את יודעת הדברים הרגילים.. תפילה לעני .. קומבייה..

אגב אסור לך לכתוב פה סתם שתדעי

שיתנחל בלבבות, יעשה סיבוב וישאיר פצע מדמם שגם עשרים שנה אחרי לא נרפא. 

חוויה לא מומלצת.

הייתי פיצית וההורים שלי לא הסכימו לי ללכת להפגנות ולעמוד מול הפינוי אלא להתפלל מרחוק.

אחיות שלי היו שם (וההורים שלי היו בחרדה)  אני זוכרת גברים שהתחננו למפקדים שלא יכניס אותם לשם שלא יווצר מצב שהם יסרבו פקודה ..

היתה תחושה של הצבא בגד בנו

בנוסף אירחנו משפחה מגוש קטיף..

מה אני אגיד לך שעות של צפייה בטלויזיה ואי וודאות מאוד גדולה.. בתור ילדה חשבתי שיפנו גם אותנו

היו חיילים שהכרתי שהיו בפנים הם היו גמורים רגשית התייחסו בחיל ורעדה למפונים .. ממש לא כולם ככה לצערי היה גם באלגנים נעים זה לא..

הקטע שבישוב הכל היה צבעים כתומים חולצות ומנגד חולצות של צבא שתמיד יש בישוב שהחיילים מהישוב הולכים

זה פרדוקס ...

דווקא הציבור הדתי שנותן את נשמתו לצבא דווקא שם הצבא בוגד בו

לא חושבת שאפשר לסלוח על דבר כזה רק להבין שאנחנו זמניים בעולם ובסוף הכל מחלק של ה' גם החורבן

אבל מצד שני זה היה בלתי אפשרי. מצידם.

הם סחבו אנשים, גררו אותם בידיים.

היתה פחות אלימות משציפיתי. או שהסתירו ממני. או שבאמת בגלל שאנשים לא באו לריב עם החיילים ופשוט הלכו הייתה פחות אלימות.

היה הרבה עניין סביב מי התחיל להכניס את הבית למכולה ומי מאמין שלא יהיה גירוש והשאיר הכל כרגיל.

זה היה חייבים ארץ יפהפה ממש.

היו מלאא הפגנות ועצרות ותפילות ויש שירים שיש היום זורקים אותי חזרה לשם 'כי לא יטוש' 'תפילה לעני' וכזה.

החיילים היו איתנו ונגדנו. הכל היה מעורבב.

הם לא רצו לגרש אבל גם לא כולם סירבו פקודה, ובסוף המכונה ששמה צה''ל הוציאה לפועל את הפקודה הזו של ההתאבדות העצמית.

היה המון כעס כלפי הצמרת שאמורה הייתה להיות ימנית וכפתה עלינו התאבדות. פחות כלפי החיילים עצמם.

גם לחיילים היה קשה מאוד כל האירוע. אלו שגרשו היו ברובם חלשי אופי מכדי לסרב פקודה, ושילמו את מחיר התמונות של זריקת אנשים מבתיהם.

היו גם חיילים שהתאבדו אח''כ.

ויש לא מעט שמבכים את תפקידם בסיפור, בשנתיים האחרונות.

כאילו רקטות על שדרות הן לא סיבה מספקת כדי להבין את הטעות.

אני הרגשתי שאחרי הגירוש בוחרי הימין פשוט הפסיקו להפגין.

כי אין לזה שום תועלת. כי ידרכו עלינו.

כי אף אחד לא שם על מה שיש לעם לומר.

היינו עשרות אלפים ברחובות, בכבישים, בשרשרת, בעצרות התפילה, בהפגנות, בחסימות הצירים, בהסתננויות לגוש, במגורי השבח''ים

ואף. אחד. לא. ספר. כלום.

נתנו את הנשמה ואת כל הכוחות, ושמו את הלב שלנו על השולחן וניתחו בלי הרדמה

ובלי לתפור אחר כך

ובלי לבקש סליחה.

שמונה עשרה שנים.

עד שטבחו באחים שלנו.

מה שווה סליחה אחרי מחיר דמים. 

על השמאלנים שמשחקים עם סרבנות בצהל? זה אמנם מאוד שונה כי כאן זה פקודה ספציפית והם פשוט בועטים בצהל, אבל עם צבא לא משחקים.... לא ככה?

https://asif.co.il/wp-content/uploads/2021/04/1-3-51.pdf

הרב צבי יהודה קוק בכרוז 'לא תגורו'.

הרב שלמה גורן בפרסומים סביב הסכמי אוסלו. (שמעתי באוזני)

הרב אברהם שפירא, הרב שאול ישראלי והרב משה צבי נריה שפרסמו פסק ביחד סביב הסכמי אוסלו, בהצטרפות מאות מרבני הארץ. הרב אברהם שפירא חזר על הדברים בתקופת ההתנתקות.

עברו 20 שנה ונראה שהמחלוקות של הציונות הדתית הם סביב דברים אחרים לגמרי. ובכצ אופן בפאנל הרב אליעזר מלמד לא יובא כנציג החרד"לים

ככה הוא מנהיג את הקהילה בהר ברכה..

