אממ לא חושבת שזה נובע מתוך חרדה, אבל איך להסביר.. ? יותר בגלל שמרגישים דקויות, השיפוט הוא לא יבש וחד משמעי, וזה לא קל.

יש ספקות לגבי דברים מסוימים שבאמת הם בגבולות האפורים...

"החרדים לדברו"

איך אתה מסביר את הפסוקים?

הצכוונתי לשלול חרדתיות, לא לשלול יראה

עם שני הסעיפים הראשונים אני מזדהה - וגאה בהם!

השלישי - לא הבנתי

בדיוק כתבתי שאני לא מסוגלת לרקוד - התכוונת למשהו כזה?

מגניב. ממ לא זה משהו אחר, זה לא בכללי לרקוד, זה שירים מסוימים, ריקודים מסוימים. 

בגלל שזה מרגיש לא צנוע או לא תואם רוח היהדות. (שהקטע של ה"רוח היהדות" מאוד מעורפל)

הקב"ה הטביע בנו מנגנון מאוד חכם 

נ ע י מ ו ת!!!

מצפן מאוד מדוייק - טוב לך? זה שלך! נעים לך? זה את! 

אם נשכיל להשתמש בו - הרי שזה מה שנדרש מאיתנו!

ממש יפה התחברתי, אבל אם אני מרגישה את שני הדברים במקביל?

או יכולה להרגיש נעים אם אני אדע שמשהו הוא טוב? 

פסיכולוגית זה מרגיע אותי לדעת שמה שאני עושה הוא מוסרי וכשר ויביא לי דברים טובים גם בסוף ולא רק באותו רגע

הנפש לא מבלבלת

אני לא מכירה אותך ועדיין בטוחה שאם תעצמי עיניים ותשאלי את עצמך באמת ובתמים - תקבלי תשובה מדוייקת.

כלומר - התשובה שתקבלי, זו התשובה המדוייקת בהתאם לנפש שלך.

לכל נפש דיבור משלה ותשובות משלה - כשם שפרצופינו שונים, כך נפשותינו שונות

אבל הנפש - היא הדיבור של הצד הנשמתי שלך, אין שם שקר ולא טעות.

אם זה דיבור שלא מכוון - את תרגישי!

תנסי ותשתפי אותנו.........

אני יכולה להתייעץ איתך מחר בפרטי?

עכשיו אלך לישון...

יכולים להיות הרבה דברים נעימים לנו

שהם ההיפך מעבודת ה'

אי אפשר ללכת לפי הרגשות

בשביל זה יש הדרכות ברורות בספרים מה כן עבודת ה' ומה לא

כי באמת באמת את יודעת להגיד אם הם מתאימים או לא.

מה שאני אומרת זה 

שמה שנעים לך - טוב לך!

מה שלא נכון לך - לא נעים לך!

זה המצפן שהקב"ה נתן לנו

והמדדים הם לא חיצוניים - 

לכל איש יש את הנפש שלו ומה שמתאים לו ומה שנכון לו!

אפילו שלימדו אותנו אחרת

מה אומרת?

תחשבי על זה...

מה כתוב בתורה ובהלכה

ולכן אני יודעת מה מתאים ומה לא

אם נעים לי שגבר מחזר אחריי ורוצה אותי

זה יכול להיות מאוד נעים

אבל אם אני אישה נשואה זה אסור

לא משנה אם זה נעים או לא

זה אסור כי ככה כתוב

אם נעים למישהו לשמוע שיר מסויים

אבל הוא של זמרת והוא גבר

זה לא משנה שנעים לו

זה אסור כי ככה כתוב

זה הכל

את אומרת נעים לי שגבר מחזר אחרי אפילו שאני נשואה - זה באמת נעים לך? או שזה עושה לך כאב בטן ורעעעע

הנעימות שאת מדברת עליה היא לא מדברת מהנפש שלך

תשימי לב - אם הנפש מדברת נעימות, שכיף לך איתה, טוב לך איתה - טוב אמיתי!

זה תמיד ממקום נכון

לפעמים המקום שלך בעבודת השם הוא לא כמו בספרים - כן!

לא בדוגמאות כמו שאת הבאת (בדרך כלל)

אבל אני עדיין עומדת מאחורי הטענה שלי

תהיי בכנות עם עצמך ותבדקי את זה.

ביהדות יש הוראות ברורות איך לעבוד את ה'

ואיך לנהל את החיים

ולאן לשאוף

וכו

אין כזה דבר להקשיב למה שנעים

זה לא היהדות

וכן, תדמייני אישה שרע לה בנישואים, בעלה לא מכבד אותך, לא מעריך אותה, לא מבין אותה,

פתאום יש גבר שעובד איתה והוא מדהים, מבין, מכיל, יודע להקשיב, הכל

זה נעים

חד משמעית

זה עושה לה טוב

והיא סוף סוף מרגישה מוערכת

אבל זה אסור

כנ"ל מליון דוגמאות אחרות

לא הולכים לפי האינטואיציות

זה לא היהדות

אני מסכימה איתך אבל רוצה לדייק שצריך במקביל להקשיב לעצמנו ולהיות כנים עם המקום האמיתי שלנו בעבודת ה' וביראת שמים, כי אם זה נובע נטו משכל, יכול לצאת פשוט רובוטים חסרי חיים

שקודם כל מה שכתוב בתורה

ואחר כך כל השאר

אז זה נכון במידה מסוימת

אני לא חושבת שיוצאים רובוטים

כי אם מדייקים לפי מה שכתוב

אז מצווים גם להרגיש

לאהוב את ה' זאת מצווה

ואהבת לרעך כמוך

יש המון המון רגש ביהדות

אבל קודם כל השכל

שנזכה לעבוד את ה' בשלמות

על המשפט

לפעמים המקום שלך בעבודת השם הוא לא כמו בספרים

אין כזה דבר

בהנחה שאנחנו מדברות על אותם ספרים

(תנ"ך, משנה, גמרא, הלכה וכו לא אחרונים...)

הרבה מהחטאים גורמים לנו להרגיש נעים

אז איך זה מסתדר?

החטא האמיתי הוא החטא לנפשנו.

כל מה שלמדנו ואנחנו יודעים מבחוץ זו התודעה והיא חשובה מאוד, אבל לא היא שאמורה להנחות אותנו במעשינו - אלא לבנות את המוסר הנשמתי שלנו. שאם לא כן - למה נבראנו איש איש ומבנה נפשו? ומה פה עבודה שלנו??

איפה האור הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו? איך הוא בא לידי ביטוי אם לא בעבודת השם המדוייקת לו?

אני יודעת אנחנו לא רגילים לחשוב כך וזו פריצת דרך

אתם גם לא חייבים לקבל את הגישה הזאת!!

