אממ לא חושבת שזה נובע מתוך חרדה, אבל איך להסביר.. ? יותר בגלל שמרגישים דקויות, השיפוט הוא לא יבש וחד משמעי, וזה לא קל.

יש ספקות לגבי דברים מסוימים שבאמת הם בגבולות האפורים...

"החרדים לדברו"

איך אתה מסביר את הפסוקים?

הצכוונתי לשלול חרדתיות, לא לשלול יראה

עם שני הסעיפים הראשונים אני מזדהה - וגאה בהם!

השלישי - לא הבנתי

בדיוק כתבתי שאני לא מסוגלת לרקוד - התכוונת למשהו כזה?

מגניב. ממ לא זה משהו אחר, זה לא בכללי לרקוד, זה שירים מסוימים, ריקודים מסוימים. 

בגלל שזה מרגיש לא צנוע או לא תואם רוח היהדות. (שהקטע של ה"רוח היהדות" מאוד מעורפל)

הקב"ה הטביע בנו מנגנון מאוד חכם 

נ ע י מ ו ת!!!

מצפן מאוד מדוייק - טוב לך? זה שלך! נעים לך? זה את! 

אם נשכיל להשתמש בו - הרי שזה מה שנדרש מאיתנו!

ממש יפה התחברתי, אבל אם אני מרגישה את שני הדברים במקביל?

או יכולה להרגיש נעים אם אני אדע שמשהו הוא טוב? 

פסיכולוגית זה מרגיע אותי לדעת שמה שאני עושה הוא מוסרי וכשר ויביא לי דברים טובים גם בסוף ולא רק באותו רגע

הנפש לא מבלבלת

אני לא מכירה אותך ועדיין בטוחה שאם תעצמי עיניים ותשאלי את עצמך באמת ובתמים - תקבלי תשובה מדוייקת.

כלומר - התשובה שתקבלי, זו התשובה המדוייקת בהתאם לנפש שלך.

לכל נפש דיבור משלה ותשובות משלה - כשם שפרצופינו שונים, כך נפשותינו שונות

אבל הנפש - היא הדיבור של הצד הנשמתי שלך, אין שם שקר ולא טעות.

אם זה דיבור שלא מכוון - את תרגישי!

תנסי ותשתפי אותנו.........

אני יכולה להתייעץ איתך מחר בפרטי?

עכשיו אלך לישון...

יכולים להיות הרבה דברים נעימים לנו

שהם ההיפך מעבודת ה'

אי אפשר ללכת לפי הרגשות

בשביל זה יש הדרכות ברורות בספרים מה כן עבודת ה' ומה לא

כי באמת באמת את יודעת להגיד אם הם מתאימים או לא.

מה שאני אומרת זה 

שמה שנעים לך - טוב לך!

מה שלא נכון לך - לא נעים לך!

זה המצפן שהקב"ה נתן לנו

והמדדים הם לא חיצוניים - 

לכל איש יש את הנפש שלו ומה שמתאים לו ומה שנכון לו!

אפילו שלימדו אותנו אחרת

מה אומרת?

תחשבי על זה...

מה כתוב בתורה ובהלכה

ולכן אני יודעת מה מתאים ומה לא

אם נעים לי שגבר מחזר אחריי ורוצה אותי

זה יכול להיות מאוד נעים

אבל אם אני אישה נשואה זה אסור

לא משנה אם זה נעים או לא

זה אסור כי ככה כתוב

אם נעים למישהו לשמוע שיר מסויים

אבל הוא של זמרת והוא גבר

זה לא משנה שנעים לו

זה אסור כי ככה כתוב

זה הכל

את אומרת נעים לי שגבר מחזר אחרי אפילו שאני נשואה - זה באמת נעים לך? או שזה עושה לך כאב בטן ורעעעע

הנעימות שאת מדברת עליה היא לא מדברת מהנפש שלך

תשימי לב - אם הנפש מדברת נעימות, שכיף לך איתה, טוב לך איתה - טוב אמיתי!

זה תמיד ממקום נכון

לפעמים המקום שלך בעבודת השם הוא לא כמו בספרים - כן!

לא בדוגמאות כמו שאת הבאת (בדרך כלל)

אבל אני עדיין עומדת מאחורי הטענה שלי

תהיי בכנות עם עצמך ותבדקי את זה.

ביהדות יש הוראות ברורות איך לעבוד את ה'

ואיך לנהל את החיים

ולאן לשאוף

וכו

אין כזה דבר להקשיב למה שנעים

זה לא היהדות

וכן, תדמייני אישה שרע לה בנישואים, בעלה לא מכבד אותך, לא מעריך אותה, לא מבין אותה,

פתאום יש גבר שעובד איתה והוא מדהים, מבין, מכיל, יודע להקשיב, הכל

זה נעים

חד משמעית

זה עושה לה טוב

והיא סוף סוף מרגישה מוערכת

אבל זה אסור

כנ"ל מליון דוגמאות אחרות

לא הולכים לפי האינטואיציות

זה לא היהדות

אני מסכימה איתך אבל רוצה לדייק שצריך במקביל להקשיב לעצמנו ולהיות כנים עם המקום האמיתי שלנו בעבודת ה' וביראת שמים, כי אם זה נובע נטו משכל, יכול לצאת פשוט רובוטים חסרי חיים

שקודם כל מה שכתוב בתורה

ואחר כך כל השאר

אז זה נכון במידה מסוימת

אני לא חושבת שיוצאים רובוטים

כי אם מדייקים לפי מה שכתוב

אז מצווים גם להרגיש

לאהוב את ה' זאת מצווה

ואהבת לרעך כמוך

יש המון המון רגש ביהדות

אבל קודם כל השכל

שנזכה לעבוד את ה' בשלמות

על המשפט

לפעמים המקום שלך בעבודת השם הוא לא כמו בספרים

אין כזה דבר

בהנחה שאנחנו מדברות על אותם ספרים

(תנ"ך, משנה, גמרא, הלכה וכו לא אחרונים...)

