הרבה יותר קשה לחשוב ולקבל החלטות כשנמצאים בתוך הסיטואציה, ולפעמים אם חושבים ומתכננים בצורה רגועה מראש, אז אפשר לפעול בשעת מעשה 'על אוטומט'.

הכי קל היה פשוט לוותר לו כי אין לי כח למלחמות. אבל גם להשאיר את זה ככה (או דוגמאות אחרות כמו כלי אוכל שנשארים במרפסת וכו') זה פשוט בלתי נסבל.

אני ממש צריך להתמודד חזיתית מולו. ואני לא רוצה.

נשמע שכדאי לך ללכת להדרכת הורים ולקבל כלים איך להתמודד איתו בלי להיכנס חזיתית.

כי נשמע שצה שקורה עכשיו זה ממש לא בריא.

לא בשבילו ולא בשבילך..

שנועד להתסיס את משה ועלול לחבל ביחסים בינהם

זה לא או לברוח או לתקוף חזיתית. זה לא מלחמה.

אולי אני טועה, נשמע קצת בין השורות של מה שכתבת שאתה לא ממש מוכן להקשיב או לשנות.

אתה אומר שהמצב בלתי נסבל אבל הנה אתה מוכן להשאר בסבל רק לא לשנות ואולי לתקן דברים *באמת* בתוך עצמך.

אם חיפשת הבנה בפוסט הזה אז דע לך שהכאב מאוד מובן.

אם בעתיד תרצה עזרה, יש אפשרות לעזור.  

חיבוק על התחושות הקשות.

כנראה יש לך ענינים עם עצמך מודחקים ולא פתורים.

"הגוף שלי לא מאפשר לי" זה לא תירוץ

זה נשמע די אנוכי וילדותי שאתה מעדיף אתה השקט שלך מאשר להיות הורה לילד שלך.

ומה אמא שלו חושבת על זה?

אתם באותה דיעה מולו? לבריאות של הילד מאוד חשוב חזית אחידה.

כדאי שתלכו ביחד להדרכת הורים.

נשמע שמסתתר הרבה מאוד בתוך מה שכתבת והרבה מעבר למה שקורה מתחת למיטה שלו.

בהצלחה

זה בדרך כלל קורה בארועים המוניים ובסיטואציות דומות (אפשר לקרוא פה למטה מן הסתם בשפע כל אחד והאתגרים שלו).  אפשר להגיד על הרבה דברים שהם "חשובים" (גם ללכת לעבודה זה חשוב ובכל זאת אנשים בדיכאון לא עושים את זה). אבל בפועל אנשים נמצאים פה עם מערכת ספציפית וחיים בתוכה.

האם אני מעדיף את השקט שלי? כן. לפעמים. אני לא חושב שזה פשע כמו שאת מציגה אותו. לפעמים זה שקט שאני צריך כדי ללכת לעבודה או לעשות משהו חשוב אחר ולפעמים סתם נגמר לי פיזית. גם זה קורה.

בקשר לתגובת הגוף-

זה תיאור שנכון לכל אדם.

כל אדם "חי במערכת ספציפית וחי בתוכה"

כל אדם והאתגרים שלו.

גוף של כל אדם מגיב לכאבים בנפש שלו ולהדחקות שהוא מדחיק.

כל אדם והבריחות שלו, וההתקרבנויות שלו.

בקשר ל"מעדיף שקט"-

הרבה אנשים מעדיפים שקט במינונים שונים ולא על זה מדובר.

מדובר באדם שנמנע מעימותים וחי בזוגיות, והורה לילדים, ולזה יש השלכות.

זה חלילה לא פשע, הרבה אנשים טועים. אבל כדאי להבין מה קורה ולתקן את הבעיה ולא לקבע התנהלות לא בריאה.

בשבילך ובמיוחד בשביל הילד.

קצת קיצוני לסיפור של ילד עם התקפי זעם אלימים שלפעמים גדולים על ההורים שלו. 

אני מאמינה שהתנהגות קיצונית של ילד מושפעת בראש ובראשונה מהתנהלות של ההורים. הוא בעצם מציב להם מראה.

בעיות התנהגות, התקפי זעם, בבסיסם לרוב נובעים מבעיות בבית.

הפותח לא לבד בזה, זה קורה הרבה מאוד.

לכן ברוב המקרים כאלה מומלץ לטפל קודם כל בהורים. ההתנהגות של הילד היא תוצר.

בהדרכה למשל לומדים פיתוח אמפתיה הדדית. אחד הדברים שמלמדים  את הילד או הנער זה להבין את הרגשות והצרכים של אחרים. וגם ההורים צריכים לפתח אמפתיה שיכולה למנוע אלימות ולעזור להם ללמוד כיצד להתנהל בסיטואציות טעונות בצורה רגועה ומבוססת על הבנה.

ולא להאשים את הפותח חלילה, כל ההורים עושים טעויות וצריכים ללמוד ולתקן. כשמתקנים זה נותן סיפוק אדיר.

להיות הורה זה לא פשוט, זו עבודה מאתגרת ביותר וזו משימת חיינו. באהבה.  

בע"ה נחת וטוב.

שלוקחת מאד מאד ללב כל דבר ונפגעת מאד, גם מדברים מהבן שלי ואפילו דברים שעושים לי בתום לב,

הייתי עושה הכל כדי לעבוד על זה ולהגיע למצב שהילד יתנהג בדרך ארץ ויכבד הורים. הדרכת הורים, טיפול אישי (ואפילו אקמול לכאבי הראש) ועוד. (הייתי מעדיפה הדרכת הורים בסגנון תקשורת מקרבת, כדי כמה שפחות להגיע לעימותים)

גם כי זה התפקיד שלי כהורה, הקב"ה נתן לי את הילד הזה ולכן אני אחראית ככל האפשר לדאוג שילך בדרך הטובה,

וגם כי זה לא יעזור, מה שלא מצליחים עכשיו יהיה גרוע יותר ויותר ועלול להדרדר למקומות שקשה מאד עד בלתי אפשרי לצאת מהם (זה הרי גם עלול להגיע לפגיעה באחרים כמו שהוא פוגע בבית, לפשיעה אפילו ולבעיות נוספות וקשות), ומה שקשה בגיל היסודי נהיה בלתי נסבל בגיל התיכון ובגילאי ה20 ומעלה כבר אי אפשר באמת לחנך את הילד ואין מה לעשות יותר מדי

מה שכן, הייתי מנסה ללמוד איך להימנע מעימות עם ולחנך בדרך שנעימה יותר ולא תגרור אחריה עימותים כדי כמה שפחות להקלע לסיטואציות שאני מתקשה לשרוד אותן

מציעה גם להתפלל על זה, תמיד טוב

לא מציע לקנות לילד ציוד בעשרות אלפי שקלים.

ילדים לא מעריכים ויכולים לגדול בפינוק, כפיות טובה וחוסר כבוד. 

לא קנו לו ברגע אחד. על הציוד עצמו  הוא דווקא שומר מאוד יפה, הבעיה זה הבלגן סביבו.

זאת שאלה אחת וכאב ראש אחד שמפוצץ את הראש אבל יש כאן הרבה חלקים שכדאי לטפל בכל אחד בנפרד.

