התשובה היא להבין מה באמת תופס אותך.  אפשר לעשות את זה בפורקן של כתיבה (ולא בחפירה מחשבתית אין סופית!). הכתיבה מחייבת אותך לסדר את מה שקורה ואפשר להתייחס אליו.

יש עוד כלים שעושים "קיצור דרך" שבגדול הכוונה היא להבין מתי התחלתי להיות מוצף. כלומר, ממה אני מפחד. כתבתי לא מעט פה על הצפות ואפשר לחפש תגובות קודמות שלי בפורום בנושא הזה.

לעצם העובדה - תדעי שאת לא לבד. ואני עדיין שם לפעמים. הקטע שלמדתי לשים לב מתי אני בהצפה או מתי אני מרגיש כיווץ בבטן שאומר "עצור, משהו קורה לך". ואז אני יוצא להליכה או לכתיבה או למה שלא יהיה.

כדי להבין מה באמת מפעיל אותי. וזה בדרך כלל לא מה שאני חושב. לפעמים בארועים זה פשוט זה שיש הרבה אנרגיה של הרבה אנשים סביבי ואני פשוט מרגיש את הכל, ואז כשאני מוצף אני עושה שטויות. לתחקר (כמו שאת מתארת נפלא) את מה קרה לי ואיך הייתי פועל אחרת זה פשוט לא נכון לעשות. כי הבעיה היא המוצפות ולא תוצאת הלוואי שלה (דיבור שטויות).

אתמול זה קרה לי. היה לי דיון לא נעים עם אשתי שהיה בהתכתבות ווטסאפ.

הייתי אמור לדעתה להגיע יותר מוקדם מחוץ לבית בגלל בקשה שלה.

בשכל חשבתי שאני צודק בסיטואציה אבל כשהגעתי הביתה הגוף התכווץ פיזית מהתגובה הרגשית שלה והרגשתי לא נעים.

פעם הייתי אולי מתנצל או חושב מה "עשיתי לא בסדר" כמו שאת מתארת.

הפעם בחרתי משהו אחר.

שאלתי אם היא רוצה התייחסות, ענתה שלא. הרדמתי בינתיים את הקטנה ואחר כך ביררתי שוב. עדיין לא.

כשהבנתי שלא, יצאתי לבד להתאווררות-הליכה וממש סידרתי בקול את מה שאני מרגיש ואת מה שקרה בפועל (הם לא אותו דבר).  הגעתי לTRX (סוג של אימון) שיש פה בגינה ליד הבית ושרפתי שם את האנרגיה הפיזית. אחר כך הבנתי שאני פשוט מושפע פיזית מהאנרגיה שלה ושגם בצהריים (הייתי באיזו הלוויה) הושפעתי פיזית מהאנרגיה שהייתה שם. כלומר שזה לא קשור אליה בכלל. זה שלי. רק שלי.

עצם התודעה הזו (ועוד כמה קסמים) כבר שיפרה לי את התחושה הפיזית בגוף. יצאתי להליכה של עוד שעה ונתתי למחשבות לרוץ.  חזרתי הבייתה עייף פיזית ומדוייק עם מה שאני רוצה להשיג באותו ערב.

כשאני בלופ אני מתקשה לפעמים לעצור ולהסתכל על המצב מעיניים שקולות יותר.

למדתי עם השנים להגיע פחות למצבים של הצפה כזאת, לרוב דרך הימנעות ממפגשים או לצפות להצפה, ככה היא לא מפתיעה אותי

אבל כשזה מגיע כשאני לא מוכנה לזה אני פשוט טובעת ולא מצליחה לתת לקול השפוי יותר לנהל את הסיטואציה.

יש לי שתי התמודדויות

במפגש עצמו, שם אני 100% בתפקיד, להיות נכונה, להגיד את הדבר נכון, להיות נחמדה מספיק, מעניינת- שם לרוב אני נעזרת בכוס יין (אם יש) זה פיזית מרגיע את הגוף ואני פחות דרוכה. לאחרונה זה פחות עוזר.

ואז יש את האפטר פארטי של האירוע, ניתוח מסיבי של המצב, סיוט.

למזלי אני רואה שיפור גדול.

זה קורה לי רק באירועים מסוימים שחשוב לי להרשים בהם, לעומת פעם שזה היה קורה בכל מפגש חברתי / משפחתי.

היא להסתיר את החרדה החברתית הזאת תוך כדי האירוע, בעבר אני ממש זוכרת את עצמי צופה באנשים ומחקה את העמידה, התנועות, להיראות נינוחה, טבעית, שלא ישימו לב שאני בחרדה.

קנאה באנשים שזה פשוט בא להם בטבעי, והלקאה עצמית של "מה הבעיה שלך" - את העניין הזה די פתרתי בעזרת טיפול.

