוג אותי, לא אכפת לי להיות חשודה בגזענות אם זה קשור... עכשיו השאלה אם זה קשור (: לא משנה, אמרנו שלא נתחיל דיון פוליטי.

דג זהב- הסיפור מתרחש באפגניסטן ובכלל לא מוזכרים בו יהודים/ ישראלים, לא לטוב ולא לרע. אבל עדיין... מוזר לי...

החתימה

הבהלת אותי לרגע.

באמת יודע לכתוב (חאלד חוסייני, למי שלא יודע). קראתי את הספר הראשון שלו, רודף העפיפונים, ואפילו נבחנתי עליו בספרות חמש יחידות, וזה באמת ספר יפה, וקשה. 

מה שכן קצת מפריע לי, שלמעשה שני הספרים פחות או יותר סובבים סביב נושא שמבחינת ההלכה אסור לגמרי. אני מתכוון כמובן לגילוי עריות. אומנם הם ערבים, אבל גם להם צריכה להיות צניעות, ובמובן מסויים באמת יש להם - אצל ערבים, הצניעות היא ערך עליון, ומקרים כמו בספרים של חוסייני, אפילו הם מקפידים להסתיר ולא מתגאים בזה.

לכן זה קצת מציק...אבל לפחות אני מרגיע את עצמי בזה שזה לא אנחנו אלא "הם". ופשוט נהנה מהכתיבה היפה ומהתיאור הכל כך עשיר נוקב של החברה האפגניסטנית. נחמד להכיר תרבויות אחרות, אפילו אם הם ערביות.

ובנוגע לסימפוט הערבים - יש ויש. יש את הערבים שם שחיים כשכל רצונם הוא לשמור על דתם ולא להפריע לאף אחד, ואולי דווקא לעזור, ואותם לא מפריע לי כל כך לסמפט. לעומת זאת, אלה שבשם "הדת", בספרים, מוכנים לעשות הכל גם אם זה כולל רציחת בני עמם ורציחת כל אחד שלא הולך בדרכם - אותם לא אני ולא אתה נסמפט.

ובנוגע לילדים ערבים בבית חולים - באמת צריך לעשות הפרד בין הלאומיות לבין האנושיות. ילד חולה ערבי בבית חולים, מבחינה אנושית אנו צריכים לא להפלות אותו. אומנם אנחנו לאום שונה - אך יש גם מסר אנושי כלל עולמי שאנחנו צריכים לדעת להתמודד איתו. אין בעייה שתזדהה יותר עם היהודי החולה - אבל בגלל זה, לדוגמא, לתת בלון רק לילד היהודי החולה ולא לילד הערבי החולה ששוכב לידו - זה נראה לי מעשה לא אנושי בעליל.

בקשר לגילוי עריות- אני לא כ"כ זוכרת את רודף העפיפונים, אבל בקשר לשני- אם אתה מדבר על ההתחלה (הסיבה שבגללה קוראים למריאם "הראמי") הם בהחלט לא מצדיקים את המעשה הזה. עד כדי כך שהם נידו אותה לגמרי...

 ובקשר להמשך (לילה וטאריק) נכון שזה אסור מבחינת נידה וכו' אבל הם לא יהודים, אני לא חושבת שזה נקרא גילוי עריות...

(בעצם אמרת שלא ממש קראת... לא משנה...)

ועוד דבר- אבא שלי נוהג לומר שבניגוד ליהדות- שבה כמה שיותר דתי= אדם יותר טוב (במצב מתוקן...), באיסלם כמה שיותר דתי= יותר רשע... אז ברור שעל 7 מצוות בני נוח הם צריכים לשמור, אבל יותר מזה- אם זה גורם להם להרוג בשם הדת אז שיעזבו את זה וזהו...

ובקשר ליחס לערבים- מסכימה עם מה שאמרת.

ערך עליון אבל אתה פשוט לא יודע כמה פריצות וגילוי עריות יש אצלם בבית...

אבא שלי עובד עם ערבים והוא אמר לי שלמרות שהם נראים צנועים וזה מה שהולך אצל בבתים זה ממש נורא... כאילו.. כולם עם כולם....

