אממ לא חושבת שזה נובע מתוך חרדה, אבל איך להסביר.. ? יותר בגלל שמרגישים דקויות, השיפוט הוא לא יבש וחד משמעי, וזה לא קל.

יש ספקות לגבי דברים מסוימים שבאמת הם בגבולות האפורים...

"החרדים לדברו"

איך אתה מסביר את הפסוקים?

הצכוונתי לשלול חרדתיות, לא לשלול יראה

עם שני הסעיפים הראשונים אני מזדהה - וגאה בהם!

השלישי - לא הבנתי

בדיוק כתבתי שאני לא מסוגלת לרקוד - התכוונת למשהו כזה?

מגניב. ממ לא זה משהו אחר, זה לא בכללי לרקוד, זה שירים מסוימים, ריקודים מסוימים. 

בגלל שזה מרגיש לא צנוע או לא תואם רוח היהדות. (שהקטע של ה"רוח היהדות" מאוד מעורפל)

הקב"ה הטביע בנו מנגנון מאוד חכם 

נ ע י מ ו ת!!!

מצפן מאוד מדוייק - טוב לך? זה שלך! נעים לך? זה את! 

אם נשכיל להשתמש בו - הרי שזה מה שנדרש מאיתנו!

ממש יפה התחברתי, אבל אם אני מרגישה את שני הדברים במקביל?

או יכולה להרגיש נעים אם אני אדע שמשהו הוא טוב? 

פסיכולוגית זה מרגיע אותי לדעת שמה שאני עושה הוא מוסרי וכשר ויביא לי דברים טובים גם בסוף ולא רק באותו רגע

הנפש לא מבלבלת

אני לא מכירה אותך ועדיין בטוחה שאם תעצמי עיניים ותשאלי את עצמך באמת ובתמים - תקבלי תשובה מדוייקת.

כלומר - התשובה שתקבלי, זו התשובה המדוייקת בהתאם לנפש שלך.

לכל נפש דיבור משלה ותשובות משלה - כשם שפרצופינו שונים, כך נפשותינו שונות

אבל הנפש - היא הדיבור של הצד הנשמתי שלך, אין שם שקר ולא טעות.

אם זה דיבור שלא מכוון - את תרגישי!

תנסי ותשתפי אותנו.........

אני יכולה להתייעץ איתך מחר בפרטי?

עכשיו אלך לישון...

יכולים להיות הרבה דברים נעימים לנו

שהם ההיפך מעבודת ה'

אי אפשר ללכת לפי הרגשות

בשביל זה יש הדרכות ברורות בספרים מה כן עבודת ה' ומה לא

כי באמת באמת את יודעת להגיד אם הם מתאימים או לא.

מה שאני אומרת זה 

שמה שנעים לך - טוב לך!

מה שלא נכון לך - לא נעים לך!

זה המצפן שהקב"ה נתן לנו

והמדדים הם לא חיצוניים - 

לכל איש יש את הנפש שלו ומה שמתאים לו ומה שנכון לו!

אפילו שלימדו אותנו אחרת

מה אומרת?

תחשבי על זה...

מה כתוב בתורה ובהלכה

ולכן אני יודעת מה מתאים ומה לא

אם נעים לי שגבר מחזר אחריי ורוצה אותי

זה יכול להיות מאוד נעים

אבל אם אני אישה נשואה זה אסור

לא משנה אם זה נעים או לא

זה אסור כי ככה כתוב

אם נעים למישהו לשמוע שיר מסויים

אבל הוא של זמרת והוא גבר

זה לא משנה שנעים לו

זה אסור כי ככה כתוב

זה הכל

את אומרת נעים לי שגבר מחזר אחרי אפילו שאני נשואה - זה באמת נעים לך? או שזה עושה לך כאב בטן ורעעעע

הנעימות שאת מדברת עליה היא לא מדברת מהנפש שלך

תשימי לב - אם הנפש מדברת נעימות, שכיף לך איתה, טוב לך איתה - טוב אמיתי!

