אני לא מתמודד עם עימותים. אני נהיה מוצףמשה

במקרה הזה אני נסוג מהעימות בדרך כלל בהפסד. לרוב עם טישו באף.

 

 

אני היחיד פה ?

 

מתחת למיטה של הבן שלי יש מזבלה גדולה של ציוד באלפי (אולי עשרות אלפי) שקלים.  בגדול כל מה שקנינו לילד הזה זרוק שם איכשהו. על הרצפה. אי אפשר לנקות ואי אפשר שום דבר.

אי אפשר לסדר את הבלגן הזה. הוא אוכף את קיומו של הבלגן הזה באלימות ובטריקת דלתות ושבירת חפצים וכו'. בשביל לעצור את זה צריך להתמודד איתו. הבעיה היא שבשביל להתמודד איתו אני צריך שהגוף שלי יאפשר לי לעשות את זה. והגוף לא מאפשר לעשות את זה. אני נהיה מנוזל ומוצף בעצמי (כאבי ראש וכו') ולרוב פשוט חותך את הסיטואציה כי נגמר לי.
או שאני צריך ללכת לעבודה. גם זה קורה.

 

ואז הוא ניצח את  העימות, עד לפעם הבאה.

ברור לך מה היית רוצה לעשות?אנונימי (2)

הרבה יותר קשה לחשוב ולקבל החלטות כשנמצאים בתוך הסיטואציה, ולפעמים אם חושבים ומתכננים בצורה רגועה מראש, אז אפשר לפעול בשעת מעשה 'על אוטומט'.

לא לגמרימשה

הכי קל היה פשוט לוותר לו כי אין לי כח למלחמות. אבל גם להשאיר את זה ככה (או דוגמאות אחרות כמו כלי אוכל שנשארים במרפסת וכו') זה פשוט בלתי נסבל.

 

אני ממש צריך להתמודד חזיתית מולו. ואני לא רוצה.

אז מה ייצא ממנו אם אבא שלו לא מחנך אותו?יעל...

נשמע שכדאי לך ללכת להדרכת הורים ולקבל כלים איך להתמודד איתו בלי להיכנס חזיתית.

כי נשמע שצה שקורה עכשיו זה ממש לא בריא.

לא בשבילו ולא בשבילך..

לא אמרת כלום חוץ מאת המובן מאיליואדם פרו+

שנועד להתסיס את משה ועלול לחבל ביחסים בינהם

אתה מוכן לעשות שינוי משמעותי בצורת ההורות שלך?אנונימי (3)

זה לא או לברוח או לתקוף חזיתית. זה לא מלחמה.


אולי אני טועה, נשמע קצת בין השורות של מה שכתבת שאתה לא ממש מוכן להקשיב או לשנות.

אתה אומר שהמצב בלתי נסבל אבל הנה אתה מוכן להשאר בסבל רק לא לשנות ואולי לתקן דברים *באמת* בתוך עצמך.

אם חיפשת הבנה בפוסט הזה אז דע לך שהכאב מאוד מובן.

אם בעתיד תרצה עזרה, יש אפשרות לעזור.  


חיבוק על התחושות הקשות.

אם הגוף שלך מגיב ככהאנונימי (3)

כנראה יש לך ענינים עם עצמך מודחקים ולא פתורים.

"הגוף שלי לא מאפשר לי" זה לא תירוץ

זה נשמע די אנוכי וילדותי שאתה מעדיף אתה השקט שלך מאשר להיות הורה לילד שלך.

ומה אמא שלו חושבת על זה?

אתם באותה דיעה מולו? לבריאות של הילד מאוד חשוב חזית אחידה.

כדאי שתלכו ביחד להדרכת הורים.

נשמע שמסתתר הרבה מאוד בתוך מה שכתבת והרבה מעבר למה שקורה מתחת למיטה שלו.

בהצלחה

נעים להכיר, אנשים שהמערכת שלהם עם יכולות מסויימותמשה

זה בדרך כלל קורה בארועים המוניים ובסיטואציות דומות (אפשר לקרוא פה למטה מן הסתם בשפע כל אחד והאתגרים שלו).  אפשר להגיד על הרבה דברים שהם "חשובים" (גם ללכת לעבודה זה חשוב ובכל זאת אנשים בדיכאון לא עושים את זה). אבל בפועל אנשים נמצאים פה עם מערכת ספציפית וחיים בתוכה.

 

האם אני מעדיף את השקט שלי? כן. לפעמים. אני לא חושב שזה פשע כמו שאת מציגה אותו. לפעמים זה שקט שאני צריך כדי ללכת לעבודה או לעשות משהו חשוב אחר ולפעמים סתם נגמר לי פיזית. גם זה קורה.

"אנשים שמהערכת עובדת בצורה מסוימת"אנונימי (3)

בקשר לתגובת הגוף-

זה תיאור שנכון לכל אדם.

כל אדם "חי במערכת ספציפית וחי בתוכה"

כל אדם והאתגרים שלו.

גוף של כל אדם מגיב לכאבים בנפש שלו ולהדחקות שהוא מדחיק.

כל אדם והבריחות שלו, וההתקרבנויות שלו.

בקשר ל"מעדיף שקט"-

הרבה אנשים מעדיפים שקט במינונים שונים ולא על זה מדובר.

מדובר באדם שנמנע מעימותים וחי בזוגיות, והורה לילדים, ולזה יש השלכות.

זה חלילה לא פשע, הרבה אנשים טועים. אבל כדאי להבין מה קורה ולתקן את הבעיה ולא לקבע התנהלות לא בריאה.

בשבילך ובמיוחד בשביל הילד.

"נמנע מעימותים"אנונימי (4)

קצת קיצוני לסיפור של ילד עם התקפי זעם אלימים שלפעמים גדולים על ההורים שלו. 

שימי לב שהפותח הגדיר את עצמו ככה.אנונימי (3)

אני מאמינה שהתנהגות קיצונית של ילד מושפעת בראש ובראשונה מהתנהלות של ההורים. הוא בעצם מציב להם מראה.

בעיות התנהגות, התקפי זעם, בבסיסם לרוב נובעים מבעיות בבית.

הפותח לא לבד בזה, זה קורה הרבה מאוד.

לכן ברוב המקרים כאלה מומלץ לטפל קודם כל בהורים. ההתנהגות של הילד היא תוצר.

בהדרכה למשל לומדים פיתוח אמפתיה הדדית. אחד הדברים שמלמדים  את הילד או הנער זה להבין את הרגשות והצרכים של אחרים. וגם ההורים צריכים לפתח אמפתיה שיכולה למנוע אלימות ולעזור להם ללמוד כיצד להתנהל בסיטואציות טעונות בצורה רגועה ומבוססת על הבנה.


ולא להאשים את הפותח חלילה, כל ההורים עושים טעויות וצריכים ללמוד ולתקן. כשמתקנים זה נותן סיפוק אדיר.

להיות הורה זה לא פשוט, זו עבודה מאתגרת ביותר וזו משימת חיינו. באהבה.  

בע"ה נחת וטוב.

לא קשור. מדובר פה על פורום לאנשים עם רגישותאדם פרו+
גם מי שכותב תגובה רצוי שיהיה עם רגישות כלשהיא
אני חולקת על דעתךאנונימי (3)
בתור אישה רגישה מאדאנונימי (5)

שלוקחת מאד מאד ללב כל דבר ונפגעת מאד, גם מדברים מהבן שלי ואפילו דברים שעושים לי בתום לב,

הייתי עושה הכל כדי לעבוד על זה ולהגיע למצב שהילד יתנהג בדרך ארץ ויכבד הורים. הדרכת הורים, טיפול אישי (ואפילו אקמול לכאבי הראש) ועוד. (הייתי מעדיפה הדרכת הורים בסגנון תקשורת מקרבת, כדי כמה שפחות להגיע לעימותים)

גם כי זה התפקיד שלי כהורה, הקב"ה נתן לי את הילד הזה ולכן אני אחראית ככל האפשר לדאוג שילך בדרך הטובה,

וגם כי זה לא יעזור, מה שלא מצליחים עכשיו יהיה גרוע יותר ויותר ועלול להדרדר למקומות שקשה מאד עד בלתי אפשרי לצאת מהם (זה הרי גם עלול להגיע לפגיעה באחרים כמו שהוא פוגע בבית, לפשיעה אפילו ולבעיות נוספות וקשות), ומה שקשה בגיל היסודי נהיה בלתי נסבל בגיל התיכון ובגילאי ה20 ומעלה כבר אי אפשר באמת לחנך את הילד ואין מה לעשות יותר מדי


מה שכן, הייתי מנסה ללמוד איך להימנע מעימות עם ולחנך בדרך שנעימה יותר ולא תגרור אחריה עימותים כדי כמה שפחות להקלע לסיטואציות שאני מתקשה לשרוד אותן


מציעה גם להתפלל על זה, תמיד טוב

בן כמה הילד?אנונימי (3)

לא מציע לקנות לילד ציוד בעשרות אלפי שקלים.

