אני לא מתמודד עם עימותים. אני נהיה מוצףמשה

במקרה הזה אני נסוג מהעימות בדרך כלל בהפסד. לרוב עם טישו באף.

 

 

אני היחיד פה ?

 

מתחת למיטה של הבן שלי יש מזבלה גדולה של ציוד באלפי (אולי עשרות אלפי) שקלים.  בגדול כל מה שקנינו לילד הזה זרוק שם איכשהו. על הרצפה. אי אפשר לנקות ואי אפשר שום דבר.

אי אפשר לסדר את הבלגן הזה. הוא אוכף את קיומו של הבלגן הזה באלימות ובטריקת דלתות ושבירת חפצים וכו'. בשביל לעצור את זה צריך להתמודד איתו. הבעיה היא שבשביל להתמודד איתו אני צריך שהגוף שלי יאפשר לי לעשות את זה. והגוף לא מאפשר לעשות את זה. אני נהיה מנוזל ומוצף בעצמי (כאבי ראש וכו') ולרוב פשוט חותך את הסיטואציה כי נגמר לי.
או שאני צריך ללכת לעבודה. גם זה קורה.

 

ואז הוא ניצח את  העימות, עד לפעם הבאה.

ברור לך מה היית רוצה לעשות?אנונימי (2)

הרבה יותר קשה לחשוב ולקבל החלטות כשנמצאים בתוך הסיטואציה, ולפעמים אם חושבים ומתכננים בצורה רגועה מראש, אז אפשר לפעול בשעת מעשה 'על אוטומט'.

לא לגמרימשה

הכי קל היה פשוט לוותר לו כי אין לי כח למלחמות. אבל גם להשאיר את זה ככה (או דוגמאות אחרות כמו כלי אוכל שנשארים במרפסת וכו') זה פשוט בלתי נסבל.

 

אני ממש צריך להתמודד חזיתית מולו. ואני לא רוצה.

אז מה ייצא ממנו אם אבא שלו לא מחנך אותו?יעל...

נשמע שכדאי לך ללכת להדרכת הורים ולקבל כלים איך להתמודד איתו בלי להיכנס חזיתית.

כי נשמע שצה שקורה עכשיו זה ממש לא בריא.

לא בשבילו ולא בשבילך..

לא אמרת כלום חוץ מאת המובן מאיליואדם פרו+

שנועד להתסיס את משה ועלול לחבל ביחסים בינהם

אתה מוכן לעשות שינוי משמעותי בצורת ההורות שלך?אנונימי (3)

זה לא או לברוח או לתקוף חזיתית. זה לא מלחמה.


אולי אני טועה, נשמע קצת בין השורות של מה שכתבת שאתה לא ממש מוכן להקשיב או לשנות.

אתה אומר שהמצב בלתי נסבל אבל הנה אתה מוכן להשאר בסבל רק לא לשנות ואולי לתקן דברים *באמת* בתוך עצמך.

אם חיפשת הבנה בפוסט הזה אז דע לך שהכאב מאוד מובן.

אם בעתיד תרצה עזרה, יש אפשרות לעזור.  


חיבוק על התחושות הקשות.

אם הגוף שלך מגיב ככהאנונימי (3)

כנראה יש לך ענינים עם עצמך מודחקים ולא פתורים.

"הגוף שלי לא מאפשר לי" זה לא תירוץ

זה נשמע די אנוכי וילדותי שאתה מעדיף אתה השקט שלך מאשר להיות הורה לילד שלך.

ומה אמא שלו חושבת על זה?

אתם באותה דיעה מולו? לבריאות של הילד מאוד חשוב חזית אחידה.

כדאי שתלכו ביחד להדרכת הורים.

נשמע שמסתתר הרבה מאוד בתוך מה שכתבת והרבה מעבר למה שקורה מתחת למיטה שלו.

בהצלחה

נעים להכיר, אנשים שהמערכת שלהם עם יכולות מסויימותמשה

זה בדרך כלל קורה בארועים המוניים ובסיטואציות דומות (אפשר לקרוא פה למטה מן הסתם בשפע כל אחד והאתגרים שלו).  אפשר להגיד על הרבה דברים שהם "חשובים" (גם ללכת לעבודה זה חשוב ובכל זאת אנשים בדיכאון לא עושים את זה). אבל בפועל אנשים נמצאים פה עם מערכת ספציפית וחיים בתוכה.

 

האם אני מעדיף את השקט שלי? כן. לפעמים. אני לא חושב שזה פשע כמו שאת מציגה אותו. לפעמים זה שקט שאני צריך כדי ללכת לעבודה או לעשות משהו חשוב אחר ולפעמים סתם נגמר לי פיזית. גם זה קורה.

"אנשים שמהערכת עובדת בצורה מסוימת"אנונימי (3)

בקשר לתגובת הגוף-

זה תיאור שנכון לכל אדם.

כל אדם "חי במערכת ספציפית וחי בתוכה"

כל אדם והאתגרים שלו.

גוף של כל אדם מגיב לכאבים בנפש שלו ולהדחקות שהוא מדחיק.

כל אדם והבריחות שלו, וההתקרבנויות שלו.

בקשר ל"מעדיף שקט"-

הרבה אנשים מעדיפים שקט במינונים שונים ולא על זה מדובר.

מדובר באדם שנמנע מעימותים וחי בזוגיות, והורה לילדים, ולזה יש השלכות.

זה חלילה לא פשע, הרבה אנשים טועים. אבל כדאי להבין מה קורה ולתקן את הבעיה ולא לקבע התנהלות לא בריאה.

בשבילך ובמיוחד בשביל הילד.

"נמנע מעימותים"אנונימי (4)

קצת קיצוני לסיפור של ילד עם התקפי זעם אלימים שלפעמים גדולים על ההורים שלו. 

שימי לב שהפותח הגדיר את עצמו ככה.אנונימי (3)

אני מאמינה שהתנהגות קיצונית של ילד מושפעת בראש ובראשונה מהתנהלות של ההורים. הוא בעצם מציב להם מראה.

בעיות התנהגות, התקפי זעם, בבסיסם לרוב נובעים מבעיות בבית.

הפותח לא לבד בזה, זה קורה הרבה מאוד.

לכן ברוב המקרים כאלה מומלץ לטפל קודם כל בהורים. ההתנהגות של הילד היא תוצר.

בהדרכה למשל לומדים פיתוח אמפתיה הדדית. אחד הדברים שמלמדים  את הילד או הנער זה להבין את הרגשות והצרכים של אחרים. וגם ההורים צריכים לפתח אמפתיה שיכולה למנוע אלימות ולעזור להם ללמוד כיצד להתנהל בסיטואציות טעונות בצורה רגועה ומבוססת על הבנה.


ולא להאשים את הפותח חלילה, כל ההורים עושים טעויות וצריכים ללמוד ולתקן. כשמתקנים זה נותן סיפוק אדיר.

להיות הורה זה לא פשוט, זו עבודה מאתגרת ביותר וזו משימת חיינו. באהבה.  

בע"ה נחת וטוב.

לא קשור. מדובר פה על פורום לאנשים עם רגישותאדם פרו+
גם מי שכותב תגובה רצוי שיהיה עם רגישות כלשהיא
אני חולקת על דעתךאנונימי (3)
בתור אישה רגישה מאדאנונימי (5)

שלוקחת מאד מאד ללב כל דבר ונפגעת מאד, גם מדברים מהבן שלי ואפילו דברים שעושים לי בתום לב,

הייתי עושה הכל כדי לעבוד על זה ולהגיע למצב שהילד יתנהג בדרך ארץ ויכבד הורים. הדרכת הורים, טיפול אישי (ואפילו אקמול לכאבי הראש) ועוד. (הייתי מעדיפה הדרכת הורים בסגנון תקשורת מקרבת, כדי כמה שפחות להגיע לעימותים)

גם כי זה התפקיד שלי כהורה, הקב"ה נתן לי את הילד הזה ולכן אני אחראית ככל האפשר לדאוג שילך בדרך הטובה,

וגם כי זה לא יעזור, מה שלא מצליחים עכשיו יהיה גרוע יותר ויותר ועלול להדרדר למקומות שקשה מאד עד בלתי אפשרי לצאת מהם (זה הרי גם עלול להגיע לפגיעה באחרים כמו שהוא פוגע בבית, לפשיעה אפילו ולבעיות נוספות וקשות), ומה שקשה בגיל היסודי נהיה בלתי נסבל בגיל התיכון ובגילאי ה20 ומעלה כבר אי אפשר באמת לחנך את הילד ואין מה לעשות יותר מדי


מה שכן, הייתי מנסה ללמוד איך להימנע מעימות עם ולחנך בדרך שנעימה יותר ולא תגרור אחריה עימותים כדי כמה שפחות להקלע לסיטואציות שאני מתקשה לשרוד אותן


מציעה גם להתפלל על זה, תמיד טוב

בן כמה הילד?אנונימי (3)

לא מציע לקנות לילד ציוד בעשרות אלפי שקלים.

ילדים לא מעריכים ויכולים לגדול בפינוק, כפיות טובה וחוסר כבוד. 

זה דברים שהצטברו במשך שנים. אל תדאג/י.משה

לא קנו לו ברגע אחד. על הציוד עצמו  הוא דווקא שומר מאוד יפה, הבעיה זה הבלגן סביבו.