הרבה מהחטאים גורמים לנו להרגיש נעים

אז איך זה מסתדר?

החטא האמיתי הוא החטא לנפשנו.

כל מה שלמדנו ואנחנו יודעים מבחוץ זו התודעה והיא חשובה מאוד, אבל לא היא שאמורה להנחות אותנו במעשינו - אלא לבנות את המוסר הנשמתי שלנו. שאם לא כן - למה נבראנו איש איש ומבנה נפשו? ומה פה עבודה שלנו??

איפה האור הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו? איך הוא בא לידי ביטוי אם לא בעבודת השם המדוייקת לו?

אני יודעת אנחנו לא רגילים לחשוב כך וזו פריצת דרך

אתם גם לא חייבים לקבל את הגישה הזאת!!

אבל אביא את דברי הרב קוק כדי לחזק את דברי:

הרב קוק במאמר לפסח מבאר שהחירות איננה הצד החיצוני המשעבד את האדם, אלא השאלה היא  אם רוחו של האדם משועבדת או שהיא בת חורין.

"החירות שאנו מתרשמים בה ביותר בליל התקדש חג של זמן חירותנו, בעת אשר גם בעצם ימי הגלות והשעבוד  לא חדלנו מלהביע את התגעגעותנו אליה באמרנו "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין"... כיצד אנחנו צריכים להבין  

את אותה החירות המיוחדה שלנו וכיצד יהיה אפשר לנו להסתגל אליה במציאות החיים ... ההבדל שבין העבד ובן  החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא  עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה  

הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית  של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם.  

מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם  במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו  האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב. ואנחנו כבושי הגלות, שכל כך הרבה מאות בשנים היינו משועבדים בידי  

אדונים קשים, לולא פנימיות נשמתנו העליונה הספוגה רוח של חירות, רוח של הכרה עצמית פנימית "חרות על  הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות", לולא זאת המתנה הנפלאה שלנו שנתנה לנו מאז, בעת צאתנו לחירות עולם  מיד פרעה מלך מצרים, לולא זאת, היתה הגלות יכולה להפך רוחנו בקרבנו לרוח של עבדים. אבל הננו מפגינים בזה  

ברוחב לב, בחג זמן חירותנו, כי באמת הננו חשים את עצמנו בני חורין בעצם מהותנו, והשאיפה הנאצלת שלנו אל  הטוב ואל הנשגב היא אצלנו השאיפה העצמית שלנו, שאנו חשים ברוחנו פנימה מה הוא הטוב ומה הוא הנעלה"

]מאמרי הראי"ה חירותנו[

חירות איננה השאלה אם האדם משועבד למישהו, האם האדם הוא עבד או שהוא אדון לעצמו. הרי יש  עבד שרוחו מלא חירות, ולהיפך - בן חורין שרוחו רוח עבד. החירות היא אותה הרוח שיש לאדם, אם  האדם שואף לעצמיות שלו להיות הוא עצמו, הוא מלא חירות, אך אם שאיפות האדם הם חיצוניות לאדם - הוא שואף להיות אדם אחר או לעשות דבר שמישהו אחר קבע, אין הוא בן חורין אלא עבד גם אם  בפועל אין אדון שמשעבד אותו.

לסיכום:

הכוזרי לימד אותנו שחירות איננה שיחרור האדם מהמגבלות ומהחובות. חירות היא שהאדם יהיה הוא עצמו, מי שהוא באמת, ולא יגרר אחרי רצונותיהם של אחרים או תאוותיו.

המהר"ל לימד אותנו שכל שיעבוד חיצוני או אפילו תלות בדבר שהוא איננו האדם עצמו, יש בו

שיעבוד.הגאולה היא מצב שבו אין האדם תלוי בשום דבר אלא הוא לעצמו. דבר זה הוא לומד מהמצה  שאין לה טעם כלל וגם שהמצה נעשית אך ורק מקמח וממים ללא שום שאור או תוספת , המסמל את האדם שהוא בן חורין, האדם אשר לא מושפע מדברים אחרים, לא מושפע מהסביבה.. החירות האמיתית היא שהאדם יהיה הוא עצמו בלא שום תוספת חיצונית.

הרב קוק מוסיף שגם אם האדם בפועל משועבד, אין זה משנה את החירות שלו. עיקר החירות הוא

חירות הרוח והמחשבה. אדם השואף לטוב, בעל רצונות להיות הוא עצמו ולא משהו אחר, הוא בן

החורין האמיתי.

אם אתה רוצה להעמיק בזה - מוזמן לאישי

וחברים טובים ודואגים - אין צורך באזהרות, זה בסדר מבחינתי ו'קדם' יעשה את החשבון שלו....

הדאנהוא דכתיב - חרות.

איך שאני מבינה את זה, הפירוש של "עבד ה' הוא לבדו חופשי" זה שהחירות היא מעצם החיבור לה' ומימוש הבחירה החופשית לטוב. כשאדם מתגבר על יצריו זה נחשב שהוא עצמי וחופשי, ואף כוח זר לא שולט עליו, כי האדם הוא חלק אלו-ה ממעל אז כשהוא בוחר להתחבר להקב"ה ולצד הנשמתי שלו הוא מתחבר לעצמו. הוא מתעלה לאינסוף ולמעל מגבלות החומר.

אני מאמינה גדולה בלהקשיב לקול הפנימי בתוכנו... זו נקודה חשובה... אבל אני לא חושבת שאנחנו נמצאים שם... אנחנו לא אברהם אבינו

היום אדם לא יכול לסמוך על זה שהתחושה שלו אמיתית ושהוא מחובר לעצמו באמת, זה מאד מתעתע. לא אינדיקציה. אנחנו קטנים. חייבים לכופף את רצוננו לרצון ה' ולהבין שזה מה שבאמת הנשמה שלנו רוצה גם אם כרגע לא נעים לנו עם זה, עם הזמן נרגיש את זה יותר. 