אבל אביא את דברי הרב קוק כדי לחזק את דברי:

הרב קוק במאמר לפסח מבאר שהחירות איננה הצד החיצוני המשעבד את האדם, אלא השאלה היא  אם רוחו של האדם משועבדת או שהיא בת חורין.

"החירות שאנו מתרשמים בה ביותר בליל התקדש חג של זמן חירותנו, בעת אשר גם בעצם ימי הגלות והשעבוד  לא חדלנו מלהביע את התגעגעותנו אליה באמרנו "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין"... כיצד אנחנו צריכים להבין  

את אותה החירות המיוחדה שלנו וכיצד יהיה אפשר לנו להסתגל אליה במציאות החיים ... ההבדל שבין העבד ובן  החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא  עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה  

הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית  של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם.  

מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם  במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו  האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב. ואנחנו כבושי הגלות, שכל כך הרבה מאות בשנים היינו משועבדים בידי  

אדונים קשים, לולא פנימיות נשמתנו העליונה הספוגה רוח של חירות, רוח של הכרה עצמית פנימית "חרות על  הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות", לולא זאת המתנה הנפלאה שלנו שנתנה לנו מאז, בעת צאתנו לחירות עולם  מיד פרעה מלך מצרים, לולא זאת, היתה הגלות יכולה להפך רוחנו בקרבנו לרוח של עבדים. אבל הננו מפגינים בזה  

ברוחב לב, בחג זמן חירותנו, כי באמת הננו חשים את עצמנו בני חורין בעצם מהותנו, והשאיפה הנאצלת שלנו אל  הטוב ואל הנשגב היא אצלנו השאיפה העצמית שלנו, שאנו חשים ברוחנו פנימה מה הוא הטוב ומה הוא הנעלה"

]מאמרי הראי"ה חירותנו[

חירות איננה השאלה אם האדם משועבד למישהו, האם האדם הוא עבד או שהוא אדון לעצמו. הרי יש  עבד שרוחו מלא חירות, ולהיפך - בן חורין שרוחו רוח עבד. החירות היא אותה הרוח שיש לאדם, אם  האדם שואף לעצמיות שלו להיות הוא עצמו, הוא מלא חירות, אך אם שאיפות האדם הם חיצוניות לאדם - הוא שואף להיות אדם אחר או לעשות דבר שמישהו אחר קבע, אין הוא בן חורין אלא עבד גם אם  בפועל אין אדון שמשעבד אותו.

לסיכום:

הכוזרי לימד אותנו שחירות איננה שיחרור האדם מהמגבלות ומהחובות. חירות היא שהאדם יהיה הוא עצמו, מי שהוא באמת, ולא יגרר אחרי רצונותיהם של אחרים או תאוותיו.

המהר"ל לימד אותנו שכל שיעבוד חיצוני או אפילו תלות בדבר שהוא איננו האדם עצמו, יש בו

שיעבוד.הגאולה היא מצב שבו אין האדם תלוי בשום דבר אלא הוא לעצמו. דבר זה הוא לומד מהמצה  שאין לה טעם כלל וגם שהמצה נעשית אך ורק מקמח וממים ללא שום שאור או תוספת , המסמל את האדם שהוא בן חורין, האדם אשר לא מושפע מדברים אחרים, לא מושפע מהסביבה.. החירות האמיתית היא שהאדם יהיה הוא עצמו בלא שום תוספת חיצונית.

הרב קוק מוסיף שגם אם האדם בפועל משועבד, אין זה משנה את החירות שלו. עיקר החירות הוא

חירות הרוח והמחשבה. אדם השואף לטוב, בעל רצונות להיות הוא עצמו ולא משהו אחר, הוא בן

החורין האמיתי.

אם אתה רוצה להעמיק בזה - מוזמן לאישי

וחברים טובים ודואגים - אין צורך באזהרות, זה בסדר מבחינתי ו'קדם' יעשה את החשבון שלו....

הדאנהוא דכתיב - חרות.

איך שאני מבינה את זה, הפירוש של "עבד ה' הוא לבדו חופשי" זה שהחירות היא מעצם החיבור לה' ומימוש הבחירה החופשית לטוב. כשאדם מתגבר על יצריו זה נחשב שהוא עצמי וחופשי, ואף כוח זר לא שולט עליו, כי האדם הוא חלק אלו-ה ממעל אז כשהוא בוחר להתחבר להקב"ה ולצד הנשמתי שלו הוא מתחבר לעצמו. הוא מתעלה לאינסוף ולמעל מגבלות החומר.

אני מאמינה גדולה בלהקשיב לקול הפנימי בתוכנו... זו נקודה חשובה... אבל אני לא חושבת שאנחנו נמצאים שם... אנחנו לא אברהם אבינו

היום אדם לא יכול לסמוך על זה שהתחושה שלו אמיתית ושהוא מחובר לעצמו באמת, זה מאד מתעתע. לא אינדיקציה. אנחנו קטנים. חייבים לכופף את רצוננו לרצון ה' ולהבין שזה מה שבאמת הנשמה שלנו רוצה גם אם כרגע לא נעים לנו עם זה, עם הזמן נרגיש את זה יותר. 

אם יש דיסוננס בין הרגש לבין התורה צריך לעבוד על החיבור אבל להזהר מלקחת את זה למעשה, אפילו משום יראת עונש פשוטה. זה דרגה נמוכה אבל זה גם משהו. אין ספק שהמקום של הביניים הזה הוא לא נעים. רבא היה אומר לחכמים: בבקשה מכם, עשו שלא תירשו שני גיהנם, בעולם הזה ובעולם הבא. זה לפעמים מה שיכול לקרות לבינוניים כי הם כן מקריבים אבל לא הולכים על דרך ה' עד הסוף. ואני אישית מרגישה שזה קורה לי בכמה דברים.

הציטוט:

avid;">"וכיוצא בזה היה אומר להם רבא לרבנן [לחכמים]: במטותא מיניכו [בבקשה מכם], עשו שלא תירתון תרתי [תירשו שני] גיהנם. שאם אין אתם עוסקים בתורה מתוך יראת שמים, הרי בעולם הזה אתם עמלים בתורה ואינכם זוכים ליהנות מן העולם והריהו לכם כגיהנם, ולעולם הבא כיון שאין בכם יראת שמים תירשו גיהנם, ואם כן יהא לכם גיהנם כאן ושם."

בקיצור... יש מקום לקול האישי שלנו, אבל זה חייב להיות על בסיס יראת שמיים.

לגבי המקרה שלי שדיברתי איתך באישי, אני חושבת שבגלל שזה לא אסור מבסיס ההלכה (כשזה רק בנות) אלא זה יותר למי שברמה גבוהה... יש מקום להתגמש בהתאם למקום האישי...

בכל מקרה תודה! 