ערבים מוסלמים (ובדגש על מוסלמים, כי ישנם גם ערבים נוצרים כמובן, ואצלם העסק כבר שונה...). שיש להם אפילו רק טיפה כבוד לדת שלהם ולמחומד, לא יעשו גילוי עריות, כי במקרה הזה פשוט המשפחה של הבחורה בעצמה תוציא אותה להורג, ובמילים אחרות "רצח על רקע כבוד המשפחה" - לא נעים וגם לא צריך להיות ככה, אבל זאת המציאות - גם אצלם יש ערך של צניעות (ראו את הרעלות וכו') ואת הערך של איסור עריות.

מה שכן, לפי מה שאני יודע, אם זה ערבי עם מישהי שלא ערבייה, זה פחות נורא בעיניהם (כלומר, במקרה הקלאסי והעצוב אך האקטואלי - ערבי עם יהודיה). בכלל, מי שתחטוף את רוב העונש אם חטאה, זאת האישה, לא האיש, שיצא בזול יחסית, למרות אולי איך שיסתכלו אליו... (בכל זאת, כשהוא חי והאישה כבר תהיה בקבר, הוא יעדיף שיסתכלו עליו חי ולא מת...).

זה מה שאני יודע.

ספר קשה, על נושא קשה.

בכלל כל הספרים על דיכוי והתעללות בנשים קשים לי לקריאה.

(ובכ"ז סיימתי אותו כמובן בנשימה עצורה...)

לגבי הערבים, בעיני זה מוכיח את רשעותם שמופנית גם כלפי נשותיהם, עצמם ובשרם. אבל מאידך אין לי בעיה  לרחם על המסכנים שבהם, כמו על כל גוי אחר שסובל.

אלו לא ערבים צמאי דם יהודים. סתם ערבים כפריים פשוטים שמן הסתם לא שמעו אפילו על מדינת ישראל...

ואני מסכימה עם אלו שאמרו שכל יפיפות הערבים בעניני צניעות כביכול, היא רק מן השפה ולחוץ. הם שטופי זימה.

סתם ככה ספרים אחרים, לקחת מהספריה... 
לפעמים גם יש ספרים בספריה שמאוד מתחברים אליהם, אז קונים.  

חוץ מזה שאוסף של ספרים זה כיף. 

ספרים על המדף גורמים לי נחת!

גם אם יקח שנים עד שאני אקרא אותם.

ספר שהוא שלי זא אחרת מספר ספריה מרופט ומשומש...

אחרי שקוראים פעם אחת אין מה לעשות אם הספר

אצלנו בספריה הספרים במצב ממש גרוע, אז, עדיף...

וחוצמזה, אחותי ממש באותו סגנון כמוני והיא לא מסוגלת שלא לקנות... (חולת שופינג.. מזל שבקטע הזה ולא בבגדים או דברים אחרים... ) אז אני לא מבזבזת יותר מדי, אלא היא...

אני לא יכולה לקנות את כל הספרים שאני רוצה אז רק ספרים נדירים אני קונה ואת השאר משאילה...

אז אני קונה, זה עושה לי הרגשה טובה שיש לי את הספר.. 

אם יש ספר שאני אוהבת אני לוקחת הרבה פעמים מהספרייה : ),

בעקרון יש לנו ספריה סבבה. 

ואם אני ממש רוצה לקנות אז אני יקנה ספר ספציפי!

מהסיבה הפשוטה שאני לא רוטשילד.

ועם כל הכבוד לספרים, ויש לי הרבה כבוד אליהם - הם פשוט עולים הרבה! וקשה להחליט איזה ספר ממש ראוי שיקנו אותו, לכן למעט מקרים מיוחדים של קניית ספר זה או אחר, אני אך ורק משאיל.

כאלה שיש עליהם מבצעים בשבוע הספר, ככה שיוצא שקונים ספר ב-33 ש"ח. מבחינתי ההשקעה כדאית [: 
מהספריה לוקחים את הספרים שחברות המליצו ולא רוצים לקחת את הסיכון XD

רק בספרייה אפשר לשבת שעות ולקרוא את הספר במקום ללכת אתו הביתה, בחנות ספרים זה פדיחה.... רק ספרים ממש מיוחדים אני קונה, ושאני קונה ספר זה אומר שהוא הולך להקרא על ידי איזה 100 פעמים, ואז לעבור לשאר האנשים במשפחה....

