הרבה יותר קשה לחשוב ולקבל החלטות כשנמצאים בתוך הסיטואציה, ולפעמים אם חושבים ומתכננים בצורה רגועה מראש, אז אפשר לפעול בשעת מעשה 'על אוטומט'.

הכי קל היה פשוט לוותר לו כי אין לי כח למלחמות. אבל גם להשאיר את זה ככה (או דוגמאות אחרות כמו כלי אוכל שנשארים במרפסת וכו') זה פשוט בלתי נסבל.

אני ממש צריך להתמודד חזיתית מולו. ואני לא רוצה.

נשמע שכדאי לך ללכת להדרכת הורים ולקבל כלים איך להתמודד איתו בלי להיכנס חזיתית.

כי נשמע שצה שקורה עכשיו זה ממש לא בריא.

לא בשבילו ולא בשבילך..

שנועד להתסיס את משה ועלול לחבל ביחסים בינהם

זה לא או לברוח או לתקוף חזיתית. זה לא מלחמה.

אולי אני טועה, נשמע קצת בין השורות של מה שכתבת שאתה לא ממש מוכן להקשיב או לשנות.

אתה אומר שהמצב בלתי נסבל אבל הנה אתה מוכן להשאר בסבל רק לא לשנות ואולי לתקן דברים *באמת* בתוך עצמך.

אם חיפשת הבנה בפוסט הזה אז דע לך שהכאב מאוד מובן.

אם בעתיד תרצה עזרה, יש אפשרות לעזור.  

חיבוק על התחושות הקשות.

כנראה יש לך ענינים עם עצמך מודחקים ולא פתורים.

"הגוף שלי לא מאפשר לי" זה לא תירוץ

זה נשמע די אנוכי וילדותי שאתה מעדיף אתה השקט שלך מאשר להיות הורה לילד שלך.

ומה אמא שלו חושבת על זה?

אתם באותה דיעה מולו? לבריאות של הילד מאוד חשוב חזית אחידה.

כדאי שתלכו ביחד להדרכת הורים.

נשמע שמסתתר הרבה מאוד בתוך מה שכתבת והרבה מעבר למה שקורה מתחת למיטה שלו.

בהצלחה

זה בדרך כלל קורה בארועים המוניים ובסיטואציות דומות (אפשר לקרוא פה למטה מן הסתם בשפע כל אחד והאתגרים שלו).  אפשר להגיד על הרבה דברים שהם "חשובים" (גם ללכת לעבודה זה חשוב ובכל זאת אנשים בדיכאון לא עושים את זה). אבל בפועל אנשים נמצאים פה עם מערכת ספציפית וחיים בתוכה.

האם אני מעדיף את השקט שלי? כן. לפעמים. אני לא חושב שזה פשע כמו שאת מציגה אותו. לפעמים זה שקט שאני צריך כדי ללכת לעבודה או לעשות משהו חשוב אחר ולפעמים סתם נגמר לי פיזית. גם זה קורה.

בקשר לתגובת הגוף-

זה תיאור שנכון לכל אדם.

כל אדם "חי במערכת ספציפית וחי בתוכה"

כל אדם והאתגרים שלו.

גוף של כל אדם מגיב לכאבים בנפש שלו ולהדחקות שהוא מדחיק.

כל אדם והבריחות שלו, וההתקרבנויות שלו.

בקשר ל"מעדיף שקט"-

הרבה אנשים מעדיפים שקט במינונים שונים ולא על זה מדובר.

מדובר באדם שנמנע מעימותים וחי בזוגיות, והורה לילדים, ולזה יש השלכות.

זה חלילה לא פשע, הרבה אנשים טועים. אבל כדאי להבין מה קורה ולתקן את הבעיה ולא לקבע התנהלות לא בריאה.

בשבילך ובמיוחד בשביל הילד.

קצת קיצוני לסיפור של ילד עם התקפי זעם אלימים שלפעמים גדולים על ההורים שלו. 

אני מאמינה שהתנהגות קיצונית של ילד מושפעת בראש ובראשונה מהתנהלות של ההורים. הוא בעצם מציב להם מראה.

בעיות התנהגות, התקפי זעם, בבסיסם לרוב נובעים מבעיות בבית.

הפותח לא לבד בזה, זה קורה הרבה מאוד.

לכן ברוב המקרים כאלה מומלץ לטפל קודם כל בהורים. ההתנהגות של הילד היא תוצר.

בהדרכה למשל לומדים פיתוח אמפתיה הדדית. אחד הדברים שמלמדים  את הילד או הנער זה להבין את הרגשות והצרכים של אחרים. וגם ההורים צריכים לפתח אמפתיה שיכולה למנוע אלימות ולעזור להם ללמוד כיצד להתנהל בסיטואציות טעונות בצורה רגועה ומבוססת על הבנה.

ולא להאשים את הפותח חלילה, כל ההורים עושים טעויות וצריכים ללמוד ולתקן. כשמתקנים זה נותן סיפוק אדיר.

להיות הורה זה לא פשוט, זו עבודה מאתגרת ביותר וזו משימת חיינו. באהבה.  

בע"ה נחת וטוב.

שלוקחת מאד מאד ללב כל דבר ונפגעת מאד, גם מדברים מהבן שלי ואפילו דברים שעושים לי בתום לב,

הייתי עושה הכל כדי לעבוד על זה ולהגיע למצב שהילד יתנהג בדרך ארץ ויכבד הורים. הדרכת הורים, טיפול אישי (ואפילו אקמול לכאבי הראש) ועוד. (הייתי מעדיפה הדרכת הורים בסגנון תקשורת מקרבת, כדי כמה שפחות להגיע לעימותים)

גם כי זה התפקיד שלי כהורה, הקב"ה נתן לי את הילד הזה ולכן אני אחראית ככל האפשר לדאוג שילך בדרך הטובה,

וגם כי זה לא יעזור, מה שלא מצליחים עכשיו יהיה גרוע יותר ויותר ועלול להדרדר למקומות שקשה מאד עד בלתי אפשרי לצאת מהם (זה הרי גם עלול להגיע לפגיעה באחרים כמו שהוא פוגע בבית, לפשיעה אפילו ולבעיות נוספות וקשות), ומה שקשה בגיל היסודי נהיה בלתי נסבל בגיל התיכון ובגילאי ה20 ומעלה כבר אי אפשר באמת לחנך את הילד ואין מה לעשות יותר מדי

מה שכן, הייתי מנסה ללמוד איך להימנע מעימות עם ולחנך בדרך שנעימה יותר ולא תגרור אחריה עימותים כדי כמה שפחות להקלע לסיטואציות שאני מתקשה לשרוד אותן

מציעה גם להתפלל על זה, תמיד טוב

לא מציע לקנות לילד ציוד בעשרות אלפי שקלים.