להתמודד עם עימותים - איך אתה מגיב לעימותים מחוץ למגרש הביתי - מול לקוחות או אנשי מקצוע. זה גם נכנס למקום רגשי עמוק? את מצליח להגיע לנקודה שאתה מרוצה?

להתמודד עם הילד - כשאתם לא רבים אז יש לכם שיח פתוח? כיף לא להיות איתך ולשתף? יש לך סבלנות אליו?

עימותים עם הילד - זה קשור לציפיות שלנו מהילדים - איך היינו רוצים שהם יתנהגו עכשיו, ויותר מזה התהייה מה יצא מהם בעתיד אם הם מתנהגים ככה היום... זאת לפחות הדאגה שמפעילה אותי. מה עושים כשיש עימות עם הילד? איך עוזרים לו לבטא את מה שכואב לו בדרכים פחות אלימות?

ככל שמישהו קרוב יותר אלינו אז המריבה איתו כואבת יותר רגשית. זה קשה קשה. אתה מבטא את זה בגוף כואב וויתור, והילד שלך מבטא את זה בהתקף זעם. וככל שתכנסו עמוק יותק לעימות כל אחד יתבצר יותר בסערה שלו. אתה יכול לגרום למריבות להיות פחות חזיתיות? לדרוש אבל עם קריצה וחיוך? לבטא אהבה אבל גם ציפיות ממנו? זה גם דורש מאמץ אבל אולי הוא יהיה לך נסבל יותר

רק בסוף כדאי לדבר על הבלגן שלו. בהודעה נפרדת

על מה הויכוח בעצם?

אתם רוצים שיהיה מסודר והוא מתעקש על בלגן, או שאתם רוצים שהוא יסדר והוא לא מוכן לסדר בעצמו?

יש כאלה עם הפרעת קשב שמשימה של לסדר ממש מאיימת עליהם, אם הוא כזה אז תשקול לא ללחוץ עליו בזה.

אני יודע שרק אם אני מסדר ביחד עם הילדים - וכמובן עושה 70-80 אחוז מהעבודה - אז הם גם משתתפים. זה יכול להפוך להיות זמן איכות ביחד.

כאן הילדים אוהבים להפעיל שואב אבק או חומרי ניקוי מיוחדים וזה לפעמים מתמרץ אותם לסדר

אולי זאת הדרך של הילד לענות על צורך של פינה משלו, וככל שתתערבו לו יותר זה יותר ייפגע במימוש הצורך שלו. ואז אפשר מראש לרכך התנגדויות ולהגיד שהוא מחליט מה לשמור ומה אפשר לזרוק

ושוב, הצעד הראשון זה להפריד את ההתמודדות לחלקים

הוא ממש נלחם על הבלגן. ניסינו לעזור לו לסדר בצורה שהוא רוצה או לחפש איתו משהו שיסדר (כולל להשקיע לא מעט כסף בריהוט מתאים) וזה פשוט לא התקדם. בסוף הבלגן נשאר.

מה שאמרת על שואב אבק עוזר. אבל בפועל לא מועיל לבלגן עצמו.  זה בסדר שזו הפינה שלו וזה מקום שמיועד להיות הפינה שלו אבל בפועל הוא לא יכול להיות פינה שלו מרוב שהוא מבולגן.

בינתיים עשינו חג-שבת מחוץ לבית במקום שעשה לו טוב ממש עם טבע וכלבים ומה לא. נראה מה יהיה בהמשך.

שב בכיף עם הילד במקום שקט עם גלידה טובה, תדברו על הפינה הזאת. מה הוא הכי אוהב בה, האם הוא מצליח להשתמש במה שיש בה, מה אתה יכול לעזור לו כדי שיהיה לו נוח יותר להשתמש בדברים האלה? האם הוא רוצה לשים אולי וילון שיסתיר את הבלאגן ויצור לו מעיין "הבית של יעל"? אולי נעביר את כל הדברים לארגז גדול עצ גלגלים וכך יהיה אפשר מידי פעם לנקות? אתה לא רוצה להזיז? למה? מה טוב בזה שהפינה הזאת ככה? וכו'.. תשמע קצת את המקום שלו בלי שיפוטיות ובלי למשוך דווקא לכיוון מסוים.

חוץ מזה, ממליצה מאוד על הספר של "לייף סנטר". המפורסם שבהם: "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, איך להקשיב כך שהילדים ידברו" העיקרון שמנחה את כותבי הספר- איך לדבר עם ילדים תוך מתן כבוד לרגשותיהם ומצד שני לא לוותר או להפחית בדרישות אלא לגרום להם לשתף פעולה.

באופן כללי- ככל שנותנים מקום לרגשות של הילדים כך הילד יהיה יותר פנוי רגשית למה שנרצה ממנו או למה שהוא צריך להתמודד איתו.

ולגביך- שמעתי המלצות על הספר "אדם רגיש מאוד". עוד לא יצא לי לקרוא. מתכננת. מיועד לאנשים עם רגישות גבוהה. להבין מה עובר עליהם.

וכן חלק גדול מזה רלוונטי. גם אליי וגם אליו. ספציפית בשרשור הזה הקושי ששיקפתי זה לא הילד אלא המנגנון שלי בסיטואציות האלה שגורם לי להתקפל. שימי לב שלא באתי בטענות לילד ולהקושי שלו.

לגבי הספר - את זוכרת מה העיקרון הבסיסי שלו? יכול להיות מעניין לעוד קוראים וכותבים פה. סביר שלילדים רגישים יש הורים רגישים ולהפך.

אבל זה עוזר בעייני גם להם.

זה גישה חינוכית.

גישה שנותנת כלים להורים איך לדבר נכון עם ילדיהם.

2 דוג' בסגנון של הספר:

ילד נפל. הרבה הורים אומרים: "לא נורא, לא קרה כלום". לרוב הילד ימשיך לבכות.... תדמיינו את עצמכם חוטפים מכה מחפץ שנתקלתם בו בבית ואומרים לכם לא קרה כלום... בטח שקרה! במקום זה יעיל יותר להגיד לילד: "ראיתי שקיבלת מכה. זה באמת כואב! אתה רוצה שאתן לך נשיקה על המכה?/ נשטוף במים/נשים קרח? וכו" אמירה כזאת רואה את המקום של הילד ונותנת לו להמשיך הלאה בלי לבטל את הקושי שלו.

או נשפך לילד משהו. אפשר לכעוס. אפשר להגיד למה לא נזהרת?! או תסתכל לאן אתה הולך! או למה זה תמיד קורה לך?!

במקום זה אפשר להגיד- "אויש. אני רואה שנשפך לך. הנה קח סמרטוט ותנקה". גם לא שפטת אותו, גם עזרת לו לפתור את הבעיה שנוצרה והראת לו שאתה איתו בקושי וגם לא ניקית במקומו את הבלאגן שהוא יצר.