לעתיד לבוא בקרוב בע"ה הדברים יהיו כמו שאת אומרת הנשמה תהיה "גלויה" וכולנו נתחבר אליה בלי מאמץ

בעצם השאלה שלי היא איך לדעת אם זה בגלל רגישות יתר אישית, 

או שאכן כמו שכתוב לפעמים בספרים: "בעל נפש יחמיר.."

לא בטוחה שזה חלק מהרגישות, אבל שמחה שיש לי את הגבולות שאני מרגישה בטוחה בהם.

ש@לב אוהב כתבה, שמצוות ויראת שמיים באמת דורשות מהאדם לפתח רגישות מסוימת ומחשבה

גם אם הוא לא רגיש מאד

יפה זכיתם

המון מחשבות על איך הצד השני ירגיש אם אפעל כך ואעשה כך

ובהתאם לזה מנסה לתמרן

אבל גם הרבה פעולות של בין אדם למקום שחשיבה מראש על הדברים

יכולה למנוע כל מיני עבירות כמו אבק לשון הרע/רכילות וכזה

ועל מידת האמת יוצא לי הרבה פעמים להגיד דברים ותוך כדי לתקן את עצמי אפילו בדקויות

שמהצד זה נשמע מיותר לגמרי אבל לי זה מפריע...

ואני חושבת שעבודת ה' הופכת את האדם לרגיש יותר זה כמעט מן ההכרח

אפילו הרחמים שאני מרגישה בכל מיני סיטואציות נובעות מהתבוננות על הקושי בלהיות גוף ונשמה. (שזה מחשבות שמגיעות מהתבוננות בעבודת ה')

לפי ההגדרות

וכן יש רגישות בדברים שאמרת

זה דברים שאפשר לפתח אליהם רגישות, ולהיפך, להקהות אותה לאט לאט

והיום אני מנסה להתבונן מה מהדברים האלה נכון לי באמת ומה לא.

למשל  - להוריד פרופיל כדי שמישהו לא יפגע או ירגיש לא בנוח - אין שום סיבה לעשות את זה. הרגשות שלו זו בעיה שלו. אני צריך לא לפגוע בכוונה ואם אני מרגיש לא בנוח אז אני יכול להוריד פרופיל בשבילי. לא בשבילו.

התבוננות זה באמת כלי חשובב (כל עוד זה לא חשיבה בלופים)

לגבי להוריד פרופיל מבינה מה אתה אומר זה קו דק בין בחירה אמיתית כי זה באמת עדיף לבין תגובה מהבטן

לשים לב שאני בלופ. זה לבד דבר שאפשר להתייחס אליו כדי להבין מאיפה ההלולאה התחילה.

זה בסדר להוריד פרופיל אם זה מתאים לי. אבל אם אני עם בטן מתכווצת ו"בורח" אז פשוט לא. צריך להבין מה מפעיל אותי שם.

ב"ה היום אני מאוזנת ברוב הסיטואציות... כנראה באמת ההתעמקות ב"מה מפעיל אותי" והעבודה העצמית עבדו.

זה התקדמות יפה. כשמך כן את - "הרמוניה".

כן. אבל זה גם קשה. לעשות כל הזמן בירור. לפעמים מקנאה בפרות!

(סליחה השם!)

מרגיש ככה גם, בעיקר בשירים ודיבורים, באמת שאלה, אם זה נכון, ומה עושים עם זה, והאם אפשר לחיות ככה... בסוף זה מטורף החששות והפחדים שמא אני לא מדייק מספיק... ושאני לא עומד בדיוקים שאני מרגיש... או שמא הכל שטויות, ומה שלא כתוב שאסור לא אסור...

ולפעמים בא לעזוב הכל מרוב העומס הרגשי וללכת לישון... מה באמת אמור להיות היחס לדבר הזה? באופן עקרוני זה מעלה בעבודת ה' או העמסת יתר על הנפש שלא מועילה לאף אחד? אולי גם סוג של עבודת ה' שקצת מסתובבת סביב עצמי ורצונותיי- אגואיסטית משהו... הרי ה' לאו דווקא ציווה על הרגישויות האלו (זה הרהור, אין לי מושג אם זה נכון... תמיד אולי יש דרגות ולאן להתקדם... השאלה אם בכיוון הזה)...

מעניין! יש בזה משהו. האם אתה משוחרר באמת לעשות מה שנדרש ממך או שאתה גם קצת שבוי בתוך עצמך והתכונות הגולמיות שלך...

כי בסוף רגישות זו תכונה שנולדים איתה וכמו כל תכונה אפשר וצריך לעבוד איתה.

זה מזכיר לי את אברהם אבינו בניסיון עקדת יצחק, האם הוא יכול להתגבר על הרחמים הטבעיים שלו (שהם בד"כ גם רצון ה')....

מצד שני, צריך להזהר שזה לא יחליש. אם יש לאדם רגשות חיוביים כלפי דברים קדושים, אפילו שזה בא לו בטבעי עדיין לא אומר שזה פחות חשוב ולא שווה כלום. זה מסוכן לפעמים.

כל מקרה לגופו.

אני חושבת שהרגישות בדברים האלה היא מעלה כשזה בהקשבה לעצמנו. 

באופן אישי זה ממש מעביר אותי תהליכים.

יש אנשים שיכולים חיים שלמים לחיות "ליד", "בערך". אני לא יכולה לסבול את הזיופים האלה... דווקא בגלל שזה יגרום לי לסבול יותר, אני אהיה חייבת שהחוץ והפנים שלי יהיו תואמים בסופו של דבר לעומת אנשים פחות רגישים שזה פחות מפריע להם. 

(לא רק החוץ והפנים, גם ההתנהגות לעומת מה שאני מאמינה בו)

מכיר לא מעט שכאלו.

יש את המכשיר הכשר לטובת החברה והקהילה ומוסדות החינוך של הילדים.

ויש את המכשיר השני לצרכי עבודה והחיים.  

עצוב מאוד מאוד לשמוע את מה שאת עוברת.

אולי יש בבית אחים קטנים יותר והוא לא רוצה שיושפעו ממך?

אני חושב שלא נכון להתייחס לסיפור הספציפי. כלומר, הוא חשוב אבל לא מעניין.

העניין לדעתי זה הגוף שלך ומה הוא מרגיש כשמכווצים אותו וכשאת מאכזבת את ההורים שלך. כלומר מרגיש שאין לך "רשות" פנימית לעשות את זה. את רוצה לבחור באורח חיים אחר ואת פשוט לא "יכולה,. ובדיוק ההרצאות האלה יושבות על המקום הרגשי  שלך.

עוד דבר - חוזרים בתשובה הם קיצוניים, ומושפעים הרבה פעמים מרבנים קיצוניים. כלומר זה לא שהרב הקיצוני הוא הבעיה (למרות שבעיניי הוא כן) אלא שהחוזב"ת צריך "עזרה" להיות קיצוני ואז האנשים האלה עוזרים לו להיות כזה. כלומר הוא נמשך לשם.