לא קל בכללרוכב שמים

זאת שאלה אחת וכאב ראש אחד שמפוצץ את הראש אבל יש כאן הרבה חלקים שכדאי לטפל בכל אחד בנפרד.

להתמודד עם עימותים - איך אתה מגיב לעימותים מחוץ למגרש הביתי - מול לקוחות או אנשי מקצוע. זה גם נכנס למקום רגשי עמוק? את מצליח להגיע לנקודה שאתה מרוצה?

להתמודד עם הילד - כשאתם לא רבים אז יש לכם שיח פתוח? כיף לא להיות איתך ולשתף? יש לך סבלנות אליו?

עימותים עם הילד - זה קשור לציפיות שלנו מהילדים - איך היינו רוצים שהם יתנהגו עכשיו, ויותר מזה התהייה מה יצא מהם בעתיד אם הם מתנהגים ככה היום... זאת לפחות הדאגה שמפעילה אותי. מה עושים כשיש עימות עם הילד? איך עוזרים לו לבטא את מה שכואב לו בדרכים פחות אלימות?

ככל שמישהו קרוב יותר אלינו אז המריבה איתו כואבת יותר רגשית. זה קשה קשה. אתה מבטא את זה בגוף כואב וויתור, והילד שלך מבטא את זה בהתקף זעם. וככל שתכנסו עמוק יותק לעימות כל אחד יתבצר יותר בסערה שלו. אתה יכול לגרום למריבות להיות פחות חזיתיות? לדרוש אבל עם קריצה וחיוך? לבטא אהבה אבל גם ציפיות ממנו? זה גם דורש מאמץ אבל אולי הוא יהיה לך נסבל יותר

 

רק בסוף כדאי לדבר על הבלגן שלו. בהודעה נפרדת

 

 

על הבלגןרוכב שמים

על מה הויכוח בעצם?

אתם רוצים שיהיה מסודר והוא מתעקש על בלגן, או שאתם רוצים שהוא יסדר והוא לא מוכן לסדר בעצמו?

יש כאלה עם הפרעת קשב שמשימה של לסדר ממש מאיימת עליהם, אם הוא כזה אז תשקול לא ללחוץ עליו בזה.

אני יודע שרק אם אני מסדר ביחד עם הילדים - וכמובן עושה 70-80 אחוז מהעבודה - אז הם גם משתתפים. זה יכול להפוך להיות זמן איכות ביחד.

כאן הילדים אוהבים להפעיל שואב אבק או חומרי ניקוי מיוחדים וזה לפעמים מתמרץ אותם לסדר

אולי זאת הדרך של הילד לענות על צורך של פינה משלו, וככל שתתערבו לו יותר זה יותר ייפגע במימוש הצורך שלו. ואז אפשר מראש לרכך התנגדויות ולהגיד שהוא מחליט מה לשמור ומה אפשר לזרוק

 

ושוב, הצעד הראשון זה להפריד את ההתמודדות לחלקים

הראשוןמשה

הוא ממש נלחם על הבלגן. ניסינו לעזור לו לסדר בצורה שהוא רוצה או לחפש איתו משהו שיסדר (כולל להשקיע לא מעט כסף בריהוט מתאים) וזה פשוט לא התקדם. בסוף הבלגן נשאר.

 

מה שאמרת על שואב אבק עוזר. אבל בפועל לא מועיל לבלגן עצמו.  זה בסדר שזו הפינה שלו וזה מקום שמיועד להיות הפינה שלו אבל בפועל הוא לא יכול להיות פינה שלו מרוב שהוא מבולגן.

בינתיים עשינו חג-שבת מחוץ לבית במקום שעשה לו טוב ממש עם טבע וכלבים ומה לא. נראה מה יהיה בהמשך.

עצה פרקטית קטנה אחרתרוכב שמים
לדברים החשובים והשימושיים למצוא מקום מחוץ לבלגן, ולהשלים עם איך שנראית פינת הביטוי שלו בבית
למה צריך להיות כאן עימות בכלל?רק טוב!

שב בכיף עם הילד במקום שקט עם גלידה טובה, תדברו על הפינה הזאת. מה הוא הכי אוהב בה, האם הוא מצליח להשתמש במה שיש בה, מה אתה יכול לעזור לו כדי שיהיה לו נוח יותר להשתמש בדברים האלה? האם הוא רוצה לשים אולי וילון שיסתיר את הבלאגן ויצור לו מעיין "הבית של יעל"? אולי נעביר את כל הדברים לארגז גדול עצ גלגלים וכך יהיה אפשר מידי פעם לנקות? אתה לא רוצה להזיז? למה? מה טוב בזה שהפינה הזאת ככה? וכו'.. תשמע קצת את המקום שלו בלי שיפוטיות ובלי למשוך דווקא לכיוון מסוים.


חוץ מזה, ממליצה מאוד על הספר של "לייף סנטר". המפורסם שבהם: "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, איך להקשיב כך שהילדים ידברו" העיקרון שמנחה את כותבי הספר- איך לדבר עם ילדים תוך מתן כבוד לרגשותיהם ומצד שני לא לוותר או להפחית בדרישות אלא לגרום להם לשתף פעולה.

באופן כללי- ככל שנותנים מקום לרגשות של הילדים כך הילד יהיה יותר פנוי רגשית למה שנרצה ממנו או למה שהוא צריך להתמודד איתו.


ולגביך- שמעתי המלצות על הספר "אדם רגיש מאוד". עוד לא יצא לי לקרוא. מתכננת. מיועד לאנשים עם רגישות גבוהה. להבין מה עובר עליהם.


קראתי את אדם רגיש מאודמשה

וכן חלק גדול מזה רלוונטי. גם אליי וגם אליו. ספציפית בשרשור הזה הקושי ששיקפתי זה לא הילד אלא המנגנון שלי בסיטואציות האלה שגורם לי להתקפל. שימי לב שלא באתי בטענות לילד ולהקושי שלו.

 

לגבי הספר - את זוכרת מה העיקרון הבסיסי שלו? יכול להיות מעניין לעוד קוראים וכותבים פה. סביר שלילדים רגישים יש הורים רגישים ולהפך.

על איזה ספר אתה שואל?רק טוב!
הזכרתי שני ספרים. הספר של החינוך?
כןמשה
זה לא ספר דווקא על ילדים רגישיםרק טוב!

אבל זה עוזר בעייני גם להם.

זה גישה חינוכית.

גישה שנותנת כלים להורים איך לדבר נכון עם ילדיהם.


2 דוג' בסגנון של הספר:

ילד נפל. הרבה הורים אומרים: "לא נורא, לא קרה כלום". לרוב הילד ימשיך לבכות.... תדמיינו את עצמכם חוטפים מכה מחפץ שנתקלתם בו בבית ואומרים לכם לא קרה כלום... בטח שקרה! במקום זה יעיל יותר להגיד לילד: "ראיתי שקיבלת מכה. זה באמת כואב! אתה רוצה שאתן לך נשיקה על המכה?/ נשטוף במים/נשים קרח? וכו" אמירה כזאת רואה את המקום של הילד ונותנת לו להמשיך הלאה בלי לבטל את הקושי שלו.


או נשפך לילד משהו. אפשר לכעוס. אפשר להגיד למה לא נזהרת?! או תסתכל לאן אתה הולך! או למה זה תמיד קורה לך?!

במקום זה אפשר להגיד- "אויש. אני רואה שנשפך לך. הנה קח סמרטוט ותנקה". גם לא שפטת אותו, גם עזרת לו לפתור את הבעיה שנוצרה והראת לו שאתה איתו בקושי וגם לא ניקית במקומו את הבלאגן שהוא יצר.


מעניין.אנונימי (4)
תודהמשה
יש לי מה לכתוב אבל לא בטוחה שאגיע לזה היוםהמקורית
בכל אופן, אתה לא לבד בזה בכלל, ויש מה לעשות גם 
חזרתי כדי לכתובהמקורית

אני חושבת שהחלק הראשון שצריך הוא רצון להתמודד עם המחסום הפנימי. ז״א, הרבה יותר קל לברוח ולא להתמודד ולתת למפלצת להזין את עצמה. אבל מצד שני, אתה הרבה פעמים יוצא ממנו נפסד. גם בדברים שאתה לא מצליח לראות בבירור, כי לרוב אתה עסוק בבריחה מהסיטואציה מה שלא מאפשר להיות נוכח וזה מעמעם גם את ההתמודדות שקשה לנו לגשת אליה, אבל גם את הסיטואציה הבעייתית,. זה לעומת זה, גם בדברים שמחים וטובים זה ככה

השלב השני, הוא הבנה של המנגנון שמפעיל אצלך העימות.  אם זו חרדה, אז לטפל בזה. להכיר בזה שזה שאתה  חווה את הסיטואציה בעוצמה גבוהה ויש לה השלכות, לא אומר שאני לא ניגש אליה. אני יכול לגשת אליה, ובמקביל לטפל בהשלכות. זה יוצר תחושה של מסוגלות והצלחה גם להבא. קצת כמו שריר שצריך לאמן.