אני חושבת שהחלק הראשון שצריך הוא רצון להתמודד עם המחסום הפנימי. ז״א, הרבה יותר קל לברוח ולא להתמודד ולתת למפלצת להזין את עצמה. אבל מצד שני, אתה הרבה פעמים יוצא ממנו נפסד. גם בדברים שאתה לא מצליח לראות בבירור, כי לרוב אתה עסוק בבריחה מהסיטואציה מה שלא מאפשר להיות נוכח וזה מעמעם גם את ההתמודדות שקשה לנו לגשת אליה, אבל גם את הסיטואציה הבעייתית,. זה לעומת זה, גם בדברים שמחים וטובים זה ככה

השלב השני, הוא הבנה של המנגנון שמפעיל אצלך העימות.  אם זו חרדה, אז לטפל בזה. להכיר בזה שזה שאתה  חווה את הסיטואציה בעוצמה גבוהה ויש לה השלכות, לא אומר שאני לא ניגש אליה. אני יכול לגשת אליה, ובמקביל לטפל בהשלכות. זה יוצר תחושה של מסוגלות והצלחה גם להבא. קצת כמו שריר שצריך לאמן.

השלב השלישי, הוא הטרמה. קודם לעצמך אבל. זה אומר שצריך לכך הכנה נפשית, זמן מתאים, ומטרה ברורה. ז״א, שיהיה לך כדאי אם ניתן לקרוא לזה ככה, להיכנס לעימות כי יש בו תועלת.

זה אצלך. מול עצמך.

בד בבד, אני חושבת שצריך לעזור גם לילד. הרבה פעמים בגלל הבריחה מהעימות, והרגישות, אנחנו מונעים מהילדים שלנו את היכולת לקבל מאיתנו כלים חשובים כמו גבולות, שיח בריא, התנהלות מול קושי, התמודדות.

זו בהחלט עבודה. בעיקר שלנו מול עצמנו. וקודמת לה חוסר שיפוטיות כלפי הקושי, ומצד שני, לא להפוך את חוסר השיפוטיות ל״היתר״ להימנע מהתפקיד החשוב שיש לנו.  

אני קוראת לשלב הזה בחיי כ- התפכחות. נח לנו לחיות בבועה שלנו ולרפד את עצמנו בכריות ההימנעות בשם הקושי, אבל בסוף בסוף - אחרי תהליך, אני יכולה לומר שהרגישות שלי היום יותר מווסתת, ובעיקר בגלל שהתנסיתי בעימות חזיתי מול מה שקשה לי..

עברתי איזשהו משבר כזה מול הבת שלי כשהייתה קטנה יותר (היום בת 6) והבנתי שככל שאברח מהתפקיד שלי, זה יילך ויחריף ואני חוטאת לשליחות שלי בעולם. האמת שלא רק מולה, אלא גם בהתמודדות שלי מול סיטואציות בחיים (והחיים מזמנים לנו ככ הרבה) והבנתי שככל שאמשיך להימנע מהכל, זה רק הורס לי את היכולת להנות מהחיים באמת.  

הרגישות היא יתרון מדהים, כשאנחנו נותנים לה את המקום הנכון בחיינו ולא נותנים לה להשתלט עליהם.

אז נכון, אני לא ככל האנשים הלא רגישים, ויש לי עוד הרבה התמודדויות, ואני מרפדת את עצמי איפה שקשה לי,  עדיין, אבל צעד צעד, ולא הכל ביחד, בקצב שלי, אני רואה שיש התקדמות משנים עברו. ובעיקר, איכות החיים שלי עלתה

יש עדין דברים שאני רוצה להגיע אליהם ולא מצליחה כי קשה לי, ויש ימים שאני מוצפת נורא מסיטואציות יומיומיות כביכול סטנדרטיות, אבל הגדרתי לי נושאים בהם אני מוכנה ללכת על כל הקופה, ועם עבודה ועזרה, אני מצליחה כאמור להתקדם.

איפה אשתך אגב מול הסיטואציה הזו? מה היא חושבת?

וואו. כתבת פה הרבה וצריך לענות סעיף אחרי סעיף. גם משום הכרת הטוב וגם בגלל שיש פה הרבה רעיונות.

בשביל רצון להתמודד (כמו שאת כותבת) צריך קודם להבין ולהגדיר שיש בעיה. כלומר להגדיר שאני מוצף ושהקושי שלי משבית את היכולת שלי לתפקד כשהוא מוצף או בהתקפים. אני חושב שכבר עברתי את השלב הזה ועצם פתיחת השרשור (עוד לפני התגובות) עשתה את זה.

אני רוצה להתמודד. כן. גם כי אני רוצה בפועל (בעוד מישורים לא רק הביתי) וגם כי אין לי כ"כ ברירה. זה שריר שצריך לאמן כמו שאת כותבת.

אני גם אוהב את הרעיון של לעשות ש.ב לפני שנכנסים לעימות. 

מה שאת כותבת על הילד הוא אכן צרה צרורה. וחלק מהעניין. קל מאוד להאשים את ההורים (אותי למשל) אבל האמת היא שלא היה לי כלים לעשות משהו יותר טוב. בגדול עכשיו אני מנסה לעשות את זה ורק תוהה איך.

את מדברת פה על ויסות של הרגישות ועל משבר מול הבת שלך.  יש רשות לשאול על זה יותר?

בגדול אני יכול להגיד שפגשתי את האתגר הזה גם בעולם הגדול, אבל שם הוא הציף אותי והיה לי קשה להתמודד איתו. בעולם העסקי והעבודה למשל הפחתתי את  החיכוך שלי עם עימותים פנים-אל-פנים למינימום (עובד מהבית, לא עונה לטלפונים, רק הודעות כתובות). מטבע הדברים בבית זה לא אפשרי וגם עם המשפחה המורחבת (או המורכבת? ) זה מורכב יותר.

אשתי (נתייג אותה? לא בא לי) הרבה פעמים הייתה נכנסת איתו לעימות על נושא שחשוב לה, ואז כשמתחיל העימות הפיזי מזעיקה אותי כדי שאעזור לה להתמודד. זה לבד היה קשוח מאוד כי הרבה פעמים אילו היו התמודדויות שלא חפצתי בהן ובטח שלא היה לי יכולת להכיל אותן באותו רגע. לעיתים לא הייתה ברירה (אלימות פיזית קיצונית. דלת הבית שלנו מבחוץ נראית כמו אחרי פיצוץ של רימון רסס)  והיה צורך בגבר עם כח פיזי כדי להפעיל סמכות. לפעמים פשוט קיפלתי את הנושא העקרוני העיקר שיהיה שקט. אם כי לא רציתי להתמודד ואם - כאמור - שלא יכולתי.

ותודה.

מתחבר לקושי להתמודד עם סיטואציות "סטנדרטיות". אולי אחת הסיבות שברוך השם יש פה רק שני ילדים ואין יותר.