את צריכה לכבד את ההורים שלך, וכחלק מזה לדעת שהם כאלה. ופשוט לעשות מהם הפרדה. רגשית, ופרקטית. אני מכבדת אותכם אבל אני בוחרת אורח חיים קצת (או הרבה) אחר.

אחר כך - אם תרצי
יש גם פיתרונות טכניים ואני אלוף בזה . 

סיטואציות כאלה של פחד מביאות הזדמנות לאימון

להתאמן לא לפחד מאנשים

אין סיבה לנהל את החיים תחת פחד

ככל שמנהלים חיים נטולי פחד

אפשר להגשים יותר רצונות וחלומות ולהיות מאושרים

הייתי מגיעה עם הפלאפון

והייתי שמה גבול באסרטיביות

אם היה אומר משהו

הייתי אומרת 'אני מבקשת לא להתערב לי'

אם היה ממשיך הייתי עוזבת ומתְנה את ההגעה בפעם הבאה שהוא לא מתערב 

מה פרוש?

מה זה ההתנהלות הזאת, כאילו זה דותף לדירה...

את יודעת כמה הכרת הטוב צריכה להיות להורים?

כמה שזה בסיס לכל המידות הטובות??

זה נכלל בכלל בכיבוד הורים? זה החיים שלי בסוף

את לא צריכה להימנע, אבל לעשות את זה בחכמה ובכבוד הראוי.

יש הגדרות הלכתיות ברורות

אבל לפגוע בהם אסור

ולא להטיח מילים קשות

כן לשים גבולות ברורים

זה שלי. אם זה מפריע לך אני אשתדל לא להשתמש בזה לידך.

מתחיל מכבוד עצמי בסיסי

הזכות לבחור מה לעשות

ולשים גבולות עצמיים בסיסיים

אדם שלא שומר על כבוד עצמי

לא יכול לכבד באמת אחרים

זה יתפוצץ בשלב כזה או אחר

הורה צריך להתנהל עם ילדיו בצורה נעימה וחסרת שיפוטיות

וכמובן לא לזרוק חפץ של ילד בוגר ולא להתחרפן

הורה כזה חוטא לתפקידו

ולא ממלא את חובת ההורות הבסיסית שלו

כשהורה מתנהל בצורה פוגענית

הדבר הטוב ביותר שיש לי להציע זה להציב גבולות ובמידת הצורך להתרחק 

התגובה הזאת באה ממקום שלא יודע את מקומו.

ילד לא אומר לאבא 'אתה חצוף' ולא מחנך אותו.

יש דרכים להתמודד בצורה מכובדת ונאותה.

כמובן שהדבר הכי נכון זה שיח פתוח.

אם זה חסר סיכוי, אז כן, הסתרה עדיפה ונכונה יותר.  תהיי חכמה ולא צודקת...

ואם תתפסי - שאי את העונש בכבוד הראוי.

ילד יכול להגיד לעצמו משפט רך יותר כמו "ההורה הזה מאמין שיהיה לי טוב אבל לדעתי הוא טועה". בסוף ההורים רוצים שיהיה לנו טוב. זה נורא ואיום ולפעמים הטוב שהם מאמינים בו הוא הגיהנום בשבילנו אבל זה עדיין לא משנה את הכוונה הבסיסית ואת היחס המכבד שצריך להיות אליהם.

זה כמובן לא אומר לעשות מה שהם מבקשים מחוץ לתחומי הבית שלהם והבקשות שלהם.

לומר כל דבר בדרך מכובדת

לשים גבולות בצורה אסרטיבית לא סותר לומר אותם בצורה מכובדת ומנומסת

להיות חכם זה לדאוג לעצמך

דיבור על עונש נשמע לי מזעזע בהקשר של אנשים מבוגרים 

אתה חצוף

אפשר להגיד

זה עניין שלי

זה עניין שלי.

שיח פתוח ומכבד תמיד הכי הכי טוב!

לא תמיד אפשר. אני יודעת

יש הורים שלא בנויים לזה

ואז צריך יותר חכמה. תגייסו אותה לשם....

גבולות עצמיים זה המקור לזה.

כיבוד הורים זה מאד ממוקד בהלכה ומאד מדויק.

לא צריך להכניס לשם כל משפט שכתוב אמא או אבא.

אבא שמחייב את הילדה שלו להגשים לו את החלומות דואג רק לעצמו ולא לה.

הכיבוד הורים שלה לא סותר את הצרכים שלה.

לא לערבב.

אבל בעיניי זה עדיין לא קשור עד הסוף לאיך מתנהגים אצלם בבית.

אבל לא בסיס למידות טובות ולא תחליף לכיבוד הורים.

צריך להיות חכם!!! לעולם לא לחרוג מכיבוד הורים וגם לא לאבד את הכבוד העצמי.

לחרוג מכיבוד הורים זה איבוד כבוד עצמי בסיסי ביותר!!

אל תרימו פה דגל של לא תמיד צריך לכבד את ההורים

זה לא הדגל הנכון!

לא כל דבר נכנס תחת ההגדרה הזאת

ואם מדובר בסוג של יחסים מורכבים ומאיימים עד כדי זריקת פלאפון לא בטוח שההלכה היא להרכין ראש רק בגלל שזה ההורים.

בלי קשר להלכה, עדיף להיות חכמים ולא צודקים, ולא לנפנף בפלאפון מול משפחה כשזה מפריע לה, כמו שלא אגיע להורים בלבוש שלא מכבד אותם.

ההבדל הוא שכאן זה נעשה מפחד ויחסים מורכבים וכשאני עושה את זה זה מכבוד אמיתי אליהם.

לא לכבד הורים

כן אמרו שזה לא בגדר כיבוד הורים

לכיבוד הורים יש הגדרה הלכתית

ולהורה פוגעני צריך לדעת לשים גבולות

היא לא אמורה לפחד מאבא שלה

כיבוד הורים זה לא לחיות בפחד 

אני לא אוהבת את השיח הזה

אבל זה שלכם

אני חושב שלגיטימי מצידם להגיד שהם לא רוצים שמכשיר כזה יכנס אליהם הביתה. חייו הפרטיים של הילד (במקרה שלנו הילדה) זה עניין אחר.

אבל הסיפור האמיתי פה מרגיש לי אחר. וזה הרגישות.

מכשיר קטן שיכול להישאר בכיס רוב הזמן

אבל זה מכשיר די חיוני

לא הגיוני שאי אפשר להגיע איתו אליהם

הם יכולים לבקש שהילדים האחרים לא יהיו חשופים אליו

ולבקש את זה בנעימות

אני מכירה משפחות מאד סגורות

סיטואציה של זריקת מכשיר היא קיצונית ואלימה גם למשפחה סגורה

כמובן האישו הוא התחושות האישיות וההתנהלות האישית

אבל התנהלות מתחילה ממודעות

והמודעות היא לא רק עצמית אלא מול מי אני נמצא

והיא נמצאת מול הורה שפועל בצורה לא תקינה בעליל 

יכול להיות שירגיע אותו אם הוא יראה שיש עליו סינון?

