אממ לא חושבת שזה נובע מתוך חרדה, אבל איך להסביר.. ? יותר בגלל שמרגישים דקויות, השיפוט הוא לא יבש וחד משמעי, וזה לא קל.

יש ספקות לגבי דברים מסוימים שבאמת הם בגבולות האפורים...

"החרדים לדברו"

איך אתה מסביר את הפסוקים?

הצכוונתי לשלול חרדתיות, לא לשלול יראה

עם שני הסעיפים הראשונים אני מזדהה - וגאה בהם!

השלישי - לא הבנתי

בדיוק כתבתי שאני לא מסוגלת לרקוד - התכוונת למשהו כזה?

מגניב. ממ לא זה משהו אחר, זה לא בכללי לרקוד, זה שירים מסוימים, ריקודים מסוימים. 

בגלל שזה מרגיש לא צנוע או לא תואם רוח היהדות. (שהקטע של ה"רוח היהדות" מאוד מעורפל)

הקב"ה הטביע בנו מנגנון מאוד חכם 

נ ע י מ ו ת!!!

מצפן מאוד מדוייק - טוב לך? זה שלך! נעים לך? זה את! 

אם נשכיל להשתמש בו - הרי שזה מה שנדרש מאיתנו!

ממש יפה התחברתי, אבל אם אני מרגישה את שני הדברים במקביל?

או יכולה להרגיש נעים אם אני אדע שמשהו הוא טוב? 

פסיכולוגית זה מרגיע אותי לדעת שמה שאני עושה הוא מוסרי וכשר ויביא לי דברים טובים גם בסוף ולא רק באותו רגע

הנפש לא מבלבלת

אני לא מכירה אותך ועדיין בטוחה שאם תעצמי עיניים ותשאלי את עצמך באמת ובתמים - תקבלי תשובה מדוייקת.

כלומר - התשובה שתקבלי, זו התשובה המדוייקת בהתאם לנפש שלך.

לכל נפש דיבור משלה ותשובות משלה - כשם שפרצופינו שונים, כך נפשותינו שונות

אבל הנפש - היא הדיבור של הצד הנשמתי שלך, אין שם שקר ולא טעות.

אם זה דיבור שלא מכוון - את תרגישי!

תנסי ותשתפי אותנו.........

אני יכולה להתייעץ איתך מחר בפרטי?

עכשיו אלך לישון...

יכולים להיות הרבה דברים נעימים לנו

שהם ההיפך מעבודת ה'

אי אפשר ללכת לפי הרגשות

בשביל זה יש הדרכות ברורות בספרים מה כן עבודת ה' ומה לא

כי באמת באמת את יודעת להגיד אם הם מתאימים או לא.

מה שאני אומרת זה 

שמה שנעים לך - טוב לך!

מה שלא נכון לך - לא נעים לך!

זה המצפן שהקב"ה נתן לנו

והמדדים הם לא חיצוניים - 

לכל איש יש את הנפש שלו ומה שמתאים לו ומה שנכון לו!

אפילו שלימדו אותנו אחרת

מה אומרת?

תחשבי על זה...

מה כתוב בתורה ובהלכה

ולכן אני יודעת מה מתאים ומה לא

אם נעים לי שגבר מחזר אחריי ורוצה אותי

זה יכול להיות מאוד נעים

אבל אם אני אישה נשואה זה אסור

לא משנה אם זה נעים או לא

זה אסור כי ככה כתוב

אם נעים למישהו לשמוע שיר מסויים

אבל הוא של זמרת והוא גבר

זה לא משנה שנעים לו

זה אסור כי ככה כתוב

זה הכל

את אומרת נעים לי שגבר מחזר אחרי אפילו שאני נשואה - זה באמת נעים לך? או שזה עושה לך כאב בטן ורעעעע

הנעימות שאת מדברת עליה היא לא מדברת מהנפש שלך

תשימי לב - אם הנפש מדברת נעימות, שכיף לך איתה, טוב לך איתה - טוב אמיתי!

זה תמיד ממקום נכון

לפעמים המקום שלך בעבודת השם הוא לא כמו בספרים - כן!

לא בדוגמאות כמו שאת הבאת (בדרך כלל)

אבל אני עדיין עומדת מאחורי הטענה שלי

תהיי בכנות עם עצמך ותבדקי את זה.

ביהדות יש הוראות ברורות איך לעבוד את ה'

ואיך לנהל את החיים

ולאן לשאוף

וכו

אין כזה דבר להקשיב למה שנעים

זה לא היהדות

וכן, תדמייני אישה שרע לה בנישואים, בעלה לא מכבד אותך, לא מעריך אותה, לא מבין אותה,

פתאום יש גבר שעובד איתה והוא מדהים, מבין, מכיל, יודע להקשיב, הכל

זה נעים

חד משמעית

זה עושה לה טוב

והיא סוף סוף מרגישה מוערכת

אבל זה אסור

כנ"ל מליון דוגמאות אחרות

לא הולכים לפי האינטואיציות

זה לא היהדות

אני מסכימה איתך אבל רוצה לדייק שצריך במקביל להקשיב לעצמנו ולהיות כנים עם המקום האמיתי שלנו בעבודת ה' וביראת שמים, כי אם זה נובע נטו משכל, יכול לצאת פשוט רובוטים חסרי חיים