ילדים לא מעריכים ויכולים לגדול בפינוק, כפיות טובה וחוסר כבוד. 

זה דברים שהצטברו במשך שנים. אל תדאג/י.משה

לא קנו לו ברגע אחד. על הציוד עצמו  הוא דווקא שומר מאוד יפה, הבעיה זה הבלגן סביבו.

לא קל בכללרוכב שמים

זאת שאלה אחת וכאב ראש אחד שמפוצץ את הראש אבל יש כאן הרבה חלקים שכדאי לטפל בכל אחד בנפרד.

להתמודד עם עימותים - איך אתה מגיב לעימותים מחוץ למגרש הביתי - מול לקוחות או אנשי מקצוע. זה גם נכנס למקום רגשי עמוק? את מצליח להגיע לנקודה שאתה מרוצה?

להתמודד עם הילד - כשאתם לא רבים אז יש לכם שיח פתוח? כיף לא להיות איתך ולשתף? יש לך סבלנות אליו?

עימותים עם הילד - זה קשור לציפיות שלנו מהילדים - איך היינו רוצים שהם יתנהגו עכשיו, ויותר מזה התהייה מה יצא מהם בעתיד אם הם מתנהגים ככה היום... זאת לפחות הדאגה שמפעילה אותי. מה עושים כשיש עימות עם הילד? איך עוזרים לו לבטא את מה שכואב לו בדרכים פחות אלימות?

ככל שמישהו קרוב יותר אלינו אז המריבה איתו כואבת יותר רגשית. זה קשה קשה. אתה מבטא את זה בגוף כואב וויתור, והילד שלך מבטא את זה בהתקף זעם. וככל שתכנסו עמוק יותק לעימות כל אחד יתבצר יותר בסערה שלו. אתה יכול לגרום למריבות להיות פחות חזיתיות? לדרוש אבל עם קריצה וחיוך? לבטא אהבה אבל גם ציפיות ממנו? זה גם דורש מאמץ אבל אולי הוא יהיה לך נסבל יותר

 

רק בסוף כדאי לדבר על הבלגן שלו. בהודעה נפרדת

 

 

על הבלגןרוכב שמים

על מה הויכוח בעצם?

אתם רוצים שיהיה מסודר והוא מתעקש על בלגן, או שאתם רוצים שהוא יסדר והוא לא מוכן לסדר בעצמו?

יש כאלה עם הפרעת קשב שמשימה של לסדר ממש מאיימת עליהם, אם הוא כזה אז תשקול לא ללחוץ עליו בזה.

אני יודע שרק אם אני מסדר ביחד עם הילדים - וכמובן עושה 70-80 אחוז מהעבודה - אז הם גם משתתפים. זה יכול להפוך להיות זמן איכות ביחד.

כאן הילדים אוהבים להפעיל שואב אבק או חומרי ניקוי מיוחדים וזה לפעמים מתמרץ אותם לסדר

אולי זאת הדרך של הילד לענות על צורך של פינה משלו, וככל שתתערבו לו יותר זה יותר ייפגע במימוש הצורך שלו. ואז אפשר מראש לרכך התנגדויות ולהגיד שהוא מחליט מה לשמור ומה אפשר לזרוק

 

ושוב, הצעד הראשון זה להפריד את ההתמודדות לחלקים

הראשוןמשה

הוא ממש נלחם על הבלגן. ניסינו לעזור לו לסדר בצורה שהוא רוצה או לחפש איתו משהו שיסדר (כולל להשקיע לא מעט כסף בריהוט מתאים) וזה פשוט לא התקדם. בסוף הבלגן נשאר.

 

מה שאמרת על שואב אבק עוזר. אבל בפועל לא מועיל לבלגן עצמו.  זה בסדר שזו הפינה שלו וזה מקום שמיועד להיות הפינה שלו אבל בפועל הוא לא יכול להיות פינה שלו מרוב שהוא מבולגן.

בינתיים עשינו חג-שבת מחוץ לבית במקום שעשה לו טוב ממש עם טבע וכלבים ומה לא. נראה מה יהיה בהמשך.

עצה פרקטית קטנה אחרתרוכב שמים
לדברים החשובים והשימושיים למצוא מקום מחוץ לבלגן, ולהשלים עם איך שנראית פינת הביטוי שלו בבית
למה צריך להיות כאן עימות בכלל?רק טוב!

שב בכיף עם הילד במקום שקט עם גלידה טובה, תדברו על הפינה הזאת. מה הוא הכי אוהב בה, האם הוא מצליח להשתמש במה שיש בה, מה אתה יכול לעזור לו כדי שיהיה לו נוח יותר להשתמש בדברים האלה? האם הוא רוצה לשים אולי וילון שיסתיר את הבלאגן ויצור לו מעיין "הבית של יעל"? אולי נעביר את כל הדברים לארגז גדול עצ גלגלים וכך יהיה אפשר מידי פעם לנקות? אתה לא רוצה להזיז? למה? מה טוב בזה שהפינה הזאת ככה? וכו'.. תשמע קצת את המקום שלו בלי שיפוטיות ובלי למשוך דווקא לכיוון מסוים.


חוץ מזה, ממליצה מאוד על הספר של "לייף סנטר". המפורסם שבהם: "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, איך להקשיב כך שהילדים ידברו" העיקרון שמנחה את כותבי הספר- איך לדבר עם ילדים תוך מתן כבוד לרגשותיהם ומצד שני לא לוותר או להפחית בדרישות אלא לגרום להם לשתף פעולה.

באופן כללי- ככל שנותנים מקום לרגשות של הילדים כך הילד יהיה יותר פנוי רגשית למה שנרצה ממנו או למה שהוא צריך להתמודד איתו.


ולגביך- שמעתי המלצות על הספר "אדם רגיש מאוד". עוד לא יצא לי לקרוא. מתכננת. מיועד לאנשים עם רגישות גבוהה. להבין מה עובר עליהם.


קראתי את אדם רגיש מאודמשה

וכן חלק גדול מזה רלוונטי. גם אליי וגם אליו. ספציפית בשרשור הזה הקושי ששיקפתי זה לא הילד אלא המנגנון שלי בסיטואציות האלה שגורם לי להתקפל. שימי לב שלא באתי בטענות לילד ולהקושי שלו.

 

לגבי הספר - את זוכרת מה העיקרון הבסיסי שלו? יכול להיות מעניין לעוד קוראים וכותבים פה. סביר שלילדים רגישים יש הורים רגישים ולהפך.

על איזה ספר אתה שואל?רק טוב!
הזכרתי שני ספרים. הספר של החינוך?
כןמשה
זה לא ספר דווקא על ילדים רגישיםרק טוב!

אבל זה עוזר בעייני גם להם.

זה גישה חינוכית.

גישה שנותנת כלים להורים איך לדבר נכון עם ילדיהם.


2 דוג' בסגנון של הספר:

ילד נפל. הרבה הורים אומרים: "לא נורא, לא קרה כלום". לרוב הילד ימשיך לבכות.... תדמיינו את עצמכם חוטפים מכה מחפץ שנתקלתם בו בבית ואומרים לכם לא קרה כלום... בטח שקרה! במקום זה יעיל יותר להגיד לילד: "ראיתי שקיבלת מכה. זה באמת כואב! אתה רוצה שאתן לך נשיקה על המכה?/ נשטוף במים/נשים קרח? וכו" אמירה כזאת רואה את המקום של הילד ונותנת לו להמשיך הלאה בלי לבטל את הקושי שלו.