השלב השלישי, הוא הטרמה. קודם לעצמך אבל. זה אומר שצריך לכך הכנה נפשית, זמן מתאים, ומטרה ברורה. ז״א, שיהיה לך כדאי אם ניתן לקרוא לזה ככה, להיכנס לעימות כי יש בו תועלת.

זה אצלך. מול עצמך.


בד בבד, אני חושבת שצריך לעזור גם לילד. הרבה פעמים בגלל הבריחה מהעימות, והרגישות, אנחנו מונעים מהילדים שלנו את היכולת לקבל מאיתנו כלים חשובים כמו גבולות, שיח בריא, התנהלות מול קושי, התמודדות.


זו בהחלט עבודה. בעיקר שלנו מול עצמנו. וקודמת לה חוסר שיפוטיות כלפי הקושי, ומצד שני, לא להפוך את חוסר השיפוטיות ל״היתר״ להימנע מהתפקיד החשוב שיש לנו.  

אני קוראת לשלב הזה בחיי כ- התפכחות. נח לנו לחיות בבועה שלנו ולרפד את עצמנו בכריות ההימנעות בשם הקושי, אבל בסוף בסוף - אחרי תהליך, אני יכולה לומר שהרגישות שלי היום יותר מווסתת, ובעיקר בגלל שהתנסיתי בעימות חזיתי מול מה שקשה לי..

עברתי איזשהו משבר כזה מול הבת שלי כשהייתה קטנה יותר (היום בת 6) והבנתי שככל שאברח מהתפקיד שלי, זה יילך ויחריף ואני חוטאת לשליחות שלי בעולם. האמת שלא רק מולה, אלא גם בהתמודדות שלי מול סיטואציות בחיים (והחיים מזמנים לנו ככ הרבה) והבנתי שככל שאמשיך להימנע מהכל, זה רק הורס לי את היכולת להנות מהחיים באמת.  

הרגישות היא יתרון מדהים, כשאנחנו נותנים לה את המקום הנכון בחיינו ולא נותנים לה להשתלט עליהם.

אז נכון, אני לא ככל האנשים הלא רגישים, ויש לי עוד הרבה התמודדויות, ואני מרפדת את עצמי איפה שקשה לי,  עדיין, אבל צעד צעד, ולא הכל ביחד, בקצב שלי, אני רואה שיש התקדמות משנים עברו. ובעיקר, איכות החיים שלי עלתה

יש עדין דברים שאני רוצה להגיע אליהם ולא מצליחה כי קשה לי, ויש ימים שאני מוצפת נורא מסיטואציות יומיומיות כביכול סטנדרטיות, אבל הגדרתי לי נושאים בהם אני מוכנה ללכת על כל הקופה, ועם עבודה ועזרה, אני מצליחה כאמור להתקדם.

איפה אשתך אגב מול הסיטואציה הזו? מה היא חושבת?

תודה. תגובתי (הארוכה) מקווה שעניתי לכל הסעיפיםמשה

וואו. כתבת פה הרבה וצריך לענות סעיף אחרי סעיף. גם משום הכרת הטוב וגם בגלל שיש פה הרבה רעיונות.

 

בשביל רצון להתמודד (כמו שאת כותבת) צריך קודם להבין ולהגדיר שיש בעיה. כלומר להגדיר שאני מוצף ושהקושי שלי משבית את היכולת שלי לתפקד כשהוא מוצף או בהתקפים. אני חושב שכבר עברתי את השלב הזה ועצם פתיחת השרשור (עוד לפני התגובות) עשתה את זה.

 

אני רוצה להתמודד. כן. גם כי אני רוצה בפועל (בעוד מישורים לא רק הביתי) וגם כי אין לי כ"כ ברירה. זה שריר שצריך לאמן כמו שאת כותבת.

אני גם אוהב את הרעיון של לעשות ש.ב לפני שנכנסים לעימות. 

 

מה שאת כותבת על הילד הוא אכן צרה צרורה. וחלק מהעניין. קל מאוד להאשים את ההורים (אותי למשל) אבל האמת היא שלא היה לי כלים לעשות משהו יותר טוב. בגדול עכשיו אני מנסה לעשות את זה ורק תוהה איך.

 

 

את מדברת פה על ויסות של הרגישות ועל משבר מול הבת שלך.  יש רשות לשאול על זה יותר?

בגדול אני יכול להגיד שפגשתי את האתגר הזה גם בעולם הגדול, אבל שם הוא הציף אותי והיה לי קשה להתמודד איתו. בעולם העסקי והעבודה למשל הפחתתי את  החיכוך שלי עם עימותים פנים-אל-פנים למינימום (עובד מהבית, לא עונה לטלפונים, רק הודעות כתובות). מטבע הדברים בבית זה לא אפשרי וגם עם המשפחה המורחבת (או המורכבת? ) זה מורכב יותר.

 

אשתי (נתייג אותה? לא בא לי) הרבה פעמים הייתה נכנסת איתו לעימות על נושא שחשוב לה, ואז כשמתחיל העימות הפיזי מזעיקה אותי כדי שאעזור לה להתמודד. זה לבד היה קשוח מאוד כי הרבה פעמים אילו היו התמודדויות שלא חפצתי בהן ובטח שלא היה לי יכולת להכיל אותן באותו רגע. לעיתים לא הייתה ברירה (אלימות פיזית קיצונית. דלת הבית שלנו מבחוץ נראית כמו אחרי פיצוץ של רימון רסס)  והיה צורך בגבר עם כח פיזי כדי להפעיל סמכות. לפעמים פשוט קיפלתי את הנושא העקרוני העיקר שיהיה שקט. אם כי לא רציתי להתמודד ואם - כאמור - שלא יכולתי.

 

 

ותודה.

מתחבר לקושי להתמודד עם סיטואציות "סטנדרטיות". אולי אחת הסיבות שברוך השם יש פה רק שני ילדים ואין יותר.

עונההמקורית

לגבי העניין עם הילד- אני חושבת שזה חורג בהרבה מסיטואציות ״רגילות״ ולעניות דעתי מצריך התערבות של אנשי מקצוע ובזהירות אומרת, אולי גם של בריאות הנפש

אין לך מה להרגיש אשם, ולפעמים זה לא רק ענין של גבולות, מהכתיבה שלך נראה שזה מקרה שבו ״רק״ אהבה ושימת לב וגבולות פחות מתאימים, ולו רק בגלל שזה כבר דפוס שהתקבע. והגיוני שאין לך את הכלים להתמודד עם זה. ולא רק בגלל שאתה רגיש


 

לגבי שאר הדברים - נשמע לי מהקריאה שלך, שאתה מאוד מנותק מהחוויה הפנימית שלך. ז״א, אתה עושה דברים כדי לעקוף את הקושי, אבל לא שם באמת אצבע על הקושי כדי לדקור את הנקודה שמטרגרת אותך ולפתור אותה. במקרה כזה, צריך לעשות ״הכרות מחדש״ עם המערכת לדעתי. זה מה שאני עשיתי ועושה. ז״א, לא רק לשים לב למקומות שקשה לי, אלא להבין מה זה גורם לי להרגיש מעבר להצפה

אצלי ספציפית זה הציף חוסר בטחון עצמי, חוסר ערך עצמי, ביקורת עצמית קשה, וחרדה. בנוסף לפחד מביקורת, ולדפוס של ריצוי. 

עד שלא טיפלתי בשורש, לא הוקל לי, וזה שילוב של גוף נפש. כי הרבה פעמים התסמינים ככ קשים שאין לך כח לנבור בבעיה אלא אתה רוצה רק ״לכבות״ אותה ולברוח.

ברמה הפרקטית - טיפול בחרדה, עבודה על ערך עצמי ודימוי עצמי, שחרור מאמונות מגבילות, הבנה של הצורך שלי וקשב לעצמי, וחשיפה מבוקרת שמאפשרת התמודדות עם מה שקשה לי

 

מול הבת שלי - כאמור, היו לה התנהגויות שהיה לי מאוד קשה להכיל. ברמה הפרקטית, היא הייתה לא מווסתת רחושית ורגשית. ברמה הרגשית, היא לא הצליחה לבטא צורך בתשומת לב בעיקר. והיא הייתה מפעילה אותי נורא עם צרחות ועם התנהגויות מעצבנות, על כל דבר בערך, ואני כהרגלי - ברחתי/ התמודדתי לא נכון וחיפשתי להשתיק אותה במקום להבין שאני צריכה לענות לה על הצורך, כי לא יכלתי לסבול את הדרך שבה ביטאה את הקושי שלה (אני גם עם וויסות חושי)

והבנתי שאני חייבת לעשות עבודה ולהיכנס לעובי הקורה.

בגלל שהעבודה שלי התחילה עוד קצת לפני, זה הצטרף לעניין, והצלחתי להשליך מתחומים אחרים גם לפה. וכמו שכתבתי לך: הכנה והטרמה עבורי בעיקר. עיבוד של החוויה לפני ואחרי. לדעת להרפות מתי שלא מתאים. אם אני לא במצב רגשי לעבודה כרגע, זה אומר שאני יכולה יותר להרוס מאשר לשפר ולכן שב ואל תעשה עדיף, אבל לא לעצור לגמרי אלא שוב לווסת את עצמי ולחכות להזדמנות הבאה.  חשיבה מראש ולמידה על דרכים להתמודדות והבנה שזה תהליך של שתינו. 