אם יש דיסוננס בין הרגש לבין התורה צריך לעבוד על החיבור אבל להזהר מלקחת את זה למעשה, אפילו משום יראת עונש פשוטה. זה דרגה נמוכה אבל זה גם משהו. אין ספק שהמקום של הביניים הזה הוא לא נעים. רבא היה אומר לחכמים: בבקשה מכם, עשו שלא תירשו שני גיהנם, בעולם הזה ובעולם הבא. זה לפעמים מה שיכול לקרות לבינוניים כי הם כן מקריבים אבל לא הולכים על דרך ה' עד הסוף. ואני אישית מרגישה שזה קורה לי בכמה דברים.

הציטוט:

avid;">"וכיוצא בזה היה אומר להם רבא לרבנן [לחכמים]: במטותא מיניכו [בבקשה מכם], עשו שלא תירתון תרתי [תירשו שני] גיהנם. שאם אין אתם עוסקים בתורה מתוך יראת שמים, הרי בעולם הזה אתם עמלים בתורה ואינכם זוכים ליהנות מן העולם והריהו לכם כגיהנם, ולעולם הבא כיון שאין בכם יראת שמים תירשו גיהנם, ואם כן יהא לכם גיהנם כאן ושם."

בקיצור... יש מקום לקול האישי שלנו, אבל זה חייב להיות על בסיס יראת שמיים.

לגבי המקרה שלי שדיברתי איתך באישי, אני חושבת שבגלל שזה לא אסור מבסיס ההלכה (כשזה רק בנות) אלא זה יותר למי שברמה גבוהה... יש מקום להתגמש בהתאם למקום האישי...

בכל מקרה תודה! 

לעתיד לבוא בקרוב בע"ה הדברים יהיו כמו שאת אומרת הנשמה תהיה "גלויה" וכולנו נתחבר אליה בלי מאמץ

בעצם השאלה שלי היא איך לדעת אם זה בגלל רגישות יתר אישית, 

או שאכן כמו שכתוב לפעמים בספרים: "בעל נפש יחמיר.."

לא בטוחה שזה חלק מהרגישות, אבל שמחה שיש לי את הגבולות שאני מרגישה בטוחה בהם.

ש@לב אוהב כתבה, שמצוות ויראת שמיים באמת דורשות מהאדם לפתח רגישות מסוימת ומחשבה

גם אם הוא לא רגיש מאד

יפה זכיתם

המון מחשבות על איך הצד השני ירגיש אם אפעל כך ואעשה כך

ובהתאם לזה מנסה לתמרן

אבל גם הרבה פעולות של בין אדם למקום שחשיבה מראש על הדברים

יכולה למנוע כל מיני עבירות כמו אבק לשון הרע/רכילות וכזה

ועל מידת האמת יוצא לי הרבה פעמים להגיד דברים ותוך כדי לתקן את עצמי אפילו בדקויות

שמהצד זה נשמע מיותר לגמרי אבל לי זה מפריע...

ואני חושבת שעבודת ה' הופכת את האדם לרגיש יותר זה כמעט מן ההכרח

אפילו הרחמים שאני מרגישה בכל מיני סיטואציות נובעות מהתבוננות על הקושי בלהיות גוף ונשמה. (שזה מחשבות שמגיעות מהתבוננות בעבודת ה')

לפי ההגדרות

וכן יש רגישות בדברים שאמרת

זה דברים שאפשר לפתח אליהם רגישות, ולהיפך, להקהות אותה לאט לאט

והיום אני מנסה להתבונן מה מהדברים האלה נכון לי באמת ומה לא.

למשל  - להוריד פרופיל כדי שמישהו לא יפגע או ירגיש לא בנוח - אין שום סיבה לעשות את זה. הרגשות שלו זו בעיה שלו. אני צריך לא לפגוע בכוונה ואם אני מרגיש לא בנוח אז אני יכול להוריד פרופיל בשבילי. לא בשבילו.

התבוננות זה באמת כלי חשובב (כל עוד זה לא חשיבה בלופים)

לגבי להוריד פרופיל מבינה מה אתה אומר זה קו דק בין בחירה אמיתית כי זה באמת עדיף לבין תגובה מהבטן

לשים לב שאני בלופ. זה לבד דבר שאפשר להתייחס אליו כדי להבין מאיפה ההלולאה התחילה.

זה בסדר להוריד פרופיל אם זה מתאים לי. אבל אם אני עם בטן מתכווצת ו"בורח" אז פשוט לא. צריך להבין מה מפעיל אותי שם.

ב"ה היום אני מאוזנת ברוב הסיטואציות... כנראה באמת ההתעמקות ב"מה מפעיל אותי" והעבודה העצמית עבדו.

זה התקדמות יפה. כשמך כן את - "הרמוניה".

כן. אבל זה גם קשה. לעשות כל הזמן בירור. לפעמים מקנאה בפרות!

(סליחה השם!)

מרגיש ככה גם, בעיקר בשירים ודיבורים, באמת שאלה, אם זה נכון, ומה עושים עם זה, והאם אפשר לחיות ככה... בסוף זה מטורף החששות והפחדים שמא אני לא מדייק מספיק... ושאני לא עומד בדיוקים שאני מרגיש... או שמא הכל שטויות, ומה שלא כתוב שאסור לא אסור...

ולפעמים בא לעזוב הכל מרוב העומס הרגשי וללכת לישון... מה באמת אמור להיות היחס לדבר הזה? באופן עקרוני זה מעלה בעבודת ה' או העמסת יתר על הנפש שלא מועילה לאף אחד? אולי גם סוג של עבודת ה' שקצת מסתובבת סביב עצמי ורצונותיי- אגואיסטית משהו... הרי ה' לאו דווקא ציווה על הרגישויות האלו (זה הרהור, אין לי מושג אם זה נכון... תמיד אולי יש דרגות ולאן להתקדם... השאלה אם בכיוון הזה)...

מעניין! יש בזה משהו. האם אתה משוחרר באמת לעשות מה שנדרש ממך או שאתה גם קצת שבוי בתוך עצמך והתכונות הגולמיות שלך...