ויש אנשים מסויימים שלא מוכנים לקבל דעות שונות אז כל מי שנוטה מהקו שלהם בחזקת טמא

כשאתה מסתכל מפריזמה מאוד מסויימת מהצד של החרד"לים השמרנים הכי קיצוניים אז כן, אבל בשאר נקודת הראות - הרב מלמד הוא כמעט אותו הרב מלמד.

אפשר להסתכל על זה בתור דיכוטומיה, אולי יש כאלו שנשכרים בכך. מי שמכיר רואה שיש הרבה ערבובים חוץ מהערבוב הזה.

הקהילה הזאת היא סופר שמרנית ויחסית סגורה בינה לבין עצמה. 

יכולים להיות שותפים במקרים מאוד נקודתיים בין הרב מלמד לבתי מדרש ליברלים, המופרסם שבהם זה הגיור, אולי גם עליה להר הבית, אך בשאר הדברים והאווירה היא יותר דומה לכל בתי המדרש השמרניים והר ברכה ממש לא הצטרפו לקהילה ליברלית כלשהי.

פשוט חוץ מקצה של ציבור שמרני מסויים שיש לו תחביב להוציא אנשים מחוץ לתחום, ולכן יש תחושה של החיץ. אבל חוץ זה, הכל נשאר אותו דבר.

ספציפית הרב אליעזר מלמד גם היום יורה לסרב פקודה וכמי שהיה בוגר בפולמוס ההוא - קו השבר ממש לא היה בין חרד"לים לליברלים.

היום נראה שהיוצרות התהפכו - התקשורת של השמאל שונאת את עלי ואוהבת את הרב מלמד

כבודם וחשיבותם.

והם לא חלקו על רבותיהם.

אחרי שאמרנו זאת - בוגרי הגוש שאמרו לא לסרב, אפשר אולי להבין. גדולי המדברים ושעשו עניין נגד סירוב פקודה היו בהחלט בוגרי מרכז הרב.

(הגדיל לעשות מי ששבוע אחד פרסם שההתנתקות היא פשע נגד האנושות ושבוע אחרי פרסם שחיילים צריכים לבצע. מה המסר הערכי לתלמידיו - שצריך לבצע פשעים נגד האנושות?!)

וכלל ישראל הוא לא רק האומה לדורותיה אלא גם הדור שלנו

מה מכריע, נאמנות לכלל ישראל לדורותיו או נאמנות לדור הספציפי שלא ללכת איתו ראש בראש? האם אנו מיישבים את ארץ ישראל כיחידים או כציבור?

בהתפקדות של הליכוד- רוב העם היה נגד

במשאל עם שנערך- רוב העם היה נגד

ממש היה ברור שרוב העם נגד רק שדרסו אותנו ברגל גסה

כשעשינו פנים אל פנים, הליכודניקים בהמוניהם היו בעד התישבות, רק חלקם לא הצליחו להשתכנע ששרון לא יודע משהו שאנחנו לא יודעים...

היתה תקשורת עויינת לגמרי. ערוץ שבע ברדיו נסגר (אחרי הרבה 'תיקוני' חוק כדי להפוך את השידור שלו ללא חוקי...) קצת לפני. האינטרנט עוד היה בחיטולים וחוץ מהצופה ובשבע לא היה מי שידברר.

מערכת אכיפת החוק התגייסה כולה נגדינו. על חסימות מינוריות להפליא, לעומת מה שהכילו בקפלן ואילון בשנים האחרונות, חטפנו מכות שאנשים היו צריכים בית חולים וילדות בנות ארבע עשרה נזרקו למעצר עד תום ההליכים.

זה ממש לא העם, זו אותה אליטה מנותקת של היום, רק שהכח היה אצלה.

מפוטרים והצביעו בעד...

בכלל, התרבות הפוליטית של הליכוד, כהמשך לתנועה הרוויזיוניסטית שנבנתה על הדגם שז'בוטינסקי הכיר באיטליה של מוסלני היא שלא מערערים על המנהיג.

לגבי שאר טענותיך, יש מקום לכאן ולכאן

אולי כל פקודה שניתנה ללוחמה בעזה היא בלתי חוקית ומתנוסס מעליה דגל שחור? מי קובע? לגבי הלכה ותפיסה דתית, יש מי שרבניו פוסקים שהתייצבות לצו ראשון - הרבה לפני התעסקות עם דיחוי או פטור - היא בייהרג ואל יעבור. זה בסדר מבחינתך?

מצד שני, זה היה חוקי כי ההתיישבות היתה במסגרת ממשל צבאי והוראות קצין. לכן גם סירוב להשתתף בתכנית שיושמה בידי הצבא היתה לפחות בגדר סירוב פקודה בשירות צבאי. צריך להיות מדויקים מבחינה חוקית ומשפטית.

לגבי משפט - דין מלכות נדחה כשהוא סותר את ההלכה

(אם כי לא הבנתי, האם עלייה לשמירה - נניח בדיוק בשעות שמונעות מחייל לקרוא שמע בזמנה עד סוף הזמן - במסגרת בסיס בלב הארץ, שממילא ה"שמירה" בטירונות בו היא רק מטלה לצורך טירטור ולא שמירה אמיתית, זה סותר את ההלכה ולכן דין המלכות נדחה והחייל חייב לסרב?)