מממממשה

לילד יש את הקושי שלו.  (את לא טועה פה). בכוונה לא כתבתי את זה באריכות כי הוא לא העניין. יש פה עוד אתגרים מסביב. הם לא קשורים לנקודה שאני מבודד עכשיו.

 

 

לגבי שאר הדברים - אני לא מנותק מהחוויה הפנימית. זה נכון שהייתי כזה בעבר. המציאות שלי כבר שינתה. חלק מהפוסט הזה נכתב בגלל שהבנתי שיש פה עוד משהו.

מסכים עם כל מילה שנכתבה שם בנוסף. חלק מהדפוסים שם  צפו אצלי כחלק מהעבודה הרגשית. לפעמים הצלחתי יותר, לפעמים פחות.

מסכים גם על המשפט של "טיפול ברגש" והמשכו.

 

 

מעניין מה שאת מתארת על הבת שלך. נשמע שעשית שם ממש מסע עם זה. איך זה השפיע על הילדה ועל הדינמיקה בבית?

 

 

תודה. אחרי הכל.

האמת שהתייחסתי רק למה שכתבת בשרשורהמקורית

הזה, כי אני לא קוראת פה הרבה, ובגלל שכתבת שאתה רק עכשיו עם פתיחת השרשור מבין את זה, זה מה שהיה נראה לי

בכל אופן, משמח שכך


לגבי הילדה - זה עזר פלאים האמת

הדינמיקה איתה היום הרבה יותר נוחה, בעיקר בגלל שלמדתי שילדים, כמו חלק מהמבוגרים, הרבה פעמים מתקשרים קושי בצורה לא מילולית, או בצורה שלא נראית קשורה לקושי שלהם בכלל

על זה שמתי את הדגש בעצם. וזה עזר גם לי עם עצמי, מאוד.

ברגע שהבנתי את זה, יכלתי לצפות מה תהיה התגובה שמצופה ממני בערך, ולהכין את עצמי לזה שעכשיו היא צריכה ממני חיבוק/ נשיקה/ שבכלל היא עייפה או רעבה אבל לא מצליחה לבטא את זה

ברגע שלמדתי אותה, לא חיכיתי למשבר שיגיע, אלא עניתי לה על הצורך עוד לפני, וזה כמובן עזר גם לי כי כשהיא לא צורחת את חייה אני פחות מטורגרת וזה היה בזמנים שיותר נוחים לי, וממילא זה גם פחות הגיע בהמשך.

במקביל, גם עזרתי לה לתמלל את הקושי והיום היא יודעת בעצמה לבוא לבקש ״מילים טובות״ כדבריה. רוב הזמן לפחות. 

מענייןמשה

אז בעצם היום את חיה איתה ועם הסיטואציה הרבה יותר בטוב. איזה כיף.

אל תלך להדרכת הורים.סלמון

האמת היא שיש המון מה לכתוב על כל פרט שכתבת מהמקרה.

אבל הצורה שבה אתה מתאר את זה - לא באמת מאותתת על צורך בהדרכת הורים (גם אם צריך בהמשך, לא יודע).

האיתות הכי גדול מכל מה שכתבת זה - תגובת הגוף.

 

אם הגוף מגיב בכזו עוצמה עם הנפש - מסתבר שיש כאן התנייה נפשית-רגשית ביחס לסיטואציה הזו (לפחות) של עימות. 
זה אומר שזו לא פונקציה רק של השקפה, מחשבה ספציפית או תפיסה חינוכית (שהדרכת הורים יכולה לעזור מאד), אלא סיטואציה רגשית שהגוף מגיב לה והגוף מגיב כך - כי הוא שומר סיטואציה דומה מהעבר והבריחה מעימות - היא הדרך לשמור על עצמך בטוח. זה חומר לכמה פודקסטים, כתבתי אותו במשפט...

זו בשורה ממש טובה שברור לך ההרגשה הגופנית - כי זה המפתח שממנו אפשר להיכנס פנימה. אם תרצה תבדוק שיטה בשם "התמקדות", גם פסיכולוגים משתמשים בה.

 

יש מטפלים ברמה מאד מאד גבוהה, מטפלים רגשיים (לא חייב פסיכולוג, גם אם הוא יכול לעשות גם את העבודה) שיכולים דרך החוויה הגופנית - לעזור לך לפתור את זה.

גם אם לא תפתור הכל - עדיין תוכל לשחרר נקודה שככל הנראה ממש כואבת, מציקה ומשתלטת על קבלת ההחלטות שלך.
יש הרבה שאלות: איך אתה בסיטואציות דומות? איך הבן שלך בסיטואציות אחרות? האם הוא מאבחן ADHD? האם אתה? צריך באמת להכיר אותך כדי לתת לך עצה מתאימה.

אם היית כותב: הילד לא מוכן לסדר את החדר - מה עושים? בלי כל התיאור של התגובה הרגשית שלך ותחושת העימות המחזורי - הייתי אומר הדרכת הורים יכולה לעזור.

אבל התיאור הרגשי שלך תופס מקום משמעותי הרבה יותר מהעובדות היבשות של המקרה.

 

לכן  לדעתי הדרכת הורים (בטח בשלב זה) היא בזבוז זמן וכסף.

לך על טיפול רגשי. אם תרצה המלצה למטפל (ואני לא מטפל ולא מרוויח כלום רק לעזור ) - פנה בפרטי.

 

נ.ב. ה' יתברך רוצה שנתקדם. סבל ואתגרים - מניעים אותנו להתקדמות. אז הבן שלך מצביע על נקודה כואבת משמעותית... הבשורות הטובות הן שטיפול נכון בנקודה - ישחרר כל כך הרבה תחומים אחרים בחייך שזו ממש הארה לחיים טובים יותר.

נ.ב. 2 אם מצבך הכלכלי לא מאפשר מטפל או פסיכולוג - הייתי מציע לך שיחה עם בינה מלאכותית (כן כן...) אבל צריך להיות דוגרי עד הסוף ולעזור לו יותר לדייק את התשובות שלו.

למרות שלדעתי - אם לא היית מעולם אצל מטפל (ואני מנחש קצת שלא?... אולי אני טועה..) יהיה קצת יותר קשה לעשות שיחה באמת מועילה. מה גם שהוא לא מתוכנתים להגיד דברים שלאו דווקא תרצה לשמוע (לדעתם!), אז לכן אפשרות פחות טובה, בטח בשלב זה.

תודה!משה

מרגיש לי בכיוון לגמרי.  צריך עוד  הרבה מחשבה. 

מכירה את הגישה הזו ומתחברת אליה מאודהמקורית
כתבת יפה 
ריטואלshindov

אין טעם להמשיך בריטואל זה לא עושה כלום סתם מעצבן. שב איתו בנחת ותשמע מה יש לו לומר. לא לפסול יעוץ של איש מקצוע. אתה יוצא מהכלים והוא שובר חפצים. אתה צריך למצוא את הדרך לא להיות מוצף. וזה כנראה לא רק מול הבן שלך. איפה אישתך בסיפור הזה?

אתה והגוף שלך הם אותה ישותפרח-אשאחרונה

אתה צריך אולי להבין מה אתה באמת רוצה / חווה שם 

אני קורא משהו במדיהמשה

זה הודעה בפורום, זה יכול להיות סטורי, או כל דבר אחר.

על אדם שההיכרות שלי איתו היא שטחית מינוס מינוס.

ופתאום הבטן ממש מרגיש שאני יודע להגיד מה קורה שם ולמה.

או חושב שיודע (לא תמיד זה נכון)

אני לא אתחיל לכתוב לו (או לה) כי זה יהיה מוזר וגם לא בטוח שנכון לי לעשות את זה. יש לי דברים יותר חשובים לעשות עם הזמן שלי.

אבל פשוט זה נמצא שם. ולא מרפה.

ואם אתה יודע?המקורית

איפה זה תופס אותך? שאתה יכול לעזור ולהושיע?

מנסיוני,גם אם אני יודעת, זה לא עוזר לאדם שמולי אם לא הגיעה שעתו לדעת. ואני ממש מאמינה בזה. אני לא יכולה להקדים זמנו של אף אחד. גם אם נדמה לי שאם אכתוב ותהיה תועלת אפילו של הזדהות, לא אכתוב, אאכ ומדובר באדם מאוד קרוב (אישה עמובן) ואז אשלח חיבוק ואגיד שאני פה ותו לא. לפתוח דברים אישיים של אנשים ביזמתי - זה לא. בדגש על ביג לא.

באופן אישי קרה לי פעם שניסו לעשות לי את זה ומחוויה אישית שלי זנ גם לא היה מדויק בכלל וגם בתזמון גרוע וזה עצבן אותי מאוד. לא תמיד אנחנו רואים את המכלול גם אם נראה לנו ש"עלינו על האלגוריתם". לפעמים זה נורא רחוק מהמציאות אפילו.