כי בסוף רגישות זו תכונה שנולדים איתה וכמו כל תכונה אפשר וצריך לעבוד איתה.

זה מזכיר לי את אברהם אבינו בניסיון עקדת יצחק, האם הוא יכול להתגבר על הרחמים הטבעיים שלו (שהם בד"כ גם רצון ה')....

מצד שני, צריך להזהר שזה לא יחליש. אם יש לאדם רגשות חיוביים כלפי דברים קדושים, אפילו שזה בא לו בטבעי עדיין לא אומר שזה פחות חשוב ולא שווה כלום. זה מסוכן לפעמים.

כל מקרה לגופו.

אני חושבת שהרגישות בדברים האלה היא מעלה כשזה בהקשבה לעצמנו. 

באופן אישי זה ממש מעביר אותי תהליכים.

יש אנשים שיכולים חיים שלמים לחיות "ליד", "בערך". אני לא יכולה לסבול את הזיופים האלה... דווקא בגלל שזה יגרום לי לסבול יותר, אני אהיה חייבת שהחוץ והפנים שלי יהיו תואמים בסופו של דבר לעומת אנשים פחות רגישים שזה פחות מפריע להם. 

(לא רק החוץ והפנים, גם ההתנהגות לעומת מה שאני מאמינה בו)

ציניות זה דבר פוגע ממש

🫂

כדאי לוותר על העזרה של אמא, אם היא מלווה ב"רעל"?

אמא שלך, כמו כל אמא, וכל אבא היא בן אדם שעבר כנראה דברים, או שלא ידע איך לעבוד

על עצמו..... הורים שפוגעים זו הפגיעה הכי קשה, לענ"ד.

אם היא היתה על כסא גלגלים עם הערות מרות כאלה, האם היית נפגעת באותה מידה?

אולי קצת פחות? האדם - מר לו אז הוא משפריץ את זה החוצה, מה לעשות...

כשמתבגרים יותר, לא אומר שאין צלקות ומרירות וכעס, אחרי הכל, זה פגע לנו בחיים,

בשמחת החיים, בבטחון העצמי - אבל יש אולי קצת יותר חמלה: היא אמנם אמא

שלנו אבל היא גם אדם בפני עצמו עם כל ההיסטוריה שלו. זה, אני סבורה, עוזר

לנו להרגיש קצת יותר חמלה, הבנה, סליחה....

מיכל ולנשטיין , באחד משיעוריה, מסבירה נפלא מערכת יחסית כזו. היא קושרת

את זה לתיקון. תיקון רוחני. מהשם. כדאי מאוד לראות את השיעור, הוא נותן

נקודה למחשבה. (אמנם זה נשכח אחר כך אבל בכל זאת...)

ואגב, באמת יותר נוח לקפל כביסה בישיבה וגם יותר טוב לרגליים...

וזה לא אומר שמשהו פגום באי קיו שלנו אם אנו רגילים אחרת....

יש הרבה דברים שיכולים לגרום לנו  (או לאחרים) לפקפק באי קיו

שלנו....לא רק קיפול כביסה בעמידה....

מפאת כבודי וכבוד הציבור, לא אביא דוגמאות...

אגב, למה לא לשתף אותה בהרגשה שלך? אפילו אם

היא תתעלם ולא תתייחס....במשך הזמן היא תפנים את

זה, אני חושבת.

ובכל זאת, היא באה לעזור. אז אמרה. העיקר שהכביסה קופלה!

אומר לך דבר נוסף. לא כהטפה. מהנסיון שלי.

אחרי שהורי נפטרו, היו לי הרבה חרטות ויסורי מצפון

שהגבתי בכעס, בזלזול, בחוסר כבוד, שעניתי בחוצפה

כשנפגעתי, וכאלה....

עד כמה שאת יכולה (וזה לא סותר את השיתוף שלך

בהרגשת העלבון שלך!), נסי לכבד אותה קצת,

להבליג (מתוך התאפקות של כח ובגרות) להערותיה

המרות. מסכנה, אם קח היא מגיבה. היא אולי משליכה

עלייך את מה שהיא חשה כלפי עצמה. מסכנה.

ואם אפשר, לאמר לה מילה טובה לפעמים, אפילו

אם תגיב בדחיה וציניות. אדם הוא אדם.

שבת שלום!!

לא תהיי הקרבן המושפל אלא המבוגר החומל, המבין...

באמת פוגע.

זה קורה הרבה?

אם כן, אולי לצמצם זמני מפגש איתה.

מצד שני לקראת כל פגישה איתה ושיחה לבוא מוכנה, בעיקר בפן הנפשי, לקחת בערבון מוגבל.

זה הרבה עבודה עצמית, בסוף העניין מול אמא מוכר לרבים וטובים

וקשה לי לנהל אותו.

היא גרה גיאוגרפית קרוב אליי מאוד. נסיעה של חמש -7 דק. אני אחרי לידה ויש לה רצון טוב לעזור ,היא פשוט מצלצלת בשעה 7 וחצי בבוקר ואני עוד עם חוסר שינה של הלילה מטפלת בתאומים בני חודשיים.. אני מתעוררת עם דפיקות לב חזקות מהצלצול הלא מתואם הזה ,היא מביאה לי אוכל שהיא עושה, מתחילה לקפל כביסה והיא כאילו רוצה שאני אשב איתה עכשיו לדבר וכאלה .. מי יסביר לה שאני בקושי יש אותי ? אחרי טיפול של לילה שלם, זה קם לאכול, טיטול, נרדמת לחצי שעה ,השני קם טיטול הנקה מטרנה גזים וכו וכו . הרבה אני לא מעירה את בעלי כי צריך להיות ערני לעבודה.. היא מגיעה בלי להודיע תמיד, בהפתעה.. מעירה לילדים למה הם עושים רעש וצועקים ושהם לא מחונכים וכל מיני דברים מגעילים. מי מדבר על כך שהיא לא מזמינה לשבתות או חגים כי היא טוענת שהיא חולת ניקיון .. וכשלא מזמינים אותה אז למה לא מזמינים אני רק אדם אחד... לא מפריעה... כאילו נמאס לי כבר לנסות להבין את הבן אדם וללמד זכות ולהיות רק אני הבסדר. שלא לדבר על סכסוכים שהיא עושה בין האחים ... שקרים המצאות וכו .. קשה להבין את המניעים שלה אבל התוצאות בכלל לא מזהירות. בכל מקרה, לקפל כביסה בעמידה או ישיבה זה בחירה של אדם מה שנוח לו, וזה לא קשור בשום צורה לרמת משכל . ולהגיד לבן אדם שהוא מפגר ,קל וחומר לבת או לבן שלך, נשמע לי דבר נוראי ....