ילדים לא מעריכים ויכולים לגדול בפינוק, כפיות טובה וחוסר כבוד. 

לא קנו לו ברגע אחד. על הציוד עצמו  הוא דווקא שומר מאוד יפה, הבעיה זה הבלגן סביבו.

זאת שאלה אחת וכאב ראש אחד שמפוצץ את הראש אבל יש כאן הרבה חלקים שכדאי לטפל בכל אחד בנפרד.

להתמודד עם עימותים - איך אתה מגיב לעימותים מחוץ למגרש הביתי - מול לקוחות או אנשי מקצוע. זה גם נכנס למקום רגשי עמוק? את מצליח להגיע לנקודה שאתה מרוצה?

להתמודד עם הילד - כשאתם לא רבים אז יש לכם שיח פתוח? כיף לא להיות איתך ולשתף? יש לך סבלנות אליו?

עימותים עם הילד - זה קשור לציפיות שלנו מהילדים - איך היינו רוצים שהם יתנהגו עכשיו, ויותר מזה התהייה מה יצא מהם בעתיד אם הם מתנהגים ככה היום... זאת לפחות הדאגה שמפעילה אותי. מה עושים כשיש עימות עם הילד? איך עוזרים לו לבטא את מה שכואב לו בדרכים פחות אלימות?

ככל שמישהו קרוב יותר אלינו אז המריבה איתו כואבת יותר רגשית. זה קשה קשה. אתה מבטא את זה בגוף כואב וויתור, והילד שלך מבטא את זה בהתקף זעם. וככל שתכנסו עמוק יותק לעימות כל אחד יתבצר יותר בסערה שלו. אתה יכול לגרום למריבות להיות פחות חזיתיות? לדרוש אבל עם קריצה וחיוך? לבטא אהבה אבל גם ציפיות ממנו? זה גם דורש מאמץ אבל אולי הוא יהיה לך נסבל יותר

רק בסוף כדאי לדבר על הבלגן שלו. בהודעה נפרדת

על מה הויכוח בעצם?

אתם רוצים שיהיה מסודר והוא מתעקש על בלגן, או שאתם רוצים שהוא יסדר והוא לא מוכן לסדר בעצמו?

יש כאלה עם הפרעת קשב שמשימה של לסדר ממש מאיימת עליהם, אם הוא כזה אז תשקול לא ללחוץ עליו בזה.

אני יודע שרק אם אני מסדר ביחד עם הילדים - וכמובן עושה 70-80 אחוז מהעבודה - אז הם גם משתתפים. זה יכול להפוך להיות זמן איכות ביחד.

כאן הילדים אוהבים להפעיל שואב אבק או חומרי ניקוי מיוחדים וזה לפעמים מתמרץ אותם לסדר

אולי זאת הדרך של הילד לענות על צורך של פינה משלו, וככל שתתערבו לו יותר זה יותר ייפגע במימוש הצורך שלו. ואז אפשר מראש לרכך התנגדויות ולהגיד שהוא מחליט מה לשמור ומה אפשר לזרוק

ושוב, הצעד הראשון זה להפריד את ההתמודדות לחלקים

הוא ממש נלחם על הבלגן. ניסינו לעזור לו לסדר בצורה שהוא רוצה או לחפש איתו משהו שיסדר (כולל להשקיע לא מעט כסף בריהוט מתאים) וזה פשוט לא התקדם. בסוף הבלגן נשאר.

מה שאמרת על שואב אבק עוזר. אבל בפועל לא מועיל לבלגן עצמו.  זה בסדר שזו הפינה שלו וזה מקום שמיועד להיות הפינה שלו אבל בפועל הוא לא יכול להיות פינה שלו מרוב שהוא מבולגן.

בינתיים עשינו חג-שבת מחוץ לבית במקום שעשה לו טוב ממש עם טבע וכלבים ומה לא. נראה מה יהיה בהמשך.

שב בכיף עם הילד במקום שקט עם גלידה טובה, תדברו על הפינה הזאת. מה הוא הכי אוהב בה, האם הוא מצליח להשתמש במה שיש בה, מה אתה יכול לעזור לו כדי שיהיה לו נוח יותר להשתמש בדברים האלה? האם הוא רוצה לשים אולי וילון שיסתיר את הבלאגן ויצור לו מעיין "הבית של יעל"? אולי נעביר את כל הדברים לארגז גדול עצ גלגלים וכך יהיה אפשר מידי פעם לנקות? אתה לא רוצה להזיז? למה? מה טוב בזה שהפינה הזאת ככה? וכו'.. תשמע קצת את המקום שלו בלי שיפוטיות ובלי למשוך דווקא לכיוון מסוים.

חוץ מזה, ממליצה מאוד על הספר של "לייף סנטר". המפורסם שבהם: "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, איך להקשיב כך שהילדים ידברו" העיקרון שמנחה את כותבי הספר- איך לדבר עם ילדים תוך מתן כבוד לרגשותיהם ומצד שני לא לוותר או להפחית בדרישות אלא לגרום להם לשתף פעולה.

באופן כללי- ככל שנותנים מקום לרגשות של הילדים כך הילד יהיה יותר פנוי רגשית למה שנרצה ממנו או למה שהוא צריך להתמודד איתו.

ולגביך- שמעתי המלצות על הספר "אדם רגיש מאוד". עוד לא יצא לי לקרוא. מתכננת. מיועד לאנשים עם רגישות גבוהה. להבין מה עובר עליהם.

וכן חלק גדול מזה רלוונטי. גם אליי וגם אליו. ספציפית בשרשור הזה הקושי ששיקפתי זה לא הילד אלא המנגנון שלי בסיטואציות האלה שגורם לי להתקפל. שימי לב שלא באתי בטענות לילד ולהקושי שלו.

לגבי הספר - את זוכרת מה העיקרון הבסיסי שלו? יכול להיות מעניין לעוד קוראים וכותבים פה. סביר שלילדים רגישים יש הורים רגישים ולהפך.

אבל זה עוזר בעייני גם להם.

זה גישה חינוכית.

גישה שנותנת כלים להורים איך לדבר נכון עם ילדיהם.