בקיצור, הרבה אנרגיות בכל מפגש

לא פלא שאחרי מפגשים אני פשוט מותשת.

את "הודעת השגיאה" שלך.

את פשוט שפכת על הפורום הסבר ברור של מה קורה ומה מפעיל אותך. אפשר לעבוד עם זה מכאן.

MASKING זה מושג שלקוח מהשפה של אוטיסטים בתפקוד גבוהה ואחרים שיודעים (בשכל) איך להתנהג "כמו כולם". אבל בגלל שזה לא טבעי להם הם חוזרים מותשים כמו שאת מתארת ומנסים (בשכל) להשתפר.

זה עובד ברמה מסויימת אבל בגדול זה שואב אנרגיה וגומר את המערכת ומייצר חרדה פיזית בגוף מטעויות.

בגדול צריך לעשות עבודה ממוקדת החרדה הזו ולאתר (בעדינות) את השורש שלה. זה לא דבר שאפשר לעשות על גבי הפורום אבל לגמרי אפשר לעשות את זה והחיים אחרי נראים הרבה יותר טובים. 

כן, אני יודע לעשות את זה.

אני אדם מרצה מאוד מאז שאני זוכרת את עצמי.

זה התחיל עם ההורים שלי ומשם את כל העולם.

המשוואה הילדית שלי היא

לאכזב אנשים = לא יאהבו אותי = נטישה וחרדה קיומית.

והיא מנהלת אותי הרבה פעמים גם היום.

יש הבדל עצום בין אני שלפני 10 שנים לעכשיו.

אבל עדיין לא פתרתי לשורש את המשוואה הזאת.

השאיפה שלי היא להצליח לאכזב אנשים, להיות לא מושלמת, ועדיין להרגיש בסדר עם זה ולא נטושה.

זה קורה לפעמים עם בעלי, כנראה היחידי בעולם.

ובשנים האחרונות הצלחתי לאכזב מעט אנשים (פשוט לא לרצות אותם) ועדיין להישאר, אני לא מרגישה אהובה מצידם וכל מפגש איתם עושה לי אי נוחות, אבל אני עדיין נשארת ולומדת להתמודד עם זה שמאוכזבים ממני. זה דבר ענק בשבילי.

ברור לי שלעבוד על להיות יותר ויותר מושלמת ונכונה רק מעמיק את הבעיה.

שני דברים שהכי עוזרים לי

אחד שקרה לי עם השנים- להבין שאני לא מעניינת אף אחד, בקטע טוב, אני שולית בסיפור חיים של אנשים אחרים.

והדבר השני - לשנן לעצמי שזה בסדר שיצאתי פחות חכמה, מצחיקה, שנונה, זה לא אומר שמאוכזבים ממני, לא אומר שלא אוהבים אותי

וגם אם כן, זה בסדר, לא כולם צריכים לאהוב אותי.

אם אצליח לשנן את שני הדברים האלה תוך כדי הצפה, אני חושבת שזה הכי יעזור לי.

בהצפה הבאה (שבטח תגיע עם החגים) אני אנסה לבדוק את זה

דופק גבוה, לחץ פיזי ואלה פיתרונות יותר שכליים.

עכשיו קל לי להגיד אבל מעניין איך זה יעבוד בפועל, לרוב קשה לי לתת במה לשכל כשזה קורה.

אני לא מדבר על השכל. השכל מגיע אחר כך.

אגב, איפה הלחץ שלך? בחזה או בבטן? צד ימין או שמאל?

אני מבינה עכשיו שרוב הטיפולים שלי התמקדו בהגיון, להבין בשכל מה גרם לזה.

זה הכרחי ועזר המון אבל לא באמת למדתי כלים איך להתמודד עם הקטע הרגשי כשהשכל נדחק.

אז זה יותר לחץ, ופחות חרדה/אשמה (שנמצאים יותר נמוך, בבטן).

שווה להקשיב לזה פעם ולנסות להבין מה מפעיל אותך כל כך חזק שם. רוב הסיכויים שזה טראומה מהילדות אבל לא חייב.

אתה מזהה מה הרגש?

זה נשמע מעניין

זה שהוא נותן פידבק נורא פשוט: עובד/לא עובד. אם הקוד שלי עובד אז "אוהבים אותי" (ואם יש שגיאות או תקלות אז זה חרדה וגיהנום עולם).

בחזרה אלייך. נשמע שאת עושה את הדבר הנכון. יש קיצורי דרך אבל בגדול זה הכיוון.

ללכת אל הקצה השני זה מעמיק את הבעיה.

יש לי פתרון אמיתי יותר.

תעמיקי את התודעה שאת רוצה להתנהל מתוך מה שאת רוצה, 'בא לך' -  מתוך הנפש פנימה בתהליך עקבי של חיבור לשם.