שהיא שאלה רב גדול מה לעשות כשאמא אומרת לה.... (משהו מדכא ולא נחמד, בלשון המעטה).

הוא אמר לה: זה לא בגדר מצוות כיבוד הורים ( לספוג או להכיל את זה).

למה שלא תנתקי את הטלפון כך שלא תעיר אותך מוקדם?

למה שלא תגידי לה שאת ממוטטת ושאין לך כוח?

אם כי לא נעים לך, אז את מ שלמת מחיר...

שימי לזה גבולות, אני חושבת.  זה גם לא

לטובתה שהיא מעוררת עלבון ופגיעה.

סליחה על ההטפה קודם. כשפירטת, הבנתי יותר.

וכשהיא מעירה, להגיב בקרירות. כדי שתבין.

(את זה שמעתי במו אוזני בתכנית רדיו, כשזו שעלתה לשידור התלוננה 

על התנהגות והתייחסות לא יפה מצד האם. הוא אמר: תראי לה

קרירות ומילים קרירות, שתבין. אין מצווה להיות אסקופה נרמסת..)

ומזל טוב! ובלי עין הרע,  תאומים! איזו מתנה!

וכן. זה מאוד קשה. 

סתם רעיון, אולי לא מתאים: אפשר אולי במשך הלילה לתת להם

מטרנה או משהו כזה?

השינה שלך גם חשובה. את צריכה כוח!

מקווה שלפחות את מצליחה לישון במשך היום.

יודעת שיש משפחות שלוקחות שמרטפית לילית

למשך הלילה?  אם זה מתאפשר לכם כלכלית...

שווה הכל.

באמת. לא חושבת שזה נורא שהקטנים

ינקו רק במשך היום. הבריאות שלהם אמנם

חשובה מאוד, אבל....גם של אמא שלהם!

תזכו לגדלם לתורה, חופה ומעשים טובים!

עוד שני יהודים. כיף!

בס"ד

בעצם מטרנה בלילה לא כל כך תעזור לך כי בין כך ובין כך את צריכה לקום...

אפשר אולי להעיר את התאום השני כשהראשון מתעורר כדי לאכול?

אם פעם אחת יקום בעלך, זה יהיה נורא קשה לו למחרת?

אני בעד. גם נפשית, שיתוף פעולה, יכול להועיל. לשאת

עול עם חברו....

זה רק את יכולה לדעת; אם זה נובע מאיזו קושי מצידך

לעמוד על צורך שלך, או שבאמת יהיה למחרת ממוטט....

אם את יכולה לישון למחרת לשבעה, אין בעיה...

שכנה שלנו, נתנה את התאומים למעון כדי שתוכל

לנוח בבוקר. יש ילדים נוספים והיא הרגישה שאי

אפשר להכיל ולטפל בהם כך.

העיקר, תחשבי באמת מה כן יכול לעזור לך,

ואם זה אפשרי, לעמוד על זה בנעימות.

שבת שלום!

אולי תפני את הקושי שלך לפורום של

לידה והריון? נשים שם בטח יוכלו

לתת עצה טובה. 

לא רק הטלפונים, היא פשוט מופיעה לי בבית מצלצלת בזמזם של הדלת .... אמרתי לה על זה והיא הבינה ושמה לי ליד הדלת את האוכל ..

ניסיתי להעיר באלפי דרכים על ההתנהגות

אבל היא מתקרבנת והופכת את זה עליי ...

לגבי התאומים ברור , אני משלבת גם הנקה וגם מטרנה ,אחרת זה בית משוגעים 😅

על לידת התאומים. ברוך ה שיהיה רק נחת.

תיארת פה מציאות באמת קשה. מאתגרת.

יש כאן ממש חיבוק דב לפעמים והוא מאוד קשה. מבין אותך לגמרי. לצערי מכיר את זה מקרוב וזה ממש מאתגר בטח אם זה מגיע יחד עם הטפות וציניות פוגעת כמו שסיפרת בהתחלה.

אני מבין ממך שגם לשאר האחים קשה איתה?

ניסית להפחית תקשורת? או לומר לה לא להתקשר בשעות מוקדמות כשאת בעצמך מותשת מלילות ללא שינה?

תכלס היא יכולה לעזור (אם מתאים לך) והיא לא צריכה שתעבירי לה את הזמן.

מצד שני, אולי הבדידות באמת קשה לה והיא מנסה להפיג אותה איתך, הבעיה שהיא עושה את זה בדרך לא מתאימה לך ולא בכלל. מובן ממש ממש התיסכול  שלך

זאת בעיה בדפוס ההתנהגות.

יש לה בעיות בקשרים עם כולם. אחים, ילדים, שכנים, בעבודה.

תמיד היא מוצאת את הרע ומגדילה ומנפחת. כל טלפון שלה ששואלים לשלומה תמיד היא מרגישה לא טוב, היה לה לילה גרוע וכו' ,מרגיש שהיא מתעקשת כל הזמן להיות בעמדה של קורבן. אף פעם לא שמעתי ממנה שהיה לה יום טוב.

זה מאוד מאוד משפיע עליי לרעה לכן ניסיתי בכמה דרכים לצמצם, אני לא עונה לכל שיחה שלה. מתוך 4 פעמים שהיא מתקשרת ביום אני עונה רק לטלפון אחת וכל השאר בווצאפ. .