לגבי העניין עם הילד- אני חושבת שזה חורג בהרבה מסיטואציות ״רגילות״ ולעניות דעתי מצריך התערבות של אנשי מקצוע ובזהירות אומרת, אולי גם של בריאות הנפש

אין לך מה להרגיש אשם, ולפעמים זה לא רק ענין של גבולות, מהכתיבה שלך נראה שזה מקרה שבו ״רק״ אהבה ושימת לב וגבולות פחות מתאימים, ולו רק בגלל שזה כבר דפוס שהתקבע. והגיוני שאין לך את הכלים להתמודד עם זה. ולא רק בגלל שאתה רגיש

לגבי שאר הדברים - נשמע לי מהקריאה שלך, שאתה מאוד מנותק מהחוויה הפנימית שלך. ז״א, אתה עושה דברים כדי לעקוף את הקושי, אבל לא שם באמת אצבע על הקושי כדי לדקור את הנקודה שמטרגרת אותך ולפתור אותה. במקרה כזה, צריך לעשות ״הכרות מחדש״ עם המערכת לדעתי. זה מה שאני עשיתי ועושה. ז״א, לא רק לשים לב למקומות שקשה לי, אלא להבין מה זה גורם לי להרגיש מעבר להצפה

אצלי ספציפית זה הציף חוסר בטחון עצמי, חוסר ערך עצמי, ביקורת עצמית קשה, וחרדה. בנוסף לפחד מביקורת, ולדפוס של ריצוי. 

עד שלא טיפלתי בשורש, לא הוקל לי, וזה שילוב של גוף נפש. כי הרבה פעמים התסמינים ככ קשים שאין לך כח לנבור בבעיה אלא אתה רוצה רק ״לכבות״ אותה ולברוח.

ברמה הפרקטית - טיפול בחרדה, עבודה על ערך עצמי ודימוי עצמי, שחרור מאמונות מגבילות, הבנה של הצורך שלי וקשב לעצמי, וחשיפה מבוקרת שמאפשרת התמודדות עם מה שקשה לי

מול הבת שלי - כאמור, היו לה התנהגויות שהיה לי מאוד קשה להכיל. ברמה הפרקטית, היא הייתה לא מווסתת רחושית ורגשית. ברמה הרגשית, היא לא הצליחה לבטא צורך בתשומת לב בעיקר. והיא הייתה מפעילה אותי נורא עם צרחות ועם התנהגויות מעצבנות, על כל דבר בערך, ואני כהרגלי - ברחתי/ התמודדתי לא נכון וחיפשתי להשתיק אותה במקום להבין שאני צריכה לענות לה על הצורך, כי לא יכלתי לסבול את הדרך שבה ביטאה את הקושי שלה (אני גם עם וויסות חושי)

והבנתי שאני חייבת לעשות עבודה ולהיכנס לעובי הקורה.

בגלל שהעבודה שלי התחילה עוד קצת לפני, זה הצטרף לעניין, והצלחתי להשליך מתחומים אחרים גם לפה. וכמו שכתבתי לך: הכנה והטרמה עבורי בעיקר. עיבוד של החוויה לפני ואחרי. לדעת להרפות מתי שלא מתאים. אם אני לא במצב רגשי לעבודה כרגע, זה אומר שאני יכולה יותר להרוס מאשר לשפר ולכן שב ואל תעשה עדיף, אבל לא לעצור לגמרי אלא שוב לווסת את עצמי ולחכות להזדמנות הבאה.  חשיבה מראש ולמידה על דרכים להתמודדות והבנה שזה תהליך של שתינו. 

לילד יש את הקושי שלו.  (את לא טועה פה). בכוונה לא כתבתי את זה באריכות כי הוא לא העניין. יש פה עוד אתגרים מסביב. הם לא קשורים לנקודה שאני מבודד עכשיו.

לגבי שאר הדברים - אני לא מנותק מהחוויה הפנימית. זה נכון שהייתי כזה בעבר. המציאות שלי כבר שינתה. חלק מהפוסט הזה נכתב בגלל שהבנתי שיש פה עוד משהו.

מסכים עם כל מילה שנכתבה שם בנוסף. חלק מהדפוסים שם  צפו אצלי כחלק מהעבודה הרגשית. לפעמים הצלחתי יותר, לפעמים פחות.

מסכים גם על המשפט של "טיפול ברגש" והמשכו.

מעניין מה שאת מתארת על הבת שלך. נשמע שעשית שם ממש מסע עם זה. איך זה השפיע על הילדה ועל הדינמיקה בבית?

תודה. אחרי הכל.

הזה, כי אני לא קוראת פה הרבה, ובגלל שכתבת שאתה רק עכשיו עם פתיחת השרשור מבין את זה, זה מה שהיה נראה לי

בכל אופן, משמח שכך

לגבי הילדה - זה עזר פלאים האמת

הדינמיקה איתה היום הרבה יותר נוחה, בעיקר בגלל שלמדתי שילדים, כמו חלק מהמבוגרים, הרבה פעמים מתקשרים קושי בצורה לא מילולית, או בצורה שלא נראית קשורה לקושי שלהם בכלל

על זה שמתי את הדגש בעצם. וזה עזר גם לי עם עצמי, מאוד.

ברגע שהבנתי את זה, יכלתי לצפות מה תהיה התגובה שמצופה ממני בערך, ולהכין את עצמי לזה שעכשיו היא צריכה ממני חיבוק/ נשיקה/ שבכלל היא עייפה או רעבה אבל לא מצליחה לבטא את זה

ברגע שלמדתי אותה, לא חיכיתי למשבר שיגיע, אלא עניתי לה על הצורך עוד לפני, וזה כמובן עזר גם לי כי כשהיא לא צורחת את חייה אני פחות מטורגרת וזה היה בזמנים שיותר נוחים לי, וממילא זה גם פחות הגיע בהמשך.

במקביל, גם עזרתי לה לתמלל את הקושי והיום היא יודעת בעצמה לבוא לבקש ״מילים טובות״ כדבריה. רוב הזמן לפחות. 

אז בעצם היום את חיה איתה ועם הסיטואציה הרבה יותר בטוב. איזה כיף.

האמת היא שיש המון מה לכתוב על כל פרט שכתבת מהמקרה.

אבל הצורה שבה אתה מתאר את זה - לא באמת מאותתת על צורך בהדרכת הורים (גם אם צריך בהמשך, לא יודע).

האיתות הכי גדול מכל מה שכתבת זה - תגובת הגוף.

אם הגוף מגיב בכזו עוצמה עם הנפש - מסתבר שיש כאן התנייה נפשית-רגשית ביחס לסיטואציה הזו (לפחות) של עימות. 
זה אומר שזו לא פונקציה רק של השקפה, מחשבה ספציפית או תפיסה חינוכית (שהדרכת הורים יכולה לעזור מאד), אלא סיטואציה רגשית שהגוף מגיב לה והגוף מגיב כך - כי הוא שומר סיטואציה דומה מהעבר והבריחה מעימות - היא הדרך לשמור על עצמך בטוח. זה חומר לכמה פודקסטים, כתבתי אותו במשפט...

זו בשורה ממש טובה שברור לך ההרגשה הגופנית - כי זה המפתח שממנו אפשר להיכנס פנימה. אם תרצה תבדוק שיטה בשם "התמקדות", גם פסיכולוגים משתמשים בה.

יש מטפלים ברמה מאד מאד גבוהה, מטפלים רגשיים (לא חייב פסיכולוג, גם אם הוא יכול לעשות גם את העבודה) שיכולים דרך החוויה הגופנית - לעזור לך לפתור את זה.

גם אם לא תפתור הכל - עדיין תוכל לשחרר נקודה שככל הנראה ממש כואבת, מציקה ומשתלטת על קבלת ההחלטות שלך.
יש הרבה שאלות: איך אתה בסיטואציות דומות? איך הבן שלך בסיטואציות אחרות? האם הוא מאבחן ADHD? האם אתה? צריך באמת להכיר אותך כדי לתת לך עצה מתאימה.