2 דוג' בסגנון של הספר:

ילד נפל. הרבה הורים אומרים: "לא נורא, לא קרה כלום". לרוב הילד ימשיך לבכות.... תדמיינו את עצמכם חוטפים מכה מחפץ שנתקלתם בו בבית ואומרים לכם לא קרה כלום... בטח שקרה! במקום זה יעיל יותר להגיד לילד: "ראיתי שקיבלת מכה. זה באמת כואב! אתה רוצה שאתן לך נשיקה על המכה?/ נשטוף במים/נשים קרח? וכו" אמירה כזאת רואה את המקום של הילד ונותנת לו להמשיך הלאה בלי לבטל את הקושי שלו.

או נשפך לילד משהו. אפשר לכעוס. אפשר להגיד למה לא נזהרת?! או תסתכל לאן אתה הולך! או למה זה תמיד קורה לך?!

במקום זה אפשר להגיד- "אויש. אני רואה שנשפך לך. הנה קח סמרטוט ותנקה". גם לא שפטת אותו, גם עזרת לו לפתור את הבעיה שנוצרה והראת לו שאתה איתו בקושי וגם לא ניקית במקומו את הבלאגן שהוא יצר.

אני חושבת שהחלק הראשון שצריך הוא רצון להתמודד עם המחסום הפנימי. ז״א, הרבה יותר קל לברוח ולא להתמודד ולתת למפלצת להזין את עצמה. אבל מצד שני, אתה הרבה פעמים יוצא ממנו נפסד. גם בדברים שאתה לא מצליח לראות בבירור, כי לרוב אתה עסוק בבריחה מהסיטואציה מה שלא מאפשר להיות נוכח וזה מעמעם גם את ההתמודדות שקשה לנו לגשת אליה, אבל גם את הסיטואציה הבעייתית,. זה לעומת זה, גם בדברים שמחים וטובים זה ככה

השלב השני, הוא הבנה של המנגנון שמפעיל אצלך העימות.  אם זו חרדה, אז לטפל בזה. להכיר בזה שזה שאתה  חווה את הסיטואציה בעוצמה גבוהה ויש לה השלכות, לא אומר שאני לא ניגש אליה. אני יכול לגשת אליה, ובמקביל לטפל בהשלכות. זה יוצר תחושה של מסוגלות והצלחה גם להבא. קצת כמו שריר שצריך לאמן.

השלב השלישי, הוא הטרמה. קודם לעצמך אבל. זה אומר שצריך לכך הכנה נפשית, זמן מתאים, ומטרה ברורה. ז״א, שיהיה לך כדאי אם ניתן לקרוא לזה ככה, להיכנס לעימות כי יש בו תועלת.

זה אצלך. מול עצמך.

בד בבד, אני חושבת שצריך לעזור גם לילד. הרבה פעמים בגלל הבריחה מהעימות, והרגישות, אנחנו מונעים מהילדים שלנו את היכולת לקבל מאיתנו כלים חשובים כמו גבולות, שיח בריא, התנהלות מול קושי, התמודדות.

זו בהחלט עבודה. בעיקר שלנו מול עצמנו. וקודמת לה חוסר שיפוטיות כלפי הקושי, ומצד שני, לא להפוך את חוסר השיפוטיות ל״היתר״ להימנע מהתפקיד החשוב שיש לנו.  

אני קוראת לשלב הזה בחיי כ- התפכחות. נח לנו לחיות בבועה שלנו ולרפד את עצמנו בכריות ההימנעות בשם הקושי, אבל בסוף בסוף - אחרי תהליך, אני יכולה לומר שהרגישות שלי היום יותר מווסתת, ובעיקר בגלל שהתנסיתי בעימות חזיתי מול מה שקשה לי..

עברתי איזשהו משבר כזה מול הבת שלי כשהייתה קטנה יותר (היום בת 6) והבנתי שככל שאברח מהתפקיד שלי, זה יילך ויחריף ואני חוטאת לשליחות שלי בעולם. האמת שלא רק מולה, אלא גם בהתמודדות שלי מול סיטואציות בחיים (והחיים מזמנים לנו ככ הרבה) והבנתי שככל שאמשיך להימנע מהכל, זה רק הורס לי את היכולת להנות מהחיים באמת.  

הרגישות היא יתרון מדהים, כשאנחנו נותנים לה את המקום הנכון בחיינו ולא נותנים לה להשתלט עליהם.

אז נכון, אני לא ככל האנשים הלא רגישים, ויש לי עוד הרבה התמודדויות, ואני מרפדת את עצמי איפה שקשה לי,  עדיין, אבל צעד צעד, ולא הכל ביחד, בקצב שלי, אני רואה שיש התקדמות משנים עברו. ובעיקר, איכות החיים שלי עלתה

יש עדין דברים שאני רוצה להגיע אליהם ולא מצליחה כי קשה לי, ויש ימים שאני מוצפת נורא מסיטואציות יומיומיות כביכול סטנדרטיות, אבל הגדרתי לי נושאים בהם אני מוכנה ללכת על כל הקופה, ועם עבודה ועזרה, אני מצליחה כאמור להתקדם.

איפה אשתך אגב מול הסיטואציה הזו? מה היא חושבת?

וואו. כתבת פה הרבה וצריך לענות סעיף אחרי סעיף. גם משום הכרת הטוב וגם בגלל שיש פה הרבה רעיונות.

בשביל רצון להתמודד (כמו שאת כותבת) צריך קודם להבין ולהגדיר שיש בעיה. כלומר להגדיר שאני מוצף ושהקושי שלי משבית את היכולת שלי לתפקד כשהוא מוצף או בהתקפים. אני חושב שכבר עברתי את השלב הזה ועצם פתיחת השרשור (עוד לפני התגובות) עשתה את זה.

אני רוצה להתמודד. כן. גם כי אני רוצה בפועל (בעוד מישורים לא רק הביתי) וגם כי אין לי כ"כ ברירה. זה שריר שצריך לאמן כמו שאת כותבת.

אני גם אוהב את הרעיון של לעשות ש.ב לפני שנכנסים לעימות. 

מה שאת כותבת על הילד הוא אכן צרה צרורה. וחלק מהעניין. קל מאוד להאשים את ההורים (אותי למשל) אבל האמת היא שלא היה לי כלים לעשות משהו יותר טוב. בגדול עכשיו אני מנסה לעשות את זה ורק תוהה איך.

את מדברת פה על ויסות של הרגישות ועל משבר מול הבת שלך.  יש רשות לשאול על זה יותר?