מה שאני שואל זה האם לדעתך החייל עובר עבירה הלכתית אם אינו מסרב פקודה, אפילו אם למשל זה מכניס דמורליזציה במחלקה שאחד החיילים מתחיל התקוטטות עם מפקדיו באמצע טירונות על העניין.

לענ"ד לכאו' במקרה שהוצג יש על מה לסמוך מכמה צדדים. אבל יש מקומות שיש התנגשות בלתי ניתנת לפתרון כמו בפקודה לחלל שבת שלא לצורך וכאן אין עצה ואין תבונה, לפי ההלכה אסור וזהו.

ערבבת כאן כמה דברים.

כלל ראשון בדמוקרטיה, שכל שביעיסט לומד במסגרת שיעור אזרחות - שחובה לסרב לפקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה. זה בדיוק ההבדל בין מדינה דמוקרטית למדינה טוטליטארית.

כן, כפי שציינתי, תוך מוכנות לשלם את המחיר - החייל יסרב מתוך ידיעה והכרה שיתכן שמפקדיו יחלקו על עמדותיו וכל עוד שהמערכת לא מקבלת את עמדותיו הוא עלול להיענש.

ברמה היורידית והמשפטית, אתה בעצם מספק לכל חייל מעתה מקום משפטי להתגדר בו, לסרב לכל פקודה. לא הבנתי איך בכלל יתקיים הצבא - בטח צבא חובה לאומי - אם זה המצב.
ברמה הדתית, לא הבנתי איך אתה עונה למי שאצלו צבא (לא אורתודוקסי) אסור באיסור גמור מדאורייתא.

כשמגיעים לנקודת קיצון שבה משום מה הצבא 'מחליף' די.אן.אי. , החייל במדינה דמוקרטית, אמור לסרב תוך מוכנות לשלם את המחיר (בקפלן, אכן לא היו מוכנים לשלם מחיר, מה שמעמיד את הסרבנות שלהם בחושכה).

נעמיד כאן שאלה פשוטה, מה לדעתך אמור לעשות חייל שמקבל פקודה לחלל שבת בהקשר לא מבצעי? אני מכיר כמה מקרים כאלו. ברור שעל פי ההלכה אסור לו לבצע ואם יבצע הוא מחלל שבת לכל דבר. אל תברח לי לזה שעל פי פקודות מטכ"ל הוא לא אמור לקבל פקודה כזאת - כי על פי פקודות מטכ"ל הוא אמור לבצע ואח"כ להגיש קובלנא.

הלכתית העניין פשוט - אפשר לחלוק האם מעשה זה או אחר הוא אסור. אבל, אחרי שהגענו להבנה שדבר אסור, הוא אסור גם לחייל שקיבל פקודה. זו לא המצאה של רבנים מ'מרכז' זו הלכה פשוטה ברמב"ם שבנויה על דרשות פשוטות שמופיעות הן בבבלי והן בירושלמי. שמעתי מתלמיד בגוש, שקשביקשו מהרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל לתת שיעור בשאלת סירוב פקודה, פתח בדברי הרמב"ם שאין צריך לומר שאם אמר המלך לעבור עבירה אין שומעים לו ולכן פשוט שמי שסובר שבהתנתקות יש איסור - אסור לו לבצע. אחר כך הסביר למה לדעתו אין בהתנתקות איסור, אלא רק שאלה של שיקול דעת.

לא הבנתי אם מבחינתך מודל צבא החובה הלאומי פשט את הרגל. מה הנקודה שבה הצבא "החליף DNA"? איך יודעים או קובעים נקודה כזאת?
ולגבי ההלכה - עדיין לא הבנתי מה טענתך לחוגי הקנאים בבית שמש, האם לדעתך הם מחויבים דתית בציות לפסקי הרב גורן והאדון בן גוריון?
לגבי מי שכן משרת, להבנתי הוא צפוי מכל מקום לעבור עבירות מדאורייתא שלא לצורך פיקוח נפש. אין דרך לעבור את צבא החובה הלאומי הזה בלי להתנגש באיזה מפקד אתאיסט שחייב לנסות את החייל הדתי, להכעיס או סתם לתיאבון. שלא לדבר על הפעלת הצבא באמת באופן מלא שמתנגש עם סולמות ערכים, בפרט דתיים.

אני לא מסכים אתך, כלומר על 'סולם ערכים' אפשר לדון וזה חלק מהמחיר של השייכות לציבו"ר על כל מרכיביו בדור הזה.

כשמגיעה פקודה שהיא נגד ההלכה - אין מה לעשות, אסור! אגב לכן בזמנו בסערת השירת נשים הרב אליקים לבנון טען שכל עוד היה מדובר על סדר, חייל יכל להכנס ולהסיח את דעתו, אבל ברגע שהפכו את זה לעקרון זה שעת השמד וחובה לצאת גם אם בחוץ מחכה כיתת יורים.