וגם אם כן - יש אנשים שלא באמת רוצים לדעת וההדחקה שומרת עליהם מהתמודדות שהם לא מסוגלים להכיל

יש אנשים שלא רוצים שידברו איתם על זה

ויש אנשים שרק נדמה לנו שאנחנו יודעים מה עובר עליהם ומה ואיך

והכי - זה נתפס כמתנשא ליזום על זהשיחה כאילו אתה יודע הכל. וככה אנשים ממש לא מקבלים.. פשוט חסר תועלת

קרה לי גם עם חברה שהתייעצה איתי על משו. עבר זמן היא הלכה לטיפול וחזרה עם תובנות של בדיוק מה שאמרתי לה. רק שכשאני אמרתי - היא לא שילמה על זה😅 ויש לי פחות ילדים משלה והיא הייתה מדגישה את זה "אבל את לא מבינה כי יש לך רק 2 ילדים" (אז למה שאלת את דעתי🤷. לא יודעת כמה ילדים יש למטפלת) בקיצור מקווה שהבנת. לפעמים עדיף לשתוק וגם אם נראה לי שאני יודעת,מלבד הפורום שאני יותר מרשה לעצמי, אני לא מייעצת לאף אחד. רק מקשיבה. זה רוב מה שהאנשים רוצים ממילא ממי שהוא לא איש מקצוע ואם הם לא ביקשו אז בכללללל

בקיצור( אחרי חפירה ארוכה😅) לדעתי הדבר הכי טוב לעשות אם יש כח - לבקש מהשם שימצא להם מזור.

תודה על התגובה הזומשה

זה נכון מה שכתבת פה. גם אם כל העולם מסביב (או לפחות מי שפוקח עיניים) רואה, אם הוא "עיוור" לא יעזור שתסביר לו. הוא צריך לעכל את זה בזמן שלו.

אני חושב כמוך שנכון לא לכתוב. אבל בכל זאת, זה הציק לי לכן בחרתי לכתוב בפורום (ולא רק) ולא באישי לדמות הרלוונטית.

ישר כוח על האיפוק. לי זה קשה. מקווה ללמוד מכם.נחלת

אני חושבתooאחרונה

שלאנשים לא חסר ידע

בטח לא בעידן של היום

מה שמעכב אנשים זה

אמונות מגבילות/ קושי ביישום/ בהתמדה

אבל בעיקר אין טעם לומר אבחנות

כי הלמידה האמיתית של בנאדם מתרחשת מנסיון אישי מניסוי וטעייה מלמידה מהטעויות

ולא מתובנות/ עצות של אחרים

בקשר לא הדדי תעדיפו להיות זה שיותר נותןרוכב שמים

או זה שיותר מקבל?

מה מרגיש לכם יותר בנוח?

הכי נוח לא להיות בקשר לא הדדימתוך סקרנות

אבל אם כבר יוצא, אז אם אני יותר נותן חשוב לי שיעריכו את זה ולא ישתמשו בי כטישו מובן מאליו.

ואם אני יותר מקבל, חשוב לי שזה שנותן יתן את זה בלב שלם, ולא יהיו לא ציפיות סמויות שאחזיר לו משהו שאין ביכולתי להחזיר, ושהכול יהיה על השולחן.

תשובה יפה!רוכב שמים

קשר מתחיל הדדיxmasterx

אחר כך הנטיות משתלטות עליו

כל אחד עם הנטיה שלו

הרוב מעדיפים לתת מלקבל

אני 50-50

מענייןמשה

כי נדמה שזה הפוך. כולם רוצים לקחת.

תלויoo

באיזו עמדה נמצאים

יש אנשים ש'שווה' לקחת מהם ויש ששווה לתת להם

זה נכון שבסוף אנשים לרוב (או אולי תמיד) רוצים להרוויח משהו

זה תלוי במנח בנפשמשה

יש כאלה שבאמת מתאים להם להעניק מכל מיני סיבות. אבל זה נכון שרוב האנשים לא כאלה.

אגבoo

אחת הדרכים הכי קלות לקחת משהו

זה לתת משהו קודם

ואז אפשר לקחת בקלות

ככה שקודם כל צריך להבין אם הנתינה היא באמת נתינה או שמא לקיחה

וכנ"ל הפוך

קלאסימשה

אגב, לא רק בני אדם עושים את זה. גם המציאות עושה את זה.

אוליoo

זה מעגל טבעי

דינמיקה כזו

שמי שיודע יכול להשתמש בה

במקרה הטוב בטוב

במקרה הרע בניצול

נכוןמשה

אנשים צריכים הצדקה פנימית בשביל לקחתרוכב שמים

לתת זה מספק (אם אתה לא מרגיש שזה מוחק אותך)

נכוןמשה

וגם צריכים 'רשות' כדי להירגע לפעמים. לנוח.

לקחתxmasterx

זה סטטוס חדש שלא היה בשאלה.

מתחבר יותר למהלכים פוליטיים ולניצול יותר מנתינה או קבלה בקשר אישי.

אם תסתכל על רוב התגובות כאן תראה שהרוב מעדיפים לתת.

הכל בקשר לסיפור בראש שלנו.

זה שהשתמשת במילה לקחת אומרת הרבה, התייחסת למי שמקבל באופן של לוקח שהוא אקטיבי.

אני בסיפור אחר בטח אם ברקע יש קשר.

מכיר את הברכה שהרבה אומרים שתהיה תמיד מהנותנים?

הכל מפחד שהם מספרים לעצמם כאילו יש איזה עסק שנחתם שתהיה או מזה או מזה ואם אתה נותן אז תזכה לא לקבל (לא להתחנן ולקבץ נדבות)

כמו שכתבתי הרוב מעדיפים לתת גם אם הסיבות שונות מאחד לשני.

לקחת זה היה מילה שלימשה

כי יש אנשים שמקבלים (מנותן בשמחה) ויש אנשים שממש לוקחים. וזה סיפור אחר לגמרי.

חוסר הדדיותoo

הוא תמיד נורה אדומה

כי קשר תקין צריך להיות מאוזן

מבחינתי

לתת יותר

לא רלוונטי

אני לא פריירית

ולקבל יותר

גם לא רלוונטי

מי שנותן יותר

הוא או סמרטוט

או ירצה בעתיד תמורה

לא אוהבת להיות חייבת למישהו

את נותנת מקוםxmasterx

די הרבה מקום לצד השני ולאיך שאת תופסת אותו ולאיך לדעתך הוא תופס אותך וזה נשמע כמעט חרדתי הצורך שלך בשוויון ואיזון.

אני משתדל להיות מול עצמי בקטע הזה, אם אני נותן אני מוחק ממני את המתנה ושיעשו איתה מה שיבוא להם, היא שייכת להם. לא רואה ניצול ולא ציפיה ולא פראייר במי שנותן או סמרטוט במי שמקבל.

לא בחתונה שאני לא בודק מי נתן כמה ולא סופר כמה אני נותן ביחס לאחרים ולא בשום קשר.

השיקול היחיד עם הצד השני זה אם אני יודע שהוא בעייתי אז זה כבר שיקול שונה אבל מצידי, לא קיים.

בטח לא בקשר זוגי, בטח לא מול משפחה או ילדים.

אין איזון בחיים ככה הם בנויים ולשם הם מובילים, את לא חייבת לאף אחד שנתן לך מתנה והוא לא אמור לחכות לתמורה זה דפוסי קשר בעייתיים.

נתינה וקבלה זה לא בחפצים וגשמיות זה בזמן, יחס ועוד המון דברים, לא צריך לחשב יחס, שזה מהות הנתינה והקבלה.

קשרoo

זה לא מתנה חד פעמית לחתונה

זו אינטראקציה לאורך זמן

עם משמעות ותועלת חברתית רגשית

אם אין לו תועלת

הוא לא רק מיותר

הוא כנראה גם מזיק

זה כמו פינג פונג

אם אני זורקת והכדור נופל כל הזמן/ אם זורקים עלי כדורים בקצב לא מתאים

זה לא כיף

זה כבר לא משחק

זה מטרד

מדידת קשר כטוב/ בעייתי

זה עניין של סטנדרטים

יש לי מספיק קשרים טובים ותורמים

אין לי עניין בקשרים שלא כאלה

עם ילדים זה אחרת

אני המבוגר האחראי

ללמד ולכוון אותם לשחק נכון

ואז שהם גדלים

להיות גאה במי שהם גדלו להיות

נכוןxmasterx

המתנה היא אולי חד פעמית אבל היא רק נקודה קטנה שמשקפת קשר ארוך ומשמעותי עם העליות והירידות שלו וכמובן עם התועלת שלו לגבייך.

שוב העלית את התועלת, פינג פונג והדו כיווניות הזו ששואבת אותך פנימה לאיזה שיח מאוים שתמיד בוחן את נקודת האיזון והפחד מלצאת פראייר (שזה מאוד ישראלי).

כולנו שם וזה לא תמיד רע רק תראי שלפעמים תועלת היא סתם חיוך או הרגשת הקלה או קשר חברי פשוט.

נתינה וקבלה זה לא פינג פונג גשמי או רגשי שמחובר למחשבון.