שקודם כל מה שכתוב בתורה

ואחר כך כל השאר

אז זה נכון במידה מסוימת

אני לא חושבת שיוצאים רובוטים

כי אם מדייקים לפי מה שכתוב

אז מצווים גם להרגיש

לאהוב את ה' זאת מצווה

ואהבת לרעך כמוך

יש המון המון רגש ביהדות

אבל קודם כל השכל

שנזכה לעבוד את ה' בשלמות

על המשפט

לפעמים המקום שלך בעבודת השם הוא לא כמו בספרים

אין כזה דבר

בהנחה שאנחנו מדברות על אותם ספרים

(תנ"ך, משנה, גמרא, הלכה וכו לא אחרונים...)

הרבה מהחטאים גורמים לנו להרגיש נעים

אז איך זה מסתדר?

החטא האמיתי הוא החטא לנפשנו.

כל מה שלמדנו ואנחנו יודעים מבחוץ זו התודעה והיא חשובה מאוד, אבל לא היא שאמורה להנחות אותנו במעשינו - אלא לבנות את המוסר הנשמתי שלנו. שאם לא כן - למה נבראנו איש איש ומבנה נפשו? ומה פה עבודה שלנו??

איפה האור הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו? איך הוא בא לידי ביטוי אם לא בעבודת השם המדוייקת לו?

אני יודעת אנחנו לא רגילים לחשוב כך וזו פריצת דרך

אתם גם לא חייבים לקבל את הגישה הזאת!!

אבל אביא את דברי הרב קוק כדי לחזק את דברי:

הרב קוק במאמר לפסח מבאר שהחירות איננה הצד החיצוני המשעבד את האדם, אלא השאלה היא  אם רוחו של האדם משועבדת או שהיא בת חורין.

"החירות שאנו מתרשמים בה ביותר בליל התקדש חג של זמן חירותנו, בעת אשר גם בעצם ימי הגלות והשעבוד  לא חדלנו מלהביע את התגעגעותנו אליה באמרנו "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין"... כיצד אנחנו צריכים להבין  

את אותה החירות המיוחדה שלנו וכיצד יהיה אפשר לנו להסתגל אליה במציאות החיים ... ההבדל שבין העבד ובן  החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא  עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה  

הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית  של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם.  

מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם  במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו  האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב. ואנחנו כבושי הגלות, שכל כך הרבה מאות בשנים היינו משועבדים בידי  

אדונים קשים, לולא פנימיות נשמתנו העליונה הספוגה רוח של חירות, רוח של הכרה עצמית פנימית "חרות על  הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות", לולא זאת המתנה הנפלאה שלנו שנתנה לנו מאז, בעת צאתנו לחירות עולם  מיד פרעה מלך מצרים, לולא זאת, היתה הגלות יכולה להפך רוחנו בקרבנו לרוח של עבדים. אבל הננו מפגינים בזה  

ברוחב לב, בחג זמן חירותנו, כי באמת הננו חשים את עצמנו בני חורין בעצם מהותנו, והשאיפה הנאצלת שלנו אל  הטוב ואל הנשגב היא אצלנו השאיפה העצמית שלנו, שאנו חשים ברוחנו פנימה מה הוא הטוב ומה הוא הנעלה"

]מאמרי הראי"ה חירותנו[

חירות איננה השאלה אם האדם משועבד למישהו, האם האדם הוא עבד או שהוא אדון לעצמו. הרי יש  עבד שרוחו מלא חירות, ולהיפך - בן חורין שרוחו רוח עבד. החירות היא אותה הרוח שיש לאדם, אם  האדם שואף לעצמיות שלו להיות הוא עצמו, הוא מלא חירות, אך אם שאיפות האדם הם חיצוניות לאדם - הוא שואף להיות אדם אחר או לעשות דבר שמישהו אחר קבע, אין הוא בן חורין אלא עבד גם אם  בפועל אין אדון שמשעבד אותו.

לסיכום:

הכוזרי לימד אותנו שחירות איננה שיחרור האדם מהמגבלות ומהחובות. חירות היא שהאדם יהיה הוא עצמו, מי שהוא באמת, ולא יגרר אחרי רצונותיהם של אחרים או תאוותיו.

המהר"ל לימד אותנו שכל שיעבוד חיצוני או אפילו תלות בדבר שהוא איננו האדם עצמו, יש בו

שיעבוד.הגאולה היא מצב שבו אין האדם תלוי בשום דבר אלא הוא לעצמו. דבר זה הוא לומד מהמצה  שאין לה טעם כלל וגם שהמצה נעשית אך ורק מקמח וממים ללא שום שאור או תוספת , המסמל את האדם שהוא בן חורין, האדם אשר לא מושפע מדברים אחרים, לא מושפע מהסביבה.. החירות האמיתית היא שהאדם יהיה הוא עצמו בלא שום תוספת חיצונית.