בשום פקודה לא הוזכר להחריב את ארץ ישראל. היתה פקודה להעביר כוחות ממקום למקום, וכן להוציא אזרחים משטח צבאי סגור. אם זה נחשב בעיני חייל שינוי DNA של הצבא, אז זה עניין סובייקטיבי של פרשנות ומבחינתי זה נשמע שכל חייל מוזמן למצוא עבור עצמו נקודה כזו בכל רגע. "המטרה שלשמה מתגייסים" היא עניין אמורפי במקרה הטוב, ולהבנתי אף מעבר לכך - היא סובייקטיבית לגמרי. לא רואה שום טעם בהמשך העמדת הפנים כאילו יש באמת מודל צבא חובה לאומי, אם לא מוכנים לקבל כעיקרון כל פקודה (ולצורך העניין כזו שהמטה הכללי אישר, אחרי חוות הדעת של הפרקליטות הצבאית [ושל הרבנות הצבאית...]).

ושוב, לגבי ההלכה, וההייררכיה בחייו של יהודי דתי בינה לבין חוק ובפרט פקודות צבא: זה נשאר עניין סובייקטיבי ואינדיבידואלי, אם באמת מקבלים שזה סביר שיהודי אחד מקשיב לרב שאומר על התייצבות בצו ראשון ייהרג ואל יעבור, ויהודי אחר ישמע - במכינת עלי, לצורך העניין - שהתנדבות לסיירת [וזה כמובן מקום שכלל לא מתחשב בהנחיות מדויקות של הרבנות הצבאית] זו ההשפעה הרוחנית והיהודית-אזרחית העילאית ביותר, ועבורה דרוש להתאמץ במיוחד ולהקריב.

המדינה כן יכולה לשלוח אותו לכלא. המדינה יכולה להטיל עליו קנסות או עיצומים. היא לא מסוגלת גם אם תרצה, להכריח אותו להלחם.

מאוד כואב לי, שהם עושים את התורה קרדון לחפור בה. מאוד חורה לי שהם לא ישרים, כשהפוליטיקאים טוענים שהדיון הוא על תורתו אומנותו (נושא שגם במרכז הרב ובנותיה  מסכימים עליו בנויאנס כזה או אחר של דחיה שיכולה להיות לשנים רבות) ובפועל מסרבים לכל סידור שיגייס את הלא לומדים.

ומעל הכל חורה לי שנציגי הלא מתגייסים, לא מתביישים להיות שותפים בקבלת החלטות שאחרים ישלמו את מחירן.

גם כשאחוזים ניכרים מהמיועדים לגיוס לא מתכוונים ולו לרגע להיות חלק מכך בכלל? כלומר, אתה מצפה שיהיו אלו שעבורם צו הגיוס בתיבת הדואר הוא כזה ראה וקדש, ואותם תעניש בכל חומרה שהאחרים לא ילקו בה (מעצר יזום של מ"צ וכדומה, שבכל זאת איננו רואים כל כוונה לרדוף אחר 54 האלף שזה עתה קיבלו לדואר צו)?

שנית - אני באמת חושב שהמדינה בבעיה עם זה שחברה הולכת וגדלה בה, אינה מזדהה עם האתוס המקיים שלה.

למעשה - זה שאני מסכים אתך שיש בעיה עדיין לא נותן פתרון. כתבתי בפירוש שהמדינה לא יכולה להכריח מישהו להיות חייל אבל יכולה לשלוח אותו לכלא. אבל האמת שמדינה דמוקרטית גם לא יכולה להכניס עשרות אלפים לכלא על רקע אידיאולוגי.

הצווים כשלעצמם הם בדיחה, מישהו באמת חשב שבשליחת צווים הוא יפתור בעיה לאומית-חברתית של עשרות שנים בין לילה?

יש לי הרבה מחשבות על זה, אבל אין לי זמן כרגע להאריך. אולי בהמשך או מחר.

יש להם פתחון פה בצדק מוחלט.

לצערי לא שמעתי רב כזה

אי אפשר לנהל מדינה שכל אחד סובר משהו אחר ועושה על פי המצפון שלו.

הצבא עומד על פקודות, לא צריך להקל ראש בכוחה של פקודה... לא לקיים פקודה זה סופר קיצוני וצריך לחשוב על זה מיליון פעמים לפני.

מה שבאתי בעיקר לומר - הרבה עשו את זה מראש הם יודעים שזאת טעות הרסנית אבל לסרב פקודה זה יותר הרסני, ואני לא חושב שהם שינו את דעתם מאז, כי גם אז הם היו מפוקחים ביחס לסיטואציה.

בלי להכנס למחלוקת ההלכתית העניינית בדבר מסירת שטחים מארץ ישראל.

אם מפקד פוקד על פקודו במשרד להכין לו קפה תוך גניבת חלב מאדם אחר, האם סירוב פקודה זה מסכן את הצבא והמדינה?

והמקרה עם החלב לא קשור בכלל.

זאת היתה פקודה כללית.

מה החילוק הנכון לפי דבריך? הרי גם לדעתך לא יתכן בפקודה תהיה זולה במצבים מסויימים לפחות..

הוי מתפלל בשלומה של מלכות אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו.

כשמאלנים בכל השנים שמרו במילואים ובסדיר על יישובים באיו"ש אז הם עושים את זה למרות שהם חושבים שזה מזיק לבטחון והם נגד החזקת השטחים. אי אפשר לנהל מדינה שכל אחד מחליט בה מה שומר ומה מזיק לבטחון.