מחשבון שבודק כל הזמן את תועלת הקשר

את האיזון

את ההדדיות

האם יש תועלת או שזה מיותר ואז לחתוך את הקשר

להקליל

לא רק קלילות אלא לחיות יותר מול העצמי שלי ולא מול אחרים

אבל זה כל מהותו של קשרooאחרונה

להיות ביחד עם מישהו בסיטואציה כלשהי

ליצור דו שיח/ פעילות גומלין

כדי להיות לבד אני לא צריכה קשר

הבדיקה התמידית היא לא חרדה/ בדיקת שוויון

אלא קבלת פידבק

אולי החרדה היא לפחד לבדוק מה השני מגיב/ עושה

במקום להסתכל לו בעיניים ולהגיד מתאים/ לא מתאים לי

אני מעדיף להיות בצד שנותןרוכב שמים

מעדיף את זה על פני האי-נעימות של להרגיש מפונק

תלוי מול מיהמקורית

לרוב מעדיפה להיות בצד הנותן

לא שיש לי בעיה לקבל גם. אבל כאמור תלוי

ללא ספק מעדיפה להיות בצד הנותןאנונימי (2)

למה להיות בגיהנום וולנטרית?שבורת,לב

הייתי שם והייתי בצד הנותןמה כבר ביקשתי

וזה גמר עליי. מאז הבנתי שמבחינתי אין כזה דבר קשר לא הדדי, ושגם אם מרגיש לי יותר בנוח להיות הנותן, לאורך זמן זה פשוט לא עובד אצלי. חובה ההדדיות.

התדר שלי גבוה מדי לאחרונההמקורית

ואני לא מוצאת איזון

בא לי להתנתק ולחזור להיות בטטה חסרת משימות עם ים זמן פנוי לעיבוד וdownloading

ומצד שני - זה שיעמם אותי😑

זה רק ענין של הרגל? או שז ה אבוד מראש? ימים יגידו

כמה זמן זה לאחרונהנעמי28

וכמה זה קשור אצלך למחזור החודשי?

לא קשור למחזור חודשי. מתחילת החופש הגדול בערךהמקורית

שאז התחלתי לעבוד מהבית בעבודה חדשה ואני משוועת לקצת זמן נורמלי עם עצמי ולקצת פחות עבודה בבית. לא רגילה להכין צהריים כל יום. לא רגילה לאסוף ילדים (רק מפזרת בדרכ), לא רגילה להכל ביחד

בעלי בדרכ מפזר לבד, אבל עד אחרי החגים הם יוצאים בשעות שונות ואם הוא עובד בשעות המוקדמות יותר אצטרך להירתם

אה, וגם הייתה לי עזרה קבועה איתם אחהצ שכרגע לא זמינה לי מכל מיני סיבות

לפעמיםoo

עבודה מהבית

זה לעבוד הרבה יותר קשה

כי אז עושים גם וגם

במקום לשבת במשרד בנחת ולפעמים כבטטה

וגם להתלבש לצאת לנסוע עם מוזיקה לפגוש אנשים

זה אנרגיה אחרת שיכולה לעשות וויב יותר טוב מלהישאר בבית

ובאופן כללי לעבוד להכין אוכל לאסוף ולפזר זה טו מאצ

אני איתךהמקורית

זה באמת טו מאצ

כמו שאמרתי, בימים כתיקונם אני לא עושה את כל זה בדרכ

יש צהרונים לארוחת צהריים

אני רק מפזרת

ויש לי גם עזרה קבועה

כל ה"קביים" האלה נעלמו לאחרונה ונורא עמוס לי.. צפי החזרה לשגרה זה רק אחרי החגים

מנסה להוריד מעליי ובינתיים לא ככ הולך לי

דווקא בעניין היציאה לעבודה - כמה שהיה נחמד לצאת מהבית, זה לא עבד בשבילי ובלונג ראן לא היה לי טוב

גם עכשיו אני מתלבשת ומתארגנת כמובן

מה שחסר לי זה לא לצאת מהבית, זה זמן לעצמי ועזרה

אוליoo

לקחת יום חופש או יותר

או לצאת אחרי העבודה ומישהו אחר יהיה בבית

לקנות אוכל/ להזמין/ לאכול בחוץ

אם אין קביים תייצרי אותם

הם תמיד קיימים

עניין של תיעדוף

בחוץ יש המון גירויים ואני יכולה לצאת מתיהמקורית

שבא לי. אני לא מעונינת בזה.

אוכל זה כן בעיה ולזה אני יכולה למצוא עזרה, פחות או יותר. מקווה שיקל עליי קצת

בטוח אקח יום חופש. צריכה לראות איך זה מסתדר

את יכולה ללכתoo

לשבת מול הים

שעה שעתיים

זה מנקה את השכל והנפש

נשמע באמת מציףנעמי28

לא צריך ללכת לקיצון השני של ימים שלמים בלי עשיה.

קחי יומיים כאלה של חופש מהעבודה.

אני קבוע הייתי לוקחת אחת לכמה זמן יום/יומיים חופש ולא עושה בהם כלום.

אף פעם לא הייתי חולה פיזית אבל הצפה נפשית היא לגמרי סיבה מוצדקת.

לקחתי לא מזמן ואני עובדת בעבודה שיש בההמקורית

פיקים של עומס. וזה בדיוק הזמן הזה עכשיו..

😑

באסהנעמי28

מה זה בעצם אומר

"התדר שלי גבוה"?

זה אומר שאני בעשייה בלתי פוסקתהמקורית

מדבר לדבר ממקום למקום

בלי זמן עיבוד ומנוחה

אני רגילה לקצב אחר

אני עבדתי מהבית הרבה שניםמשה

ושמתי לב פעם שהיה לי ממש "התמכרות חגים". לקח זמן שהבחנתי בדפוס אבל לפני תקופה של חגים או של חופש, הייתי ""ממציא"" כל מיני משימות עבודה כאלה שצורכות המון עבודה ושואבות אותי לימים שלמים של 16 שעות ביום על משהו שהוא מקדם בעולם אבל לא דחוף לעכשיו.

אולי אצלך יש מנגנון דומה שמפעיל אותך. זה שאת לא נותנת לו להשתלט עלייך כמו שאני נתתי לזה אז , זה משהו אחר.

לא לא חחהמקורית

אם זה היה תלוי בי הייתי עובדת 5 שעות ביום וביי

והבית והילדים זה דורש גם🤷 ואני שואפת לאיזון ולזמן לעצמי גם

את צריכה לעשות פעילות פיזיתמשה

הליכה, יוגה, כושר, משהו כזה.

תעשי ניסוי ותראי איך הגוף מרגיש.

אני עושה הליכה (לא ארוכה) אבל עושההמקורית

כמה פעמים ביום. יזום

בניתי על הרשמה לחדכ אבל עם העומס הנוכחי אין לי איפה לנעוץ ביומן. אוף.

ואיך את מרגישה אחריה?משה

בסדר אבל תכלס זו בריחה רגעית מהעומסהמקורית

למה זה בריחה?משה

הגוף צריך פעילות פיזית. זה פשוט מה שהוא צריך.

את מכירה את עצמךxmasterxאחרונה

יש הרבה חשיבות להסחות דעת, גם עבודה

אבל כבריחה זה יכול להיות בעייתי

כל אחת והאיזון שלה תמצאי את שלך מבחינת זמן ומבחינת הכלי שיועיל

הנה תרגיל מעניין שעשיתי כדי להכיר את עצמירוכב שמים

אני משתף את השאלות, וגם את התשובות שעניתי לצורך הדוגמה. תקחו את זה למקום שלכם וגם תשתפו, רק אם תרגישו בנוח כמובן. הרעיון הוא להבין איך הפכנו קושי ליכולת

מה עוזר לי להירגע במצבי לחץ?

להרגיש בשליטה על המצב

איך אני מקבל תחושת שליטה?

אני מנתח את המציאות, מפרק לחלקים את מה שאמור לקרות ומבין איפה בדיוק אני צריך להשתלב

איזה יכולות קיבלתי מזה לחיים? איך זה השפיע על האופי שלי?

להפוך משימות למטלות קטנות ברורות ונסבלות, לא לדחוף את עצמי איפה שלא צריך

עשית את זה בכתב או בעל פה?משה

זה מצויין.

בראשרוכב שמים

אבל בזכות הפורום העליתי את זה על הכתב

זה מעולהמשהאחרונה

אנשים רגישים מאודאנונימי (פותח)

אני כזאת

וכל העניין של תחילת שנה לילדים

ולפעמים שיחות עם המורות להתקשר למורה הזאת והזאת

בשעות הערב - לפעמים צריך לתת רקע על הילדה

או מפגש עם מורים זה פחות רק נכון לאסיפת הורים

אבל בעיקר שיחות של תחילת שנה (שבאמת הכרחיות אחרת הייתי נמנעת)

מציפות אותי כמה שעות או ימים קדימה במיוחד במיוחד מיד אחר השיחה יש איזה שעה שעתיים שאני לא מרוכזת בכלום

חושבת מה אמרתי, משחרזת, ונזכרת אם לא ציינתי משהו כמו שצריך אם נכנסתי לה באמצע לדבריה . אני יוצאת מהשיחה לא מרוכזת

איך אפשר להימנע או להקל על זה

בגדול הייתי מעדיפה שהחופש ימשיך בגלל השקט התעשייתי שיש בדבר.

איך היית בתור ילדה?משה

משהו שם מציף אותך. וזה בסדר.

לא יצא לי לנהל שיח מיוחד אבל אולי תכתבי לךהמקורית

נקודות שאת רוצה וחשוב לך לדבר עליהן כדי שלא תשכחי?

זה בפן הפרקטי

בפן הרגשי - מה יקרה אם לא אמרת או ניסחת משו בצורה x?