או נשפך לילד משהו. אפשר לכעוס. אפשר להגיד למה לא נזהרת?! או תסתכל לאן אתה הולך! או למה זה תמיד קורה לך?!

במקום זה אפשר להגיד- "אויש. אני רואה שנשפך לך. הנה קח סמרטוט ותנקה". גם לא שפטת אותו, גם עזרת לו לפתור את הבעיה שנוצרה והראת לו שאתה איתו בקושי וגם לא ניקית במקומו את הבלאגן שהוא יצר.


מעניין.אנונימי (4)
תודהמשה
יש לי מה לכתוב אבל לא בטוחה שאגיע לזה היוםהמקורית
בכל אופן, אתה לא לבד בזה בכלל, ויש מה לעשות גם 
חזרתי כדי לכתובהמקורית

אני חושבת שהחלק הראשון שצריך הוא רצון להתמודד עם המחסום הפנימי. ז״א, הרבה יותר קל לברוח ולא להתמודד ולתת למפלצת להזין את עצמה. אבל מצד שני, אתה הרבה פעמים יוצא ממנו נפסד. גם בדברים שאתה לא מצליח לראות בבירור, כי לרוב אתה עסוק בבריחה מהסיטואציה מה שלא מאפשר להיות נוכח וזה מעמעם גם את ההתמודדות שקשה לנו לגשת אליה, אבל גם את הסיטואציה הבעייתית,. זה לעומת זה, גם בדברים שמחים וטובים זה ככה

השלב השני, הוא הבנה של המנגנון שמפעיל אצלך העימות.  אם זו חרדה, אז לטפל בזה. להכיר בזה שזה שאתה  חווה את הסיטואציה בעוצמה גבוהה ויש לה השלכות, לא אומר שאני לא ניגש אליה. אני יכול לגשת אליה, ובמקביל לטפל בהשלכות. זה יוצר תחושה של מסוגלות והצלחה גם להבא. קצת כמו שריר שצריך לאמן.

השלב השלישי, הוא הטרמה. קודם לעצמך אבל. זה אומר שצריך לכך הכנה נפשית, זמן מתאים, ומטרה ברורה. ז״א, שיהיה לך כדאי אם ניתן לקרוא לזה ככה, להיכנס לעימות כי יש בו תועלת.

זה אצלך. מול עצמך.


בד בבד, אני חושבת שצריך לעזור גם לילד. הרבה פעמים בגלל הבריחה מהעימות, והרגישות, אנחנו מונעים מהילדים שלנו את היכולת לקבל מאיתנו כלים חשובים כמו גבולות, שיח בריא, התנהלות מול קושי, התמודדות.


זו בהחלט עבודה. בעיקר שלנו מול עצמנו. וקודמת לה חוסר שיפוטיות כלפי הקושי, ומצד שני, לא להפוך את חוסר השיפוטיות ל״היתר״ להימנע מהתפקיד החשוב שיש לנו.  

אני קוראת לשלב הזה בחיי כ- התפכחות. נח לנו לחיות בבועה שלנו ולרפד את עצמנו בכריות ההימנעות בשם הקושי, אבל בסוף בסוף - אחרי תהליך, אני יכולה לומר שהרגישות שלי היום יותר מווסתת, ובעיקר בגלל שהתנסיתי בעימות חזיתי מול מה שקשה לי..

עברתי איזשהו משבר כזה מול הבת שלי כשהייתה קטנה יותר (היום בת 6) והבנתי שככל שאברח מהתפקיד שלי, זה יילך ויחריף ואני חוטאת לשליחות שלי בעולם. האמת שלא רק מולה, אלא גם בהתמודדות שלי מול סיטואציות בחיים (והחיים מזמנים לנו ככ הרבה) והבנתי שככל שאמשיך להימנע מהכל, זה רק הורס לי את היכולת להנות מהחיים באמת.  

הרגישות היא יתרון מדהים, כשאנחנו נותנים לה את המקום הנכון בחיינו ולא נותנים לה להשתלט עליהם.

אז נכון, אני לא ככל האנשים הלא רגישים, ויש לי עוד הרבה התמודדויות, ואני מרפדת את עצמי איפה שקשה לי,  עדיין, אבל צעד צעד, ולא הכל ביחד, בקצב שלי, אני רואה שיש התקדמות משנים עברו. ובעיקר, איכות החיים שלי עלתה

יש עדין דברים שאני רוצה להגיע אליהם ולא מצליחה כי קשה לי, ויש ימים שאני מוצפת נורא מסיטואציות יומיומיות כביכול סטנדרטיות, אבל הגדרתי לי נושאים בהם אני מוכנה ללכת על כל הקופה, ועם עבודה ועזרה, אני מצליחה כאמור להתקדם.

איפה אשתך אגב מול הסיטואציה הזו? מה היא חושבת?

תודה. תגובתי (הארוכה) מקווה שעניתי לכל הסעיפיםמשה

וואו. כתבת פה הרבה וצריך לענות סעיף אחרי סעיף. גם משום הכרת הטוב וגם בגלל שיש פה הרבה רעיונות.

 

בשביל רצון להתמודד (כמו שאת כותבת) צריך קודם להבין ולהגדיר שיש בעיה. כלומר להגדיר שאני מוצף ושהקושי שלי משבית את היכולת שלי לתפקד כשהוא מוצף או בהתקפים. אני חושב שכבר עברתי את השלב הזה ועצם פתיחת השרשור (עוד לפני התגובות) עשתה את זה.

 

אני רוצה להתמודד. כן. גם כי אני רוצה בפועל (בעוד מישורים לא רק הביתי) וגם כי אין לי כ"כ ברירה. זה שריר שצריך לאמן כמו שאת כותבת.

אני גם אוהב את הרעיון של לעשות ש.ב לפני שנכנסים לעימות. 

 

מה שאת כותבת על הילד הוא אכן צרה צרורה. וחלק מהעניין. קל מאוד להאשים את ההורים (אותי למשל) אבל האמת היא שלא היה לי כלים לעשות משהו יותר טוב. בגדול עכשיו אני מנסה לעשות את זה ורק תוהה איך.

 

 

את מדברת פה על ויסות של הרגישות ועל משבר מול הבת שלך.  יש רשות לשאול על זה יותר?

בגדול אני יכול להגיד שפגשתי את האתגר הזה גם בעולם הגדול, אבל שם הוא הציף אותי והיה לי קשה להתמודד איתו. בעולם העסקי והעבודה למשל הפחתתי את  החיכוך שלי עם עימותים פנים-אל-פנים למינימום (עובד מהבית, לא עונה לטלפונים, רק הודעות כתובות). מטבע הדברים בבית זה לא אפשרי וגם עם המשפחה המורחבת (או המורכבת? ) זה מורכב יותר.

 

אשתי (נתייג אותה? לא בא לי) הרבה פעמים הייתה נכנסת איתו לעימות על נושא שחשוב לה, ואז כשמתחיל העימות הפיזי מזעיקה אותי כדי שאעזור לה להתמודד. זה לבד היה קשוח מאוד כי הרבה פעמים אילו היו התמודדויות שלא חפצתי בהן ובטח שלא היה לי יכולת להכיל אותן באותו רגע. לעיתים לא הייתה ברירה (אלימות פיזית קיצונית. דלת הבית שלנו מבחוץ נראית כמו אחרי פיצוץ של רימון רסס)  והיה צורך בגבר עם כח פיזי כדי להפעיל סמכות. לפעמים פשוט קיפלתי את הנושא העקרוני העיקר שיהיה שקט. אם כי לא רציתי להתמודד ואם - כאמור - שלא יכולתי.

 

 

ותודה.

מתחבר לקושי להתמודד עם סיטואציות "סטנדרטיות". אולי אחת הסיבות שברוך השם יש פה רק שני ילדים ואין יותר.