הרב קוק מוסיף שגם אם האדם בפועל משועבד, אין זה משנה את החירות שלו. עיקר החירות הוא

חירות הרוח והמחשבה. אדם השואף לטוב, בעל רצונות להיות הוא עצמו ולא משהו אחר, הוא בן

החורין האמיתי.

אם אתה רוצה להעמיק בזה - מוזמן לאישי

וחברים טובים ודואגים - אין צורך באזהרות, זה בסדר מבחינתי ו'קדם' יעשה את החשבון שלו....

הדאנהוא דכתיב - חרות.

איך שאני מבינה את זה, הפירוש של "עבד ה' הוא לבדו חופשי" זה שהחירות היא מעצם החיבור לה' ומימוש הבחירה החופשית לטוב. כשאדם מתגבר על יצריו זה נחשב שהוא עצמי וחופשי, ואף כוח זר לא שולט עליו, כי האדם הוא חלק אלו-ה ממעל אז כשהוא בוחר להתחבר להקב"ה ולצד הנשמתי שלו הוא מתחבר לעצמו. הוא מתעלה לאינסוף ולמעל מגבלות החומר.

אני מאמינה גדולה בלהקשיב לקול הפנימי בתוכנו... זו נקודה חשובה... אבל אני לא חושבת שאנחנו נמצאים שם... אנחנו לא אברהם אבינו

היום אדם לא יכול לסמוך על זה שהתחושה שלו אמיתית ושהוא מחובר לעצמו באמת, זה מאד מתעתע. לא אינדיקציה. אנחנו קטנים. חייבים לכופף את רצוננו לרצון ה' ולהבין שזה מה שבאמת הנשמה שלנו רוצה גם אם כרגע לא נעים לנו עם זה, עם הזמן נרגיש את זה יותר. 

אם יש דיסוננס בין הרגש לבין התורה צריך לעבוד על החיבור אבל להזהר מלקחת את זה למעשה, אפילו משום יראת עונש פשוטה. זה דרגה נמוכה אבל זה גם משהו. אין ספק שהמקום של הביניים הזה הוא לא נעים. רבא היה אומר לחכמים: בבקשה מכם, עשו שלא תירשו שני גיהנם, בעולם הזה ובעולם הבא. זה לפעמים מה שיכול לקרות לבינוניים כי הם כן מקריבים אבל לא הולכים על דרך ה' עד הסוף. ואני אישית מרגישה שזה קורה לי בכמה דברים.

הציטוט:

avid;">"וכיוצא בזה היה אומר להם רבא לרבנן [לחכמים]: במטותא מיניכו [בבקשה מכם], עשו שלא תירתון תרתי [תירשו שני] גיהנם. שאם אין אתם עוסקים בתורה מתוך יראת שמים, הרי בעולם הזה אתם עמלים בתורה ואינכם זוכים ליהנות מן העולם והריהו לכם כגיהנם, ולעולם הבא כיון שאין בכם יראת שמים תירשו גיהנם, ואם כן יהא לכם גיהנם כאן ושם."

בקיצור... יש מקום לקול האישי שלנו, אבל זה חייב להיות על בסיס יראת שמיים.

לגבי המקרה שלי שדיברתי איתך באישי, אני חושבת שבגלל שזה לא אסור מבסיס ההלכה (כשזה רק בנות) אלא זה יותר למי שברמה גבוהה... יש מקום להתגמש בהתאם למקום האישי...

בכל מקרה תודה! 

לעתיד לבוא בקרוב בע"ה הדברים יהיו כמו שאת אומרת הנשמה תהיה "גלויה" וכולנו נתחבר אליה בלי מאמץ

בעצם השאלה שלי היא איך לדעת אם זה בגלל רגישות יתר אישית, 

או שאכן כמו שכתוב לפעמים בספרים: "בעל נפש יחמיר.."

לא בטוחה שזה חלק מהרגישות, אבל שמחה שיש לי את הגבולות שאני מרגישה בטוחה בהם.

ש@לב אוהב כתבה, שמצוות ויראת שמיים באמת דורשות מהאדם לפתח רגישות מסוימת ומחשבה

גם אם הוא לא רגיש מאד

יפה זכיתם

המון מחשבות על איך הצד השני ירגיש אם אפעל כך ואעשה כך

ובהתאם לזה מנסה לתמרן

אבל גם הרבה פעולות של בין אדם למקום שחשיבה מראש על הדברים

יכולה למנוע כל מיני עבירות כמו אבק לשון הרע/רכילות וכזה

ועל מידת האמת יוצא לי הרבה פעמים להגיד דברים ותוך כדי לתקן את עצמי אפילו בדקויות

שמהצד זה נשמע מיותר לגמרי אבל לי זה מפריע...

ואני חושבת שעבודת ה' הופכת את האדם לרגיש יותר זה כמעט מן ההכרח

אפילו הרחמים שאני מרגישה בכל מיני סיטואציות נובעות מהתבוננות על הקושי בלהיות גוף ונשמה. (שזה מחשבות שמגיעות מהתבוננות בעבודת ה')

לפי ההגדרות

וכן יש רגישות בדברים שאמרת

זה דברים שאפשר לפתח אליהם רגישות, ולהיפך, להקהות אותה לאט לאט

והיום אני מנסה להתבונן מה מהדברים האלה נכון לי באמת ומה לא.