ובמקביל התנתקות עקבית מכל פעולה שהיא למען מישהו או משהו אחר. כל 'למען'.

הרצון הוא המצפן הנכון והמדוייק שלנו - זה הקול האלוהי שהוא חלק מאיתנו.

תשאפי לכך שזה יהיה הקו המנחה שלך בחיים וכך ממילא תצאי מהמשבת של המרצה...

בשנים האחרונות עברתי תהליך עם כל המושג של רצון ומדייקת מה אני באמת רוצה.

עד גיל 25 בערך אני לא חושבת שרציתי  משהו.

כשמרצים מגיל מאוד מאוד קטן, הרצון האישי מתבטל לגמרי בשביל רצון של אחרים.(אפילו לא נוצר)

זה עבודה

אבל עבודה מתגמלת ואפילו בתוך התהליך - רואים הרבה חסד

ואם את רוצה ליווי, מוזמנת באישי

אני אישה!!!!

יש לי מטפלת טובה ואני לא מתחברת לשילוב של טיפול עם אמונה, קשה לי עם זה.

אבל שמחה לקרוא את התגובות שלך

את לא עושה את זה למען מישהו אחר.

את מונעת מהמקום הפנימי שלך שאומר - בא לי לתת!

שוב - זה מקסים!!

למען מישהו אחר

אבל המישהו הזה זה הבת זוג או הילד?

אני מנסה להבין את הרעיון

יש את הרצון להיטיב עם אהובייך

ואם זה מתנגש עם משהו שאת לא רוצה - לא מתאים לך, זה לא שלך.

אז כן, את תמנעי מזה עם כמה שפחות פגיעה כמובן ואפשר לנהל את זה בצורה ראויה.

ברגע שאת עומדת על שלך בבהירות ונעם - הסביבה מעריכה את זה ומקבלת.

לא כל מה שהם רוצים ממך - את צריכה לתת להם

אני לא חושב שזה נכון

יש דברים שאין ברירה

אפילו מקרה כמו לקום בלילה לילד שבוכה

או לבשל לו אוכל

או ללכת לעבודה ולפרנס את המשפחה

והרצון שלי הוא לשכב בחוף

אבל אני לא יכול, יש לי מחויבות כלפי האישה והילד 

תשים לב - אתה אומר את זה ממקום עמוק בנפש שמזהה שאתה רוצה להיטיב עם הילדים שלך.

לא התכוונתי שאם אתה עייף ולא בא לך לקום - אז תמשיך לישון.

לא!

התכוונתי שכשמבקשים ממך משהו שקשור לכוחות הנפש שלך ולא מתאים לך.

למשל להשתתף בשמחה כשאתה יודע שזאת חוויה מעיקה בשבילך

או - לקבל אורחים לשבת ולא מתאים לך

ללכת לסרט עם הילד ואתה בכלל לא נהנה מזה (גם פה זה מבחן פנימי - לפעמים התועלת גם מבחינתך הפנימית, עולה על הנזק..)

הבנת את הרעיון?

כשאתה בוחן מה מתאים לך, זה בתיאום מלא עם המוסר הנשמתי שלך (!) יש לך ערכים, יש לך מידות והם חשובים שם.

איך אני מבדיל מאיפה מגיע הרצון

כרגע אני בעבודה וכל מה שבא לי זה ללכת לים

אבל עוד שעה אני מסיים ואלך הביתה לעזור לאשתי עם ההשכבות

אפילו שממש אין לי כוח

תשאל את עצמך בכנות - ותקבל את התשובה המדוייקת.

אם אתה בספק - אתה לא בכנות..

והצלחתי להבין באמת מה אני רוצה

אם אני רוצה דברים שאסור?

או שאין לי אפשרות לעשות אותם?

איך אפשר ללכת תמיד עם הרצון?

הוא יכול לנגוד את ההלכה, המוסר או וואטאבר

או שהכוונה היא לא ללכת איתו תמיד אלא רק להקשיב לו? נשמע יותר הגיוני

כן. אני מאמינה בלב שלם שעובד השם צריך להיות מחובר לנפש שלו - עד הסוף.

אם הוא בכנות מוחלטת, באמת ולא משקר לעצמו

אז גם אסור ומותר לא רלוונטי

אנחנו לומדים מה אסור ומותר ומה צריך ומה לא צריך - כדי לבנות את המוסר הנשמתי שלנו..

אבל 

כשאנחנו עובדים את השם אנחנו מתאימים את זה לדרגה של הנפש שלנו

עד כדי, כן, אני מאמינה שאם יהודי בכנות ומרגיש שלא בא לו מבפנים להניח תפילין - אז זה לא שלו.

אולי בהמשך זה יהיה שלו, אבל עכשיו זה לא שלו.

בניתי את האמונה הזאת גם בהשראה של מה שקורה לעם ישראל בשנתיים האחרונות.