זה תמיד ממקום נכון

לפעמים המקום שלך בעבודת השם הוא לא כמו בספרים - כן!

לא בדוגמאות כמו שאת הבאת (בדרך כלל)

אבל אני עדיין עומדת מאחורי הטענה שלי

תהיי בכנות עם עצמך ותבדקי את זה.

ביהדות יש הוראות ברורות איך לעבוד את ה'

ואיך לנהל את החיים

ולאן לשאוף

וכו

אין כזה דבר להקשיב למה שנעים

זה לא היהדות

וכן, תדמייני אישה שרע לה בנישואים, בעלה לא מכבד אותך, לא מעריך אותה, לא מבין אותה,

פתאום יש גבר שעובד איתה והוא מדהים, מבין, מכיל, יודע להקשיב, הכל

זה נעים

חד משמעית

זה עושה לה טוב

והיא סוף סוף מרגישה מוערכת

אבל זה אסור

כנ"ל מליון דוגמאות אחרות

לא הולכים לפי האינטואיציות

זה לא היהדות

אני מסכימה איתך אבל רוצה לדייק שצריך במקביל להקשיב לעצמנו ולהיות כנים עם המקום האמיתי שלנו בעבודת ה' וביראת שמים, כי אם זה נובע נטו משכל, יכול לצאת פשוט רובוטים חסרי חיים

שקודם כל מה שכתוב בתורה

ואחר כך כל השאר

אז זה נכון במידה מסוימת

אני לא חושבת שיוצאים רובוטים

כי אם מדייקים לפי מה שכתוב

אז מצווים גם להרגיש

לאהוב את ה' זאת מצווה

ואהבת לרעך כמוך

יש המון המון רגש ביהדות

אבל קודם כל השכל

שנזכה לעבוד את ה' בשלמות

על המשפט

לפעמים המקום שלך בעבודת השם הוא לא כמו בספרים

אין כזה דבר

בהנחה שאנחנו מדברות על אותם ספרים

(תנ"ך, משנה, גמרא, הלכה וכו לא אחרונים...)

הרבה מהחטאים גורמים לנו להרגיש נעים

אז איך זה מסתדר?

החטא האמיתי הוא החטא לנפשנו.

כל מה שלמדנו ואנחנו יודעים מבחוץ זו התודעה והיא חשובה מאוד, אבל לא היא שאמורה להנחות אותנו במעשינו - אלא לבנות את המוסר הנשמתי שלנו. שאם לא כן - למה נבראנו איש איש ומבנה נפשו? ומה פה עבודה שלנו??

איפה האור הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו? איך הוא בא לידי ביטוי אם לא בעבודת השם המדוייקת לו?

אני יודעת אנחנו לא רגילים לחשוב כך וזו פריצת דרך

אתם גם לא חייבים לקבל את הגישה הזאת!!

אבל אביא את דברי הרב קוק כדי לחזק את דברי:

הרב קוק במאמר לפסח מבאר שהחירות איננה הצד החיצוני המשעבד את האדם, אלא השאלה היא  אם רוחו של האדם משועבדת או שהיא בת חורין.

"החירות שאנו מתרשמים בה ביותר בליל התקדש חג של זמן חירותנו, בעת אשר גם בעצם ימי הגלות והשעבוד  לא חדלנו מלהביע את התגעגעותנו אליה באמרנו "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין"... כיצד אנחנו צריכים להבין  

את אותה החירות המיוחדה שלנו וכיצד יהיה אפשר לנו להסתגל אליה במציאות החיים ... ההבדל שבין העבד ובן  החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא  עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה  

הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית  של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם.  

מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם  במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו  האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב. ואנחנו כבושי הגלות, שכל כך הרבה מאות בשנים היינו משועבדים בידי  

אדונים קשים, לולא פנימיות נשמתנו העליונה הספוגה רוח של חירות, רוח של הכרה עצמית פנימית "חרות על  הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות", לולא זאת המתנה הנפלאה שלנו שנתנה לנו מאז, בעת צאתנו לחירות עולם  מיד פרעה מלך מצרים, לולא זאת, היתה הגלות יכולה להפך רוחנו בקרבנו לרוח של עבדים. אבל הננו מפגינים בזה  

ברוחב לב, בחג זמן חירותנו, כי באמת הננו חשים את עצמנו בני חורין בעצם מהותנו, והשאיפה הנאצלת שלנו אל  הטוב ואל הנשגב היא אצלנו השאיפה העצמית שלנו, שאנו חשים ברוחנו פנימה מה הוא הטוב ומה הוא הנעלה"

]מאמרי הראי"ה חירותנו[

חירות איננה השאלה אם האדם משועבד למישהו, האם האדם הוא עבד או שהוא אדון לעצמו. הרי יש  עבד שרוחו מלא חירות, ולהיפך - בן חורין שרוחו רוח עבד. החירות היא אותה הרוח שיש לאדם, אם  האדם שואף לעצמיות שלו להיות הוא עצמו, הוא מלא חירות, אך אם שאיפות האדם הם חיצוניות לאדם - הוא שואף להיות אדם אחר או לעשות דבר שמישהו אחר קבע, אין הוא בן חורין אלא עבד גם אם  בפועל אין אדון שמשעבד אותו.

לסיכום:

הכוזרי לימד אותנו שחירות איננה שיחרור האדם מהמגבלות ומהחובות. חירות היא שהאדם יהיה הוא עצמו, מי שהוא באמת, ולא יגרר אחרי רצונותיהם של אחרים או תאוותיו.

המהר"ל לימד אותנו שכל שיעבוד חיצוני או אפילו תלות בדבר שהוא איננו האדם עצמו, יש בו

שיעבוד.הגאולה היא מצב שבו אין האדם תלוי בשום דבר אלא הוא לעצמו. דבר זה הוא לומד מהמצה  שאין לה טעם כלל וגם שהמצה נעשית אך ורק מקמח וממים ללא שום שאור או תוספת , המסמל את האדם שהוא בן חורין, האדם אשר לא מושפע מדברים אחרים, לא מושפע מהסביבה.. החירות האמיתית היא שהאדם יהיה הוא עצמו בלא שום תוספת חיצונית.

הרב קוק מוסיף שגם אם האדם בפועל משועבד, אין זה משנה את החירות שלו. עיקר החירות הוא

חירות הרוח והמחשבה. אדם השואף לטוב, בעל רצונות להיות הוא עצמו ולא משהו אחר, הוא בן

החורין האמיתי.

אם אתה רוצה להעמיק בזה - מוזמן לאישי

וחברים טובים ודואגים - אין צורך באזהרות, זה בסדר מבחינתי ו'קדם' יעשה את החשבון שלו....

הדאנהוא דכתיב - חרות.

איך שאני מבינה את זה, הפירוש של "עבד ה' הוא לבדו חופשי" זה שהחירות היא מעצם החיבור לה' ומימוש הבחירה החופשית לטוב. כשאדם מתגבר על יצריו זה נחשב שהוא עצמי וחופשי, ואף כוח זר לא שולט עליו, כי האדם הוא חלק אלו-ה ממעל אז כשהוא בוחר להתחבר להקב"ה ולצד הנשמתי שלו הוא מתחבר לעצמו. הוא מתעלה לאינסוף ולמעל מגבלות החומר.