למשל  - להוריד פרופיל כדי שמישהו לא יפגע או ירגיש לא בנוח - אין שום סיבה לעשות את זה. הרגשות שלו זו בעיה שלו. אני צריך לא לפגוע בכוונה ואם אני מרגיש לא בנוח אז אני יכול להוריד פרופיל בשבילי. לא בשבילו.

התבוננות זה באמת כלי חשובב (כל עוד זה לא חשיבה בלופים)

לגבי להוריד פרופיל מבינה מה אתה אומר זה קו דק בין בחירה אמיתית כי זה באמת עדיף לבין תגובה מהבטן

לשים לב שאני בלופ. זה לבד דבר שאפשר להתייחס אליו כדי להבין מאיפה ההלולאה התחילה.

זה בסדר להוריד פרופיל אם זה מתאים לי. אבל אם אני עם בטן מתכווצת ו"בורח" אז פשוט לא. צריך להבין מה מפעיל אותי שם.

ב"ה היום אני מאוזנת ברוב הסיטואציות... כנראה באמת ההתעמקות ב"מה מפעיל אותי" והעבודה העצמית עבדו.

זה התקדמות יפה. כשמך כן את - "הרמוניה".

כן. אבל זה גם קשה. לעשות כל הזמן בירור. לפעמים מקנאה בפרות!

(סליחה השם!)

מרגיש ככה גם, בעיקר בשירים ודיבורים, באמת שאלה, אם זה נכון, ומה עושים עם זה, והאם אפשר לחיות ככה... בסוף זה מטורף החששות והפחדים שמא אני לא מדייק מספיק... ושאני לא עומד בדיוקים שאני מרגיש... או שמא הכל שטויות, ומה שלא כתוב שאסור לא אסור...

ולפעמים בא לעזוב הכל מרוב העומס הרגשי וללכת לישון... מה באמת אמור להיות היחס לדבר הזה? באופן עקרוני זה מעלה בעבודת ה' או העמסת יתר על הנפש שלא מועילה לאף אחד? אולי גם סוג של עבודת ה' שקצת מסתובבת סביב עצמי ורצונותיי- אגואיסטית משהו... הרי ה' לאו דווקא ציווה על הרגישויות האלו (זה הרהור, אין לי מושג אם זה נכון... תמיד אולי יש דרגות ולאן להתקדם... השאלה אם בכיוון הזה)...

מעניין! יש בזה משהו. האם אתה משוחרר באמת לעשות מה שנדרש ממך או שאתה גם קצת שבוי בתוך עצמך והתכונות הגולמיות שלך...

כי בסוף רגישות זו תכונה שנולדים איתה וכמו כל תכונה אפשר וצריך לעבוד איתה.

זה מזכיר לי את אברהם אבינו בניסיון עקדת יצחק, האם הוא יכול להתגבר על הרחמים הטבעיים שלו (שהם בד"כ גם רצון ה')....

מצד שני, צריך להזהר שזה לא יחליש. אם יש לאדם רגשות חיוביים כלפי דברים קדושים, אפילו שזה בא לו בטבעי עדיין לא אומר שזה פחות חשוב ולא שווה כלום. זה מסוכן לפעמים.

כל מקרה לגופו.

אני חושבת שהרגישות בדברים האלה היא מעלה כשזה בהקשבה לעצמנו. 

באופן אישי זה ממש מעביר אותי תהליכים.

יש אנשים שיכולים חיים שלמים לחיות "ליד", "בערך". אני לא יכולה לסבול את הזיופים האלה... דווקא בגלל שזה יגרום לי לסבול יותר, אני אהיה חייבת שהחוץ והפנים שלי יהיו תואמים בסופו של דבר לעומת אנשים פחות רגישים שזה פחות מפריע להם. 

(לא רק החוץ והפנים, גם ההתנהגות לעומת מה שאני מאמינה בו)

אני חושב שדתי תמיד יבין יותר את הסיטואציות שאיתן אתה מתמודד. מצד דני,דווקא אדם מבחוץ יכול להאיר לך את העיניים בכיוונים שלא חשבת עליהם.

לטעמי, זה בעיקר תלוי בעוצמת המשבר וכן בעוצמת הפתיחות שלך (בקשר הפוך ביניהם).

איפה היתרון? אני רואה רק חיסרון. 

אולי אתה מתכוון להגיד שאתה רוצה לנסות מישהו מקצועי יותר?

מצד שני, יש לי תחושה שאצל הדתיים המדעי נדחק מתחת לדתי, מה שלמעשה כן משפיע על המקצועיות. לא הצלחתי למצוא בחיפוש באינטרנט אנשים דתיים שנתנו לי רושם מקצועי באמת, כזה שבאמת יודע את מקומו מול המדעי.

אלא שברור שהחשש ממטפל שאינו דתי, זה עד כמה הערכים שמנוגדים לדת עלולים לבוא לידי ביטוי, ובכך לנצל מצב רגיש...