יש שלושה רשויות ואיתם עובדים, באמת אפשר לשפר אותם, אבל אי אפשר שמגזר, יהיה אשא יהיה, יאמר "לי נראה ככה" "לי נראה אחרת". אי אפשר לנהל ככה מדינה. זה לא עובד.

יש מושג מקובל ומוכר באתיקה הבין לאומית של פקודה בלתי חוקית בעליל. שם לא רק שזכותו של חייל לסרב, אלא גם חובתו. כמובן, תוך מוכנות לשלם את מחיר הסירוב.

ההשוואה לשמאלנים ששומרים ביו"ש אינה נכונה, כי כנראה גם אם הם לא חשבו שזה הצעד הכי מדוייק, הם כנראה לא סברו שזה קו אדום (היו כאלו שכן לאורך השנים). ראשי השמאל תמיד הבהירו שבקו אדום מבחינתם הם לא רק יסרבו אלא גם יסכלו. שנים זה היה בשיח על טרנספר (כאילו שלא זה מה שהפלמ"ח עשה בתש"ח), שהשמאל הבהיר שאם תגיע הפקודה הוא יסרב.

כיום ראינו זאת סביב הרפורמה, לא דובר אפילו על פקודה בלתי חוקית בעליל. עצם הרצון של נציגי רוב הציבור בישראל להחזיר את השלטון לידי העם מידי הפיראטים שגנבו אותו, הספיק לתנועת סרבנות כזאת - שאף שמעשית כנראה שרובם פנסיונרים מזמן, נוצא אצל איבנו רושם שאין צבא...

כולם בולעים צפרדעים, ככה צריך להיות.

הרב גורן ובן גוריון הסכימו ביחד שבצבא חילונים ודתיים יצטרכו לחיות ביחד ולא תהיה הפרדה.

אתה לא מסכים? זכותך, יש כלים דמוקרטים לנסות לשנות את זה. אפילו לא היה נסיון לעשות זאת, אז כנראה אנשים מעדיפים ככה וככה זה הכי הגיוני במצב הקיים.

ההשוואה היא נכונה בהחלט. נוח לך לפרש שזה לא כל כך היה רע מבחינת לשמאלנים. אבל גם אם זה היה רע להם מאוד, פקודה זה פקודה וצריך לקיים כי אחרת איש את רעהו חיים בלעו.

אם אתה בוחר להרחיב את הגדר של פקודה בלתי חוקית בעליל, אתה בוחר באינפלציה של הערך של הפקודה. בלתי חוקי בעליל זה צריך להיות מאוד קיצוני וצריך שתהיה הסכמה רחבה שזה מאוד קיצוני. אם אח"כ אין הסכמה רחבה בעם זה מאוד קיצוני - לא נראה לי שאפשר להגיד את זה כבלתי חוקי בעליל. אחרת אתה תיצור הוזלה של ערך הפקודה ומצב שנצטרך להגיע לשני צבאות שונים.

ונכון, דווקא בגלל הרפורמה המשפטית ועוולה שבסרבנות שהופיעה בה - מתברר עד כמה חשוב למלא פקודות ולא להוזיל את ערכם.

וכן, למרות שזה לא נכנס לפקודות והרמטכ"ל לא הסכים, הרב גורן המשיך להורות לחיילים שאסור לחלל שבת שלא לצורך מבצעי גם אם ניתנה פקודה ובהסכמי אוסלו הרב גורן עצמו הורה לסרב פקודה.

אבל אם מגיעים לנקודה שאסור, אז אסור. אין עצה ואין חכמה ואין תבונה נגד ד'.

מה אתה תגיד לחייל שמקבל בשבת פקודה להכנס לטנק וליישר אותו, כי בצבא דברים צריכים לעמוד ישר?

(מקרה אמיתי)

אסור וזהו. נקודה.

נ.ב.

ממש לא בזה הסוגיא תלויה, אבל ממש מוזר בעיני שאתה מחכה ל'מקרה קיצון'. החרבת עשרים וחמישה ישובים בארץ ישראל, גירוש תושביהם בלי שום פתרון סביר והפקרת השטח  לטרוריסטים בלי שום ערובה למה יקרה אחר כך, תוך הפרת הבטחות הבחירות וכיסוח כל נסיון מחאה מוקרטי, זה לא מקרה קיצון?!

אבל לצערנו העם לא חשב בצורה סבירה (לפחות לא מספיק ברמה שגרמה לו להיות מעורב ברמה גבוהה) ולכן לצערנו גם אם מבחינת האמת זה לא הגיוני אז זה היה נראה לאנשים הגיוני.

שלעשות זוועות זה הדבר הנכון

ותמיד היו אנשים שהצליחו לשכנע ברמה כזאת שכולם חשבו שזה נכון.

בין אם במסעות הצלב ששכנעו שהיהודים חייבים להתנצר ואם לא לשרוף אותם וכנל בפרעות תח ותט, גם בפרעות תרפט וגם באינקוויציה. (לא רק מול יהודים, גם רוסיה הקומוניסטית או כיבוש אמריקה שכלל טבח של האמריקאים המקוריים)

השיא היה בשואה שהרוצחים המתועבים הצטדקו אחר כך "אבל רק מילאנו פקודה"

משם הגיע המושג של פקודה בלתי מוסרית בעליל שאסור לבצע, כדי שלא יהיה הווא אמינה לאדם להצטדק ככה.