למה זה "רודף אותך" גם אחרי? כדאי לעשות בירור

גם אם אמרתי ודיברתי טוב, עדיין אחרי אני קצת מוצפתאנונימי (פותח)

כלומר לא מרוכזת, קשה לענות לילדים שכל שניה קוראים לי אני צריכה את החצי שעה רבע של שקט טוטאלי בד"כ זה לא מתאפשר וקשה לי להיות להכין אוכל לילדים, או להרדים אם זה שעות הערב

אני יודעת שאני צריכה שקט וזה לא מתאפשר לי בבית עם ילדים .

מכירמשה

קורה כמעט אחרי כל פגישה או טלפון

לפעמים מצליח יותר להתאפס. לפעמים לא.

אם היה אפשר להתנהל בתקשורת הכתובהאנונימי (פותח)

היה מצויין כי אז אני יכולה יותר "לפקח" על מה שאני אומרת - כותבת

וגם אי אפשר להפתיע אותי בשאלות שאני צריכה לענות בשלוף, יש לי את הזמן לחשוב קצת לפני ולנסח את התשובה בצורה ברורה נכונה וכנה.

את שייכת לעולם החרדי במקרה?משה

אחד האסונות בעבודה מול בעלי מקצוע חרדים זה שאי אפשר לכתוב להם בווטסאפ וחייבים לדבר איתם. בדיוק מה שאת מתארת.

(אבל יש מעקפים לזה, אם עובדים ארוך טווח).

שאר העולם אני פשוט אומר שאני לא עונה לטלפון וזמין בכתב בשמחה. מתקשרים אליי. לפעמים האינסטינקט שלי עונה ואז אני אומר שאני עסוק ושיכתבו לי. וכשכותבים אני מגיב.

גם אני צריכה שקט והרבה ממנוהמקורית

ויש לי ילדים

זה אפשרי אבל דורש התגייסות של בן הזוג וגם יכולת שלך להציף אחרי שהם ישנים הרבה פעמים. זמן הלבד הכי טוב שלי הוא בערב אחרי שהם ישנים אבל זה הרגל של שנים לפני כבר, שערב זה הזמן שלי לשקט

בכלל נשמע שיש לך קושי במעברים. מוכר לי ולכן אני ממליצה להתאים את הםעולות שאת עושה ומקשות עלייך לזמנים בבית

נכון יש קושי במעבריםאנונימי (פותח)

אני גם כותבת זה עוזר לי

את בטוחה שזה קשור לרגישות?חולת שוקולד

נשמע יותר כמו חרדה

קראתי את הספר אנשים רגישים מידייאנונימי (פותח)

וגם פעם שמעתי פודקאסט מרגישה שזה מתאר אותי

יש סיכוי שיש מאפיינים לא חקרתי עד הסוף

אבל כן כל דבר קטן נוגע אליי ואם יש דברים שאצל אחרים זה עובר ליד או מתמוסס אחרי דקה שתיים אצלי זה נוגע בלב נשאר יותר במחשבות .

זה קורה לך בעוד תחומים?חולת שוקולד

לשחזר את השיחה עושה לך טוב או רע? לדעתי הלא מקצועית אם זה עושה לך טוב זאת רגישות ואם זה עושה לך רע זאת חרדה, וזה גם לא ממש סותר

זה לא העניין של שיחזור שיחה זה לא האישיואנונימי (פותח)

זאת אומרת אני מוצפת אחרי השיחה זה דבר אחד

בלי קשר עם אני אחשוב על זה או לא או ישחזר מה בדיוק היה.

בנוסף, כן אני משחזרת דברים שחוויתי ביום גם טובים מאוד, ולפעמים תוך כדי שאני חושבת מה אמרתי בטלפון נזכרת למשל שפיספסתי את העיקר או משהו שכן רציתי להדגיש

זה לא עושה לי רע

זה גם במובן מסויים משהו טוב אולי

ההצפה בכללי אחרי מפגש או שיחה חשובה

מקווה שהובנתי

יש מצב שזה בכלל צורה של חרדה חברתיתאנונימי (3)

זה באמת סיוטxmasterx

בטח בתור אמא

אני לא הייתי עומד בזה אין סיכוי

תשימי לב אם זה קורה לך מול כל גורם סמכות או רק במקרים כאלה

חוץ מלהימנע מה הדרכים שלך להתמודד?

לא נמנעת כי חייב אבל כןאנונימי (פותח)

משתדלת למצוא פינה שקטה אם מתאפשר

קפה בד"כ עוזר

לשתף בד"כ כלשהי או חברה או סתם לפרוק על הדף

כמובן שלא תמיד יש את הזמן והאפשרות מנסה לבקש מהילדים 10 דקות של שקט ושלא יפנו אליי

זה בד"כ גורם להם הפוך -לפנות יותר 😏

ברורxmasterx

שזה יגרום להם לפנות יותר זה לא באג זה פיצ'ר.

כתיבה ופריקה על הדף זה כלי נפלא, מנקה ומפנה את המוח פשוט לזרוק את כל התודעה פנימה בלי סדר. כל הכאוס שיש, על דף או במחשב, גם כאן יש איזה פורום שאפשר לפרוק בו ובכללי זה פתרון מועדף. בטח עם קפה ובתור הפסקה.

בכללי תקשורת כתובה יכולה לעזור לשיקול דעת, עם זמן לתגובה וחשיבה. אל תעני מיד ותגידי שנוח לך יותר בהודעות.

גם חברה זה עוזר אבל יותר לקטע של "השחזור" ומה יכולנו לומר, לא?

הביצועים אף פעם לא טובים תחת לחץ, אבל אין מה לשים על זה בכלל, הרוב אם לא הכל בראש שלך ולא צריך להיות עם מצפון על זה.

אני מנצח ויכוחים מ-99 במקלחת זה גם עוזר ובכלל לא עובר אף פעם. מה הייתי יכול לומר או מה היה אם

קורה לינעמי28

שתקשורת עם אנשים בטלפון, הודעות, ממש מציפים אותי.

דברים שאנשים עושים בלי לחשוב לוקח ממני המון משאבים.

לא יודעת אם זאת חרדה חברתית (שבודאות לי יש)

או איש רגיש מאוד (שזאת בכלל לא הגדרה קלינית מוכרת)

ההגדרה לא כל כל משנה.

את יכולה להמשיך להימנע אבל הימנעות מובילה לבדידות גדולה.

אני עובדת עכשיו על ויסות רגשי

גם כשדברים מציפים להוריד את ההצפה מ10/10 ל8/10 ולאט לאט יותר יותר.

לא מצפה מעצמי להיות "רגילה"

תלמדי ויסות.

התייעצתי קצת עם הצאט

יש גם שיטה טיפולית שלא ניסיתי אבל שמעתי עליה שנקראת DBT (לא CBT)

יש תרגילים פיזיים שעושים בגוף שמפחיתים את החרדה - נשימות כמובן אבל עוד עיסויים עצמיים למינהם.

תתמקדי בויסות ולא בלהיות רגילה.

זאת ה'מתנה' שקיבלת לטוב ולרע ויש דרכים להפחית אותה וליעל אותה.

אני סאקרית של פסיכולוגיה קלינית אבל במקרה כזה מודעות לא מספיקה וצריך הרגעה פיזית לגוף.

מסכים עם כל מילהמשה

בעיקר כשזה שיחות (או הודעות מוקלטות שמעבירות את האנרגיה)

העניין עם הויסות זה מפתחאנונימי (4)

אתמול היתה לי שיחה בעניין הזה וכמה ויסות הוא משמעותי בעולם מציף... עדיין יש לי מה ללמוד, והזכרת לי את מה שמצאתי לפני כמה שנים...

לגבי dbt , לפני כמה שנים נתקלתי בחנות של גוגל באפליקציה שהיא מעין עזרה ראשונה וכלים יישומיים של השיטה הזו, היא נקראת dbt911 והיא גם תורגמה לעברית.

מעניין אנסה את האפליקציהנעמי28אחרונה

זה באמת משנה חיים

אני בתחילת הדרך עם זה

ילד רגיש מאוד שעולה לגןאנונימי (פותח)

הילד שלי נראה לי רגיש מאוד (אולי אני טועה, אבל ככה נראה לי בהשוואה לילדים אחרים בגיל שלו) בן שלוש ונכנס לגן עם המון ילדים וגננות, הרבה יותר משנה שעברה.

בשנה שעברה היה לו קשה להסתגל למסגרת, כד סוף שנה הוא לא ממש הרגיש שם בנוח.

איך אני יכולה להקל עליו?

מה זה 'רגיש'? במה זה מתבטאמשה

מה את מרגישה עליו?

הוא נסגר במקומות מציפים וגם מאוד אמפטי לסביבהאנונימי (פותח)

הוא גם מאוד ביישן,נסגר ממש עם אנשים לא מוכרים או במקומות המוניים. והוא מאוד נעזר בחפצי מעבר, ממש זקוק להם.

וגם הוא מאוד פגיע וממש לוקח ללב מה שאומרים לו או עושים לו.

וגם הוא מאוד רגיש לסביבה וממש קולט את האחרים ואמפטי בצורה מאוד מיוחדת בגיל שלו.