עונההמקורית

לגבי העניין עם הילד- אני חושבת שזה חורג בהרבה מסיטואציות ״רגילות״ ולעניות דעתי מצריך התערבות של אנשי מקצוע ובזהירות אומרת, אולי גם של בריאות הנפש

אין לך מה להרגיש אשם, ולפעמים זה לא רק ענין של גבולות, מהכתיבה שלך נראה שזה מקרה שבו ״רק״ אהבה ושימת לב וגבולות פחות מתאימים, ולו רק בגלל שזה כבר דפוס שהתקבע. והגיוני שאין לך את הכלים להתמודד עם זה. ולא רק בגלל שאתה רגיש


 

לגבי שאר הדברים - נשמע לי מהקריאה שלך, שאתה מאוד מנותק מהחוויה הפנימית שלך. ז״א, אתה עושה דברים כדי לעקוף את הקושי, אבל לא שם באמת אצבע על הקושי כדי לדקור את הנקודה שמטרגרת אותך ולפתור אותה. במקרה כזה, צריך לעשות ״הכרות מחדש״ עם המערכת לדעתי. זה מה שאני עשיתי ועושה. ז״א, לא רק לשים לב למקומות שקשה לי, אלא להבין מה זה גורם לי להרגיש מעבר להצפה

אצלי ספציפית זה הציף חוסר בטחון עצמי, חוסר ערך עצמי, ביקורת עצמית קשה, וחרדה. בנוסף לפחד מביקורת, ולדפוס של ריצוי. 

עד שלא טיפלתי בשורש, לא הוקל לי, וזה שילוב של גוף נפש. כי הרבה פעמים התסמינים ככ קשים שאין לך כח לנבור בבעיה אלא אתה רוצה רק ״לכבות״ אותה ולברוח.

ברמה הפרקטית - טיפול בחרדה, עבודה על ערך עצמי ודימוי עצמי, שחרור מאמונות מגבילות, הבנה של הצורך שלי וקשב לעצמי, וחשיפה מבוקרת שמאפשרת התמודדות עם מה שקשה לי

 

מול הבת שלי - כאמור, היו לה התנהגויות שהיה לי מאוד קשה להכיל. ברמה הפרקטית, היא הייתה לא מווסתת רחושית ורגשית. ברמה הרגשית, היא לא הצליחה לבטא צורך בתשומת לב בעיקר. והיא הייתה מפעילה אותי נורא עם צרחות ועם התנהגויות מעצבנות, על כל דבר בערך, ואני כהרגלי - ברחתי/ התמודדתי לא נכון וחיפשתי להשתיק אותה במקום להבין שאני צריכה לענות לה על הצורך, כי לא יכלתי לסבול את הדרך שבה ביטאה את הקושי שלה (אני גם עם וויסות חושי)

והבנתי שאני חייבת לעשות עבודה ולהיכנס לעובי הקורה.

בגלל שהעבודה שלי התחילה עוד קצת לפני, זה הצטרף לעניין, והצלחתי להשליך מתחומים אחרים גם לפה. וכמו שכתבתי לך: הכנה והטרמה עבורי בעיקר. עיבוד של החוויה לפני ואחרי. לדעת להרפות מתי שלא מתאים. אם אני לא במצב רגשי לעבודה כרגע, זה אומר שאני יכולה יותר להרוס מאשר לשפר ולכן שב ואל תעשה עדיף, אבל לא לעצור לגמרי אלא שוב לווסת את עצמי ולחכות להזדמנות הבאה.  חשיבה מראש ולמידה על דרכים להתמודדות והבנה שזה תהליך של שתינו. 

מממממשה

לילד יש את הקושי שלו.  (את לא טועה פה). בכוונה לא כתבתי את זה באריכות כי הוא לא העניין. יש פה עוד אתגרים מסביב. הם לא קשורים לנקודה שאני מבודד עכשיו.

 

 

לגבי שאר הדברים - אני לא מנותק מהחוויה הפנימית. זה נכון שהייתי כזה בעבר. המציאות שלי כבר שינתה. חלק מהפוסט הזה נכתב בגלל שהבנתי שיש פה עוד משהו.

מסכים עם כל מילה שנכתבה שם בנוסף. חלק מהדפוסים שם  צפו אצלי כחלק מהעבודה הרגשית. לפעמים הצלחתי יותר, לפעמים פחות.

מסכים גם על המשפט של "טיפול ברגש" והמשכו.

 

 

מעניין מה שאת מתארת על הבת שלך. נשמע שעשית שם ממש מסע עם זה. איך זה השפיע על הילדה ועל הדינמיקה בבית?

 

 

תודה. אחרי הכל.

האמת שהתייחסתי רק למה שכתבת בשרשורהמקורית

הזה, כי אני לא קוראת פה הרבה, ובגלל שכתבת שאתה רק עכשיו עם פתיחת השרשור מבין את זה, זה מה שהיה נראה לי

בכל אופן, משמח שכך


לגבי הילדה - זה עזר פלאים האמת

הדינמיקה איתה היום הרבה יותר נוחה, בעיקר בגלל שלמדתי שילדים, כמו חלק מהמבוגרים, הרבה פעמים מתקשרים קושי בצורה לא מילולית, או בצורה שלא נראית קשורה לקושי שלהם בכלל

על זה שמתי את הדגש בעצם. וזה עזר גם לי עם עצמי, מאוד.

ברגע שהבנתי את זה, יכלתי לצפות מה תהיה התגובה שמצופה ממני בערך, ולהכין את עצמי לזה שעכשיו היא צריכה ממני חיבוק/ נשיקה/ שבכלל היא עייפה או רעבה אבל לא מצליחה לבטא את זה

ברגע שלמדתי אותה, לא חיכיתי למשבר שיגיע, אלא עניתי לה על הצורך עוד לפני, וזה כמובן עזר גם לי כי כשהיא לא צורחת את חייה אני פחות מטורגרת וזה היה בזמנים שיותר נוחים לי, וממילא זה גם פחות הגיע בהמשך.

במקביל, גם עזרתי לה לתמלל את הקושי והיום היא יודעת בעצמה לבוא לבקש ״מילים טובות״ כדבריה. רוב הזמן לפחות. 

מענייןמשה

אז בעצם היום את חיה איתה ועם הסיטואציה הרבה יותר בטוב. איזה כיף.

אל תלך להדרכת הורים.סלמון

האמת היא שיש המון מה לכתוב על כל פרט שכתבת מהמקרה.

אבל הצורה שבה אתה מתאר את זה - לא באמת מאותתת על צורך בהדרכת הורים (גם אם צריך בהמשך, לא יודע).

האיתות הכי גדול מכל מה שכתבת זה - תגובת הגוף.

 

אם הגוף מגיב בכזו עוצמה עם הנפש - מסתבר שיש כאן התנייה נפשית-רגשית ביחס לסיטואציה הזו (לפחות) של עימות. 
זה אומר שזו לא פונקציה רק של השקפה, מחשבה ספציפית או תפיסה חינוכית (שהדרכת הורים יכולה לעזור מאד), אלא סיטואציה רגשית שהגוף מגיב לה והגוף מגיב כך - כי הוא שומר סיטואציה דומה מהעבר והבריחה מעימות - היא הדרך לשמור על עצמך בטוח. זה חומר לכמה פודקסטים, כתבתי אותו במשפט...

זו בשורה ממש טובה שברור לך ההרגשה הגופנית - כי זה המפתח שממנו אפשר להיכנס פנימה. אם תרצה תבדוק שיטה בשם "התמקדות", גם פסיכולוגים משתמשים בה.

 

יש מטפלים ברמה מאד מאד גבוהה, מטפלים רגשיים (לא חייב פסיכולוג, גם אם הוא יכול לעשות גם את העבודה) שיכולים דרך החוויה הגופנית - לעזור לך לפתור את זה.

גם אם לא תפתור הכל - עדיין תוכל לשחרר נקודה שככל הנראה ממש כואבת, מציקה ומשתלטת על קבלת ההחלטות שלך.
יש הרבה שאלות: איך אתה בסיטואציות דומות? איך הבן שלך בסיטואציות אחרות? האם הוא מאבחן ADHD? האם אתה? צריך באמת להכיר אותך כדי לתת לך עצה מתאימה.

אם היית כותב: הילד לא מוכן לסדר את החדר - מה עושים? בלי כל התיאור של התגובה הרגשית שלך ותחושת העימות המחזורי - הייתי אומר הדרכת הורים יכולה לעזור.