ספריה זה עם יותר מבחר, אבל עד שהספר שאתה רוצה מגיע אתה יכול להשתגע.

חוץ מזה, אתה תלוי במישהו.

להשאיל מהספרייה כל ספר שאני קונה תוך כמה שעות (או פחות) אני גומרת אותו

כי אני קוראת בטיל... אז אין טעם שהוא סתם ישכב בבית..משאילים מהספריה וזהוו..

מה שכן, כבר לפני חודש, לא עליתי לשלב השני בתחרות הכתיבה היוצרת שלהם. מבאס.

אפשר קישור?

ומה שכן, תנחומי. משתתפת בצערך.

המון בהצלחה בפעם הבאה!

שמתקיים כל שנה בתל אביב, בחג סוכות.

אף פעם לא הייתי אבל נשמע מעניין.

יש שם המון פעילויות, סדנאות, וכו' וכו' כיד הדימיון (תרתי משמע...) הטובה...

בשיטוף עם אגודת האנימה.

כמדומני- מי שנולד עם זה מת עם זה.

גם אם הוא יורם קניוק, למשל.

והספר? בזמנו היה חביב, לא זוכרת יותר מידי.

(אבל אם נהנית ממנו נסה את ההרצאה האחרונה, נשמע לי באותו סגנון ונחמד)

(לא זכור לי שמורי יהודי. זה מסופר בספר?)

יש שם רעיונות מעניינים, אבל אני הרגשתי שהוא נשאר בשלב מאוד רדוד- לא מפתח את העניין הלאה לנקודה באמת עמוקה יותר.

הוא נחמד להגדיר לעצמך דברים אבל ממש לא להשאר שם. צריך לפתח אותו הרבה.

אני לא אומרת שהוא לא טוב, כשקראתי אותו (לפני כמה וכמה שנים) מאוד אהבתי אותו ואפילו קניתי, וגם זה שזה סיפור אמיתי על אדם שעשה את המהפך הזה  נותן פן נוסף לספר, אבל הוא לא מההכי טובים.

ההרצאה האחרונה גם יפה, לדעתי יותר מזה, אבל הוא לא סיפורי וקצת  מלאה.

לגבי לקחת דברים לחיים- חוכמה בגויים תאמין. כמובן בבקורת ובערבון מוגבל. אבל לפני שאתה רץ לגוים, חפש את התשובות והרעיונות האלו ביהדות. הם קיימים ובעומקים שאפילו לא חלמנו עליהם.

בהצלחה! חג שמח!

יהודי מזה? חוצמזה שנראה לי שזה מוזכר איפשהו בספר.

וגם מיץ' אלבום יהודי. קונסרבטיבי, אם אני לא טועה. זה מוזכר באחד הספרים שלו.

הוא כתוב בצורה מרתקת עד כמה שזכור לי ולמי שכתב את זה יש פוטנציאל להיות סופר..

אבל הספר כ"כ כ"כ ------

משעמם!

שלושת רבעי מהספר זה על הסבל של מורי ועל איך שהוא חי עם המחלה. עם כל הכבוד לרצון להכניס את הקוראים לתחושה זה לא מעניין!

ולא ראיתי שם כזו חוכמה גדולה.. אולי משפט שניים בספר. שצריך לתת אהבה, זה מה שאני זוכרת..

ממש התאכזבתי ממנו.

• השאלת אותו מהספריה, והספריה נותנת לך שבועיים לקרוא אותו.
  
• אתה בתקופה עמוסה ובקושי יש לך זמן לקרוא.
  

מניסיון...

ואני מהאנשים ששבוע בלי ספר על האצ"ל ושו'ת זה שבוע מבוזבז

קראתי אותו

אחד הדברים שהאבתי בו זה שיעקב כל הזמן מנסה לברוח גם אם תשים אותו בחדר ל2 דקות הוא כל הזמן יחשוב איך לברוח.