תקראי פה בפורוםמשה

אמנם נקודת המבט פה היא של המאותגרים ולא של ההורים שלהם. אבל שווה לך לקרוא. יעזור לך להבין אותו.

(יש לי ילד עם חלק מהתסמינים האלה, לא שייך לכתוב פה אבל אפשר בכיף באישי אם ממש תרצי קצת יותר על איך מתמודדים ומה עושים).

איך השינה שלו?

מעניין, לא חשבתי שהשינה קשורה לזהאנונימי (פותח)

הוא נרדם רק לידנו ובאמצע הלילה עובר לישון על שמיכה על הרצפה בחדר שלנו.

לגבי שינה עם ההוריםחולת שוקולד

הבן שלי בן 5! ישן איתנו והמטפלת רגשית של הגן אמרה לי שזה יכןל לפתח פחד/רתיעה/חרדה מינית

קודם כול אני חושבת שכדאי תדבר עם הגננתמתואמת

ככה בקטנה, במפגש הראשון שלכן, לומר לה שהוא ילד רגיש ושתשמחי שהיא תשים לב אליו יותר מהרגיל.

שנית, אם יש אפשרות - תעשי לו היכרות נרחבת עם הגן, עם שלל הפינות שלו, בעיקר השירותים, כולל הסבר מה עושים בכל פינה.

שלישית - הוא משתף אותך בחוויות שלו? אם כן, אז בכל יום אחרי הגן תשאלי אותו בפירוט איך היה היום, מה בדיוק היה בתפילה, במפגש הבוקר, בחצר וכו', ושימי לב לפנים שלו - ככה תוכלי לזהות אם קרה לו משהו קשה ולהתעכב על זה. אם הוא לא משתף - אז אפשר בדרך עקיפה, לשבת איתו ולצייר ומכך להגיע לשיתוף על מה שהיה היום.

וממליצה לך לחפש תכנים של לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה ההיקשרותית שמדברת הרבה על ילדים רגישים. ראיתי שהיא כתבה על הכנת הילדים לשנת הלימודים, אולי זה יוכל לעזור לך.

בהצלחה!

מצטרפת להמלצהאילת השחר

לאה אישה מדהימה ומקצועית, והיא כותבת גם כאמא רגישה מאוד בעצמה וגם כאמא לילדים רגישים מאוד.

איך מגיעים לתכנים שלה?אנונימי (פותח)

אפשר לעקוב אחריה בסטטוסמתואמת

והיא גם כותבת בכל מיני מקומות, כמו בהידברות.

אם את רוצה את המספר שלה אז כתבי לי באישי ואתן לך (ואז תוכלי לכתוב לה שאת רוצה לעקוב אחריה).

תכתבי בחיפוש את השם שלהאילת השחר

היא ההצעה הראשונה שם, באתר שלה מופיע גם מספר הטלפון שלה אם תרצי להתייעץ איתה מעבר או לעקוב אחריה.

הייתי מביאה קישור אבל לא יודעת אם מותר ואם זה לא נחשב פרסום אסור.

קצת מאוחר בשביל זה אבלחולת שוקולד

נשמע שגן קטן, חנמ, יכול חהיות לו נהדר, אם לא השנה אז אפילו לשנה הבאה

לא חובה גן חינוך מיוחדמתואמת

הוא גם לא יתקבל אם אין צורך אמיתי לזה.

הבת הרגישה שלי הייתה בגן רגיל שיש בו יחסית מעט בנות (עשרים או פחות) והגננת שם מהממת במיוחד ויודעת לשים לב לכל ילדה בצורה מדהימה, וב"ה היא פרחה שם. (הייתה שם שנתיים ואז בגן חובה הייתה בגן אחר, גם עם גננת מקסימה, אבל גדול יותר וגם היו בו כמה ילדות 'קשות' באותה שנה - והיה לה ממש לא טוב)

בקיצור, ילדים רגישים הם לא ילדים 'מיוחדים' (אני מכירה מקרוב גם את זה), אבל כן הם צריכים יחס אישי יותר מהרגיל, ולכן אם אפשר (אם יש מבחר בסביבה) כדאי לחפש להם גן יחסית קטן ובעיקר לברר היטב על הגננת, שהיא יודעת להכיל ילדים כאלה.

וכרגע, כשהילד כבר רשום ואוטוטו השנה עומדת להתחיל - אז נותר לעשות מה שהצעתי בהודעה הקודמת...

חינוך מיוחדחולת שוקולד

זה דבר רגיל ונורמלי לחלוטין ומיועד לילדים רגילים עם צרכים ספציפיים

נשמע דווקא שבהחלט יקבלו אותו, במיוחד אם הם יתעקשו, לא צריך להיות עם קושי מיוחד בשביל גן חנמ, אני מצטערת היום שלא ניסיתי להכניס את הבת שלי לחנמ כי חשבתי שלא יקבלו, אולי היה מרכך את הקשיים שיש לה היום בבי"ס

ונכון שיש גנים רגילים קטנים עם גננות מכילות אבל לא קל למצוא אותם (וגננות רגילות לא אמורות להתמודד עם זה, עבדתי השנה בגן רגיל שאיזה רבע מהילדים בו היו צריכים חנמ אבל היו שם כי ההורים רואים בחנמ בעיה במקוםצלראות בו פתרון)

המ... אני יודעת שצריך לעבור ועדה כדי להיכנס לחנ"ממתואמת

והם דורשים שם "הוכחות" בשביל לקבל אישור.

(לצורך העניין - יש לי בת על הרצף האוטיסטי. כשהגענו לוועדה בעירייה הם אמרו שלא רואים עליה שהיא על הרצף, והם מאשרים לנו גן חינוך מיוחד רק מכיוון שהבאנו להם אבחנה ברורה מהתפתחות הילד. ויש לי גם ילדים שהיו בגן שפה - ולא בקלות הסכימו בוועדה לתת לנו אישור לכך. הם בדקו אותם הרבה, רף שהיה ברור שהם לא מדברים בהתאם לגיל, וגם ביקשו טפסים מהגננת בגנון ומקלינאית התקשורת שטיפלה בהם באותה עת.)

ונכון, לא קל למצוא גנים קטנים ומכילים, ולכן נותר לעשות עבודה כאמא מול הגננת ככל האפשר.

אפשר גם לנסות לפנות להתפתחות הילד ולבקש אבחון שיאשר שהילד זקוק לגן מיוחד, אבל זה תהליך ארוך ומתיש, ויש סיכוי שזה לא יעזור בסוף...

לפי התיאור של הפותחתחולת שוקולד

אין סיבה שלא יקבלו אותו, אני רואה בחנמ מלא ילדים, רובם אפילו, שממש לא "רואים עליהם" שום דבר.

וזה לא פרוצדורה מאוד רצינית, בטח לא יותר מפרוצדורות אחרות שברור לנו שלא מוותרים עליהן, וזה אחד הדברים שהכי שווים את זה.

זאת דעתי

טוב, אולי🤷‍♀️מתואמת

אני בהחלט חושבת שגן מיוחד זו מתנה למי שזקוק לו, רק יודעת מהניסיון שלי שלא קל להתקבל אליו...

רעיון מעניין, עבר לי בראש פעםאנונימי (פותח)

את יכולה להסביר על מה יאשרו לו את זה?

פשוטחולת שוקולדאחרונה

על כל מה שכתבת עליו, בעיקר על זה שהוא נסגר במקומות מציפים (כמו גן גדול) עם אנשים לא מוכרים, במקומות המוניים, זאת אחת ה-סיבות לגן חנמ

אנשי מכירות זה לפעמים כזה מעצבןחצי משלם

למה כדי למכור לי אתה צריך בדרך להכפיש אחרים?

אני מקבלת שירות ממך הרי (זה לא נתון לבחירה שלי) למה כחלק מהמכירה שלך בסיטואציה שזה כך או כך בכיס שלך אתה צריך להגיד כמה נותן שירות אחר הוא דפוק?

זה כזה מגעיל...

גם כל ההתנהלות היא של מכירה ולנסות למכור גם מה שאני אומרת שלא צריך. נחליף זה ונחליף זה ונעשה זה, עכשיו אני צריכה ללכת ולהגיד למקבלי ההחלטות את הפער בין ההצעת מחיר שלו לבין מה שאני באמת חושבת שצריך. לא רוצה שיצא כאילו אני התחזרתי😐

וזה יציק לי ויטמטם לי את הצורה עד שאני אצליח להגיע לאנשים הנכונים ולהעביר את הפער בין מה שאני אמרתי שאני צריכה לבין ההצעה שלו בפועל.

כל כך.משהאחרונה

אני שונא את הפורמט של "מכירות". כן מבין למה צריך את זה, אבל איכס.

איך להפוך עצבות לשמחה...נחלת

לא הצלחתי להקשיב בגלל המכשף שלי (בערב, הוא בשיא כוחות הכישוף שלו...)

אבל בטוח שיש כאן עצה טובה:

ד"ר יחיאל הררי. יוטיוב.

שנה טובה חברים!

לרגע חשבתי שאת כותבת משהו מהנסיון שלךמשהאחרונה

אם יש לך לינק ליוטיוב שאת חושבת שרלוונטי אז תעלי אותו לכאן (פשוט להדביק אותו).

אולי יעניין אותך