אם היית כותב: הילד לא מוכן לסדר את החדר - מה עושים? בלי כל התיאור של התגובה הרגשית שלך ותחושת העימות המחזורי - הייתי אומר הדרכת הורים יכולה לעזור.

אבל התיאור הרגשי שלך תופס מקום משמעותי הרבה יותר מהעובדות היבשות של המקרה.

לכן  לדעתי הדרכת הורים (בטח בשלב זה) היא בזבוז זמן וכסף.

לך על טיפול רגשי. אם תרצה המלצה למטפל (ואני לא מטפל ולא מרוויח כלום רק לעזור ) - פנה בפרטי.

נ.ב. ה' יתברך רוצה שנתקדם. סבל ואתגרים - מניעים אותנו להתקדמות. אז הבן שלך מצביע על נקודה כואבת משמעותית... הבשורות הטובות הן שטיפול נכון בנקודה - ישחרר כל כך הרבה תחומים אחרים בחייך שזו ממש הארה לחיים טובים יותר.

נ.ב. 2 אם מצבך הכלכלי לא מאפשר מטפל או פסיכולוג - הייתי מציע לך שיחה עם בינה מלאכותית (כן כן...) אבל צריך להיות דוגרי עד הסוף ולעזור לו יותר לדייק את התשובות שלו.

למרות שלדעתי - אם לא היית מעולם אצל מטפל (ואני מנחש קצת שלא?... אולי אני טועה..) יהיה קצת יותר קשה לעשות שיחה באמת מועילה. מה גם שהוא לא מתוכנתים להגיד דברים שלאו דווקא תרצה לשמוע (לדעתם!), אז לכן אפשרות פחות טובה, בטח בשלב זה.

מרגיש לי בכיוון לגמרי.  צריך עוד  הרבה מחשבה. 

אין טעם להמשיך בריטואל זה לא עושה כלום סתם מעצבן. שב איתו בנחת ותשמע מה יש לו לומר. לא לפסול יעוץ של איש מקצוע. אתה יוצא מהכלים והוא שובר חפצים. אתה צריך למצוא את הדרך לא להיות מוצף. וזה כנראה לא רק מול הבן שלך. איפה אישתך בסיפור הזה?

אתה צריך אולי להבין מה אתה באמת רוצה / חווה שם 

ידיהם ובכל משאלותם לשטובה!       ה' היטביב ברצונו חומו תציון

באמת אף פעם לא שמעת על זה?

זה נכון לכל אומנות לחימה לענ"ד.

היה על זה כתבה ברגע של חוכמה לא מזמן.

חושבת ששאלתי כי ראיתי את הכתבה הזו והתרשמתי.

משעשע והפעם זה משלנו...

שבליל שבת המשפתי הדתי הראשון שלהם, הם פיזזו ושרו באושר סביב שולחן השבת, ואז הוסיפו בהתלהבות גם תוף וגיטרה. השכנים נחרדו

ממש שימחת

נעתקה נשימתי

ולא הצלחתי להפסיק באמצע!!

אבל איך הבאת את זה לפה כסרטון?

חשבתי: אולי זה לא מתאים לפורום הזה. אולי זה לא.... צנוע מספיק או משהו...

אני כל כך נהנית מזה. במצב רוח עגום אני צופה בזה שוב ונהנית....עד הגג!

אז קודם עני לי אם ענית ממקום טוב ואחר  כך אגלה לך איך הבאתי...

שבת שלום!

אוי באסה שלא היה ברור.

נהניתי מאוד. כתבתי בפרוש שלא יכולתי להפסיק באמצע

זה ביוטיוב. לפעמים עולים דברים יפים. ואת המכוערים - חוסמים.

שמחה שנהנית. כבר חשבתי שהעליתי משהו לא שייך ואף אחד כמעט לא מגיב מתוך נימוס.......

את רוצה לעשות טוב. זה העיקר!

כסרטון ולא קישור

אם הכוונה ללינק המופיע מעל המופע למעלה, אז את בטח יודעת:

מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C עוברים למקום

הרצוי, לוחצים קונטרול V וזה כל הסיפור.

אולי את מתכוונת מדוע לא הופיע הלינק בתגובה?

אין לי מושג. המכשף שלי מאוד מוזר ויש לו אישיות

משלו...

אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה

מאוד שנהנית!

המעט שאני יודעת הוא שכשרוצים להעביר משהו  - לוחצים על הכותרת של ה"משהו" למעלה (לא השם המופיע מתחת לתמונה/מופע,

אלא למעלה ממנה, לוחצים CTRL C וכך  מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C , עוברים למקום שאליו רוצים להעביר ולוחצים

קונטרול V. וזהו!

קישור ברור שאני יודעת להעתיק.

ולגבי זה: אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה

אני הכי כזאת בעולם. אספר לך משהו באישי

הפיכת קישור (URL) פשוט לסרטון שניתן לצפייה ישירה בתוך פורום או אתר (תהליך שנקרא Embedding) מבוססת על כמה טכנולוגיות שעובדות מאחורי הקלעים. 

איך זה עובד: כשמשתמש מדביק את הקישור בתיבת הטקסט ושולח את ההודעה, השרת של הפורום מזהה שמדובר בכתובת של יוטיוב.

הפנייה ליוטיוב: השרת של הפורום שולח שאילתה אוטומטית לשרת של יוטיוב ואומר לו: "היי, יש לי פה את הקישור הזה, תביא לי את הקוד להצגה שלו".

התשובה: יוטיוב מחזיר קובץ (בפורמט JSON או XML) שכולל את כותרת הסרטון, שם הערוץ, ובעיקר את קוד ה-IFrame (המסגרת) שמאפשר להציג את הנגן.

רק מדבר את השפה שלו (:

סליחה, לא התכוונתי, אבל זה חזק ממני

ואין שום סיבה להרגיש מעצבנת

להיפך. מכל מלמדי השכלתי 🤗

ציניות זה דבר פוגע ממש

🫂

כדאי לוותר על העזרה של אמא, אם היא מלווה ב"רעל"?

אמא שלך, כמו כל אמא, וכל אבא היא בן אדם שעבר כנראה דברים, או שלא ידע איך לעבוד

על עצמו..... הורים שפוגעים זו הפגיעה הכי קשה, לענ"ד.

אם היא היתה על כסא גלגלים עם הערות מרות כאלה, האם היית נפגעת באותה מידה?

אולי קצת פחות? האדם - מר לו אז הוא משפריץ את זה החוצה, מה לעשות...

כשמתבגרים יותר, לא אומר שאין צלקות ומרירות וכעס, אחרי הכל, זה פגע לנו בחיים,

בשמחת החיים, בבטחון העצמי - אבל יש אולי קצת יותר חמלה: היא אמנם אמא

שלנו אבל היא גם אדם בפני עצמו עם כל ההיסטוריה שלו. זה, אני סבורה, עוזר

לנו להרגיש קצת יותר חמלה, הבנה, סליחה....