האם תעיז לספר למטפל דתי דברים שנוגדים את ההלכה ונמצאים אצלך בנפש .

אם כן - לך על זה. אם לא -עדיף לא דתי שלא תרגיש שישפוט אותך (גם אם הוא בפועל לא).

לא דתי שמבחינתו תפילה היא "לחבר דמיוני", הוא גם לא בהכרח מציאה גדולה וד"ל.

א. קביעות בשיעור תורה כל יום, בדגש על אמונה והלכה.

מאד נותן יציבות וגם מילוי אמיתי, וחשוב הקביעות כל יום כי רק ככה באמת קורה תהליך.

ב. עיבוד ותכנון. לשבת עם דף ולהוציא לשם מה היה לך היום מה מצא חן בעיניך מה צריך לשנות, מה התכניות למחר ומה השאיפות.

לא לזלזל בזה, בעולם מלא המסיחים שלנו זה כלי מאד חשוב שעוזר לאדם לחזור ולמקד את תשומת הלב במקום הנכון. 

ג. תפילות בכוונה מהלב להקב"ה.

חייבת לאמר שכולי התפעלות מכם. זה פורום ממש תורני. ויהודי. וכן. וכואב. ושמח.

יישר כוח!

כמעט כל הגברים ששוקעים בבוץ מתגלגלים גם לצפייה בתכנים לא צנועים. זה לופ שקשה מאוד לצאת ממנו כי

1. זה מאוד ממכר (משביעו רעב)

2. זה גורם לאדם לשנוא את עצמו ונגרר למעגל של אבדן הערך העצמי. במסילת ישרים הרמח"ל מונה את הכבוד ככלי עזר טוב לרצות להיות מוסרי. אדם שהתנוול מאבד את הכבוד ואין לו חשק להתנער מעפר.

שני הגורמים מזינים זה את זה וזה לופ מייאש...

אני אישית לא מאמין בכלל בפיתרון טוטלי או ביציאה מושלמת, אבל לגמרי מאמין ששגרה טובה והבראת החיים יכולים לרפא משמעותית את הנפילה בזה.

"המאור שבה מחזירו למוטב" זה איכות מאוד טובה של התוקה, ששווה לזכור שהיא קיימת גם כשנמצאים בחושך. אם היה לך בימיך לימוד תורה איכותי (שמעורר את הרצון ומחבר אותך לנקודת הטהרה שבך) תזכור שבאופן קבוע זו איכות של התורה ויכולת שלה לפעול על האדם. "הבא להיטהר מסייעין בידו".

יש אספקט של זהירות: *רק אחרי* שהצלחת לעלות ולהיפגש עם הטהרה שבך אתה יכול להתכונן להיזהר מההרגל הרע, לשים לב מראש איזה הרגל גרוע עלול להחזיר לבוץ.

עד שאתה לא עולה מהבוץ ועד שלא נגעת בנקודת הטהרה בך אל תנסה להיות זהיר כי אין לך סיכוי לנצח משם...

לגבי תפילה - הדבר הכי משמעותי בתפילה הוא הידיעה וההסכמה להכיר בכך שאתה אדם גדול בעל נשמה גדולה, ושחז"ל אומרים לך שהמילים הגדולות של התפילה הן המילים שבאמת ראוי שתזדהה איתן. מאוד מאוד קשה להתפלל מתוך הבוץ כי האדם מרגיש קטן, עייף, קטנוני ואפס, ואי אפשר מתוך המקום הזה להתפלל ברצינות... אלה מילים גדולות של אנשים גדולים, ואני כזה קטן ושפל... וההחלטה הבהירה היא ש"יש לך כנפי רוח", בתור עובדה ולא בתור תקווה נואשת. שאובייקטיבית אתה אדם גדול, גם אם אתה לא מרגיש את זה. זו קריאה לאדם להכיר בכך שהחלומות הגדולים שבתפילה, לרפואה, לברכת העולם, להופעת הצדק, לבניין ירושלים - אלה הרצונות הכי אמיתיים שלו.

בחזרה לפתיחה - הלופ של הפורנו הוא כל כך קשה, כי הוא מנציח את האדם בתוך לולאה של קטנות, של עבדות, של מחשבות קטנות ורצונות פרועים... "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"... האדם נהיה קטן מאוד, ומשועבד ב"עבדות חטאית קשה". זה סיוט.

אבל אם יש לך חוויה של לימוד איכותי או זיכרון שלך איפה יש אור מטהר, איפה יש אווירה מנקה, איפה מבריאים - תגייס כוחות להתאמץ ללכת לשם, בשביל שבכלל יהיה על מה לדבר איך ממנפים את זה לשליפה מהבוץ

תחפש את הסיפור על הברון מינכהאוזן ששקע בבוץ - זה לא המודל שלנו

בהצלחה רבה!

הקב"ה נמצא איתך במצב הזה. גם במצב הזה. תבכה לו. תבקש ממנו. תנדנד לו.

ואתה לא היחיד, כל אחד והנפילות שלו. אבל, שבע יפול צדיק וקם.

אין ספק שתצליח ותעבור את התקופה הקשה החשוכה הזו.