אולי חצי טאצ' גם יתאים לך ולו?

יש מחלוקת אם מצוות כיבוד הורים היא גם במה שלא נוגע אליהם ישירות. 

אבל איך שבוחרים לנהוג, כן כדאי לפעול בדרכי שלום, לכבד אותם בביתם ולהצניע את מה שלא נוח להם איתו.

כאילו לחסות תחת חכמתו?

כאן היה אמור להיות אימוג'י קורץ... אני לא מוצאת אותם

( זאת המילה? )

כל הקטע הוא שאני מציג את מה שחשבת אשתקד, ובינתיים הפשרת וקפאת מחדש וגיבשת עמדות חדשות.

ועכשיו ברצינות, העמדה שאתה מציג היא ממש לא העמדה שאני מציג. אני טוען שצריך לשאוף ואולי אפילו לחתור לשיח ישיר וברור עם ההורים על הרצונות שלי. אתה יותר נוטה לדעתה של ייתי, שאני מודה שמאוד קשה לי לעכל את העמדות שהיא מביעה בשרשור הזה.

קודם כל, כל הכבוד לך שאת מודעת לעצמך ולסביבה שלך ומבינה את החשיבות של כל דבר. לדעתי זה החלק הכי חשוב בפתרון, מה שלא יהיה.

לגופו של עניין, התגובה שלך (בהנחה שאת לא מוותרת לחלוטין), בסוף תנוע על ציר שבין החצנה להדחקה:

1. האפשרות הכי קיצונית, זה לעשות שיחת הכנה ברורה ואסרטיבית, ולהבהיר את עמדתך. חשוב להגיד שלרוב השיחות האלה פותרות את רוב הבעיות בצורה טובה ובאופן מידי, אבל יש לזה מחיר מאוד כבד (כי יש הרבה דברים ביחסים ביניכם, מעבר ל"לראות אותך עם סמארטפון ולשתוק").

2. לקנות סמארטפון אבל לא לשלוף אותו מיד ולנקר עיניים, אלא "בדיוק השבוע חברה ביקשה ממני עזרה", "התקלקל לי הפלאפון ואני חייבת את זה לזמן קצר" ושאר תירוצים, ולאט לאט זה נכנס למודעות הקולקטיבית ונהיה לגיטימי. הטקטיקה היא, שהרגע שבו הם מבינים שתכלס את רוצה סמארטפון ויתהפך העולם, הוא מאוחר מדי וכבר אין להם דרך להילחם בזה אלא להבין שזה קיים.

3. לחיות בהסתרה. מי שטוב בזה - יכול להחזיק ככה שנים. אבל צריך להבין שיש לזה מחיר, כי כל הזמן תהיי מנוהלת על ידם בעקיפין (אם את מגיעה לביקור ארוך, את לא זמינה בווצפ להרבה זמן, וכדו').

עד כאן זה תיאור שברור גם לך, הנקודה היא שהטקטיקה היא רק תחילת הסיפור והנושא הוא המשמעות שלה:

ככל שתהיי יותר אסרטיבית, ככה תקני את חירותך ביותר מישורים ולך יהיה יותר טוב. ככל שתהיי יותר מסתירה, יהיה לך יותר קשה לייצב את הביטחון העצמי שלך ולהיות מסוגלת לקום ולהגיד את דעתך - מה שמשליך באופן ישיר על היכולת שלך לגבש דעה (כי מה התועלת לגבש דעה, אם האינקווזיציה לא מרשה לומר אותה?!).

לא סתם פנית לפורום הזה, כי הבעיה היא לא שאבא שלך חזבת פנאט (סליחה על השיפוטיות), הבעיה היא שאת לא מסוגלת לעמוד מולו (שימי לב שלא כתבתי "הבעיה היא בך", אין בך בעיה, אבל אחת הפונקציות של האופי שלך יוצרת לך בעיה). מציע לך בהזדמנות זו, לקרוא על המושג "מנגנון שליטה פנימי ומנגנון שליטה חיצוני". אנשים יכולים לחיות חיים שלמים עם תירוצים, שהם עושים ככה וככה בגללו ובגללם ובגלל שהרצפה עקומה (בפסיכולוגיה זה נקרא גם "מנגנון הגנה: רציונליזציה"). הבעיה היא כמובן, שאם הבעיה היא באבא שלך וברב שלו וברצפה העקומה, את לא תוכלי להתקדם לשום מקום. אדרבה, ככל שתגידי "אין הדבר תלוי אלא בי", תוכלי למצוא את עצמך בכל דבר, תהיי אוטנטית, ברורה, מעניינת, סקרנית ומושכת (אם צריך הסבר למשפט האחרון, תכתבי ואפרט). הרבה הרבה מעבר לסמארטפון.

זה לא קל, ובעיקר צריך לחשוב איך עושים את זה (בכנות, הלוואי שאני אצליח ליישם את מה שכתבתי בחיי האישיים). אבל זה נראה לי שווה.

המון הצלחה יקרה!!

מצאתי במקרה מחקר מעניין,שטוען שככל שיש פחות שליטה עצמית, כך יש נטייה לשקר. אני מצרף לינק לחכמים שמעוניינים לקרוא את המחקר או לפחות את התקציר שלו:

Too tired to tell the truth: Self-control resource depletion and dishonesty

(אני יודע שיש ביקורת על עורכי המחקר, אבל נניח את זה בצד )

המשמעות, לטעמי, היא חמורה מאוד. כי למעשה, ככל שאנחנו שאנחנו כנועים לתכתיבים ולא מסוגלים ליצור נפרדות באמצעות אסרטיביות - אנחנו הופכים לשקרנים באופן אקטיבי (ראו את ממצא 2 של המחקר), כלומר כשאני מרצה את אבא, אני אמנם לא חי כמו שאני רוצה, אבל זה הרבה יותר גרוע - אני פשוט הורג את אותו "אני" שהייתי יכול לפתח וליצור אם הייתי אוטונומי.

זה מילים קשות, אבל יש כאן עומק שמאוד כדאי לחשוב עליו.

המחקר הזה לא שכנע אותי שנכון לא לכבד הורים. אני הראשונה שזועקת לכנות ולהתנהל לפי מה שנכון לך, אבל מוסר בסיסי כמו כיבוד הורים חייב להיות שם.

בטוחה שאפשר למצוא דרך להיות נאמנה גם לעצמך וגם למוסר הנשמתי הבסיסי הזה, מבלי לסגל לעצמך איפשור של שקרים בנפש

לדעתי עדיף מכל המחינות, לאזור אומץ ולפתור את הבעיה בלי להסתתר ולהחביא, פשוט כי זה מגביר את הקשיים הנפשיים ומזיק בטווח הקרוב והרחוק.