בגדול אני יכול להגיד שפגשתי את האתגר הזה גם בעולם הגדול, אבל שם הוא הציף אותי והיה לי קשה להתמודד איתו. בעולם העסקי והעבודה למשל הפחתתי את  החיכוך שלי עם עימותים פנים-אל-פנים למינימום (עובד מהבית, לא עונה לטלפונים, רק הודעות כתובות). מטבע הדברים בבית זה לא אפשרי וגם עם המשפחה המורחבת (או המורכבת? ) זה מורכב יותר.

אשתי (נתייג אותה? לא בא לי) הרבה פעמים הייתה נכנסת איתו לעימות על נושא שחשוב לה, ואז כשמתחיל העימות הפיזי מזעיקה אותי כדי שאעזור לה להתמודד. זה לבד היה קשוח מאוד כי הרבה פעמים אילו היו התמודדויות שלא חפצתי בהן ובטח שלא היה לי יכולת להכיל אותן באותו רגע. לעיתים לא הייתה ברירה (אלימות פיזית קיצונית. דלת הבית שלנו מבחוץ נראית כמו אחרי פיצוץ של רימון רסס)  והיה צורך בגבר עם כח פיזי כדי להפעיל סמכות. לפעמים פשוט קיפלתי את הנושא העקרוני העיקר שיהיה שקט. אם כי לא רציתי להתמודד ואם - כאמור - שלא יכולתי.

ותודה.

מתחבר לקושי להתמודד עם סיטואציות "סטנדרטיות". אולי אחת הסיבות שברוך השם יש פה רק שני ילדים ואין יותר.

לגבי העניין עם הילד- אני חושבת שזה חורג בהרבה מסיטואציות ״רגילות״ ולעניות דעתי מצריך התערבות של אנשי מקצוע ובזהירות אומרת, אולי גם של בריאות הנפש

אין לך מה להרגיש אשם, ולפעמים זה לא רק ענין של גבולות, מהכתיבה שלך נראה שזה מקרה שבו ״רק״ אהבה ושימת לב וגבולות פחות מתאימים, ולו רק בגלל שזה כבר דפוס שהתקבע. והגיוני שאין לך את הכלים להתמודד עם זה. ולא רק בגלל שאתה רגיש

לגבי שאר הדברים - נשמע לי מהקריאה שלך, שאתה מאוד מנותק מהחוויה הפנימית שלך. ז״א, אתה עושה דברים כדי לעקוף את הקושי, אבל לא שם באמת אצבע על הקושי כדי לדקור את הנקודה שמטרגרת אותך ולפתור אותה. במקרה כזה, צריך לעשות ״הכרות מחדש״ עם המערכת לדעתי. זה מה שאני עשיתי ועושה. ז״א, לא רק לשים לב למקומות שקשה לי, אלא להבין מה זה גורם לי להרגיש מעבר להצפה

אצלי ספציפית זה הציף חוסר בטחון עצמי, חוסר ערך עצמי, ביקורת עצמית קשה, וחרדה. בנוסף לפחד מביקורת, ולדפוס של ריצוי. 

עד שלא טיפלתי בשורש, לא הוקל לי, וזה שילוב של גוף נפש. כי הרבה פעמים התסמינים ככ קשים שאין לך כח לנבור בבעיה אלא אתה רוצה רק ״לכבות״ אותה ולברוח.

ברמה הפרקטית - טיפול בחרדה, עבודה על ערך עצמי ודימוי עצמי, שחרור מאמונות מגבילות, הבנה של הצורך שלי וקשב לעצמי, וחשיפה מבוקרת שמאפשרת התמודדות עם מה שקשה לי

מול הבת שלי - כאמור, היו לה התנהגויות שהיה לי מאוד קשה להכיל. ברמה הפרקטית, היא הייתה לא מווסתת רחושית ורגשית. ברמה הרגשית, היא לא הצליחה לבטא צורך בתשומת לב בעיקר. והיא הייתה מפעילה אותי נורא עם צרחות ועם התנהגויות מעצבנות, על כל דבר בערך, ואני כהרגלי - ברחתי/ התמודדתי לא נכון וחיפשתי להשתיק אותה במקום להבין שאני צריכה לענות לה על הצורך, כי לא יכלתי לסבול את הדרך שבה ביטאה את הקושי שלה (אני גם עם וויסות חושי)

והבנתי שאני חייבת לעשות עבודה ולהיכנס לעובי הקורה.

בגלל שהעבודה שלי התחילה עוד קצת לפני, זה הצטרף לעניין, והצלחתי להשליך מתחומים אחרים גם לפה. וכמו שכתבתי לך: הכנה והטרמה עבורי בעיקר. עיבוד של החוויה לפני ואחרי. לדעת להרפות מתי שלא מתאים. אם אני לא במצב רגשי לעבודה כרגע, זה אומר שאני יכולה יותר להרוס מאשר לשפר ולכן שב ואל תעשה עדיף, אבל לא לעצור לגמרי אלא שוב לווסת את עצמי ולחכות להזדמנות הבאה.  חשיבה מראש ולמידה על דרכים להתמודדות והבנה שזה תהליך של שתינו. 

לילד יש את הקושי שלו.  (את לא טועה פה). בכוונה לא כתבתי את זה באריכות כי הוא לא העניין. יש פה עוד אתגרים מסביב. הם לא קשורים לנקודה שאני מבודד עכשיו.

לגבי שאר הדברים - אני לא מנותק מהחוויה הפנימית. זה נכון שהייתי כזה בעבר. המציאות שלי כבר שינתה. חלק מהפוסט הזה נכתב בגלל שהבנתי שיש פה עוד משהו.

מסכים עם כל מילה שנכתבה שם בנוסף. חלק מהדפוסים שם  צפו אצלי כחלק מהעבודה הרגשית. לפעמים הצלחתי יותר, לפעמים פחות.

מסכים גם על המשפט של "טיפול ברגש" והמשכו.

מעניין מה שאת מתארת על הבת שלך. נשמע שעשית שם ממש מסע עם זה. איך זה השפיע על הילדה ועל הדינמיקה בבית?

תודה. אחרי הכל.

הזה, כי אני לא קוראת פה הרבה, ובגלל שכתבת שאתה רק עכשיו עם פתיחת השרשור מבין את זה, זה מה שהיה נראה לי

בכל אופן, משמח שכך

לגבי הילדה - זה עזר פלאים האמת

הדינמיקה איתה היום הרבה יותר נוחה, בעיקר בגלל שלמדתי שילדים, כמו חלק מהמבוגרים, הרבה פעמים מתקשרים קושי בצורה לא מילולית, או בצורה שלא נראית קשורה לקושי שלהם בכלל

על זה שמתי את הדגש בעצם. וזה עזר גם לי עם עצמי, מאוד.