השם יעזור.

התופעות האלה היו גם לפני שאבא נפטר והיא התאלמנה?

תמיד היתה כזאת?

יכול לגמרי להבין. זה באמת קשה מאוד ולאנשים רגישים על אחת כמה וכמה, ואת עוד אחרי לידה אז זה גם לא פשוט.

בעניין הדלת שכתבת בהמשך, פשוט להמשיך להעיר לה. פייר, בכלל לא מנומס.

אולי העלית פה משהו

אבי נפטר שהייתי ילדה ואני לא זוכרת איך אמא התנהגה לפני. יכול להיות שההתנהגות שלה החריפה לאחר מכן .

אני כאילו יודעת מה אני אמורה לעשות ואיך להתנהג איתה אבל בזמן אמת אני רואה רק את עצמי ואת העלבון שלי.

היא אישה טובה בבסיס שלה כעיקרון

היא גידלה אותי לבד מגיל 8, לא החסירה דבר ודאגה לי להכל . אבל משהו בציניות ובעקיצות ויציאות ללא כניסה שלה לא עובד לי. אני אדם רציני שיודע לצחוק ,אבל לא על חשבוני אם זה משהו שאין מה לצחוק עליו וזאת ירידה . מקווה שהשם יתן לי כוחות להסתכל עליה בחמלה ופחות בהאשמה כי היא באמת חסרת כלים . תודה על התגובה!

שגם אם היו תופעות כאלה לפני שאבא שלך נפטר אז אולי זה החמיר מאז. הרגשת הבדידות משפיעה מאוד, למרות שעדיין הייתם כילדים בבית איתה וזה לא שהיא היתה לגמרי לבד, ועדיין.

בכל זאת את מוצאת בה גם נקודות חיוביות וזה מאוד חשוב לראיה שלך אותה, ואני לגמרי יכול להבין את הקושי בהתמודדות מולה עם ההתנהגות שלה, זה בהחלט קשה, קל וחומר לאנשים עם רגישות גבוהה.

צריך המון סבלנות. עבודה עצמית.

המודעות שלך למצב חשובה מאוד דווקא עבורך. אולי גם לנסות לראות איך את מצידך מצליחה להתמודד מולה, בהכנה נפשית ואישית שלך לפני מפגשים איתה.

וכמו שכבר חשבת בעצמך אולי גם ריחוק גיאוגרפי ממנה יכול להיות פתרון אבל עדיין לא להשאיר אותה לגמרי לבד.

זה טוב מאוד שאת מודעת

וחשוב לשים גבולות

האמת הייתי שוקלת להתרחק אם זה אפשרי

לעבור לגור רחוק יותר

יודעת לשמור גבולות; זה טוב מאוד.

ווטסאפ זה הכרחי? כלומר, אפשר גם איתו לעשות לפעמים כמו עם הפלאפונים שאת מסננת?

היא פשוט כנראה רואה תמיד את חצי הכוס הריקה. זה אולי מהילדות שלה או גם אופי..

שמעתי שיעור מאוד מאלף על כזה דבר מהרב יואב אקריש (אם אני לא טועה); הוא קישר

את זה להבדיל אלפי הבדלות לגישה של המן שהיה לו כל כך הרבה ובכל זאת אמר:

"וכל זה אינו שווה לי..." - תמיד מתמקד על מה שאין, על מה שחסר..

כמובן הוא התכוון לכולנו, במיוחד לאלה בינינו שמתמקדים תמיד על החסרון,

על כמה שהכל נורא, כמה שהעולם נורא, כמה שהחיים קשים...

שיעור מאלף, לדעתי. (גם אני  צריכה ללמוד את זה....)

השאלה איך אפשר לעזור לאמא להגיע למודעות הזו לגבי התכונה הזו.

אולי בדרך עקיפה? למשל, אם אחת ל...היא כן אומרת משהו חיובי

(אפילו לגבי התינוקות - כמה הם חמודים או משהו אחר), לשקף

לה את זה: אמא, כמה נחמד שאמרת את זה, זה עושה לי כל כך

טוב. זה כל כך משמח..

או אפילו על ההופעה שלה: איזו שמלה יפה אמא, יש לך

טעם מעולה! 

על האוכל שלה: אמא, אני כל כך מעריכה שאת מביאה לנו

אוכל, זה כל כך מקל! וזה כל כך טעימממממממממממ!

היא בודאי תבטל את זה בהנף יד מזלזל, אבל אל

תתייאשי ותמשיכי כך. עם סבלנות ולנסות להוריד

כמה אחוזים מהרגשת הפגיעה שלך. הרי את רואה

וזה ברור לגמרי שמה שהיא אומרת זו השלכה שלה

מעצמה; 

איך נאהב אחרים כשאיננו יודעים לאהוב את עצמנו?

מה עוד שהילדים - אנו רואים אותם כבבואה שלנו

אז כמו שאנו מתייחסים לעצמנו, כך גם אליהם...

זה קלאסי. לצערי.

זה לא יעבור מהר; תביני, זה מושרש ולא פשוט לשנות

את זה. אבל טיפין טיפין...

נראה שהיא מחפשת תשומת לב, אבל בצורה שלילית,

שירחמו עליה...

כנראה שהיא רואה את עצמה ככישלון. גם הנישואין

שלא הצליחו. כנראה גם בהם חיפשה תשומת לב

שלילית.

אדם מאושר, אדם שטוב לו, לא מתנהג כך. לא?

אפשר גם (בחיוך אבל באסרטיביות - אני מקווה

שזה לא נוגד כיבוד הורים), כל פעם שמתחילה

שיחה שלילית שלה, לאמר: אמא, קודם כל

אני מבקשת שתגידי משהו טוב. משהו חיובי.

בלי זה, אני לא יכולה להקשיב למה שאת אומרת.

האם אפשר לפעמים להעניק לה חיבוק

כשהיא מביאה אוכל או דבר מה אחר

ולאמר: אמא. את נהדרת. את אמא נהדרת!