לא שקראתי, קראתי ביקורות. 

זה רב- פרופסור שמדבר על אבולוציה.

אממ.. עריסת הבמבוק

אממ.... תכנסי לפלדהיים או חנויות חרדיות.. יש הרבה.

נגיד גם חווה רוזנברג.

אשרייך!

שלה (אורנה בורדמן), לא יודעת, בתחילת הספר כבר ידעתי את סופו...

אני ממליצה ממש על שירת מרים (אני לא בטוחה אם זה אמור להיות לגיל הזה, אבל אני וחברות שלי בנות 14 ומעבירות את הספר ביננו כבר שלוש פעמים ניראלי..)

אז שמעתי שהספר "משחקי הרעב" ממש טוב..

אבל בודדה במערכה הכי יפה לדעתי 

משחקי הרעב- ממש לא מומלץ לקנות כמתנה, אלא אם המקבל הביא רצון מפורש (לא משהו כמו "אולי אני אקרא את הספר פלוני...", אלא "אני רוצה לקרוא את הספר פלוני..." ), יש אנשים שממש לא יאהבו את זה (חוץ מיזה ששמעתי גם שהוא לא נקי, ושמעתי גם שהוא לא הכי מומלץ...)

ספרים של אורנה בורדמן- הם אולי לא הכי איכותיים בעולם, אבל כל נערה דתיה תהיה מוכנה לקרוא את זה ותהנה מיזה במהלך הקריאה (אלא אם היא טיפוס ציני מובהק), הם מעולים למתנה...

עוד ספר שהיא אולי תהנה ממנו אבל הוא הרבה יותר כבד (כלומר יחסית לאורנה בורדמן..) זה "הלל ממוצב המזח" של מנחם מיכלסון...

(בערך 5 אנשים אסרו עלי לקרא את זה אז לא הצלחתי לסיים.)

ממה שקראתי, הוא פשוט סופר אדיר. אני עוד אמשיך..

ונכון, יש לו כישרון לתאר דבר לפרטי פרטים בלי לייגע.

ידעת שיש המשך? "על הפיקחון" אאל"ט.

מסוג הספרים שאני שמחה שקראתי אבל לא מתכוונת לחזור על זה שוב.

ספר קשה מאוד וחזק מאוד.

(ויש לו המשך, אגב. על הפיקחון. אבל לא נותרו בי כוחות לקרוא גם אותו)

אני הסתובבתי ימים עם האף תקוע בספר !!

(אל תנסו את זה , זה יכול להגיע למצבים מסוכנים..|שוטף כלים וקורא בספר בו זמנית| |כוס נשברת| |עוד אחת|...)

.

(ז"א לפי מה שזכור לי.)

אולי רק במצרפי המקרים קראתי ממש מהר וממש בכל מקום. (אפילו מתחת לאפו של הרב המהולל בשיעור תורה) אבל זה גם בגלל שזאת הייתה ספריה חדשה והספרנית לא אהבה את זה שלקחתי 3 ספרים.

אבל גם בגלל שנורא רציתי לקרא אותו.

.

וזהו.

אדם משוכפל, שמו.

מישהו קרא?

ואת על העיוורון אנשים דווקא חייבו אותי לקרוא

מזתומרת "סצנות נוראיות"? מבחינה מהותית-רעיונית או פיזית ושות'?

על צניעות.

בני החורין הקטנים זה צנוע.

תקנו אותי אם אני טועה

ממליצה על "בשורות טובות" שלו ושל ניל גיימן. לא הפסקתי לצחוק בקול.

ופעם בשני ספרים-שלושה יש לו איזה קטע שיכול להיות טיפה אל צנוע-תלוי מה ההגדרות שלך לצנוע..

אבל בכללי-ספרים מעולים!

זה הוא.

אם את מתחילה את 'בני החורין הקטנים' שלו, ורואה שאת לא מתחברת כ"כ, תקראי את 'אומה', גם כן ספר מדהים שלו, ודווקא לא פנטזיה (: 

אבל בכללי? 

היא אכן יודעת לכתוב. 