כך שזה שלאנשים זה היה הגיוני לא הוכחה בשום דרך שזה נכון ולא אמור לגרום לאנשים לעשות או לא לעשות משהו.

כדי להעביר את ההחלטה בממשלה ובכנסת, הוא נקט בכל המשחקים האולי לגליים, אבל ממש לא שמעידים שזו דעת העם - החל מפיטורי שרים 48 שעות לפני ההצבעה ועד הכרחה של לפיד (האבא) להכניס חרדים לממשלה.

העם ממש לא תמך בזה. מספיק עם האגדות. העם נשטף בזה, המחאה הדמוקרטית דוכאה באכזריות שאין כמותה וכל המערכות יישרו קו.

אגב, כל הדיון הזה לא משנה לעניין ביצוע הפקודה. גם אם ח"ו העם יצביע למאה עשרים חברי כנסת שיחליטו שחובה לחלל שבת, יהיה אסור לעשות זאת.

שלא כתבתי בכלל

עכשיו כל אחד ילך על פי רב אחר, לאן נגיע?

לא על כולם מוסכם האישור ההלכתי בכך.

מה לא מדויק יגידו לך לפנות שטחים אתה תפנה?

נו באמת

לא יודע להגיד לך ברמת המציאות, בכל אופן אני חושב שצריך כמה שיותר להתחמק ולא בצורה לעומתית להפר פקודה

הם אמרו לחיילים ..

אגב היו מפקדים ששחרו בשכל את המתנחלים מזה 

וצריך לחשוב על זה מיליון פעם לפני. פקודה של ה' היא גם פקודה.

ואני חושב שבמבט לאחור, הם כן היו משנים את דעתם. כי לפחות ממה שקראתי במכתב של הרב ליכטנשטיין (שהוא למיטב ידיעתי הפוסק הגדול היחיד מה"המתירים") לרב אברום, הוא מצרף את הבעייתיות שבסירוב הפקודה לדעת אנשי המקצוע שטוענים שאולי המהלך הזה דווקא יועיל לבטחון המדינה ולשמירת אופייה הדמוגרפי. אם היה ברור לו שזה מסכן את עמ"י, הוא לא היה מתיר להבנתי.

ולכן אנחנו נמצאים בין הפטיש לסדן.

הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלאי מוראה איש את רעהו חיים בלעו

הוא דיבר על ראית של אנשי מקצוע. פה מסתכל גם המימד המיצאותי שעומד מול ענייניו של הפוסק.

בכל אופן, במימד העקרוני ההלכתי, מבחינת הרב ליכטנשטיין השיקול הבטחוני גובר.

הייתי בת 8 בערך.

זוכרת מלא הפגנות, שרשרת אנושית, נסיעה לגוש קטיף.

אחד הדברים ששמורים אצלי עד היום זה ספר תהילים מאחת העצרות הענקיות, שכתוב עליו- "להצלת גוש קטיף וצפון השומרון, ולאחדות עם ישראל". כדי להדגיש שאנחנו לא פועלים רק למען יישוב זה או אחר אלא למען כלל ישראל, ולמען ארץ ישראל.

אחר כך היו מלא גלים של הדף.

שאלות על אמונה בה', אמונה בגדולי הדור. ממלכתיות או לא- חוגגים את יום העצמאות מול כאלה שלא. עם זה גדלתי. על זה.

הגירוש הוביל למלא עניינים שעד היום יושבים איפה שהוא בראש כשמדברים על כל נושא כמעט שקשור לארץ ולמדינה.

הפגנות- מה זה כבר יכול לעזור

רבנים והנהגה כללית של הציבור- לקחת בעירבון מוגבל

ממשלה ימנית- יעזור אבל לא בטוח

צבא, משטרה, מג"ב- כבדהו וחשדהו

בקיצור הכל נהיה יותר ציני ופגוע.

וכמובן- גם תהליכים טובים קרו-

כל עניין הגרעינים התורניים התחיל וצובר תאוצה,

מה שמוביל שהציבור הדתי מוכר וכבר פחות 'אנחנו' ו'הם'.

וחיים עם הידיעה שזה יכול לקרות שוב. ח"ו.

נ.ב

התפרסמה אז רשימה של 'אדריכלי הגירוש', עם הכתובת- יש דין ויש דיין, ומעניין אותי אם באמת רואים את הסיבה והתוצאה של זה, הכי ברור זה אריאל שרון, שזמן לא רב אחר כך חלה ונהיה צמח.

נראה לי שרוב האנשים כאן צעירים מדי כדי להכיר..

נולדתי וגדלתי בגוש, התחתנתי ונשארתי לגור בו.

בגירוש היינו זוג צעיר עם ילד.

זה היה מקום שקט ורגוע יחסית, עם ווייב של חופש.