מיכל ולנשטיין , באחד משיעוריה, מסבירה נפלא מערכת יחסית כזו. היא קושרת

את זה לתיקון. תיקון רוחני. מהשם. כדאי מאוד לראות את השיעור, הוא נותן

נקודה למחשבה. (אמנם זה נשכח אחר כך אבל בכל זאת...)

ואגב, באמת יותר נוח לקפל כביסה בישיבה וגם יותר טוב לרגליים...

וזה לא אומר שמשהו פגום באי קיו שלנו אם אנו רגילים אחרת....

יש הרבה דברים שיכולים לגרום לנו  (או לאחרים) לפקפק באי קיו

שלנו....לא רק קיפול כביסה בעמידה....

מפאת כבודי וכבוד הציבור, לא אביא דוגמאות...

אגב, למה לא לשתף אותה בהרגשה שלך? אפילו אם

היא תתעלם ולא תתייחס....במשך הזמן היא תפנים את

זה, אני חושבת.

ובכל זאת, היא באה לעזור. אז אמרה. העיקר שהכביסה קופלה!

אומר לך דבר נוסף. לא כהטפה. מהנסיון שלי.

אחרי שהורי נפטרו, היו לי הרבה חרטות ויסורי מצפון

שהגבתי בכעס, בזלזול, בחוסר כבוד, שעניתי בחוצפה

כשנפגעתי, וכאלה....

עד כמה שאת יכולה (וזה לא סותר את השיתוף שלך

בהרגשת העלבון שלך!), נסי לכבד אותה קצת,

להבליג (מתוך התאפקות של כח ובגרות) להערותיה

המרות. מסכנה, אם קח היא מגיבה. היא אולי משליכה

עלייך את מה שהיא חשה כלפי עצמה. מסכנה.

ואם אפשר, לאמר לה מילה טובה לפעמים, אפילו

אם תגיב בדחיה וציניות. אדם הוא אדם.

שבת שלום!!

לא תהיי הקרבן המושפל אלא המבוגר החומל, המבין...

באמת פוגע.

זה קורה הרבה?

אם כן, אולי לצמצם זמני מפגש איתה.

מצד שני לקראת כל פגישה איתה ושיחה לבוא מוכנה, בעיקר בפן הנפשי, לקחת בערבון מוגבל.

זה הרבה עבודה עצמית, בסוף העניין מול אמא מוכר לרבים וטובים

וקשה לי לנהל אותו.

היא גרה גיאוגרפית קרוב אליי מאוד. נסיעה של חמש -7 דק. אני אחרי לידה ויש לה רצון טוב לעזור ,היא פשוט מצלצלת בשעה 7 וחצי בבוקר ואני עוד עם חוסר שינה של הלילה מטפלת בתאומים בני חודשיים.. אני מתעוררת עם דפיקות לב חזקות מהצלצול הלא מתואם הזה ,היא מביאה לי אוכל שהיא עושה, מתחילה לקפל כביסה והיא כאילו רוצה שאני אשב איתה עכשיו לדבר וכאלה .. מי יסביר לה שאני בקושי יש אותי ? אחרי טיפול של לילה שלם, זה קם לאכול, טיטול, נרדמת לחצי שעה ,השני קם טיטול הנקה מטרנה גזים וכו וכו . הרבה אני לא מעירה את בעלי כי צריך להיות ערני לעבודה.. היא מגיעה בלי להודיע תמיד, בהפתעה.. מעירה לילדים למה הם עושים רעש וצועקים ושהם לא מחונכים וכל מיני דברים מגעילים. מי מדבר על כך שהיא לא מזמינה לשבתות או חגים כי היא טוענת שהיא חולת ניקיון .. וכשלא מזמינים אותה אז למה לא מזמינים אני רק אדם אחד... לא מפריעה... כאילו נמאס לי כבר לנסות להבין את הבן אדם וללמד זכות ולהיות רק אני הבסדר. שלא לדבר על סכסוכים שהיא עושה בין האחים ... שקרים המצאות וכו .. קשה להבין את המניעים שלה אבל התוצאות בכלל לא מזהירות. בכל מקרה, לקפל כביסה בעמידה או ישיבה זה בחירה של אדם מה שנוח לו, וזה לא קשור בשום צורה לרמת משכל . ולהגיד לבן אדם שהוא מפגר ,קל וחומר לבת או לבן שלך, נשמע לי דבר נוראי ....

שהיא שאלה רב גדול מה לעשות כשאמא אומרת לה.... (משהו מדכא ולא נחמד, בלשון המעטה).

הוא אמר לה: זה לא בגדר מצוות כיבוד הורים ( לספוג או להכיל את זה).

למה שלא תנתקי את הטלפון כך שלא תעיר אותך מוקדם?

למה שלא תגידי לה שאת ממוטטת ושאין לך כוח?

אם כי לא נעים לך, אז את מ שלמת מחיר...

שימי לזה גבולות, אני חושבת.  זה גם לא

לטובתה שהיא מעוררת עלבון ופגיעה.

סליחה על ההטפה קודם. כשפירטת, הבנתי יותר.

וכשהיא מעירה, להגיב בקרירות. כדי שתבין.

(את זה שמעתי במו אוזני בתכנית רדיו, כשזו שעלתה לשידור התלוננה 

על התנהגות והתייחסות לא יפה מצד האם. הוא אמר: תראי לה

קרירות ומילים קרירות, שתבין. אין מצווה להיות אסקופה נרמסת..)

ומזל טוב! ובלי עין הרע,  תאומים! איזו מתנה!

וכן. זה מאוד קשה. 

סתם רעיון, אולי לא מתאים: אפשר אולי במשך הלילה לתת להם

מטרנה או משהו כזה?

השינה שלך גם חשובה. את צריכה כוח!

מקווה שלפחות את מצליחה לישון במשך היום.

יודעת שיש משפחות שלוקחות שמרטפית לילית

למשך הלילה?  אם זה מתאפשר לכם כלכלית...

שווה הכל.

באמת. לא חושבת שזה נורא שהקטנים

ינקו רק במשך היום. הבריאות שלהם אמנם

חשובה מאוד, אבל....גם של אמא שלהם!

תזכו לגדלם לתורה, חופה ומעשים טובים!

עוד שני יהודים. כיף!

בס"ד

בעצם מטרנה בלילה לא כל כך תעזור לך כי בין כך ובין כך את צריכה לקום...

אפשר אולי להעיר את התאום השני כשהראשון מתעורר כדי לאכול?

אם פעם אחת יקום בעלך, זה יהיה נורא קשה לו למחרת?

אני בעד. גם נפשית, שיתוף פעולה, יכול להועיל. לשאת

עול עם חברו....

זה רק את יכולה לדעת; אם זה נובע מאיזו קושי מצידך

לעמוד על צורך שלך, או שבאמת יהיה למחרת ממוטט....

אם את יכולה לישון למחרת לשבעה, אין בעיה...

שכנה שלנו, נתנה את התאומים למעון כדי שתוכל

לנוח בבוקר. יש ילדים נוספים והיא הרגישה שאי

אפשר להכיל ולטפל בהם כך.

העיקר, תחשבי באמת מה כן יכול לעזור לך,

ואם זה אפשרי, לעמוד על זה בנעימות.