ברגע שהבנתי את זה, יכלתי לצפות מה תהיה התגובה שמצופה ממני בערך, ולהכין את עצמי לזה שעכשיו היא צריכה ממני חיבוק/ נשיקה/ שבכלל היא עייפה או רעבה אבל לא מצליחה לבטא את זה

ברגע שלמדתי אותה, לא חיכיתי למשבר שיגיע, אלא עניתי לה על הצורך עוד לפני, וזה כמובן עזר גם לי כי כשהיא לא צורחת את חייה אני פחות מטורגרת וזה היה בזמנים שיותר נוחים לי, וממילא זה גם פחות הגיע בהמשך.

במקביל, גם עזרתי לה לתמלל את הקושי והיום היא יודעת בעצמה לבוא לבקש ״מילים טובות״ כדבריה. רוב הזמן לפחות. 

אז בעצם היום את חיה איתה ועם הסיטואציה הרבה יותר בטוב. איזה כיף.

האמת היא שיש המון מה לכתוב על כל פרט שכתבת מהמקרה.

אבל הצורה שבה אתה מתאר את זה - לא באמת מאותתת על צורך בהדרכת הורים (גם אם צריך בהמשך, לא יודע).

האיתות הכי גדול מכל מה שכתבת זה - תגובת הגוף.

אם הגוף מגיב בכזו עוצמה עם הנפש - מסתבר שיש כאן התנייה נפשית-רגשית ביחס לסיטואציה הזו (לפחות) של עימות. 
זה אומר שזו לא פונקציה רק של השקפה, מחשבה ספציפית או תפיסה חינוכית (שהדרכת הורים יכולה לעזור מאד), אלא סיטואציה רגשית שהגוף מגיב לה והגוף מגיב כך - כי הוא שומר סיטואציה דומה מהעבר והבריחה מעימות - היא הדרך לשמור על עצמך בטוח. זה חומר לכמה פודקסטים, כתבתי אותו במשפט...

זו בשורה ממש טובה שברור לך ההרגשה הגופנית - כי זה המפתח שממנו אפשר להיכנס פנימה. אם תרצה תבדוק שיטה בשם "התמקדות", גם פסיכולוגים משתמשים בה.

יש מטפלים ברמה מאד מאד גבוהה, מטפלים רגשיים (לא חייב פסיכולוג, גם אם הוא יכול לעשות גם את העבודה) שיכולים דרך החוויה הגופנית - לעזור לך לפתור את זה.

גם אם לא תפתור הכל - עדיין תוכל לשחרר נקודה שככל הנראה ממש כואבת, מציקה ומשתלטת על קבלת ההחלטות שלך.
יש הרבה שאלות: איך אתה בסיטואציות דומות? איך הבן שלך בסיטואציות אחרות? האם הוא מאבחן ADHD? האם אתה? צריך באמת להכיר אותך כדי לתת לך עצה מתאימה.

אם היית כותב: הילד לא מוכן לסדר את החדר - מה עושים? בלי כל התיאור של התגובה הרגשית שלך ותחושת העימות המחזורי - הייתי אומר הדרכת הורים יכולה לעזור.

אבל התיאור הרגשי שלך תופס מקום משמעותי הרבה יותר מהעובדות היבשות של המקרה.

לכן  לדעתי הדרכת הורים (בטח בשלב זה) היא בזבוז זמן וכסף.

לך על טיפול רגשי. אם תרצה המלצה למטפל (ואני לא מטפל ולא מרוויח כלום רק לעזור ) - פנה בפרטי.

נ.ב. ה' יתברך רוצה שנתקדם. סבל ואתגרים - מניעים אותנו להתקדמות. אז הבן שלך מצביע על נקודה כואבת משמעותית... הבשורות הטובות הן שטיפול נכון בנקודה - ישחרר כל כך הרבה תחומים אחרים בחייך שזו ממש הארה לחיים טובים יותר.

נ.ב. 2 אם מצבך הכלכלי לא מאפשר מטפל או פסיכולוג - הייתי מציע לך שיחה עם בינה מלאכותית (כן כן...) אבל צריך להיות דוגרי עד הסוף ולעזור לו יותר לדייק את התשובות שלו.

למרות שלדעתי - אם לא היית מעולם אצל מטפל (ואני מנחש קצת שלא?... אולי אני טועה..) יהיה קצת יותר קשה לעשות שיחה באמת מועילה. מה גם שהוא לא מתוכנתים להגיד דברים שלאו דווקא תרצה לשמוע (לדעתם!), אז לכן אפשרות פחות טובה, בטח בשלב זה.

מרגיש לי בכיוון לגמרי.  צריך עוד  הרבה מחשבה. 

אין טעם להמשיך בריטואל זה לא עושה כלום סתם מעצבן. שב איתו בנחת ותשמע מה יש לו לומר. לא לפסול יעוץ של איש מקצוע. אתה יוצא מהכלים והוא שובר חפצים. אתה צריך למצוא את הדרך לא להיות מוצף. וזה כנראה לא רק מול הבן שלך. איפה אישתך בסיפור הזה?

אתה צריך אולי להבין מה אתה באמת רוצה / חווה שם 

אני גם הייתי בטוחה שלא אספר לעולם על פגיעה שעברתי, ובאמת יותר מעשור לא סיפרתי לבעלי, ואנחנו מאוד מאוד קרובים ופתוחים בדיבור, ועדיין רק בתקופה האחרונה סיפרתי.

לפעמים דברים צריכים להבשיל בתוכנו לבד.

ולפעמים פתאום יש את הרגע המתאים.

וגם אפשר לבחור שלא לספר, אלא אם כן זה יקל עליך או שצצות בעיות בגלל זה.

שאנחנו מפחדים להגיד דברים שיש להם משמעות. רוצים להיות נחמדים כאלה ולא לחוות רגשות חזקים מדי מהצד  השני.

מותר לך להרגיש  הכל, מותר לרצות הכל, מותר לחשוב על הכל ומותר גם לכתוב הכל (אולי לא בפורום, אבל מותר, הכל).

תיווכתי את זה לבעלי, והוא מקבל את זה שלא יהיו אורחים למרות שזה חשוב לו.