כן. זה קשה, אבל שווה להתאמץ בשביל זה,

אני חושבת. היא ואתם נמצאים עכשיו

בדפוס שלילי בינה לביניכם - תקועים באותו

דפוס. 

חושבת שאם מושכים חוט קטנטן מהפקעת

הלא נחמדה הזו, קטנטן ככל שיהיה -

הביקורת תפחת, אני חושבת.

כי היא תרגיש אהובה. שווה. מוערכת.

כי כמו שזה עכשיו, זה אותו דפוס חוזר:

היא מתנהגת בצורה מעצבנת, את מתרגזת

ונעלבת, אז היא שוב מרגישה כישלון

(אפילו שהיא לא אומרת את זה) וזה

גורם להיות שוב מעצבנת, מן מעגל

כזה שלא נגמר וחוזר על אותו דפוס שוב

ושוב (ואת שוב נעלבת ואז היא שוב....)

כמו שעכשיו, רע לך וגם רע...לה.

למרות ההערות הלא נעימות

הרי ברור שהיא לא חושבת ברצינות

שאת עומדת בשעת קיפול כביסה

כי האי קיו שלך לא משהו...

ברור שהיא עושה השלכה

ומשפריצה את המרירות שלה.

בא נהיה חומלים ונדייק:

את הכאב שלה.

זה יהיה חסד עצום איתה

אם תוכלי להחמיא לה טיפה.

קצת. קצת.

תגידי, מה בדבר ללכת שתיכן

למשהו שאתן אוהבות? לפחות

את? (ייתכן שהיא תגיד שהיא לא

אוהבת דבר, אבל אין ספק שהיא

כן יכולה להינות ממשהו)

בית קפה, רק שתיכן? (עם בייביסיטר לתינוקות)

גלידה ביחד?

מוזיאון?

קניית בגדים (לה או לה ולך - אפילו משהו קטן,

איפור לא יקר, בושם....אבל ללכת לבחור יחד!)

בלי הילדים. רק היא ואת.

אפשר לשוחח. אולי היא תפתח את ליבה,

אולי תרגע במפגש נעים ביניכן, בבית קפה

או מקום נחמד, אחר, אולי מוזיאון אם היא

אוהבת, ספריה, כל מקום שאפשר להיות

רחוק מהלחצים היומיומים של הבית...

ולקחת את הזמן שלכן , מספיק

זמן, שלא תרגישו לחץ לשוב מהר הביתה..

כל מה שאת יכולה לעשות, מצידך.

כי אי אפשר להוריד את החומות

שלה בבום!

וגם מן הסתם אי אפשר לאמר

לה ללכת להעזר בזה. לא כל אחד

פתוח לזה.

היא צריכה יחס. היא צריכה שיבינו

אותה ולא ישפטו אותה. היא שופטת

את עצמה כנראה מספיק, על אף שאת

לא רואה את זה והיא לא מראה את זה.

אולי מאוד ביקרו אותה פעם וזה

הפך לה לטבע שני?

להתראות. פורים שמח! בשורות טובות!

על הטיפים ועל התגובה הארוכה, ממש מעריכה את ההצעות

אין ספק שחלק מהדברים שכתבת ניסיתי לא פעם, יש לה לצערי כנראה אופי נורא נורא שונה משלי, נורא פרימיטיבי עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה דחייה ממנה . אני מבינה שאני בן אדם מאוד רגיש ולכן אני לוקחת את הדברים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית מכל אדם אחר רגיל. זה משהו שאני צריכה לעבוד עם עצמי, פשוט לקבל אותה ולא להתבייש בה אולי... להבין שהיא באמת דור אחר ולא אצליח לשנות אותה . אולי רק אצליח לגרום לה להרגיש קמת יותר טוב, קצת יותר אהובה.  תודה רבה על הדברים ❤️

שההשכלה לפעמים,  אצלי לפחות, מביאה להרגשה של התנשאות. אבל מידת החסד של ההורים,

הלב הטוב, המסירות, היכולת להסתפק במועט ולא לנטות אחרי מותרות ובילויים.....הלוואי עלי.

השכלה לפעמים מפריעה לענווה, להרגיש את הקב"ה באמת....כך שאולי אולי...אנחנו הם

הפרימיטיבים ולא הם. תלוי מאיזה צד מסתכלים....

להודיע שהיא מגיעה או לבקש אם אפשרי זה לא משהו שהיא מכירה. אני ממש סובלת מזה.

היא גם לא מחכה שניה שיפתחו, היא פותחת את הדלת ,הדלת אצלינו ביום לא נעולה ..

הערתי לה על זה מס פעמים . אין עם מי לדבר.

מרגישה שיהיה לי טוב פשוט לעזוב לעיר אחרת,  גם כך  אני גרה במקום נורא יקר

אז אולי זאת הזדמנות .

קודם כל חיבוק,

מכירה את סוג הטיפוס הזה יותר מידי מקרוב,

זה קשוחחחח.וההרגשה שאת יוצאת לא בסדר כל הזמן,וכל הזמן עם ייסורי מצפון.

מצד שני גם אי אפשר לספוג לפעמים יותר.

ועייפות וחוסר שינה רק מגבירים את כל התחושות הללו.

ואת חוסר הסבלנות,וכן תכלס זה דיי מסביר את הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות😬

העזרה הזו היא פשוט לפעמים הגיהנום במיטבו.

יש מצב שהיא באה להשאיר לה את התינוקים ולהגיד לה איזה יופי שבאת עכשיו אני הולכת להשלים שעות שינה ובלי לחכות לתגובה פשוט לחזור לישון?

ואני באמת חושבת שלספוג לפעמים מה שלא מסוגלים זה ההפך מכיבוד הורים סופו שיתפרץ בצורה גרועה אחרת,ואני חכמה אחרי נסיון גרוע ממש,עד היום אני לא מצליחה לתקן נזקים.כי רק ניסיתי לספןג ולספוג ולהעביר הלאה,כי כבוד הורים .

האזעקות?

הלחץ במקלט/בממד? אנשים סביבך?