שבת שלום!

אולי תפני את הקושי שלך לפורום של

לידה והריון? נשים שם בטח יוכלו

לתת עצה טובה. 

לא רק הטלפונים, היא פשוט מופיעה לי בבית מצלצלת בזמזם של הדלת .... אמרתי לה על זה והיא הבינה ושמה לי ליד הדלת את האוכל ..

ניסיתי להעיר באלפי דרכים על ההתנהגות

אבל היא מתקרבנת והופכת את זה עליי ...

לגבי התאומים ברור , אני משלבת גם הנקה וגם מטרנה ,אחרת זה בית משוגעים 😅

על לידת התאומים. ברוך ה שיהיה רק נחת.

תיארת פה מציאות באמת קשה. מאתגרת.

יש כאן ממש חיבוק דב לפעמים והוא מאוד קשה. מבין אותך לגמרי. לצערי מכיר את זה מקרוב וזה ממש מאתגר בטח אם זה מגיע יחד עם הטפות וציניות פוגעת כמו שסיפרת בהתחלה.

אני מבין ממך שגם לשאר האחים קשה איתה?

ניסית להפחית תקשורת? או לומר לה לא להתקשר בשעות מוקדמות כשאת בעצמך מותשת מלילות ללא שינה?

תכלס היא יכולה לעזור (אם מתאים לך) והיא לא צריכה שתעבירי לה את הזמן.

מצד שני, אולי הבדידות באמת קשה לה והיא מנסה להפיג אותה איתך, הבעיה שהיא עושה את זה בדרך לא מתאימה לך ולא בכלל. מובן ממש ממש התיסכול  שלך

זאת בעיה בדפוס ההתנהגות.

יש לה בעיות בקשרים עם כולם. אחים, ילדים, שכנים, בעבודה.

תמיד היא מוצאת את הרע ומגדילה ומנפחת. כל טלפון שלה ששואלים לשלומה תמיד היא מרגישה לא טוב, היה לה לילה גרוע וכו' ,מרגיש שהיא מתעקשת כל הזמן להיות בעמדה של קורבן. אף פעם לא שמעתי ממנה שהיה לה יום טוב.

זה מאוד מאוד משפיע עליי לרעה לכן ניסיתי בכמה דרכים לצמצם, אני לא עונה לכל שיחה שלה. מתוך 4 פעמים שהיא מתקשרת ביום אני עונה רק לטלפון אחת וכל השאר בווצאפ. .

השם יעזור.

התופעות האלה היו גם לפני שאבא נפטר והיא התאלמנה?

תמיד היתה כזאת?

יכול לגמרי להבין. זה באמת קשה מאוד ולאנשים רגישים על אחת כמה וכמה, ואת עוד אחרי לידה אז זה גם לא פשוט.

בעניין הדלת שכתבת בהמשך, פשוט להמשיך להעיר לה. פייר, בכלל לא מנומס.

אולי העלית פה משהו

אבי נפטר שהייתי ילדה ואני לא זוכרת איך אמא התנהגה לפני. יכול להיות שההתנהגות שלה החריפה לאחר מכן .

אני כאילו יודעת מה אני אמורה לעשות ואיך להתנהג איתה אבל בזמן אמת אני רואה רק את עצמי ואת העלבון שלי.

היא אישה טובה בבסיס שלה כעיקרון

היא גידלה אותי לבד מגיל 8, לא החסירה דבר ודאגה לי להכל . אבל משהו בציניות ובעקיצות ויציאות ללא כניסה שלה לא עובד לי. אני אדם רציני שיודע לצחוק ,אבל לא על חשבוני אם זה משהו שאין מה לצחוק עליו וזאת ירידה . מקווה שהשם יתן לי כוחות להסתכל עליה בחמלה ופחות בהאשמה כי היא באמת חסרת כלים . תודה על התגובה!

שגם אם היו תופעות כאלה לפני שאבא שלך נפטר אז אולי זה החמיר מאז. הרגשת הבדידות משפיעה מאוד, למרות שעדיין הייתם כילדים בבית איתה וזה לא שהיא היתה לגמרי לבד, ועדיין.

בכל זאת את מוצאת בה גם נקודות חיוביות וזה מאוד חשוב לראיה שלך אותה, ואני לגמרי יכול להבין את הקושי בהתמודדות מולה עם ההתנהגות שלה, זה בהחלט קשה, קל וחומר לאנשים עם רגישות גבוהה.

צריך המון סבלנות. עבודה עצמית.

המודעות שלך למצב חשובה מאוד דווקא עבורך. אולי גם לנסות לראות איך את מצידך מצליחה להתמודד מולה, בהכנה נפשית ואישית שלך לפני מפגשים איתה.

וכמו שכבר חשבת בעצמך אולי גם ריחוק גיאוגרפי ממנה יכול להיות פתרון אבל עדיין לא להשאיר אותה לגמרי לבד.

זה טוב מאוד שאת מודעת

וחשוב לשים גבולות

האמת הייתי שוקלת להתרחק אם זה אפשרי

לעבור לגור רחוק יותר

יודעת לשמור גבולות; זה טוב מאוד.

ווטסאפ זה הכרחי? כלומר, אפשר גם איתו לעשות לפעמים כמו עם הפלאפונים שאת מסננת?

היא פשוט כנראה רואה תמיד את חצי הכוס הריקה. זה אולי מהילדות שלה או גם אופי..

שמעתי שיעור מאוד מאלף על כזה דבר מהרב יואב אקריש (אם אני לא טועה); הוא קישר

את זה להבדיל אלפי הבדלות לגישה של המן שהיה לו כל כך הרבה ובכל זאת אמר:

"וכל זה אינו שווה לי..." - תמיד מתמקד על מה שאין, על מה שחסר..

כמובן הוא התכוון לכולנו, במיוחד לאלה בינינו שמתמקדים תמיד על החסרון,

על כמה שהכל נורא, כמה שהעולם נורא, כמה שהחיים קשים...

שיעור מאלף, לדעתי. (גם אני  צריכה ללמוד את זה....)

השאלה איך אפשר לעזור לאמא להגיע למודעות הזו לגבי התכונה הזו.

אולי בדרך עקיפה? למשל, אם אחת ל...היא כן אומרת משהו חיובי

(אפילו לגבי התינוקות - כמה הם חמודים או משהו אחר), לשקף

לה את זה: אמא, כמה נחמד שאמרת את זה, זה עושה לי כל כך

טוב. זה כל כך משמח..

או אפילו על ההופעה שלה: איזו שמלה יפה אמא, יש לך

טעם מעולה! 

על האוכל שלה: אמא, אני כל כך מעריכה שאת מביאה לנו

אוכל, זה כל כך מקל! וזה כל כך טעימממממממממממ!

היא בודאי תבטל את זה בהנף יד מזלזל, אבל אל

תתייאשי ותמשיכי כך. עם סבלנות ולנסות להוריד

כמה אחוזים מהרגשת הפגיעה שלך. הרי את רואה

וזה ברור לגמרי שמה שהיא אומרת זו השלכה שלה

מעצמה; 

איך נאהב אחרים כשאיננו יודעים לאהוב את עצמנו?