יש עוד דרכים לעשות את זה עם הרבה כבוד להורים

א. בת כמה את?

ב. האם את גרה שם?

ג והכי חשוב - האם זה דפוס חוזר שבו בכל דבר את צריכה לעשות רק מה שהם רוצים בלי קשר למה שטוב לך או לא.

אם את צעירה וקל וחומר אם את גרה שם, לגיטימי שהורה יגיד לא רוצה את המכשיר הזה בבית שלי. את יכולה להצניע ולהסתיר את יכולה להחזיק 2...

אבל אם זה דפוס של שליטה שחוזר על עצמו, זה כבר לא בריא וזו כבר שאלה אחרת שמקומה לא בפורום לדעתי.

תיווכתי את זה לבעלי, והוא מקבל את זה שלא יהיו אורחים למרות שזה חשוב לו.

אנחנו עדיין מזמינים מכל מיני סיבות אבל לרוב אני מותשת מאוד ולא מהמאמץ הפיזי של ההכנות.

אני לא מדבר על ההכנות אלא על הזמן של לשבת בשולחן עם כולם ועם פרשת שבוע וכו'. הכנות פיזיות לפני זה סיפור אחר.

אני לא גרה בסביבה שלהם, אנחנו לא נפגשים הרבה.

גם איתם אני קצת מכונסת אבל פחות, זה משתפר עם השנים.

לתקשר את זה שאתה לא רוצה. עזוב לא יכול. לא רוצה. פשוט לא רוצה. כולם יודעים שיש לי קיבולת מוגבלת ואני נלחם לשבת 10-30 דקות בארוחת שבת. כולם יודעים את זה ואני משתדל שלא יהיה להם ציפיות ליותר.

אתה לא "לא מסוגל". אתה פשוט בן אדם עם קיבולת והגיע הזמן קודם כל לכבד אותה.

חטפתי בעבר הרבה ביקורת על זה מכיוון הבית. בעיקר "אני לא רוצָה לעשות שולחן שבת לבד". ומצד אחד זה קצת נכון.

מצד שני - אני לא אוהב שירי שבת, אני לא נהנה, הקשב שלי לדיבור קצר הרבה פעמים.

העניין זה הביטחון העצמי בבחירה שלי.  מרגיש לי שאתה בעצם מנסה לייצר משהו אחר שזה לא אתה והמערכת מלמטה (שמתבטאת גם בפורום) מתמרדת רק על זה.

אני יושב יותר מכולם, שר עם עצמי ומשתדל להבין את (כל...) האחרים שלא מצטרפים אליי.

כשמישהו אחר מצטרף והאיזון מופר וכולנו מפסיקים להתנהג בטבעיות אז כל צעד נהיה כבד פתאום

ואיך זה בארועים חברתיים שהם לא סעודת שבת?

כי אין איזה לו"ז מובנה של המפגש.

אני לא יודע להצטרף לשיחות ומוצא את עצמי לבד.

ונעלם משם מהר

אבל כשזה מגיע לציפייה ממני להוביל מפגש חברתי, אני פשוט לא עומד בזה. חשבתי שזה מעליב את האורחים שאני לא מתייחס אליהם יפה.

אבחנה יפה עשית. אני מסוגל אבל זה דורש ממני המון.

אשתי מכבדת את זה ולכן אנחנו כמעט לא מארחים, הפעם רציתי לשמח אותה יותר. היו לי גם ציפיות מעצמי, אבל לא...

כלומר מתאמץ. כלומר "עובד קשה".

זה יכול להיות נקודה להתבוננות ולעבודה רגשית עד שינוי. אבל בעיניי- - לפני השינוי - קודם כל לכבד את זה שאתה כזה היום.

לקח שנים עד שנתנו לזה שם..

בשנים האחרונות אחרי שהבנו מה יש לה היא הצליחה ממש לעשות שינוי

תנסה להתחיל במפגשים של אחד על אחד עם מישהו שיחסית נוח לך איתו ואחכ תגדיל תמעגל את זה לאט לאט..

זה משהו שאפשר לשנות עם הרבה עבודה קשה

שצריך להוביל את האירוח?

למשל כשאני מזמינה אני מעדיפה להזמין יותר מזוג אחד, ככה הם מדברים אחד עם השני ואני לא מרגישה צורך למלא את החלל או שנותנת לבעלי להוביל, גם אישתך יכולה להוביל.

ומנסה להשלים עם זה שאני מאוד שקטה כשמארחת

(מנחש את המגדר, אולי אני טועה).

אז את מגלה שאפשר לבקש מההצפה ללכת.

היי הצפה, אני עכשיו בפגישה חשובה עם המנהלת של הסטארטאפ החדש שאני רוצה שיצליח. אני יודע שאת נמצאת שם. אני מבטיח להתייחס אלייך אחרי שהפגישה תיגמר.

ואז בערב לצאת להליכה של שעה פה לאיזה מקום על כביש 40 שיש בו הרבה מכוניות רועשות ושם לתת להצפה לעלות למעלה.

או בליל שבת לפנות לזה זמן מוגדר. עכשיו אני יכול להיות בהצפה.

היי מותק, לא זמן טוב, תעצרי עם המים עוד שעתיים אני אתן לך אישור להציף פה את כל הבית עד אז תחכי שם בסבלנות בפינה, נהיה בקשר כשאתפנה אלייך.

הדימוי של הצפה לא ניתן סתם. לא שולטים במתי היא באה ובעוצמה שלה...

אפשר לפעמים למנוע אותה בטיפול מוקדם נכון בגורמים להצפה.

אפשר להתעלם ממנה ולהגיד וואלה אין לי זמן לטפל בזה עכשיו ומה שינזק ינזק. אבל אי אפשר לדחות את קיומה כשהיא כבר קיימת בלי שיהיו לזה השלכות ונזקים.

טיפלתי בזה יותר מאוחר.

אבל אני בעל הבית. עכשיו נסגור את השיבר הראשי.

הצפה? ברוכה הבאה ורצויה. לא עכשיו.

יש לך שעה בערב.

לא כל פעם שאני הולך לרופא שיניים אני מספר לחברים שלי, ולכן גם לא כל מסע פסיכולוגי אני אשתף.

בגדול, רק אדם אחד קרוב אך לא משפחה היה ששיתפתי אותו. ובתוך המשפחה, יש כאלה שעד היום לא יודעים.

בשורה התחתונה, זה מאוד תלוי מי האדם ומה הסיבה לשיתוף.

כדי לא להיפגע, ולא לפרסם את זה סתם ככה, זאת דעתי.