משעשע והפעם זה משלנו...

שבליל שבת המשפתי הדתי הראשון שלהם, הם פיזזו ושרו באושר סביב שולחן השבת, ואז הוסיפו בהתלהבות גם תוף וגיטרה. השכנים נחרדו

ממש שימחת

נעתקה נשימתי

ולא הצלחתי להפסיק באמצע!!

אבל איך הבאת את זה לפה כסרטון?

חשבתי: אולי זה לא מתאים לפורום הזה. אולי זה לא.... צנוע מספיק או משהו...

אני כל כך נהנית מזה. במצב רוח עגום אני צופה בזה שוב ונהנית....עד הגג!

אז קודם עני לי אם ענית ממקום טוב ואחר  כך אגלה לך איך הבאתי...

שבת שלום!

אוי באסה שלא היה ברור.

נהניתי מאוד. כתבתי בפרוש שלא יכולתי להפסיק באמצע

זה ביוטיוב. לפעמים עולים דברים יפים. ואת המכוערים - חוסמים.

שמחה שנהנית. כבר חשבתי שהעליתי משהו לא שייך ואף אחד כמעט לא מגיב מתוך נימוס.......

את רוצה לעשות טוב. זה העיקר!

כסרטון ולא קישור

אם הכוונה ללינק המופיע מעל המופע למעלה, אז את בטח יודעת:

מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C עוברים למקום

הרצוי, לוחצים קונטרול V וזה כל הסיפור.

אולי את מתכוונת מדוע לא הופיע הלינק בתגובה?

אין לי מושג. המכשף שלי מאוד מוזר ויש לו אישיות

משלו...

אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה

מאוד שנהנית!

המעט שאני יודעת הוא שכשרוצים להעביר משהו  - לוחצים על הכותרת של ה"משהו" למעלה (לא השם המופיע מתחת לתמונה/מופע,

אלא למעלה ממנה, לוחצים CTRL C וכך  מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C , עוברים למקום שאליו רוצים להעביר ולוחצים

קונטרול V. וזהו!

קישור ברור שאני יודעת להעתיק.

ולגבי זה: אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה

אני הכי כזאת בעולם. אספר לך משהו באישי

הפיכת קישור (URL) פשוט לסרטון שניתן לצפייה ישירה בתוך פורום או אתר (תהליך שנקרא Embedding) מבוססת על כמה טכנולוגיות שעובדות מאחורי הקלעים. 

איך זה עובד: כשמשתמש מדביק את הקישור בתיבת הטקסט ושולח את ההודעה, השרת של הפורום מזהה שמדובר בכתובת של יוטיוב.

הפנייה ליוטיוב: השרת של הפורום שולח שאילתה אוטומטית לשרת של יוטיוב ואומר לו: "היי, יש לי פה את הקישור הזה, תביא לי את הקוד להצגה שלו".

התשובה: יוטיוב מחזיר קובץ (בפורמט JSON או XML) שכולל את כותרת הסרטון, שם הערוץ, ובעיקר את קוד ה-IFrame (המסגרת) שמאפשר להציג את הנגן.

רק מדבר את השפה שלו (:

וזה יתן לך משמעות.

ברור שאנחנו פירור קטן, אבל לכל בורג במכונה יש תפקיד וככל שהתפקיד שהוא ממלא ברור לו ככה הוא מוצא את עצמו

לי עוזר:

1. להתבונן בהכרח המציאותי לחיות את החיים עצמם

2. להתבונן בהכרח האמוני לחיות את החיים עצמם

3. לעגן את היום שלי במעורבות חברתית

למרות שאנחנו לא מכונות.. 

אני מנסה להגדיר זמני בסיס לחשוב בהם.

באמת , אם אני יודעת שאתן לעצמי זמן לזה

אז המחשבות האלה קצת פחות טורדניות.

לדוגמה, תראה מה יכול לעבוד לך:

רק ככה מצליחה לתחזק לו"ז ובנסיעות לבד/ ששותה קפה/אחרי פעילות שבועית ספציפית להגדיר זמן לחשוב..

וגם להקדים את המחשבות ולחוות אותן בצורה מסודרת,

אם זה בתחילת שנה לכתוב מה הייתי רוצה לפעול בשנה הזו,

או אפילו בחלוקה לפי חודשים/ תקופות

בדברים רגילים של יום יום ובמה שאוהבים.

מיינדפולנס (קשיבות) - לחיות ולהרגיש כל רגע ורגע.

יש גם ביוטיוב (הרב רן ובר אם אינני  טועה ועוד)

יש גם ספרים בנושא כמו של אקרט טולה.

להתנדב בדבר מה שמביא סיפוק ותחושת משמעות וערך עצמי.

( אגב, אין כמו משפחה וילדים כדי לקרקע... אין אפילו זמן לחשוב על החיים..)

דבר נוסף 

למה לא לקרוא, להקשיב לשיעורים (יוטיוב וכאלה) העוסקים בכך?

אולי לנסות להקשיב לד"ר יחיאל הררי "התבוננות פנימית" - יוטיוב.

אם לא מפריע מישהו מאוד שכלתני - הרב אהרן  לוי. "

מאמינה שאנשים רבים חושבים לפעמים על החיים. במיוחד שאיננו עסוקים מספיק ו/או לא מרגישים מסופקים ושבעי רצון מאורח חיינו.

מותר וצריך, חושבתני, לחשוב לפעמים על  החיים ולא רק להישאב אליהם, אבל באופן כללי, צריך לחיות אותם. לא לחשוב עליהם יותר מדי.

נראה  לי.

בהצלחה!

שמעתי ממישהי רעיון:

אם למשל מטריד אותי משהו או שאני רוצה לעצור ולחשוב עליו, להקדיש לכך שעה או  חצי שעה ביום.

למשל, בין 1200 ל1230 בצהריים, ואחר כך...להרפות.

מה הם בעצם החיים ומה הם החיים עצמם?

 לבין לחיות אותה (או משהו ממנה) בפועל