היו בגדול שלושה מקבצים- החבל הצפוני שהיו בו מספר מועט של יישובים עם צביון לא דתי, נצרים שהייתה יחסית מבודדת, והחבל הדרומי שבו הייתה הכמות הגדולה של היישובים.

קצת מורכב לי להתחיל לנתח ולתאר את הרכב האוכלוסייה, אבל בגדול האנשים בגוש היו חמים, פשוטים וטובים.

בחבל הדרומי היו בגדול את נווה דקלים שהיה יישוב קהילתי גדול יחסית (בטח במושגי הגוש, ובייחוד במושגים של אז, כ 400 משפחות) והיה המרכז של החבל הדרומי (שם היה בית הספר היסודי המרכזי, הסופר, בנק, קצת חנויות בגדים/נעליים/ספרים/צעצועים/כלי בית, ישיבת ההסדר, הישיבה הגבוהה, האולפנה, בניין המועצה, תחנת הדלק, פינת חי), והמון מושבים חקלאיים שבכל אחד מהם בגדול בין 50 ל 100 משפחות.

אני גדלתי באחד המושבים החקלאיים. זה היה קצת כמו לגדול במשפחה מורחבת. ההורים שלנו הגיעו לשם צעירים לבתי סוכנות קטנים כשלא היה שם כלום חוץ מחול וים, ובנו הכול בעשר אצבעות - משפחות, משקים חקלאיים, תעשייה, תיירות ונופש. כולם במושב שלי התפללו באותו בית כנסת, נפגשו באותו סניף ואחהצ עברו לשבת ביחד על הדשא או לשחק כדורסל במגרש.. לפעמים עבדנו במשקים של ההורים וכשהייתי גדולה יותר היינו גם צריכים לסייע בתפעול לפעמים (להכניס פועלים, להביא משכורות מהבנק)

החבל הדרומי היה חממה קטנה שבה כמעט כולם מכירים את כולם.

נפגשים באותו הסופר, באותם אירועים, באותו חוף ים..

באזור החוף היה כפר נופש עם בריכה, שהועלה על ידי אנשים יקרים מאחד היישובים - הוא היה המציל והיא הפעילה את הקיוסק. כולם הכירו אותם והם הכירו את כולם.

קצת לפני כפר הנופש היה אגם עם גשר מעליו והמון סוף ודשא גדול, ושם היו מתבצעים כל המופעים וחגיגות הזמר בקטיף. הייתה תקופה שהייתה שם חוות סוסים שהיינו רוכבים בה, לוקחים את הסוסים לרוץ על חוף הים.

הבריכה והאגם היו במרחק של כמה דק הליכה מהחוף המוכרז.

בחוף היה מלון וחופי רחצה מוכרזים- חוף מעורב, חוף גברים וחוף נשים, ועוד המון המון חוף בתולי נקי ושקט עם החול הכי נעים בעולם.

יש עוד הרבה מה לספר ולכתוב אבל נראה לי שהספיק לי להיום.

רק אכתוב שבשבילי זה היה הגוש יותר מהכול.

יותר מהאינתיפאדה

יותר מהגירוש

באמת החיים שלפני הגירוש לפעמים אובדים בלהט התקופה האחרונה של הגוש.

לא תודה, לא סליחה - כישלון

שמדברת קצת על הרגש.

אבל דעתי האישית היא שסירוב פקודה היה בגדר מצווה

מי שמצוות המפקד בעיניו מכל־מיני שיקולים של מה יהיה אחר־כך ומה יאמרו הכופרים וצבא העם ובלה בלה בלה, חשובה ממצוות השם, אוקיי, אבל לא אוקיי

לא אומרים חטא בשביל שיזכה חברך

ואיננו תלויים בכלל בסירובי המצפון של השמאל אם ירצו יסרבו ואף מוטב, אין תשועת ישראל תלויה במספר כל־שכן לא במספר הכופרים וכאלה שיחלישו את עם ישראל ברוחניות ואף במורל ממש

כלומר. לא שם. הייתי בכלא "דקל" בבאר שבע אחרי שניסיתי להסתנן ולא הצלחתי. היה תקופה מגעילה וכל מי שהיה שם איים בטילים על אשקלון. אף אחד לא חשב או העיז לאיים בטילים על תל אביב.

בסוף הכל התממש על הצד הגרוע. כמו שאת כבר יודעת.

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

יותר בפוקוס על מה נכון לך (גם רגשית וגם נשמתית) ופחות על מה העולם חושב על זה. רצית לעזור לו? אתה שמח בלעזור לו? הגוף שלך מרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לו? מעולה.

אתה מרגיש מרוקן? זה סיפור אחר.

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

אבל זה רק מסתיר דברים מהאדם הספציפי הזה

"i don't want to see this"?

או "I'm not interested"?

לזה הכוונה?

(ובאמת לא ידידותי)

חושבת שכולנו נופלים מדי פעם לבורות שלנו....אפשר לשהות שם כמה זמן, אבל לנסות בכל זאת לרחרח אם אפשר כבר לצאת

( ולו כדי לראות את הגבעול התינוקי והמבטיח שצומח על שפת הבור.. איך לא הבחנתי בו קודם?)

יש לי כזה. אבל כשניסיתי להציע דבר כזה פעם ראשונה היא חשבה שאני קריפ והוציאה לי צו מעצר. 