אבל התיאור הרגשי שלך תופס מקום משמעותי הרבה יותר מהעובדות היבשות של המקרה.

 

לכן  לדעתי הדרכת הורים (בטח בשלב זה) היא בזבוז זמן וכסף.

לך על טיפול רגשי. אם תרצה המלצה למטפל (ואני לא מטפל ולא מרוויח כלום רק לעזור ) - פנה בפרטי.

 

נ.ב. ה' יתברך רוצה שנתקדם. סבל ואתגרים - מניעים אותנו להתקדמות. אז הבן שלך מצביע על נקודה כואבת משמעותית... הבשורות הטובות הן שטיפול נכון בנקודה - ישחרר כל כך הרבה תחומים אחרים בחייך שזו ממש הארה לחיים טובים יותר.

נ.ב. 2 אם מצבך הכלכלי לא מאפשר מטפל או פסיכולוג - הייתי מציע לך שיחה עם בינה מלאכותית (כן כן...) אבל צריך להיות דוגרי עד הסוף ולעזור לו יותר לדייק את התשובות שלו.

למרות שלדעתי - אם לא היית מעולם אצל מטפל (ואני מנחש קצת שלא?... אולי אני טועה..) יהיה קצת יותר קשה לעשות שיחה באמת מועילה. מה גם שהוא לא מתוכנתים להגיד דברים שלאו דווקא תרצה לשמוע (לדעתם!), אז לכן אפשרות פחות טובה, בטח בשלב זה.

תודה!משה

מרגיש לי בכיוון לגמרי.  צריך עוד  הרבה מחשבה. 

מכירה את הגישה הזו ומתחברת אליה מאודהמקורית
כתבת יפה 
ריטואלshindov

אין טעם להמשיך בריטואל זה לא עושה כלום סתם מעצבן. שב איתו בנחת ותשמע מה יש לו לומר. לא לפסול יעוץ של איש מקצוע. אתה יוצא מהכלים והוא שובר חפצים. אתה צריך למצוא את הדרך לא להיות מוצף. וזה כנראה לא רק מול הבן שלך. איפה אישתך בסיפור הזה?

אתה והגוף שלך הם אותה ישותפרח-אשאחרונה

אתה צריך אולי להבין מה אתה באמת רוצה / חווה שם 

מתלבט אם ללכת דווקא למטפל דתיאנונימי (פותח)

ניסיתי בעבר ללכת לדתיים דווקא, אבל אני לא בטוח עד כמה זה באמת קריטי (בתנאי כמובן שהמטפל מסוגל להכיל את העולם הדתי שלי).

 

לא מתוך ניסיוןשלג דאשתקד

אני חושב שדתי תמיד יבין יותר את הסיטואציות שאיתן אתה מתמודד. מצד דני,דווקא אדם מבחוץ יכול להאיר לך את העיניים בכיוונים שלא חשבת עליהם.

לטעמי, זה בעיקר תלוי בעוצמת המשבר וכן בעוצמת הפתיחות שלך (בקשר הפוך ביניהם).

מה העניין ללכת למישהו לא דתי?אנונימי (3)אחרונה

איפה היתרון? אני רואה רק חיסרון. 

אולי אתה מתכוון להגיד שאתה רוצה לנסות מישהו מקצועי יותר?

ריפוי הלב והתקדמות מגירושין שהמלחמה לא נגמרתאנונימי (פותח)

הייתי נשוי לאישה שחשבתי שהיא אדם טוב בבסיסו, לדעתי היו לנו אפילו זמנים של אהבה עמוקה ועדינה.


קרה מה שקרה ודברים הסתבכו, ובסוף התגרשנו.

קשה לי מאוד עם המלחמה הבלתי נגמרת, הערכאות המשפטיות קבעו כמעט הכול *באופן עקרוני* ושלחו אותנו משם להסתדר ו*לשחרר אותם*.


התנהגות הצד השני מתישה אותי יותר מדי, שם לב שכבר כמעט שנתיים ב"לופ" שלא נגמר (וזה לא שיש דברים אמתיים לריב עליהם, סתם מריחות בלתי נגמרות על דברים שהיו אמורים להסתדר מזמן).

בסוף החיים קצרים, רוצה להשתחרר ולהתקדם, דברים תקועים ונמרחים, ואני קרוב לנקודת שבירה.


כן, טיפול זה חובה, אבל בשל ההתעללות הכלכלית והמריחות של הצד השני, אין לי אפשרות לממן טיפול (וגם כמעט שום דבר אחר).

אוליטויוטה

זה גם אומר שאין לו את הכלים להתמודד עם זה לבד.

 

ולכן לדעתי שנה סדר עדיפויות ולך לטיפול ולייעוץ.

 

אין חבוש מתיר עצמו.

 

עוד נקודה,

על כל נקודה שסיפרת כאן יש אלף נקודות שאנחנו לא יודעים עליך,

אז קשה עד בלתי אפשרי לייעץ....

עזרה בלצאת מהבוץ0IQ4U

בתקופה האחרונה אני מרגיש שאני שוקע למקומות שלא חלמתי לרדת ככ רדוד, אני רוצה לצאת מזה.

אני קצת מדןכא, לא מצליח להתקדם בחיים , ללמוד , ובקושי מצליח להתפלל. 

אם מישהו יצא מהבוץ הזה אשמח שיתן לי טיפים =) 
 
 

..אנונימי (2)

א. קביעות בשיעור תורה כל יום, בדגש על אמונה והלכה.

מאד נותן יציבות וגם מילוי אמיתי, וחשוב הקביעות כל יום כי רק ככה באמת קורה תהליך.

ב. עיבוד ותכנון. לשבת עם דף ולהוציא לשם מה היה לך היום מה מצא חן בעיניך מה צריך לשנות, מה התכניות למחר ומה השאיפות.

לא לזלזל בזה, בעולם מלא המסיחים שלנו זה כלי מאד חשוב שעוזר לאדם לחזור ולמקד את תשומת הלב במקום הנכון. 

ג. תפילות בכוונה מהלב להקב"ה.

חייבתנחלתאחרונה

חייבת לאמר שכולי התפעלות מכם. זה פורום ממש תורני. ויהודי. וכן. וכואב. ושמח.

יישר כוח!

שאלה קצת קשהמשה
מה אתה מרוויח מהמצב הקיים? מה מפחיד אותה אם ישתנה?
זורק כיוון שאולי קשור ואולי בכלל לאאנונימי (3)

כמעט כל הגברים ששוקעים בבוץ מתגלגלים גם לצפייה בתכנים לא צנועים. זה לופ שקשה מאוד לצאת ממנו כי

1. זה מאוד ממכר (משביעו רעב)

2. זה גורם לאדם לשנוא את עצמו ונגרר למעגל של אבדן הערך העצמי. במסילת ישרים הרמח"ל מונה את הכבוד ככלי עזר טוב לרצות להיות מוסרי. אדם שהתנוול מאבד את הכבוד ואין לו חשק להתנער מעפר.

שני הגורמים מזינים זה את זה וזה לופ מייאש...


אני אישית לא מאמין בכלל בפיתרון טוטלי או ביציאה מושלמת, אבל לגמרי מאמין ששגרה טובה והבראת החיים יכולים לרפא משמעותית את הנפילה בזה.

"המאור שבה מחזירו למוטב" זה איכות מאוד טובה של התוקה, ששווה לזכור שהיא קיימת גם כשנמצאים בחושך. אם היה לך בימיך לימוד תורה איכותי (שמעורר את הרצון ומחבר אותך לנקודת הטהרה שבך) תזכור שבאופן קבוע זו איכות של התורה ויכולת שלה לפעול על האדם. "הבא להיטהר מסייעין בידו".


יש אספקט של זהירות: *רק אחרי* שהצלחת לעלות ולהיפגש עם הטהרה שבך אתה יכול להתכונן להיזהר מההרגל הרע, לשים לב מראש איזה הרגל גרוע עלול להחזיר לבוץ.

עד שאתה לא עולה מהבוץ ועד שלא נגעת בנקודת הטהרה בך אל תנסה להיות זהיר כי אין לך סיכוי לנצח משם...