באירוע מסוג תאונת דרכים בו הייתי מעורב

נקודת המוצא לעבור בשלום  - ללכת עם האמת, להיצמד לעובדות ונקודות שאתה משוכנע באמיתותן.  

בהנחה שאין לך אינטרס להמציא דברים שלא היו ולא נבראו ואז להסתבך בשקרים ובסתירות - ברגע שאתה דבק באמת, אין ממה לחשוש    

בהצלחה!

לא נעים, אך לגמרי לא נורא 🙂

ואני בלי ביטחון עצמי, בטוח מה שאעשה לא יהיה בסדר.

לא משנה שאני בסדר. מה יעזחר עורך דין ? @משה?  הרי יש עובדות

יעזור לך להגיע מוכן מנטלית, רגשית, לתרגל איתך איך להתמודד בתרחישים השונים 

הביטחון העצמי שלך זה דבר אחד. אני לא יודע מה קרה שם אבל כנראה שלא גנבת משהו או פגעת במישהו.  אם כן זה כבר סרט אחר. אבל מהכירותי עם רגישים הם נוטים יותר לספוג ופחות לתקוף.

אם זה אכן הסיטואציה, אז צריך לקחת איש מקצוע שמתמחה בתלונות שווא, וב"עובדות". ובמקביל לעשות עבודה כדי שיהיה לך ביטחון עצמי והבטן שלך לא תתפרק כשהגרושה (אני מנחש נכון)  מאשימה אותך בכל מיני דברים.

ואם תרצה באישי אני יכול לשלוח לך עוד חומר.

בגדול צריך להתכונן לזה רגשית. כמו לכל דבר מאיים (ראיון עבודה וכו').  עבודת כתיבה קטנה שתעזור לך להבין ממה אתה מפחד באמת.

האם עשית את מה שטוענים שאתה עושה? אם כן, יש עורכי דין שזה המקצוע שלהם. אתה צריך אותו בשביל שירגיע אותך ויכין אותך. אם לא עשית שום דבר - גם אז כדאי להתייעץ עם עו"ד (בכנות, זה לא המקצוע שלי) כדי להבין איך להתמודד.

אם יש לך אליבי (כלומר שהיית במקום אחר בזמן שטוענים שבו עשית עבירה פלילית) - כדאי לאסוף אותו ולארגן אותו מסודר.

אם יש לך צורך להגיש תביעה כנגד כנראה שאין מנוס ותצטרך להתמודד עם זה. ייעוץ מקצועי זה טוב. אבל חוץ מזה צריך להבין מה כל כך מפחיד אותך שם. 

אגב, זה קשור לסיפור גירושין? כלומר להתמודדות זוגית-לשעבר.

שם יש שפע של תלונות ותלונות שווא ויש אנשים שיודעים להכין אותך לחקירה כזו.

זה יכול להיות בעיה לכל החיים?!

אבל שם יש יותר חשיבות לתיקים מתנהלים מאשר בשוק הפרטי.

.

אם זה נניח על "אלימות במשפחה", במסגרת סכסוך גירושין, שמשום מה יש כאלו הבטוחים שזה כמעט חלק מהנוהל (כדי "להשיג" צו הרחקה, וכך "לנסות לקבוע עובדות" עם הילדים, לגנוב את הרהיטים בבית המשותף וכו').

לפחות מהחוויה שלי אם אתה פועל נכון זה לא משהו כזה מטריד בדרך כלל.

זה בדרך כלל סוג של "פרוטוקול" שהחוקרים צריכים לעבוד לפיו, למרות שהם בעצמם יודעים שזה בבל"ת בגדול.

יצא לי אבל לא על משהו רציני...

זה תלוי מה הצד שלך. אתה מתלונן? אין מה להילחץ פשוט לעשות נשימות לפני ולהבין שאתה בסדר גמור וזה לטובתך...

בהצלחה!!!

מה זה אומר, לא להלחץ?

להבין שזה לטובתך ואתה בא נטו כדי שיהיה לך טוב

להירגע, אם עוזר נשימות (מניסיון, עוזר ממש)

זה שייך לפה. יש לך עבודה רגשית לעשות על המנגנון שלך. בעיקר על החרדה שמופיעה בקשר שאתה רוצה בו (להבדיל מקשר שאתה פחות רוצה בו). פחד להיכשל או משהו כזה.

זה שהיא החליטה לסיים זה מתנה בשבילך. אתה - בשבילך - לא יכול לחיות במצב שבו אם תטעה (בקשר) יהיה אסון. זה נראה לך עכשיו כואב ומבאס אבל אי אפשר לחיות חיים שבהם אסור לך לטעות ואתה כל הזמן הולך על חבל דק וזו התחושה שלי מהקשר שלך.

הרגשה באסה כזאת שזה כל כך טוב ולכן אני מפחד לזוז

אני לא כל כך מבין למה זו מתנה, הבעיה היא לא איך שניגשתי ומה שעשיתי? המתנה היותר גדולה זה אם הייתי בא מוכן רגשית ופועל אחרת לא?

והוא יגמר כי מבחינת הגוף שלך הקשר הוא סכנה והוא מפחיד ובלעדיו יותר קל לך.

(קצת קשה להבין את זה כי נורא רצית את זה והכל ,אבל בפועל - הקשר הזה היה לך סכנה ואתה נושם יותר טוב אחרי שהוא הלך).

העניין זה שאתה לא צריך להיות  "מוכן" אלא צריך להיות אתה. וכרגע אתה מפחד להיות כזה וממילא הבחורה קלטה את זה ועפה.

ובאמצעות עבודה רגשית האני האמיתי שלי יתגלה? מה מטרת העבודה הרגשית? להשלים ולחיות בשלווה עם מי שאני או להבין שאני מישהו אחר?

קטונתי.

הרעיון זה פשוט להתחיל להבין איך עובד המנגנון ממה אתה מפחד וממה אתה מסתיר. יש כמובן אנשי מקצוע שיודעים לעשות את זה אבל ברמה הבסיסית, זה.

המקלדת סובלת הכל. אל תצנזר. גם קללות, גם מילות גנאי על חברים, גם רצונות שההלכה או הגוף אוסר. הכל. לא צריך לצנזר ואין בזה שום איסור או משהוכ זה.

כתבת משהו והתכווצת? מעולה. תכתוב גם שהתכווצת. ותנסה להבין מתי התכווצת ככה פעם קודמת. עם הזמן המנגנון שלך שכרגע אתה חייב "להחזיק אותו חזק" כדי שלא יהרוס את הקשר, יהיה מובן יותר ותוכל לשים לב לאיך אתה פועל.