בתחילה לא תפשתי.......מפחיד!

(מגזין מוצאש, עמ' 18, מקור ראשון, מיום שישי) 

זה כאילו הוא הלך לצאט גיפיטי והכניס בקשה "כתוב לי מניפסט שנאה נגד הרב טאו והר המור. כתיב בסגנון רעיל".

איזה גועל נפש.

מאיפה הוא הביא את השטויות האלו?

אני מכירה את הישיבה מקרוב כולל תלמידים שלומדים שם ובוגרים וזו ישיבה שממש מצמיחה את התלמידים שלה, עושה להם כל כך טוב נפשית ומכל הבחינות.

נכון שהתנאים הפיזיים לא מושלמים (בסוף כסף זה מרכיב מאתגר בציבור שלנו, ותנאים טובים זה עניין של כסף) אבל מכאן ועד ההגזמות שהוא כתב הדרך רחוקה מאד מאד.

היא כל כך קיצונית וחדה, עד שבעייני היא כלל לא מתיימרת לייצג אמת. כלומר ברור שמדובר בשטויות שנובעות יותר מהמצב הנפשי שלו כשהוא כתב זאת, מאשר מהמציאות בישיבה.

זה לגבי הרבה תחומים:

אם למשל אני ארצה לתת ביקורת על המנחה שלי בעבודה, אוכל לכתוב:

קשוחה מאוד, לא מתחברת לעובדים שלה, לא מתחשבת בצרכים האישיים שלהם. לצד זאת היא מקצועית לעילא ובעלת ידע עצום בתחום התמחותה.

אך אם אני אכתוב:

היא נוראית, צורחת כל היום, מסריחה, מתקלחת פעם בשבועיים, האוכל שלה מריח כמו צואה, השיער שלה נראה כאילו לא חפפה אותו מאז התיכון, היא לא מבינה מה זה בני אדם והאף שלה ממש ענק" - אז ברור שהביקורת אפילו לא מתיימרת להיות עניינית, אלא אני סתם שופך רפש בגלל המון זעם שטמון בי.

במילים אחרות:

אני אוהב את הביקורת כי מבחינתי יש בה הרבה כנות. הוא בעצם אומר בכנות, בין השורות, "אל תסמכו עלי. אני פשוט שונא את הישיבה הזאת ואת כל מה שהיא מייצגת". הקיצוניות מעידה על מצבו הנפשי ולא על הישיבה. 

אם הוא היה כותב בצורה עניינית, אז עוד היינו עלולים לחשוב שהביקורת שלו כנה ואמיתית.

ומתלבטת על מי להחיל את הברכה הזו כי יש יותר מידי בחירה 😈

אף אדם שהייתי רוצה להעלים מחיי, ב"ה, אבל הייתי שמחה להעלים את כל שונאי ישראל.

אותי

זקוקים לך!

אמא תהיה קצת עצובה וזהו

אתה (או את?) יודע מי הכי זקוק לך?

הקב"ה!

כי את התפקיד שלך, רק אתה יכול למלא. מי ימלא אם לא תהיה? יהיה בעולם   ח   ו   ר!

אז אנא, תעשה טובה, תיתן  ע כ ש י ו    חיבוק חם וגדול לעצמך....נו...כן. ככה. עם שתי ידיים

חזק חזק עד לגב, ותגיד לעצמך שוב ושוב ושוב:  א  ני   א  ני    א  נ  י

א ו ה ב   א ו ת י!

שמעת?

אוי ואבוי לך אם לא!!!!!

ואחר כך תגיד: הקב"ה אוהב אותי. אני אוהב אותי. ואפשר לתקן!

ואחר כך לך ותקנה לעצמך משהו שאתה אוהב. תן משהו טוב לעצמך. זה לא יפה ככה להתעלל בעצמך, בנשמתך היפה

שמישהו (הקב"ה) החליט להורידה לעולם הזה, לבדיוק המשפחה שלך, העיר שלך, האיפה שאתה.

מה זה?!!!!

חיבקת? עכשיו עוד הפעם!

שלוש פעמים ביום! (רצוי יותר אם אפשר)!  לא פחות!

אנחנו, כולנו, אוהבים אותך. כן, אתה או את נשמה הקשורה לנשמות כולנו. אז אל תעליב אותנו בבקשה עם אמרות כאלה שאמרת!

אני באמת מרגיש כמו חור שחור שמהלך בעולם. ואף אחד לא שם לב.

בעלי שלח לי את זה בדיוק אתמול אז....🤣

אבל מרגיש לי לא נעים

לא נורא עבר לי

תלוי מה הכוונה ב"להעלים"....... אם לא אשמע ממנו לעולם........

אבל לא הייתי מעלימה אף אחד. הייתי אומרת למלאך:  נא להעלים את עצמך, בראש ובראשונה,

ולא להציע עצות "מלאכיות" כאלה יותר....בסדר?   כל טוב לך!

אם הם בחיי, סימן שהם נחוצים לי ואולי גם אני להם....

אבל אחרי מחשבה של חצי שניה, זה לא בוער לי. למדתי לחיות למרות שהוא קיים כאן. 

אבל למה רק אחד?!