אגב, אישית נראה לי שנוטים יותר להתחבר אל קטניס מאשר אל בלה משום שקטניס פועלת, נלחמת, ובלה... לא. 

<מי אני שאקבע, כן? סך הכל ראיתי עד הסרט השני וקראתי במלואו רק את הראשון.> 

הספר הראשון בהחלט היה מקסים, הכל בו היה במידה ובטוב טעם פחות-או-יותר.

השני כבר יצאתי ממנו בלי כוחות לחלוטין, הוא מאוד סוחט מבחינה רגשית, זו לפחות הייתה ההרגשה שלי. 

ככה שכן, מלבד העובדה שהסדרה כתובה בצורה מאוד-מאוד טובה, צריך לקחת בחשבון את הקטע שהבסיס של הספר מאוד אלים וברברי - מלחמת חיים-מוות של ילדים צעירים ונערים. 

אבל העיקר לשמור על אופטימיות D=

אותי אישית הספר ממש עניין- כי זה בעצם מספר על העתיד,כביכול, שבו תוכניות הריאלטי בעצם יהיו מלחמת הישרדות בין אנשים..
ויש משהו פשוט גאוני ברעיון הזה, לדעתי.

אבל כן, זה אלים. אין וויכוח על זה...

לסבול D=

אז כן, זה לסבול

אם כבר ספר שנתקע לי במוח זה הראשון P:

לא הפתיע אותי בכלל,בניגוד לאנשים אחרים שקראו אותו, עד כמה שהבנתי...
והראשון נשאר לי במוח כי פיטה היה פשוט מסכן ולא הפסקתי לחשוב עליו XD

זה לא היה מטלטל במיוחד O:

היו מאוד קשים (:

ולמעשה הוא גם גרם לי לחשוב- האם יכול להיות שבעוד מאה שנה תהיה מציאות כזאת? זה נראה שלא, שזה מטורפף אבל תחשבו על זה שתכלס עם המנהיגים של היום והטכנולוגיה המתקדמת הזאת הכל יכול להיות..

השאלה היא מה נעשה כדי שזה לא יקרה..

והספר אכן אלים אבל לא עד כדי סיוטים בלילה..

מישו יודע מתי יוצא השלישי?

אני באמת ממש אהבתי תספר הזה ספר חזק!!!

התחלתי אותו ותוך שעתיים שלוש גמרתי..

ממש אהבתי!..

מי שלא קרא מומלץ ביותר!!

חח.. ואורושקוש אם זה יקרה זה יכול להיות ממש סיוט...

למי שיחיה בתקופה הזאת.. אני ממש מרחמת עליו..

אבל לא נראה לי שזה יקרה..

ושחכתי לכתוב.. |מתנצל|

זה יכול להיות ממש מגניב מבחינת התכנולגיה וכל זה..

אבל אני עדיין חושבת שזה לא הולך לקרות..!

יש את התורה (: 

ויש בה את כל תרי"ג מצוות וכל מצוות בין אדם לחברו שמונעות בדיוק את הדברים האלה: את הפיכת החברה למשהו ברברי, את הפיכת האדם ליצור צמא דם שידרוך על אחרים רק כדי להשיג את שלו. 

ויש לנו אמונה (:

ואין סיבה שדבר כזה יתרחש בקנה מידה כ"כ גדול, זה אבסורדי ולא מתקבל על הדעת. אומנם נכון, בשואה העולם כמו נסוג לאחור, לתקופת עובדי האלילים, אבל התורה עדיין שמרה על צלם האנוש של היהודים בכל תקופה ותקופה שהיא (:

שנה טובה!

שנים שהגויים לא יתנהלו כך... כי אין להם את התורה, שמונעת מהם להיות ברבריים.
 