לגבי תפילה - הדבר הכי משמעותי בתפילה הוא הידיעה וההסכמה להכיר בכך שאתה אדם גדול בעל נשמה גדולה, ושחז"ל אומרים לך שהמילים הגדולות של התפילה הן המילים שבאמת ראוי שתזדהה איתן. מאוד מאוד קשה להתפלל מתוך הבוץ כי האדם מרגיש קטן, עייף, קטנוני ואפס, ואי אפשר מתוך המקום הזה להתפלל ברצינות... אלה מילים גדולות של אנשים גדולים, ואני כזה קטן ושפל... וההחלטה הבהירה היא ש"יש לך כנפי רוח", בתור עובדה ולא בתור תקווה נואשת. שאובייקטיבית אתה אדם גדול, גם אם אתה לא מרגיש את זה. זו קריאה לאדם להכיר בכך שהחלומות הגדולים שבתפילה, לרפואה, לברכת העולם, להופעת הצדק, לבניין ירושלים - אלה הרצונות הכי אמיתיים שלו.


בחזרה לפתיחה - הלופ של הפורנו הוא כל כך קשה, כי הוא מנציח את האדם בתוך לולאה של קטנות, של עבדות, של מחשבות קטנות ורצונות פרועים... "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"... האדם נהיה קטן מאוד, ומשועבד ב"עבדות חטאית קשה". זה סיוט.

אבל אם יש לך חוויה של לימוד איכותי או זיכרון שלך איפה יש אור מטהר, איפה יש אווירה מנקה, איפה מבריאים - תגייס כוחות להתאמץ ללכת לשם, בשביל שבכלל יהיה על מה לדבר איך ממנפים את זה לשליפה מהבוץ


תחפש את הסיפור על הברון מינכהאוזן ששקע בבוץ - זה לא המודל שלנו


בהצלחה רבה!

לא לבדנחלת

הקב"ה נמצא איתך במצב הזה. גם במצב הזה. תבכה לו. תבקש ממנו. תנדנד לו.

 

ואתה לא היחיד, כל אחד והנפילות שלו. אבל, שבע יפול צדיק וקם.

 

אין ספק שתצליח ותעבור את התקופה הקשה החשוכה הזו.

לבדוק דכאון ולטפלהמקורית
שיתפתי את אמא שלי כדרך אגב במשהו קשה מתקופת התיכוןאנונימי (פותח)

שלא סיפרתי מעולם לאף אחד. מוזר איך איכשהו גם הסיפור הקטן הזה התגלגל להישמע או להתנצל כביקורת עליי : "אז חבל מאוד שלא דיברת על זה בזמן אמת, חבל מאוד" אני, מטגרגר מלחזור לחשוב או לדון על אותה תקופה : "מה זה משנה עכשיו, לא חושב שזה חשוב". - "כי איך היינו יכולים לעזור לך ככה? ועכשיו אתה סוחב את זה, שנים, חבל מאוד". אני: עוזב ועוצר את הדיון.

אמא, אני מבין את הכאב שלך, גם לי צר בצערך, אבל הנה, הדבר הספציפי הזה כבר ב"ה מאחוריי. העליתי אותו ממקום של הקשר, ואני יודע שהיה לך קשה לשמוע, אבל לא, לא היית יכולה לעזור לי, לא את ולא כל באי כוחך. אני לא מי שהייתי לפני כמה שנים, לטוב ולרע, אבל גם את לא, ידעת הרבה הרבה פחות, ובטח שלא איך להתמודד עם זה, היית גורמת נזק, סליחה שאני מציב את המראה. חשבת אולי שזאת התחושה שאני חי בה? וחייתי בה גם אז, ולא סתם, אלא כי "נכוותי ברותחין" מה שגרם לי להיסגר ולא לשתף כלום "להיזהר בצוננין"?

היום אני לא נכווה מפליטת פה שלי, והיחס שלך לתוכן מאיר העיניים בשבילך שלך אליה, או אליי בעקבותיה. אבל עדיין לא נעים לי שזאת התגובה. זה עדיין מדליק לי נורית אדומה שאומרת: סתום ת'פה, אל תדבר על מה שעבר עליך, ובטח ובטח שלא על מה שעובר עליך עכשיו. אם אין לה את הכלים להתמודד עם זה אתה עובר על "לפני עיוור".

אז אמא יקרה, לפחות אל תקחי את זה אישית, שאני לא מדבר, לא משתף. אני בוחר ברע במיעוטו, וחושב על שנינו, על טובת יחסינו המשותפים, בטווח הקצר והארוך.

....אילת השחר

זה לא מובן מאליו ההסכמה לפתוח עם הקרובים לנו, גם אחרי זמן. זה הגיוני שתגובות כאלו יסגרו וימנעו מאיתנו לרצות לפתוח שוב.

ורוצה לומר שאפשר גם לבחור להסתכל על שיחה כזו גם קצת אחרת, באופן שהמראה שתעמוד שם תהיה דווקא מולנו ולא מול האחר.

בעומק, החוויה הזו של להצליח לשתף משהו כזה עם האדם הכי קרוב לנו, שיש מצב שהיינו הכי זקוקים לו באותו זמן, ולא יכל לנכוח שם מכל סיבה שהיא, היא משהו שאני קוראת לו תרגול של ריפוי.

הבחירה למקד מבט בזה שהצלחנו לשתף, למרות מרחק הזמן והלב, מלמדת שעברנו איזה שינוי עמוק ופנימי שמאפשר לנו עכשיו לפתוח את מה שהלב סגר. ההסכמה לתת אמון ולסמוך, ממקום שבוחר לשתף, היא רפואה עמוקה לאנשים שיש להם נטייה להיסגר בתוך עצמם, בגלל שלא היו למי שסביבם כלים להכיל ולהתמודד עם העוצמות שבאו איתנו. כן, לרגישים יש עוצמה.

וגם יש ריפוי עמוק בשיתוף היכולת שפיתחנו להתמודד ולגדול ולצמוח מתוך המשבר שחווינו.

אנחנו מסוגלים לדבר על זה, סוף סוף.


כשמתמקדים במקום הזה שרואה את הריפוי, ובוחר לראות בזה תרגול, הדגש בשיתוף יהיה על ההתרגשות והשמחה שלי שהצלחתי. גם אם זה יהיה חד פעמי, גם אם יקח זמן עד השיתוף הבא. גם אם יש עוד דרך עד שאמצא את הדרך להסביר למי שמולי, למה אני באמת זקוק/ה כשאני פותחת דבר כזה. בין אם זו הקשבה, הכלה ונוכחות שאז נחסרו ממני, ולא ידעתי איך לבקש ועכשיו יש לי מילים ואומץ וחוסן פנימי לעמוד מול החוסר, להודות בו ולבקש אותו ועכשיו יש, ובין אם זה כל דבר אחר.


ועוד דבר שכדאי להחזיק בלב בחמלה גדולה כלפי הדור הקודם, הדור של ההורים שלנו. רובם גדלו במציאות ובתפיסת עולם הישרדותית, כזו שלמדה להסתדר בכוחות עצמה וללכת לטיפול או להיזדקק למישהו אחר נחשב לרוב כחולשה. אז היו להם הכלים שהיו להם. זה לא מרוע חלילה, זה לא מקטנותם, זה הדור והתפיסה שגדלו בה. הכלים המפותחים יותר של ימינו, הניסיון, הפתיחות ועוד דברים שיש בדורנו שלא היו אז, פשוט לא היו. הם למדו להתנהל אחרת, ועם זאת, את מה שלא היה להם הם התפללו שיוכלו למלא ולתת עבור הילדים שלהם.

שלפחות להם יהיה טוב.

ולא תמיד זה מצליח כמו שרוצים, אבל הלב רוצה להיטיב.

הלב רוצה להיות המקום הבטוח והמגן.. ועבורם לשמוע שלא היו שם ולילד נגרם סבל, זו חוויה עמוקה של אשמה שקשה לפעמים להכיל.

אז זה מה שהתבטא באמירה למה לא סיפרת... לא האשמה שלך.

אלא שיקוף של חווית האשמה הפנימית של איך לא ראיתי, איך לא הייתי, והלוואי וידעתי כדי להצליח לשנות, ואם יכולתי הייתי רוצה לקחת ממך את החוויה שעברת ולחסוך ממך את כל מה שעברת בדרך עד עכשיו.