זה לא מובן מאליו ההסכמה לפתוח עם הקרובים לנו, גם אחרי זמן. זה הגיוני שתגובות כאלו יסגרו וימנעו מאיתנו לרצות לפתוח שוב.

ורוצה לומר שאפשר גם לבחור להסתכל על שיחה כזו גם קצת אחרת, באופן שהמראה שתעמוד שם תהיה דווקא מולנו ולא מול האחר.

בעומק, החוויה הזו של להצליח לשתף משהו כזה עם האדם הכי קרוב לנו, שיש מצב שהיינו הכי זקוקים לו באותו זמן, ולא יכל לנכוח שם מכל סיבה שהיא, היא משהו שאני קוראת לו תרגול של ריפוי.

הבחירה למקד מבט בזה שהצלחנו לשתף, למרות מרחק הזמן והלב, מלמדת שעברנו איזה שינוי עמוק ופנימי שמאפשר לנו עכשיו לפתוח את מה שהלב סגר. ההסכמה לתת אמון ולסמוך, ממקום שבוחר לשתף, היא רפואה עמוקה לאנשים שיש להם נטייה להיסגר בתוך עצמם, בגלל שלא היו למי שסביבם כלים להכיל ולהתמודד עם העוצמות שבאו איתנו. כן, לרגישים יש עוצמה.

וגם יש ריפוי עמוק בשיתוף היכולת שפיתחנו להתמודד ולגדול ולצמוח מתוך המשבר שחווינו.

אנחנו מסוגלים לדבר על זה, סוף סוף.

כשמתמקדים במקום הזה שרואה את הריפוי, ובוחר לראות בזה תרגול, הדגש בשיתוף יהיה על ההתרגשות והשמחה שלי שהצלחתי. גם אם זה יהיה חד פעמי, גם אם יקח זמן עד השיתוף הבא. גם אם יש עוד דרך עד שאמצא את הדרך להסביר למי שמולי, למה אני באמת זקוק/ה כשאני פותחת דבר כזה. בין אם זו הקשבה, הכלה ונוכחות שאז נחסרו ממני, ולא ידעתי איך לבקש ועכשיו יש לי מילים ואומץ וחוסן פנימי לעמוד מול החוסר, להודות בו ולבקש אותו ועכשיו יש, ובין אם זה כל דבר אחר.

ועוד דבר שכדאי להחזיק בלב בחמלה גדולה כלפי הדור הקודם, הדור של ההורים שלנו. רובם גדלו במציאות ובתפיסת עולם הישרדותית, כזו שלמדה להסתדר בכוחות עצמה וללכת לטיפול או להיזדקק למישהו אחר נחשב לרוב כחולשה. אז היו להם הכלים שהיו להם. זה לא מרוע חלילה, זה לא מקטנותם, זה הדור והתפיסה שגדלו בה. הכלים המפותחים יותר של ימינו, הניסיון, הפתיחות ועוד דברים שיש בדורנו שלא היו אז, פשוט לא היו. הם למדו להתנהל אחרת, ועם זאת, את מה שלא היה להם הם התפללו שיוכלו למלא ולתת עבור הילדים שלהם.

שלפחות להם יהיה טוב.

ולא תמיד זה מצליח כמו שרוצים, אבל הלב רוצה להיטיב.

הלב רוצה להיות המקום הבטוח והמגן.. ועבורם לשמוע שלא היו שם ולילד נגרם סבל, זו חוויה עמוקה של אשמה שקשה לפעמים להכיל.

אז זה מה שהתבטא באמירה למה לא סיפרת... לא האשמה שלך.

אלא שיקוף של חווית האשמה הפנימית של איך לא ראיתי, איך לא הייתי, והלוואי וידעתי כדי להצליח לשנות, ואם יכולתי הייתי רוצה לקחת ממך את החוויה שעברת ולחסוך ממך את כל מה שעברת בדרך עד עכשיו.

מה אני מנסה לומר?

אפשר לראות בתגובה הזו שלה נורית אדומה מטרגרת שתסגור שוב, או להבין שזו הזדמנות מופלאה לנסות אחרת.

כי אתה אחר. כי גדלת ולמדת איך להתנהל בתוכך ולתקשר ולתווך את עצמך.

ואולי זו ההזדמנות להביא רפואה למקום הזה, שלומד את הכלים הקיימים, שלומד להתאים את השיתופים אבל לא מוותר מלכתחילה על המתנה הזו לקבל את התמיכה שאתה זקוק לה, עוד מאז ובפרט היום.  

הלוואי והמילים האלו יביאו רפואה ויאירו נקודת מבט חדשה לטוב.

אהבתי!

לא נשאר מה לומר..

חוץ מלהשתתף בכאב ובקושי.

לפני להבין את ההורים פה, אני מבינה את הקושי העצום לחטוף בוקס בבטן אחרי שאתה אוזר אומץ לעשות שיתוף כל כך אישי, עמוק וכואב ומצפה בסך הכל לאמפטיה שמגיעה לך ביושר...

זה משמח לשמוע שעוד אנשים מתחברים למילים שעוברות דרכי.