למה להכניס את עצמנו לקן של צרעות? 
אנחנו תמיד נהיה מבודדים מהם. 
חוץ מזה, אני רואה בעמ"י יצירה שנותנת לכל השאר השראה, האבן היציבה בעולם הזה שמקושרת ישירות לבורא עולם, ככה שבסופו של דבר, העולם לא בטוח יתדרדר לתיאור של הסופרת כשעמ"י נמצא, ומשפיע על כל הנבראים.... (:

אבל יש כאלה <אני> שהוסיפו כמה הגבלות (:

זה לא קשור לזה אם תיהיה להם תורה או לא

הם פשוט לא רחמנים,

אין להם בעיה להרוג סתם מישהו שהם לא מכירים בלי למצמץ

ליהודי יהיו ייסורי מצפון על זה כל החיים

אז גם אם הייתה להם תורה שתגביל אותם אני לא חושבת שזה כזה היה משנה ;)

ולהזכירך יש להם את שבע מצוות בני נוח שבינהם יש את "לא תרצח"

אישית אני מאמינה שעמ"י משפיע בצורה כזו או אחרת על העולם. לא נראה לי שדבר בסדר גודל כזה עלול להתרחש... טבח שכל העולם משתתף בו באופן פעיל?

בדיוק כשכתבתי את התגובה, כנראה~

אבל עזבי, הסתבתי XD

נגעתי שם בשני דברים שונים <אבל שקשורים אחד בשני> אמונה ותורה.

זה שווה?

אני ממש שונאת ספרים שהם לא הגיוניים במציאות שלנו..

אז מה אתם אומרים?

הרעיון של הספר מדהים, נכון. אמיתי, טרגי, ובהחלט מעורר חשיבה.

אבל אעפס, הוא *קצת* לא צנוע..

ספויילר -

נכון, היא לא באמת אוהבת את פיטה, ולכן זה לא מלא תיאורים רומנטיים מצדה כמו שזה היה אם זה היה אמיתי..

ויש עוד כמה קטעים לא נעימים..עם הסטייליסטים, הבחור ה"מושך" ההוא [לא זוכרת מה שמו..שהולך איתם בספר השני..אולי פייניק או משו..], הבחורה הערומה שהמחוז של העצים, גייל..

אבל עדיין..לא הייתי קוראת לזה הספר הנקי בעולם, ואני עדיין מתלבטת אם לקרוא את השלישי כשיצא..אולי עדיף לוותר..

עד כאן.

אבל אני ממש מסכימה עם דניאל, עמ"י בעולם! ובעז"ה הוא לא ייתן לזה להתקיים אם זה יתקרב..

וסימפל ושוקו - לא נכון לומר ככה. גם לגויים יש ערכים "אוניברסליים", גם להם יש שבע מצוות בני נוח ואנושיות..הם לא סתם חיות שעושות "בכוונה" תמיד והורגות "בלי למצמץ"..

תחשבו שבספרים מדובר על יבשת. על חצי יבשת, למען האמת-רק על אמריקה הצפונית. הסיכוי שדבר כזה יקרה ויתפרס/יתפרש (?) על פני עולם שלם הוא אפסי אם לא פחות מזה.

חוץ מזה שיש מנהיג לעולם הזה, והעולם שלנו בסה"כ נמצא בתהליך של התקדמות. נכון, כמו בכל תהליך התקדמות יש גם נסיגות, אבל לא נסיגות כאלו חזקות שהן ניגוד מוחלט לכל התקדמות שהיא.

אני חושבת (ונראה לי זה מוזכר גם בתקצירים) שמה שהיא עשתה בספרים זה לקחת מציאות קיימת ולהקצין אותה. ואחרי שקראתי את הראשון-זה היה בדיוק בתקופה של העונה האחרונה של האח הגדול-שיצא לי לראות כמה פרקים ממנה (טלוויזיה בדירת שירות והכל...) הבנתי עד כמה זה נכון. בעצם מה שהיא עשתה בספרים זה לשקף לנו את המציאות שאנחנו חיים בה. מוקצן הרבה עד הרבה מאוד, אבל זה שיקוף. וכמו שרבי נחמן אומר-הדרך הכי טובה להעביר מסר זה פשוט לספר סיפור.

אפשר גם לומר שכמו שבכל תוכניות הריאליטי למניהם כל אחד דורך על כולם במטרה להיות השורד האחרון וכד', ככה זה גם במשחקים האלו - כל משתתף דורך על כולם (ובמקרה הזה, הורג אותם) כדי להיות השורד האחרון.