אנחנו עדיין מזמינים מכל מיני סיבות אבל לרוב אני מותשת מאוד ולא מהמאמץ הפיזי של ההכנות.

אני לא מדבר על ההכנות אלא על הזמן של לשבת בשולחן עם כולם ועם פרשת שבוע וכו'. הכנות פיזיות לפני זה סיפור אחר.

אני לא גרה בסביבה שלהם, אנחנו לא נפגשים הרבה.

גם איתם אני קצת מכונסת אבל פחות, זה משתפר עם השנים.

לתקשר את זה שאתה לא רוצה. עזוב לא יכול. לא רוצה. פשוט לא רוצה. כולם יודעים שיש לי קיבולת מוגבלת ואני נלחם לשבת 10-30 דקות בארוחת שבת. כולם יודעים את זה ואני משתדל שלא יהיה להם ציפיות ליותר.

אתה לא "לא מסוגל". אתה פשוט בן אדם עם קיבולת והגיע הזמן קודם כל לכבד אותה.

חטפתי בעבר הרבה ביקורת על זה מכיוון הבית. בעיקר "אני לא רוצָה לעשות שולחן שבת לבד". ומצד אחד זה קצת נכון.

מצד שני - אני לא אוהב שירי שבת, אני לא נהנה, הקשב שלי לדיבור קצר הרבה פעמים.

העניין זה הביטחון העצמי בבחירה שלי.  מרגיש לי שאתה בעצם מנסה לייצר משהו אחר שזה לא אתה והמערכת מלמטה (שמתבטאת גם בפורום) מתמרדת רק על זה.

אני יושב יותר מכולם, שר עם עצמי ומשתדל להבין את (כל...) האחרים שלא מצטרפים אליי.

כשמישהו אחר מצטרף והאיזון מופר וכולנו מפסיקים להתנהג בטבעיות אז כל צעד נהיה כבד פתאום

ואיך זה בארועים חברתיים שהם לא סעודת שבת?

כי אין איזה לו"ז מובנה של המפגש.

אני לא יודע להצטרף לשיחות ומוצא את עצמי לבד.

ונעלם משם מהר

אבל כשזה מגיע לציפייה ממני להוביל מפגש חברתי, אני פשוט לא עומד בזה. חשבתי שזה מעליב את האורחים שאני לא מתייחס אליהם יפה.

אבחנה יפה עשית. אני מסוגל אבל זה דורש ממני המון.

אשתי מכבדת את זה ולכן אנחנו כמעט לא מארחים, הפעם רציתי לשמח אותה יותר. היו לי גם ציפיות מעצמי, אבל לא...

כלומר מתאמץ. כלומר "עובד קשה".

זה יכול להיות נקודה להתבוננות ולעבודה רגשית עד שינוי. אבל בעיניי- - לפני השינוי - קודם כל לכבד את זה שאתה כזה היום.

לקח שנים עד שנתנו לזה שם..

בשנים האחרונות אחרי שהבנו מה יש לה היא הצליחה ממש לעשות שינוי

תנסה להתחיל במפגשים של אחד על אחד עם מישהו שיחסית נוח לך איתו ואחכ תגדיל תמעגל את זה לאט לאט..

זה משהו שאפשר לשנות עם הרבה עבודה קשה

שצריך להוביל את האירוח?

למשל כשאני מזמינה אני מעדיפה להזמין יותר מזוג אחד, ככה הם מדברים אחד עם השני ואני לא מרגישה צורך למלא את החלל או שנותנת לבעלי להוביל, גם אישתך יכולה להוביל.

ומנסה להשלים עם זה שאני מאוד שקטה כשמארחת

(מנחש את המגדר, אולי אני טועה).

אז את מגלה שאפשר לבקש מההצפה ללכת.

היי הצפה, אני עכשיו בפגישה חשובה עם המנהלת של הסטארטאפ החדש שאני רוצה שיצליח. אני יודע שאת נמצאת שם. אני מבטיח להתייחס אלייך אחרי שהפגישה תיגמר.

ואז בערב לצאת להליכה של שעה פה לאיזה מקום על כביש 40 שיש בו הרבה מכוניות רועשות ושם לתת להצפה לעלות למעלה.

או בליל שבת לפנות לזה זמן מוגדר. עכשיו אני יכול להיות בהצפה.

היי מותק, לא זמן טוב, תעצרי עם המים עוד שעתיים אני אתן לך אישור להציף פה את כל הבית עד אז תחכי שם בסבלנות בפינה, נהיה בקשר כשאתפנה אלייך.

הדימוי של הצפה לא ניתן סתם. לא שולטים במתי היא באה ובעוצמה שלה...

אפשר לפעמים למנוע אותה בטיפול מוקדם נכון בגורמים להצפה.

אפשר להתעלם ממנה ולהגיד וואלה אין לי זמן לטפל בזה עכשיו ומה שינזק ינזק. אבל אי אפשר לדחות את קיומה כשהיא כבר קיימת בלי שיהיו לזה השלכות ונזקים.

טיפלתי בזה יותר מאוחר.

אבל אני בעל הבית. עכשיו נסגור את השיבר הראשי.

הצפה? ברוכה הבאה ורצויה. לא עכשיו.

יש לך שעה בערב.

לא כל פעם שאני הולך לרופא שיניים אני מספר לחברים שלי, ולכן גם לא כל מסע פסיכולוגי אני אשתף.

בגדול, רק אדם אחד קרוב אך לא משפחה היה ששיתפתי אותו. ובתוך המשפחה, יש כאלה שעד היום לא יודעים.

בשורה התחתונה, זה מאוד תלוי מי האדם ומה הסיבה לשיתוף.

כדי לא להיפגע, ולא לפרסם את זה סתם ככה, זאת דעתי.

באירוע מסוג תאונת דרכים בו הייתי מעורב

נקודת המוצא לעבור בשלום  - ללכת עם האמת, להיצמד לעובדות ונקודות שאתה משוכנע באמיתותן.  

בהנחה שאין לך אינטרס להמציא דברים שלא היו ולא נבראו ואז להסתבך בשקרים ובסתירות - ברגע שאתה דבק באמת, אין ממה לחשוש    

בהצלחה!

לא נעים, אך לגמרי לא נורא 🙂

ואני בלי ביטחון עצמי, בטוח מה שאעשה לא יהיה בסדר.