ומסכימה עם הנקודה שהדגשת, כתבתי על זה כמה משפטים ומחקתי כי הרגיש אישי מדי, אז שמחה ומודה שהבאת מילים להביע את זה. 

ממש כך. 

אין שלמות. תמיד, באיזה קטע, ההורה, או בן הזוג או בת הזוג, לא יבינו. זה גורם לבדידות, אבל

אולי זה מה שמבגר אותנו; להבין, שאדם, בן אנוש, לא יכול להבין אותנו עד הסוף, כי הוא...בן אדם.

אולי גם את האמא לא הכילו כל כך, ההורים שלה?

המבוגר האחראי, המבין, המכיל במאה אחוז, המעודד, המנחם, המלטף, הנושק לפצעים, הוא

כנראה רק אחד. הקב"ה. אולי לכן זה קורה כך. אחרת היינו שוכחים אולי לפנות אליו. היינו

שוכחים להבין שרק ממנו הכל. שגם ההורים שלנו, הם בסך הכל...בני אדם. אולי זה

יעזור לנו להתבגר. זה לא אומר שלא תישארנה צלקות ולעתים אפילו פצעים מוגלתייים

שאם מישהו יגע בהם (בלי כוונה), נקפוץ ונזעק.....אבל אולי בעזרת השם, לאט לאט,

הם יגלידו. יתפשו פחות מקום. ידחקו לאיזו פינה ולא יקרינו על הכל.

גם אני רואה בתגובתה של אמא, רצון למנוע ממך סבל וצער שלא עלתה/עולה

בידה.

זו כנראה התגוננות. זו נטיה מאוד אימהית להתגונן במקרים כאלה, כי היא עדיין מרגישה אחריות ורצון לתמוך ולהיות שם בשבילך, ומרגישה חזק את ההחמצה שלה ואת מה שעבר עליך. לכן גם היא חווה בצורה מאוד רגשית כל העלאה של מעשה כזה.

באמת לפעמים צריך לחשוב עם מי לשתף, ובמקרה הצורך לומר שאין בזה שום ביקורת עליה\שמה שהיה צריך לקרות קרה\להתאים את האינטונציה.

בכל מקרה חייבים למצוא דרך לשחרר את כל הרגשות והחוויות האלה החוצה, להשאיר בבטן זה נוראי ומקשה להתמודד ולהתקדם הלאה.

בעצם למה אנו בגרים את עצמו כל כך? למה זה נפוץ כל כך?

זה עיוות איזהשהוא אם חושבים על כך בהגיון (גם אני בין אלה, לצערי).

מה עשינו כל כך רע, ואם כן, אז למה  ומה תועיל הביקורת

העצמית האובססיבית הזו?! אולי זה נובע מרצון לשלמות,

או רצון להיות ה כ י טוב, או תפישה לא מאוזנת את

הרצון האלוקי מאיתנו, או חוסר רצון להשלים עם

מי שאנחנו, למה בעצם?

ראיתי לאחרונה 2 ספרים הנראים מעניינים:

טראומות קטנות

כיף  (משהו כזה - הרעיון, לעמוד כל בוקר לפני

המראה ולתת לעצמך כיף לידך הנשקפת. ממש כיף -

על המראה!)

בשעה כזו, אין לי כח לבדוק מי כתב את שני הספרים;

אשתדל לחזור. בלי נדר.

אכב, האם הצעתי כבר לפתוח את האתר "התבוננות פנימית"

של ד"ר יחיאל הררי? ביוטיוב. כדאי!

מישהו קרא את "דיבס, הילד המחפש את זהותו"? של  אקסלין (אם אני לא טועה)

מאוד כדאי. אנונימי, כדאי לקרוא טיפול בילד שעבר סוג של התעללות נפשית ואיזה

ילד הוא הפך בעקבות הטיפול.  נפלא.  זהו סיפור אמיתי של מהלך הטיפול.

כל כך מרגש. עד לידי דמעות.

התגובה הזו שלי היא לא לחווית ה"אני לא מובן ולא מוכל" שהמגיב כתב. זה למשהו אחר.  איני יודעת

למה זה מופיע דווקא כאן.

אנשים רגישים מאוד (כמו שאפשר לקרוא פה בפורום) חווים את הקלט מהעולם בעוצמה גבוהה יותר מרוב האנשים, החושים מעבירים את אותו מידע אבל המוח פחות מסנן ואז הם יותר קולטים קולות, מראות, ריחות, מגע וכו' ומוצפים יותר מהדברים האלה.

זה תופעה שהרבה אוטיסטים גם חווים אותה אבל לא כולם.

חוץ מזה אנשים רגישים מאוד בדרך כלל גם רגישים יותר בנפש שלהם, הם מודעים יותר לרגשות, לסביבה ולאחרים.

אצל אוטיסטים זה לפעמים ככה ולפעמים הפוך, הרבה אנשים על הרצף דווקא מנותקים מהסביבה שלהם.

חוץ מזה המאפיינים כדי לאבחן אוטיזם הם בגדול קושי חברתי ותחומי עניין מצומצמים. שני הדברים האלה לא קשורים לאנשים רגישים מאוד. לפעמים תחומי עניין מצומצמים ונטייה לקיבעון יכולה לבוא ביחד עם רגישות כי זה עוזר להימנע מהצפה של החושים.