אני מאמינה גדולה בלהקשיב לקול הפנימי בתוכנו... זו נקודה חשובה... אבל אני לא חושבת שאנחנו נמצאים שם... אנחנו לא אברהם אבינו

היום אדם לא יכול לסמוך על זה שהתחושה שלו אמיתית ושהוא מחובר לעצמו באמת, זה מאד מתעתע. לא אינדיקציה. אנחנו קטנים. חייבים לכופף את רצוננו לרצון ה' ולהבין שזה מה שבאמת הנשמה שלנו רוצה גם אם כרגע לא נעים לנו עם זה, עם הזמן נרגיש את זה יותר. 

אם יש דיסוננס בין הרגש לבין התורה צריך לעבוד על החיבור אבל להזהר מלקחת את זה למעשה, אפילו משום יראת עונש פשוטה. זה דרגה נמוכה אבל זה גם משהו. אין ספק שהמקום של הביניים הזה הוא לא נעים. רבא היה אומר לחכמים: בבקשה מכם, עשו שלא תירשו שני גיהנם, בעולם הזה ובעולם הבא. זה לפעמים מה שיכול לקרות לבינוניים כי הם כן מקריבים אבל לא הולכים על דרך ה' עד הסוף. ואני אישית מרגישה שזה קורה לי בכמה דברים.

הציטוט:

avid;">"וכיוצא בזה היה אומר להם רבא לרבנן [לחכמים]: במטותא מיניכו [בבקשה מכם], עשו שלא תירתון תרתי [תירשו שני] גיהנם. שאם אין אתם עוסקים בתורה מתוך יראת שמים, הרי בעולם הזה אתם עמלים בתורה ואינכם זוכים ליהנות מן העולם והריהו לכם כגיהנם, ולעולם הבא כיון שאין בכם יראת שמים תירשו גיהנם, ואם כן יהא לכם גיהנם כאן ושם."

בקיצור... יש מקום לקול האישי שלנו, אבל זה חייב להיות על בסיס יראת שמיים.

לגבי המקרה שלי שדיברתי איתך באישי, אני חושבת שבגלל שזה לא אסור מבסיס ההלכה (כשזה רק בנות) אלא זה יותר למי שברמה גבוהה... יש מקום להתגמש בהתאם למקום האישי...

בכל מקרה תודה! 

לעתיד לבוא בקרוב בע"ה הדברים יהיו כמו שאת אומרת הנשמה תהיה "גלויה" וכולנו נתחבר אליה בלי מאמץ

בעצם השאלה שלי היא איך לדעת אם זה בגלל רגישות יתר אישית, 

או שאכן כמו שכתוב לפעמים בספרים: "בעל נפש יחמיר.."

לא בטוחה שזה חלק מהרגישות, אבל שמחה שיש לי את הגבולות שאני מרגישה בטוחה בהם.

ש@לב אוהב כתבה, שמצוות ויראת שמיים באמת דורשות מהאדם לפתח רגישות מסוימת ומחשבה

גם אם הוא לא רגיש מאד

יפה זכיתם

המון מחשבות על איך הצד השני ירגיש אם אפעל כך ואעשה כך

ובהתאם לזה מנסה לתמרן

אבל גם הרבה פעולות של בין אדם למקום שחשיבה מראש על הדברים

יכולה למנוע כל מיני עבירות כמו אבק לשון הרע/רכילות וכזה

ועל מידת האמת יוצא לי הרבה פעמים להגיד דברים ותוך כדי לתקן את עצמי אפילו בדקויות

שמהצד זה נשמע מיותר לגמרי אבל לי זה מפריע...

ואני חושבת שעבודת ה' הופכת את האדם לרגיש יותר זה כמעט מן ההכרח

אפילו הרחמים שאני מרגישה בכל מיני סיטואציות נובעות מהתבוננות על הקושי בלהיות גוף ונשמה. (שזה מחשבות שמגיעות מהתבוננות בעבודת ה')

לפי ההגדרות

וכן יש רגישות בדברים שאמרת

זה דברים שאפשר לפתח אליהם רגישות, ולהיפך, להקהות אותה לאט לאט

והיום אני מנסה להתבונן מה מהדברים האלה נכון לי באמת ומה לא.