לא משנה שאני בסדר. מה יעזחר עורך דין ? @משה?  הרי יש עובדות

יעזור לך להגיע מוכן מנטלית, רגשית, לתרגל איתך איך להתמודד בתרחישים השונים 

הביטחון העצמי שלך זה דבר אחד. אני לא יודע מה קרה שם אבל כנראה שלא גנבת משהו או פגעת במישהו.  אם כן זה כבר סרט אחר. אבל מהכירותי עם רגישים הם נוטים יותר לספוג ופחות לתקוף.

אם זה אכן הסיטואציה, אז צריך לקחת איש מקצוע שמתמחה בתלונות שווא, וב"עובדות". ובמקביל לעשות עבודה כדי שיהיה לך ביטחון עצמי והבטן שלך לא תתפרק כשהגרושה (אני מנחש נכון)  מאשימה אותך בכל מיני דברים.

ואם תרצה באישי אני יכול לשלוח לך עוד חומר.

בגדול צריך להתכונן לזה רגשית. כמו לכל דבר מאיים (ראיון עבודה וכו').  עבודת כתיבה קטנה שתעזור לך להבין ממה אתה מפחד באמת.

האם עשית את מה שטוענים שאתה עושה? אם כן, יש עורכי דין שזה המקצוע שלהם. אתה צריך אותו בשביל שירגיע אותך ויכין אותך. אם לא עשית שום דבר - גם אז כדאי להתייעץ עם עו"ד (בכנות, זה לא המקצוע שלי) כדי להבין איך להתמודד.

אם יש לך אליבי (כלומר שהיית במקום אחר בזמן שטוענים שבו עשית עבירה פלילית) - כדאי לאסוף אותו ולארגן אותו מסודר.

אם יש לך צורך להגיש תביעה כנגד כנראה שאין מנוס ותצטרך להתמודד עם זה. ייעוץ מקצועי זה טוב. אבל חוץ מזה צריך להבין מה כל כך מפחיד אותך שם. 

אגב, זה קשור לסיפור גירושין? כלומר להתמודדות זוגית-לשעבר.

שם יש שפע של תלונות ותלונות שווא ויש אנשים שיודעים להכין אותך לחקירה כזו.

זה יכול להיות בעיה לכל החיים?!

אבל שם יש יותר חשיבות לתיקים מתנהלים מאשר בשוק הפרטי.

.

אם זה נניח על "אלימות במשפחה", במסגרת סכסוך גירושין, שמשום מה יש כאלו הבטוחים שזה כמעט חלק מהנוהל (כדי "להשיג" צו הרחקה, וכך "לנסות לקבוע עובדות" עם הילדים, לגנוב את הרהיטים בבית המשותף וכו').

לפחות מהחוויה שלי אם אתה פועל נכון זה לא משהו כזה מטריד בדרך כלל.

זה בדרך כלל סוג של "פרוטוקול" שהחוקרים צריכים לעבוד לפיו, למרות שהם בעצמם יודעים שזה בבל"ת בגדול.

יצא לי אבל לא על משהו רציני...

זה תלוי מה הצד שלך. אתה מתלונן? אין מה להילחץ פשוט לעשות נשימות לפני ולהבין שאתה בסדר גמור וזה לטובתך...

בהצלחה!!!

מה זה אומר, לא להלחץ?

להבין שזה לטובתך ואתה בא נטו כדי שיהיה לך טוב

להירגע, אם עוזר נשימות (מניסיון, עוזר ממש)

זה שייך לפה. יש לך עבודה רגשית לעשות על המנגנון שלך. בעיקר על החרדה שמופיעה בקשר שאתה רוצה בו (להבדיל מקשר שאתה פחות רוצה בו). פחד להיכשל או משהו כזה.

זה שהיא החליטה לסיים זה מתנה בשבילך. אתה - בשבילך - לא יכול לחיות במצב שבו אם תטעה (בקשר) יהיה אסון. זה נראה לך עכשיו כואב ומבאס אבל אי אפשר לחיות חיים שבהם אסור לך לטעות ואתה כל הזמן הולך על חבל דק וזו התחושה שלי מהקשר שלך.

הרגשה באסה כזאת שזה כל כך טוב ולכן אני מפחד לזוז

אני לא כל כך מבין למה זו מתנה, הבעיה היא לא איך שניגשתי ומה שעשיתי? המתנה היותר גדולה זה אם הייתי בא מוכן רגשית ופועל אחרת לא?

והוא יגמר כי מבחינת הגוף שלך הקשר הוא סכנה והוא מפחיד ובלעדיו יותר קל לך.

(קצת קשה להבין את זה כי נורא רצית את זה והכל ,אבל בפועל - הקשר הזה היה לך סכנה ואתה נושם יותר טוב אחרי שהוא הלך).

העניין זה שאתה לא צריך להיות  "מוכן" אלא צריך להיות אתה. וכרגע אתה מפחד להיות כזה וממילא הבחורה קלטה את זה ועפה.

ובאמצעות עבודה רגשית האני האמיתי שלי יתגלה? מה מטרת העבודה הרגשית? להשלים ולחיות בשלווה עם מי שאני או להבין שאני מישהו אחר?

קטונתי.

הרעיון זה פשוט להתחיל להבין איך עובד המנגנון ממה אתה מפחד וממה אתה מסתיר. יש כמובן אנשי מקצוע שיודעים לעשות את זה אבל ברמה הבסיסית, זה.

המקלדת סובלת הכל. אל תצנזר. גם קללות, גם מילות גנאי על חברים, גם רצונות שההלכה או הגוף אוסר. הכל. לא צריך לצנזר ואין בזה שום איסור או משהוכ זה.

כתבת משהו והתכווצת? מעולה. תכתוב גם שהתכווצת. ותנסה להבין מתי התכווצת ככה פעם קודמת. עם הזמן המנגנון שלך שכרגע אתה חייב "להחזיק אותו חזק" כדי שלא יהרוס את הקשר, יהיה מובן יותר ותוכל לשים לב לאיך אתה פועל.

באותו הקשר, פוד על רגשות

(וכל העמוד של האיש המדהים הזה, על נושאים שונים של רגשות ושל גברים רגישים ושל איך המערכת עובדת, יש לו שפה פנימית שלוקח זמן להבין אבל היא שווה את זה)

דווקא אחרי הקשר הזה כי הרגשתי שיושב בתוכי כל כך הרבה שצריך לצאת לאנשהו

אבל עדיין לא הרגשתי שונה...לא עשיתי את זה בתדירות ובניואנסים כמו שאתה מתאר אולי זה קשור

ואני מתחיל לחשוב שאי אפשר לברוח מלהיפתח ולדבר עם איש מקצוע אמיתי ולחשוף את כל הפחדים והסודות שלי בכנות פעם ראשונה בחיים שלי...למרות שרק המחשבה על זה עושה לי בחילה...