בקיצור, זה אבחנות שונות לחלוטין, אנשים שונים, אבל קיים איזה קו משיק ביניהם.

שיש לא מעט "אוטיסטים" פשוט כי הם לא יכולים לחיות עם ההצפה ולכן נאטמים. זה במקביל לכאלה שהם באמת בקטגוריה מסיבות אחרות.

בספר "המנוי אינו זמין" מאת לאה סמילנסקי, אחת מגיבורות הסיפור מנסה לחבר בין הדברים האלו.

והמסקנא שהבנתי ממנה שזה יכול להיות נכון חלקית, אבל ממש לא באופן גורף.

שאנשים רגישים מאד היא לא אבחנה רשמית שמקובלת היום אצל הרופאים וכו', אז השאלה היא האם יש מקרים שהם רושמים אוטיזם לאנשים שהם בסך הכל רגישים...

לכאורה, מי שאוטיסט הוא לא כ"כ שם לב לשני, שקוע בעצמו. ואילו אנשים רגישים מאוד די שמים לב, לא?

זה לא כל כך פשוט לקבל אבחנה על הרצף, בוודאי כשרק חלק קטן מהמאפיינים משותף

צריך כלים כדי להבין ולעזור לאוטיסטים, וזה לא תמיד קל...

ובאמת לאנשים רגישים עלול להיות קשה יותר בעבודה כזו...

(כותבת כאמא רגישה מאוד לילדה אוטיסטית קטנה, שהרבה פעמים מתקשה להתנהל איתה ועם התקפי העצבנות והצרחות שלה...)

בעלי, אגב, מעביר שיעור פעם בשבוע בדירה של בחורים אוטיסטים, ואף שהוא מסתדר איתם טוב מאוד, ואף שיש לו ניסיון מהבית, עדיין לפעמים יש מקרים שהוא מתקשב להבין איך נכון לנהוג - וזה כשמדובר רק בשעה בשבוע...

בקיצור, אין מנוס מהדרכה טובה ומהתייעצות צמודה עם רכז הדירות במערך שבו אתה נמצא.

יש ספריי לכה שהוא כמו ספריי גרפיטי, מרססים.. אולי החומר או הריח שלו ירתיע אותם, או לצבוע את העץ בצבע

אבל זה לא ירעיל אותם?

תודה רבה!

אחרי שזה יתייבש מן הסתם הם לא ינסו לאכול את זה... גם אם כן יאכלו אולי זה כמויות קטנות שלא יהיה להם נורא... מעלה סברה לא בטוח שאני צודק

הפתרונות הם לא מנסיון אלא סתם מסברה כנ"ל

וחומרים כאלה ואחרים עלולים להיות מסוכנים להם או לא שווים את ההשקעה כי לכה לא תמנע מתוכים לנקר ולהרוס והיא לא יוצרת שכבה מספיק עבה שתגן

לדעתי חבל על האנרגיות. תשאירי אותם בכלוב וזהו

או שתשחררו אותם ותקחו בחשבון את ההשלכות

אם הם לא יעופו, הם....ישתגעו! הם כל כך משתוקקים לצאת מהכלוב ולהתעופף. הם ממש משוועים לכך. יש להם

ציוצים מיוחדים כשהם מבקשים לצאת. מעולם לא חשבנו, בני ביתי ואני, שככה נתקשר ונאהב ציפורים!

ופסיכולוגיה.

לעיתים הסברה של אופי נפשי בתור פנימיות תורה עלולה לגרום לבעיות במקרי משבר.

למשל דוגמא אחרת שלא קשורה לעניין, אסור שאדם עם אוסידי יחשוב לעצמו שזה בעצם הנשמה הגבוהה שלו יראה מחטאים ולכן זו תופעה טבעית שלו של נשמתו הגבוהה. בעוד שמה שזה באמת זו תגובה פסיכולוגית.

או אדם שמרגיש דיכאון אם לא התפלל בכוונה, זה רע אם יאמר לעצמו שזה בעצם נשמתו הצמאה שלא קיבלה את מזונה הרוחני. לא, אם יש לו דיכאון אז זה דיכאון. לדוגמא

שכל אדם קיבל את מבנה הנפש שלו בתכנון מדויק של הבורא. 

וכן, אם הוא בכנות ומזהה בנפש שלו נטיה, גם היא שונה מהנרטיב המוכר, זוהי נפשו וזו עבודת, בהתאמה למבנה הנפש שלו.

כן, זו תפיסה לא מקובלת, אז אין צורך להוכיח לי את ההפך.. 

זו אמונתי.

שאלה נוספת - יש לך השגות על דברי הרב? סתם, מעניין..

בכל מקרה יישר כוח🙂

כן. אמת מארץ תצמח. צריך להיות מאוד עם שתי רגליים על האדמה.

צריך להיות....נורמלים.

זה לא תמיד פשוט, לעשות את ההפרדה שעליה דיברת. צריך להתייעץ, לדבר עם חברים,

להתפלל על זה....