למשל  - להוריד פרופיל כדי שמישהו לא יפגע או ירגיש לא בנוח - אין שום סיבה לעשות את זה. הרגשות שלו זו בעיה שלו. אני צריך לא לפגוע בכוונה ואם אני מרגיש לא בנוח אז אני יכול להוריד פרופיל בשבילי. לא בשבילו.

התבוננות זה באמת כלי חשובב (כל עוד זה לא חשיבה בלופים)

לגבי להוריד פרופיל מבינה מה אתה אומר זה קו דק בין בחירה אמיתית כי זה באמת עדיף לבין תגובה מהבטן

לשים לב שאני בלופ. זה לבד דבר שאפשר להתייחס אליו כדי להבין מאיפה ההלולאה התחילה.

זה בסדר להוריד פרופיל אם זה מתאים לי. אבל אם אני עם בטן מתכווצת ו"בורח" אז פשוט לא. צריך להבין מה מפעיל אותי שם.

ב"ה היום אני מאוזנת ברוב הסיטואציות... כנראה באמת ההתעמקות ב"מה מפעיל אותי" והעבודה העצמית עבדו.

זה התקדמות יפה. כשמך כן את - "הרמוניה".

כן. אבל זה גם קשה. לעשות כל הזמן בירור. לפעמים מקנאה בפרות!

(סליחה השם!)

מרגיש ככה גם, בעיקר בשירים ודיבורים, באמת שאלה, אם זה נכון, ומה עושים עם זה, והאם אפשר לחיות ככה... בסוף זה מטורף החששות והפחדים שמא אני לא מדייק מספיק... ושאני לא עומד בדיוקים שאני מרגיש... או שמא הכל שטויות, ומה שלא כתוב שאסור לא אסור...

ולפעמים בא לעזוב הכל מרוב העומס הרגשי וללכת לישון... מה באמת אמור להיות היחס לדבר הזה? באופן עקרוני זה מעלה בעבודת ה' או העמסת יתר על הנפש שלא מועילה לאף אחד? אולי גם סוג של עבודת ה' שקצת מסתובבת סביב עצמי ורצונותיי- אגואיסטית משהו... הרי ה' לאו דווקא ציווה על הרגישויות האלו (זה הרהור, אין לי מושג אם זה נכון... תמיד אולי יש דרגות ולאן להתקדם... השאלה אם בכיוון הזה)...

מעניין! יש בזה משהו. האם אתה משוחרר באמת לעשות מה שנדרש ממך או שאתה גם קצת שבוי בתוך עצמך והתכונות הגולמיות שלך...

כי בסוף רגישות זו תכונה שנולדים איתה וכמו כל תכונה אפשר וצריך לעבוד איתה.

זה מזכיר לי את אברהם אבינו בניסיון עקדת יצחק, האם הוא יכול להתגבר על הרחמים הטבעיים שלו (שהם בד"כ גם רצון ה')....

מצד שני, צריך להזהר שזה לא יחליש. אם יש לאדם רגשות חיוביים כלפי דברים קדושים, אפילו שזה בא לו בטבעי עדיין לא אומר שזה פחות חשוב ולא שווה כלום. זה מסוכן לפעמים.

כל מקרה לגופו.

אני חושבת שהרגישות בדברים האלה היא מעלה כשזה בהקשבה לעצמנו. 

באופן אישי זה ממש מעביר אותי תהליכים.

יש אנשים שיכולים חיים שלמים לחיות "ליד", "בערך". אני לא יכולה לסבול את הזיופים האלה... דווקא בגלל שזה יגרום לי לסבול יותר, אני אהיה חייבת שהחוץ והפנים שלי יהיו תואמים בסופו של דבר לעומת אנשים פחות רגישים שזה פחות מפריע להם. 

(לא רק החוץ והפנים, גם ההתנהגות לעומת מה שאני מאמינה בו)

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.