מישהו עלול לגלות מי אתה באמת? כזה?

עד היום ניסית כנראה לרצות את הסביבה שלך ולדאוג שהכל יהיה מושלם. זה נגמר.

ולכבד אותה.

(ואפילו לאהוב אותה)

"בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה"

זה עונש כבד. בשבילך. אתה צריך להיות אתה ואם יהיה לה טוב עם זה - נפלא. אם לא יהיה לה טוב עם זה - אז למה אתה בכלל זקוק לקשר איתה? בשביל להיות עבד?

בהצלחה !

בקשר ל"רשימות" שכתבת בתגובה בלנ"ו (כותב כאן כי כתבת שזה שייך יותר לכאן)

כל דבר שעובר עליך לכתוב. כל רגש שמציף לכתוב. הכל. גם קללות, גם ביטויי גנאי, גם דברים שאסור להגיד או לרצות. בעצם לשחרר את הגוף מהצורך להחזיק את הכל חזק כדי שלא יתפרק.

הדבר השני הוא שמותר להרגיש. פשוט לפנות זמן ל "להרגיש". שלא יכפה עליך. ויש לך עוד הרבה עבודה אבל הכלים הפשוטים האלה יתחילו לעשות את החיים שלך קלים יותר.

ללמוד על כל מיני שיטות טיפול. כמובן אפשר ורצוי ללכת גם למטפל, אבל כדאי במקביל גם ללמוד בעצמך.

יש המון ספרים שעוסקים בזה. לי גם עוזר מאוד להתכתב עם בינה מלאכותית, אני מרגיש שהוא מאוד עוזר לי,

ואני יכול לשאול אותו כל מה שמטריד אותי בלי חשש.

ואח יקר, ליבי איתך! אני גם בשידוכים וגם רגיש מאוד, ומבין מאוד את התחושה שלך. אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו כמה שאנחנו יכולים, אבל האמונה שה' באמת אוהב אותנו ואת הכל הוא מתכנן לנו בצורה מדויקת, זה מה שנותן לי את הכח. נלמד מיוסף שהיה בכלא שתים עשרה שנים, ולא התייאש, ואומר לאחים בסוף "א-להים חשבה לטובה". 

ודרך אגב, מאוד מזדהה עם השרשור שלך לגבי "אולי עכשיו היא החזירה תשובה?" ועם מה שכתבת על התייחסות לתמונות לפני פגישה. ממש.

כשהתחלתי ללמוד הבנתי בכללי שזה מאוד עוזר לי. אני קורא עכשיו את הספר "האטלס של הנפש" של ד"ר אורי נויבירט, 

זה לא מדבר דווקא על רגישות אלא על כל מיני עניינים נפשיים. 

ובנוגע לרגישות ואסרטיביות בכללי, אשמח קצת לשתף מהמקום שלי:

אני גם מאוד רגיש, אבל יחד עם זה אני מרגיש שבפנים יש בי את התכונה הזאת של האסרטיביות, גם אם לא תמיד אנשים סביבי שמים לב אליה.

בעיקר כשאני נמצא במקום שאני מרגיש בנוח. לדוגמא כשאני לומד עם חברותא, אני זה שמוביל ונותן את הטון.

גם כשהתחלתי להפגש, הציעו לי הרבה פעמים בנות שהן מאוד רגישות ופחות כריזמטיות בגלל שככה תפסו אותי. 

ובפנים תמיד הרגשתי שאני מחפש מישהי עם יותר כריזמה, בגלל שזה באמת מי שאני.

כלומר אם באמת הייתי רק רגיש, בלי אסרטיביות טבעית, אני חושב שגם הבנות שהייתי שמח בחברתן היו כאלה,

ובנות כאלו לרוב מחפשות בעיקר את הרגישות אצל מי שהן נפגשות איתן ולא מחפשות שהוא יהיה איזה גיבור על.

ודוקא בגלל שאני מרגיש שיש בי בטבע שלי באמת אסרטיביות, זה גם מה שאני מחפש באשתי.

ועיקר העבודה בשבילי היא להוציא מהכוח אל הפועל את האסרטיביות והגבריות הזאת שבאמת קיימת בי.

מה שבעצם אני רוצה לומר, שאם אתה לא מרגיש כמוני (שהתכונה הזאת קיימת בך אלא שלא ממוממשת), אז אולי גם תתאים לך מישהי כזאת, ולפי נסיוני יש הרבה בנות (בעיקר עדינות ורגישות) שמחפשות גבר שיהיה רגיש אליהן יותר משיהיה אסרטיבי. ואם אתה גם מרגיש שיש בך את התכונה הזאת בפוטנציאל אז ההתמקדות צריכה להיות בעבודה עליה (וגם בלי קשר צריך לעבוד עליה, כי מה שכתבת "בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה", צריך להצליח להתגבר על זה). ויש איך לעבוד על זה!

נסיתי לכתוב גם מה עזר לי לחזק את הבטחון העצמי והאסרטיביות, וראיתי שהכל מוסבר הרבה יותר טוב על ידי אנשים מקצועיים שכתבו על זה. אז רק אציין שהשירות הצבאי עשה לי ממש טוב בהקשר הזה.

ותודה רבה על הפרגון על דברים אחרים שכתבתי! רואים את הרגישות שלך בקטע הכי טוב שיש, וואי מי תזכה בך, מקנא בה!

שצריך לעשות הפרדה בין תכונות שונות שהעלת- רגישות היא דבר חיובי ונראה לי שנשים (גם כאלו שלא מודעות לזה) אוהבות גברים רגישים שרואים אותן ושמבינים ושאפשר להעמיק איתם בשיח רגשי- זה יוצר חיבור ונשים מאוד מאוד מחפשות את זה. 

אבל הססנות, חששנות, וכדומה הן תכונות קצת פחות מושכות בגבר. אבל כשאתה עושה את ההפרדה הזאת בראש זה מאוד מעודד ,כי יוצא שאתה ממש לא צריך לשנות את מי שאתה ואת האופי הבסיסי שלך. אלא פשוט לעבוד יותר על ביטחון, אסרטיביות, ותכונות מאוד ספציפיות .

כל אחד מאיתנו יש סל תכונות ומידות שמבינהן קיימות גם כאלו שצריך לדייק ולשייף..