באותו הקשר, פוד על רגשות

(וכל העמוד של האיש המדהים הזה, על נושאים שונים של רגשות ושל גברים רגישים ושל איך המערכת עובדת, יש לו שפה פנימית שלוקח זמן להבין אבל היא שווה את זה)

דווקא אחרי הקשר הזה כי הרגשתי שיושב בתוכי כל כך הרבה שצריך לצאת לאנשהו

אבל עדיין לא הרגשתי שונה...לא עשיתי את זה בתדירות ובניואנסים כמו שאתה מתאר אולי זה קשור

ואני מתחיל לחשוב שאי אפשר לברוח מלהיפתח ולדבר עם איש מקצוע אמיתי ולחשוף את כל הפחדים והסודות שלי בכנות פעם ראשונה בחיים שלי...למרות שרק המחשבה על זה עושה לי בחילה...

מישהו עלול לגלות מי אתה באמת? כזה?

עד היום ניסית כנראה לרצות את הסביבה שלך ולדאוג שהכל יהיה מושלם. זה נגמר.

ולכבד אותה.

(ואפילו לאהוב אותה)

"בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה"

זה עונש כבד. בשבילך. אתה צריך להיות אתה ואם יהיה לה טוב עם זה - נפלא. אם לא יהיה לה טוב עם זה - אז למה אתה בכלל זקוק לקשר איתה? בשביל להיות עבד?

בהצלחה !

בקשר ל"רשימות" שכתבת בתגובה בלנ"ו (כותב כאן כי כתבת שזה שייך יותר לכאן)

כל דבר שעובר עליך לכתוב. כל רגש שמציף לכתוב. הכל. גם קללות, גם ביטויי גנאי, גם דברים שאסור להגיד או לרצות. בעצם לשחרר את הגוף מהצורך להחזיק את הכל חזק כדי שלא יתפרק.

הדבר השני הוא שמותר להרגיש. פשוט לפנות זמן ל "להרגיש". שלא יכפה עליך. ויש לך עוד הרבה עבודה אבל הכלים הפשוטים האלה יתחילו לעשות את החיים שלך קלים יותר.

ללמוד על כל מיני שיטות טיפול. כמובן אפשר ורצוי ללכת גם למטפל, אבל כדאי במקביל גם ללמוד בעצמך.

יש המון ספרים שעוסקים בזה. לי גם עוזר מאוד להתכתב עם בינה מלאכותית, אני מרגיש שהוא מאוד עוזר לי,

ואני יכול לשאול אותו כל מה שמטריד אותי בלי חשש.

ואח יקר, ליבי איתך! אני גם בשידוכים וגם רגיש מאוד, ומבין מאוד את התחושה שלך. אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו כמה שאנחנו יכולים, אבל האמונה שה' באמת אוהב אותנו ואת הכל הוא מתכנן לנו בצורה מדויקת, זה מה שנותן לי את הכח. נלמד מיוסף שהיה בכלא שתים עשרה שנים, ולא התייאש, ואומר לאחים בסוף "א-להים חשבה לטובה". 

ודרך אגב, מאוד מזדהה עם השרשור שלך לגבי "אולי עכשיו היא החזירה תשובה?" ועם מה שכתבת על התייחסות לתמונות לפני פגישה. ממש.

כשהתחלתי ללמוד הבנתי בכללי שזה מאוד עוזר לי. אני קורא עכשיו את הספר "האטלס של הנפש" של ד"ר אורי נויבירט, 

זה לא מדבר דווקא על רגישות אלא על כל מיני עניינים נפשיים. 

ובנוגע לרגישות ואסרטיביות בכללי, אשמח קצת לשתף מהמקום שלי:

אני גם מאוד רגיש, אבל יחד עם זה אני מרגיש שבפנים יש בי את התכונה הזאת של האסרטיביות, גם אם לא תמיד אנשים סביבי שמים לב אליה.

בעיקר כשאני נמצא במקום שאני מרגיש בנוח. לדוגמא כשאני לומד עם חברותא, אני זה שמוביל ונותן את הטון.

גם כשהתחלתי להפגש, הציעו לי הרבה פעמים בנות שהן מאוד רגישות ופחות כריזמטיות בגלל שככה תפסו אותי. 

ובפנים תמיד הרגשתי שאני מחפש מישהי עם יותר כריזמה, בגלל שזה באמת מי שאני.

כלומר אם באמת הייתי רק רגיש, בלי אסרטיביות טבעית, אני חושב שגם הבנות שהייתי שמח בחברתן היו כאלה,

ובנות כאלו לרוב מחפשות בעיקר את הרגישות אצל מי שהן נפגשות איתן ולא מחפשות שהוא יהיה איזה גיבור על.

ודוקא בגלל שאני מרגיש שיש בי בטבע שלי באמת אסרטיביות, זה גם מה שאני מחפש באשתי.

ועיקר העבודה בשבילי היא להוציא מהכוח אל הפועל את האסרטיביות והגבריות הזאת שבאמת קיימת בי.

מה שבעצם אני רוצה לומר, שאם אתה לא מרגיש כמוני (שהתכונה הזאת קיימת בך אלא שלא ממוממשת), אז אולי גם תתאים לך מישהי כזאת, ולפי נסיוני יש הרבה בנות (בעיקר עדינות ורגישות) שמחפשות גבר שיהיה רגיש אליהן יותר משיהיה אסרטיבי. ואם אתה גם מרגיש שיש בך את התכונה הזאת בפוטנציאל אז ההתמקדות צריכה להיות בעבודה עליה (וגם בלי קשר צריך לעבוד עליה, כי מה שכתבת "בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה", צריך להצליח להתגבר על זה). ויש איך לעבוד על זה!

נסיתי לכתוב גם מה עזר לי לחזק את הבטחון העצמי והאסרטיביות, וראיתי שהכל מוסבר הרבה יותר טוב על ידי אנשים מקצועיים שכתבו על זה. אז רק אציין שהשירות הצבאי עשה לי ממש טוב בהקשר הזה.

ותודה רבה על הפרגון על דברים אחרים שכתבתי! רואים את הרגישות שלך בקטע הכי טוב שיש, וואי מי תזכה בך, מקנא בה!

שצריך לעשות הפרדה בין תכונות שונות שהעלת- רגישות היא דבר חיובי ונראה לי שנשים (גם כאלו שלא מודעות לזה) אוהבות גברים רגישים שרואים אותן ושמבינים ושאפשר להעמיק איתם בשיח רגשי- זה יוצר חיבור ונשים מאוד מאוד מחפשות את זה. 

אבל הססנות, חששנות, וכדומה הן תכונות קצת פחות מושכות בגבר. אבל כשאתה עושה את ההפרדה הזאת בראש זה מאוד מעודד ,כי יוצא שאתה ממש לא צריך לשנות את מי שאתה ואת האופי הבסיסי שלך. אלא פשוט לעבוד יותר על ביטחון, אסרטיביות, ותכונות מאוד ספציפיות .

כל אחד מאיתנו יש סל תכונות ומידות שמבינהן קיימות גם כאלו שצריך לדייק ולשייף..