מה אני מנסה לומר?

אפשר לראות בתגובה הזו שלה נורית אדומה מטרגרת שתסגור שוב, או להבין שזו הזדמנות מופלאה לנסות אחרת.

כי אתה אחר. כי גדלת ולמדת איך להתנהל בתוכך ולתקשר ולתווך את עצמך.

ואולי זו ההזדמנות להביא רפואה למקום הזה, שלומד את הכלים הקיימים, שלומד להתאים את השיתופים אבל לא מוותר מלכתחילה על המתנה הזו לקבל את התמיכה שאתה זקוק לה, עוד מאז ובפרט היום.  


הלוואי והמילים האלו יביאו רפואה ויאירו נקודת מבט חדשה לטוב.


תגובה מקסימה ממש!!ייתי ואחמיניה

אהבתי!

לא נשאר מה לומר..

חוץ מלהשתתף בכאב ובקושי.

לפני להבין את ההורים פה, אני מבינה את הקושי העצום לחטוף בוקס בבטן אחרי שאתה אוזר אומץ לעשות שיתוף כל כך אישי, עמוק וכואב ומצפה בסך הכל לאמפטיה שמגיעה לך ביושר...

ב''ה, תודה רבהאילת השחר

זה משמח לשמוע שעוד אנשים מתחברים למילים שעוברות דרכי.

ומסכימה עם הנקודה שהדגשת, כתבתי על זה כמה משפטים ומחקתי כי הרגיש אישי מדי, אז שמחה ומודה שהבאת מילים להביע את זה. 

ממשנחלת

ממש כך. 

 

אין שלמות. תמיד, באיזה קטע, ההורה, או בן הזוג או בת הזוג, לא יבינו. זה גורם לבדידות, אבל

אולי זה מה שמבגר אותנו; להבין, שאדם, בן אנוש, לא יכול להבין אותנו עד הסוף, כי הוא...בן אדם.

אולי גם את האמא לא הכילו כל כך, ההורים שלה?

 

המבוגר האחראי, המבין, המכיל במאה אחוז, המעודד, המנחם, המלטף, הנושק לפצעים, הוא

כנראה רק אחד. הקב"ה. אולי לכן זה קורה כך. אחרת היינו שוכחים אולי לפנות אליו. היינו

שוכחים להבין שרק ממנו הכל. שגם ההורים שלנו, הם בסך הכל...בני אדם. אולי זה

יעזור לנו להתבגר. זה לא אומר שלא תישארנה צלקות ולעתים אפילו פצעים מוגלתייים

שאם מישהו יגע בהם (בלי כוונה), נקפוץ ונזעק.....אבל אולי בעזרת השם, לאט לאט,

הם יגלידו. יתפשו פחות מקום. ידחקו לאיזו פינה ולא יקרינו על הכל.

 

גם אני רואה בתגובתה של אמא, רצון למנוע ממך סבל וצער שלא עלתה/עולה

בידה.

לא תמיד אנשים יודעים איך להגיב ברגישותזיויק
גם אם הם מאד אוהבים אותנו
קשה פתית שלג

זו כנראה התגוננות. זו נטיה מאוד אימהית להתגונן במקרים כאלה, כי היא עדיין מרגישה אחריות ורצון לתמוך ולהיות שם בשבילך, ומרגישה חזק את ההחמצה שלה ואת מה שעבר עליך. לכן גם היא חווה בצורה מאוד רגשית כל העלאה של מעשה כזה.

באמת לפעמים צריך לחשוב עם מי לשתף, ובמקרה הצורך לומר שאין בזה שום ביקורת עליה\שמה שהיה צריך לקרות קרה\להתאים את האינטונציה.

 

בכל מקרה חייבים למצוא דרך לשחרר את כל הרגשות והחוויות האלה החוצה, להשאיר בבטן זה נוראי ומקשה להתמודד ולהתקדם הלאה.

בעצםנחלת

בעצם למה אנו בגרים את עצמו כל כך? למה זה נפוץ כל כך?

זה עיוות איזהשהוא אם חושבים על כך בהגיון (גם אני בין אלה, לצערי).

מה עשינו כל כך רע, ואם כן, אז למה  ומה תועיל הביקורת

העצמית האובססיבית הזו?! אולי זה נובע מרצון לשלמות,

או רצון להיות ה כ י טוב, או תפישה לא מאוזנת את

הרצון האלוקי מאיתנו, או חוסר רצון להשלים עם

מי שאנחנו, למה בעצם?

 

ראיתי לאחרונה 2 ספרים הנראים מעניינים:

טראומות קטנות

כיף  (משהו כזה - הרעיון, לעמוד כל בוקר לפני

המראה ולתת לעצמך כיף לידך הנשקפת. ממש כיף -

על המראה!)

 

בשעה כזו, אין לי כח לבדוק מי כתב את שני הספרים;

אשתדל לחזור. בלי נדר.

 

אכב, האם הצעתי כבר לפתוח את האתר "התבוננות פנימית"

של ד"ר יחיאל הררי? ביוטיוב. כדאי!

מישהו קרא?נחלת

מישהו קרא את "דיבס, הילד המחפש את זהותו"? של  אקסלין (אם אני לא טועה)

 

מאוד כדאי. אנונימי, כדאי לקרוא טיפול בילד שעבר סוג של התעללות נפשית ואיזה

ילד הוא הפך בעקבות הטיפול.  נפלא.  זהו סיפור אמיתי של מהלך הטיפול.

כל כך מרגש. עד לידי דמעות.

מוזרנחלתאחרונה

התגובה הזו שלי היא לא לחווית ה"אני לא מובן ולא מוכל" שהמגיב כתב. זה למשהו אחר.  איני יודעת

למה זה מופיע דווקא כאן.

רגישות ואוטיזם?אנונימי (פותח)

מישהו יכול לפרט על הקשר בין אנשים רגישים מאוד (אגב זו לא אבחנה רשמית נכון?), לבין הספקטרום האוטיסטי אספרגר וכו'? והאם אחד מחייב את השני?

האם דרכי ההתמודדות והטיפול שונים?

שמעתי פעם איז משהו על זה שיש איזה קשר...

נא פרטו.....

עונה כאמא לילד אוטיסט שמכירה אנשים רגישיםאנונימי (3)

אנשים רגישים מאוד (כמו שאפשר לקרוא פה בפורום) חווים את הקלט מהעולם בעוצמה גבוהה יותר מרוב האנשים, החושים מעבירים את אותו מידע אבל המוח פחות מסנן ואז הם יותר קולטים קולות, מראות, ריחות, מגע וכו' ומוצפים יותר מהדברים האלה.

זה תופעה שהרבה אוטיסטים גם חווים אותה אבל לא כולם.

חוץ מזה אנשים רגישים מאוד בדרך כלל גם רגישים יותר בנפש שלהם, הם מודעים יותר לרגשות, לסביבה ולאחרים.

אצל אוטיסטים זה לפעמים ככה ולפעמים הפוך, הרבה אנשים על הרצף דווקא מנותקים מהסביבה שלהם.

 

חוץ מזה המאפיינים כדי לאבחן אוטיזם הם בגדול קושי חברתי ותחומי עניין מצומצמים. שני הדברים האלה לא קשורים לאנשים רגישים מאוד. לפעמים תחומי עניין מצומצמים ונטייה לקיבעון יכולה לבוא ביחד עם רגישות כי זה עוזר להימנע מהצפה של החושים.

 

בקיצור, זה אבחנות שונות לחלוטין, אנשים שונים, אבל קיים איזה קו משיק ביניהם.

נדמה ליאנונימי (4)

שיש לא מעט "אוטיסטים" פשוט כי הם לא יכולים לחיות עם ההצפה ולכן נאטמים. זה במקביל לכאלה שהם באמת בקטגוריה מסיבות אחרות.

המנוי אינו זמיןעזריאל ברגר

בספר "המנוי אינו זמין" מאת לאה סמילנסקי, אחת מגיבורות הסיפור מנסה לחבר בין הדברים האלו.