מה עוד שהילדים - אנו רואים אותם כבבואה שלנו

אז כמו שאנו מתייחסים לעצמנו, כך גם אליהם...

זה קלאסי. לצערי.

זה לא יעבור מהר; תביני, זה מושרש ולא פשוט לשנות

את זה. אבל טיפין טיפין...

נראה שהיא מחפשת תשומת לב, אבל בצורה שלילית,

שירחמו עליה...

כנראה שהיא רואה את עצמה ככישלון. גם הנישואין

שלא הצליחו. כנראה גם בהם חיפשה תשומת לב

שלילית.

אדם מאושר, אדם שטוב לו, לא מתנהג כך. לא?

אפשר גם (בחיוך אבל באסרטיביות - אני מקווה

שזה לא נוגד כיבוד הורים), כל פעם שמתחילה

שיחה שלילית שלה, לאמר: אמא, קודם כל

אני מבקשת שתגידי משהו טוב. משהו חיובי.

בלי זה, אני לא יכולה להקשיב למה שאת אומרת.

האם אפשר לפעמים להעניק לה חיבוק

כשהיא מביאה אוכל או דבר מה אחר

ולאמר: אמא. את נהדרת. את אמא נהדרת!

כן. זה קשה, אבל שווה להתאמץ בשביל זה,

אני חושבת. היא ואתם נמצאים עכשיו

בדפוס שלילי בינה לביניכם - תקועים באותו

דפוס. 

חושבת שאם מושכים חוט קטנטן מהפקעת

הלא נחמדה הזו, קטנטן ככל שיהיה -

הביקורת תפחת, אני חושבת.

כי היא תרגיש אהובה. שווה. מוערכת.

כי כמו שזה עכשיו, זה אותו דפוס חוזר:

היא מתנהגת בצורה מעצבנת, את מתרגזת

ונעלבת, אז היא שוב מרגישה כישלון

(אפילו שהיא לא אומרת את זה) וזה

גורם להיות שוב מעצבנת, מן מעגל

כזה שלא נגמר וחוזר על אותו דפוס שוב

ושוב (ואת שוב נעלבת ואז היא שוב....)

כמו שעכשיו, רע לך וגם רע...לה.

למרות ההערות הלא נעימות

הרי ברור שהיא לא חושבת ברצינות

שאת עומדת בשעת קיפול כביסה

כי האי קיו שלך לא משהו...

ברור שהיא עושה השלכה

ומשפריצה את המרירות שלה.

בא נהיה חומלים ונדייק:

את הכאב שלה.

זה יהיה חסד עצום איתה

אם תוכלי להחמיא לה טיפה.

קצת. קצת.

תגידי, מה בדבר ללכת שתיכן

למשהו שאתן אוהבות? לפחות

את? (ייתכן שהיא תגיד שהיא לא

אוהבת דבר, אבל אין ספק שהיא

כן יכולה להינות ממשהו)

בית קפה, רק שתיכן? (עם בייביסיטר לתינוקות)

גלידה ביחד?

מוזיאון?

קניית בגדים (לה או לה ולך - אפילו משהו קטן,

איפור לא יקר, בושם....אבל ללכת לבחור יחד!)

בלי הילדים. רק היא ואת.

אפשר לשוחח. אולי היא תפתח את ליבה,

אולי תרגע במפגש נעים ביניכן, בבית קפה

או מקום נחמד, אחר, אולי מוזיאון אם היא

אוהבת, ספריה, כל מקום שאפשר להיות

רחוק מהלחצים היומיומים של הבית...

ולקחת את הזמן שלכן , מספיק

זמן, שלא תרגישו לחץ לשוב מהר הביתה..

כל מה שאת יכולה לעשות, מצידך.

כי אי אפשר להוריד את החומות

שלה בבום!

וגם מן הסתם אי אפשר לאמר

לה ללכת להעזר בזה. לא כל אחד

פתוח לזה.

היא צריכה יחס. היא צריכה שיבינו

אותה ולא ישפטו אותה. היא שופטת

את עצמה כנראה מספיק, על אף שאת

לא רואה את זה והיא לא מראה את זה.

אולי מאוד ביקרו אותה פעם וזה

הפך לה לטבע שני?

להתראות. פורים שמח! בשורות טובות!

על הטיפים ועל התגובה הארוכה, ממש מעריכה את ההצעות

אין ספק שחלק מהדברים שכתבת ניסיתי לא פעם, יש לה לצערי כנראה אופי נורא נורא שונה משלי, נורא פרימיטיבי עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה דחייה ממנה . אני מבינה שאני בן אדם מאוד רגיש ולכן אני לוקחת את הדברים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית מכל אדם אחר רגיל. זה משהו שאני צריכה לעבוד עם עצמי, פשוט לקבל אותה ולא להתבייש בה אולי... להבין שהיא באמת דור אחר ולא אצליח לשנות אותה . אולי רק אצליח לגרום לה להרגיש קמת יותר טוב, קצת יותר אהובה.  תודה רבה על הדברים ❤️

שההשכלה לפעמים,  אצלי לפחות, מביאה להרגשה של התנשאות. אבל מידת החסד של ההורים,

הלב הטוב, המסירות, היכולת להסתפק במועט ולא לנטות אחרי מותרות ובילויים.....הלוואי עלי.

השכלה לפעמים מפריעה לענווה, להרגיש את הקב"ה באמת....כך שאולי אולי...אנחנו הם

הפרימיטיבים ולא הם. תלוי מאיזה צד מסתכלים....

להודיע שהיא מגיעה או לבקש אם אפשרי זה לא משהו שהיא מכירה. אני ממש סובלת מזה.

היא גם לא מחכה שניה שיפתחו, היא פותחת את הדלת ,הדלת אצלינו ביום לא נעולה ..

הערתי לה על זה מס פעמים . אין עם מי לדבר.

מרגישה שיהיה לי טוב פשוט לעזוב לעיר אחרת,  גם כך  אני גרה במקום נורא יקר

אז אולי זאת הזדמנות .

קודם כל חיבוק,

מכירה את סוג הטיפוס הזה יותר מידי מקרוב,

זה קשוחחחח.וההרגשה שאת יוצאת לא בסדר כל הזמן,וכל הזמן עם ייסורי מצפון.

מצד שני גם אי אפשר לספוג לפעמים יותר.

ועייפות וחוסר שינה רק מגבירים את כל התחושות הללו.

ואת חוסר הסבלנות,וכן תכלס זה דיי מסביר את הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות😬

העזרה הזו היא פשוט לפעמים הגיהנום במיטבו.

יש מצב שהיא באה להשאיר לה את התינוקים ולהגיד לה איזה יופי שבאת עכשיו אני הולכת להשלים שעות שינה ובלי לחכות לתגובה פשוט לחזור לישון?

ואני באמת חושבת שלספוג לפעמים מה שלא מסוגלים זה ההפך מכיבוד הורים סופו שיתפרץ בצורה גרועה אחרת,ואני חכמה אחרי נסיון גרוע ממש,עד היום אני לא מצליחה לתקן נזקים.כי רק ניסיתי לספןג ולספוג ולהעביר הלאה,כי כבוד הורים .

האזעקות?

הלחץ במקלט/בממד? אנשים סביבך?