והמסקנא שהבנתי ממנה שזה יכול להיות נכון חלקית, אבל ממש לא באופן גורף.

העניין הואאנונימי (פותח)

שאנשים רגישים מאד היא לא אבחנה רשמית שמקובלת היום אצל הרופאים וכו', אז השאלה היא האם יש מקרים שהם רושמים אוטיזם לאנשים שהם בסך הכל רגישים...

לכאורה, מי שאוטיסט הוא לא כ"כ שם לב לשני, שקוע בעצמו. ואילו אנשים רגישים מאוד די שמים לב, לא?

קשה לי להאמין שיאבחנו אותם על הרצףאנונימי (3)

זה לא כל כך פשוט לקבל אבחנה על הרצף, בוודאי כשרק חלק קטן מהמאפיינים משותף

יש הסבר מסויים בתגובה הזו-אנונימי (5)אחרונה
היי לכםמחפש שם

מישהו עבד פעם בעבודה עם אוטיסטים? אני עובד עכשו כמדריך בדיור מוגן לאוטיסטים וואו אני מותש.

לא מרגיש שמצליח לתקשר איתם איך שהייתי רוצה שזה יראה, תחלס רוב הזמן שאני איתם אני סובל ורק רוצה שיגיע הלילה והם ילכו לישון...

אני מתמודד עם הצורך בלרצות בכללי ואיתם הוא מתגבר אני מרגיש שאני צריך להיות מישהו מסויים ונורא מותש מהלחץ הזה.

קיצר וואו קשה לי אז פורק, ואשמח לשמוע אתכם

האם אתה מקבל הדרכה כלשהי?מתואמתאחרונה

צריך כלים כדי להבין ולעזור לאוטיסטים, וזה לא תמיד קל...

ובאמת לאנשים רגישים עלול להיות קשה יותר בעבודה כזו...

(כותבת כאמא רגישה מאוד לילדה אוטיסטית קטנה, שהרבה פעמים מתקשה להתנהל איתה ועם התקפי העצבנות והצרחות שלה...)

בעלי, אגב, מעביר שיעור פעם בשבוע בדירה של בחורים אוטיסטים, ואף שהוא מסתדר איתם טוב מאוד, ואף שיש לו ניסיון מהבית, עדיין לפעמים יש מקרים שהוא מתקשב להבין איך נכון לנהוג - וזה כשמדובר רק בשעה בשבוע...

בקיצור, אין מנוס מהדרכה טובה ומהתייעצות צמודה עם רכז הדירות במערך שבו אתה נמצא.

s.o.sנחלת

בס"ד

 

האם למישהו יש רעיון איך למנוע מתוכונים לכרסם כל דבר העשוי מעץ, בסלון? (מסגרות תמונות, בתוך המזגן מלמעלה, כסאות, פינות בארון הספרים,

כריכות ספרי קודש וכו)?

 

זו תקווה קלושה, שכן איננו גוזרים להם את הכנפיים ואנו מוציאים אותם לשעות ספורות כדי שיהנו מהכנפיים שלהם...

אבל אולי יש איזה רעיון (אנו מכסים, אבל אי אפשר לכסות הכל!) - בטבע מן הסתם הם יורדים לאדמה רק כדי לאכול,

כך שהעצה להניח על הרצפה צעצועים מעץ וכד' , לא עוזרת.

 

גם הצעקות: "לרדת מהר!", לא עושה עליהם רושם רב; הם חוזרים מייד וסוקרים אותנו בתמהון.....

 

תודה.

 

אולי לשים לכהאנונימי (2)

יש ספריי לכה שהוא כמו ספריי גרפיטי, מרססים.. אולי החומר או הריח שלו ירתיע אותם, או לצבוע את העץ בצבע

רעיון טובנחלת

אבל זה לא ירעיל אותם?

 

תודה רבה!

אל תתני להם לעוף עד שזה יתייבשאנונימי (2)

אחרי שזה יתייבש מן הסתם הם לא ינסו לאכול את זה... גם אם כן יאכלו אולי זה כמויות קטנות שלא יהיה להם נורא... מעלה סברה לא בטוח שאני צודק

הפתרונות הם לא מנסיון אלא סתם מסברה כנ"ל

תודה רבה!נחלת
לדעתי לאהמקורית

וחומרים כאלה ואחרים עלולים להיות מסוכנים להם או לא שווים את ההשקעה כי לכה לא תמנע מתוכים לנקר ולהרוס והיא לא יוצרת שכבה מספיק עבה שתגן

לדעתי חבל על האנרגיות. תשאירי אותם בכלוב וזהו

או שתשחררו אותם ותקחו בחשבון את ההשלכות

תודה רבה!נחלתאחרונה

אם הם לא יעופו, הם....ישתגעו! הם כל כך משתוקקים לצאת מהכלוב ולהתעופף. הם ממש משוועים לכך. יש להם

ציוצים מיוחדים כשהם מבקשים לצאת. מעולם לא חשבנו, בני ביתי ואני, שככה נתקשר ונאהב ציפורים!

חברים רגישים יקריםייתי ואחמיניה

הקשיבו מה כתב לכם הרב קוק זצ"ל:

(אין לי מקור מדויק, כי אני מעתיקה את זה מספר של דוד בן יוסף ז"ל והוא לא מביא מקורות)

"האנשים הרגישים המרגישים את הנשמה שלהם, חיים הם במעיין שלהם דווקא.

אלה אנשי היצירה, שהחידוש הוא יסוד חייהם, יכירו תמיד את התפשטות מהותיותם, חילוף עצמותיהם הרוחניים,

רק בשטף החידוש, הנולד וזורם לעיני רוחם.

מכירים הם את הנשמה בעומק העצמי שלה, איך היא מזלפת את שטפיה תמיד....."

וואוווו

יפה🙂 יחד עם זאת צריך להזהר מלערב פנימיות תורהקעלעברימבאר

ופסיכולוגיה.

 

לעיתים הסברה של אופי נפשי בתור פנימיות תורה עלולה לגרום לבעיות במקרי משבר.


 

למשל דוגמא אחרת שלא קשורה לעניין, אסור שאדם עם אוסידי יחשוב לעצמו שזה בעצם הנשמה הגבוהה שלו יראה מחטאים ולכן זו תופעה טבעית שלו של נשמתו הגבוהה. בעוד שמה שזה באמת זו תגובה פסיכולוגית.


 

או אדם שמרגיש דיכאון אם לא התפלל בכוונה, זה רע אם יאמר לעצמו שזה בעצם נשמתו הצמאה שלא קיבלה את מזונה הרוחני. לא, אם יש לו דיכאון אז זה דיכאון. לדוגמא

אני דווקא מאמינהייתי ואחמיניה
עבר עריכה על ידי ייתי ואחמיניה בתאריך ח' בחשוון תשפ"ו 2:20

שכל אדם קיבל את מבנה הנפש שלו בתכנון מדויק של הבורא. 

וכן, אם הוא בכנות ומזהה בנפש שלו נטיה, גם היא שונה מהנרטיב המוכר, זוהי נפשו וזו עבודת, בהתאמה למבנה הנפש שלו.

כן, זו תפיסה לא מקובלת, אז אין צורך להוכיח לי את ההפך.. 

זו אמונתי.

שאלה נוספת - יש לך השגות על דברי הרב? סתם, מעניין..

הכל בסדר🙂 לוקח בקלות. רקקעלעברימבאר
מביא דברים על כל צרה שלא תבוא, יש אנשים שיכולים לקחת את הדברים הנפלאים שהבאת למקומות לא בריאים.


בכל מקרה יישר כוח🙂

לא חולק על הרב. רק מזהיר ממקומות שיכוליםקעלעברימבאר
להגיע אם אנשים במשברים מסוימים יבינו אותו לא נכון ויקחו זאת למקומות לא נכונים
אין סתירה בין שני המגיבים. זה היינו הך.נחלתאחרונה
נכון נכוןנחלת

כן. אמת מארץ תצמח. צריך להיות מאוד עם שתי רגליים על האדמה.

צריך להיות....נורמלים.

זה לא תמיד פשוט, לעשות את ההפרדה שעליה דיברת. צריך להתייעץ, לדבר עם חברים,

להתפלל על זה....

אולי יעניין אותך