יש אנשים עם נפש גבוהה וחיבור עמוק ומדהים לה' יתברך - אחד שומר שבת, השני מניח תפילין והשלישי נותן מעשרות

לדעתי - אנחנו בשלב שהמגזרים - הם פיקציה

אנחנו בתקופה של יציאה מגלות הנפש

הנפשות הן אלה שצריכות להתגלות עכשיו במלוא טהרתן

אני מאמין בתורה קודם כל

אחר כל מתוך התורה יש את העבודה עם הנפש שזה חשוב אבל במסגרת גבולות התורה וההלכה

הקב"ה נתן 613 מצוות לכל מי שהוא יהודי

ולא רק למי שמסוגל

ואם את אומרת שלא חייבים לשמיר את המצוות אם לא רוצים אז איפה הגבול?

אם מישהי מרגישה שלא עושה לה טוב לטבול במקווה זה גם בסדר שהיא לא תקיים את מצוות טהרה? איפה הגבולות שלך אם זה לא ההלכה?

מה שיכול להתיישב עם מה שמפריע לך זה

שאני מאמינה בלב שלם שאישה שמכוונת לעבודת ה' ובאמת שואלת את השאלה בכנות - כן רוצה.

לא יקרה, שהיא בגדר עובדת השם בכנות והיא לא תרצה.

תחשוב על זה

ואם כן - אז היא במקום אחר, כן, מה שקוראים היום "חילוני" וכן, היא כנראה לא במקום שהיא צריכה לעשות את זה

ככל שאני חושבת על זה אני יותר מאמינה בזה.

תדמיין שאין מגזרים בעם ישראל ולכל יהודי יש את המרחב שלו בעבודת השם מול השם יתברך.

לכל יהודי יש מבנה נפש משלו ולכן עבודת השם שלו תהיה שונה. 

בתוך עבודה של כנות, תמיד תהיה התקדמות - כל אחד בקצב שלו ובהתאמה מלאה למבנה הנפש שלו.

אבל אני חושב שאת טועה בגדול

זה לא עבודת ה'

זה עבודת עצמי

זה לקדש את עצמך

איפה עבודת ה' פה אם את מוכנה לעבור על דבריו אפילו באיסורי כרת?

מוכנה לעבור על דבריו אם זה מחובר למוסר הנשמתי שלי.

תירגע רגע, תנשום עמוק ותחבר את הדיבורים שלי למציאות

אתה חי באטמוספירה של אנשים שמכירים את הבורא ועבודתו מאז שנלדו

גם אני שם

המוסר הנשמתי שלי שואב משם ומשם מה שאני עושה בחיבור עם הנפש שלי

כן - יש דברים שאני חלשה בהם ויש כאלה שאני חזקה בהם

ויש תקופות - כן.   וה' איתי ואני איתו

זו תורת חיים

אני באמת מנסה להבין

אבל ביהדות יש הוראות ברורות

וזכיתי ללמוד הרבה מן הספרים

לא נתקלתי בסוג כזה של עבודת ה'

וזה מרגיש לי מזויף

ולא נכון לפי היהדות

אני לא מוכנה לעבור על דבריו אם זה מחובר למוסר הנשמתי שלי

ואח זה לא?

אני לא מוכן לעבור על דבריו נקודה.

כמובן יש יצר הרע וכו אבל זה השאיפה וזו ההסתכלות

כדי שתבין שאני לא סותרת את עצמי

היה משאיר אותנו עבדים במצרים.

אבל הוא לא רצה - הוא הוציא אותנו משם והביא אותנו אל הר סיני

כדי שנעבוד אותו כבני חורין!

אם אתה עושה בגלל שכתוב ולא מחובר לזה - אתה עבד, אתה לא בן חורין

לא. זה לא עבד ה', אם זה מה שרצית לענות...

קודם כל לעשות

ואז מתוך עשייה גם להתחבר

חלק מהעבודה זה להיות מחובר

אבל זה לא שכל עוד אני לא מחובר אני לא עושה

לא כדי שנעבוד אותו כבני חורין. ה' קנה אותנו לו לעם..! בזה שאנחנו עובדים אותו אנחנו בני חורין.

ומעבר לזה שהוא קנה אותנו, אנחנו עובדים אותו כי העולם הזה שלו. הוא המלך הגדול והנורא של העולם (חסד וגבורה). 

מה יותר הגיוני+ משתלם מלהקשיב למלך? זו זכות.

ה' שם אותנו פה בעולם, לא אנחנו שמנו את עצמנו. ומכיון שכך אנחנו צריכים להבין מה הרצון *שלו* ממנו. 

ויש עוד הרבה מה להרחיב למה ראוי שהמטרה שלנו תהיה להבין מה רצון ה' ולא להתבסס על תחושות עמוקות ככל שיהיו. ואין בזה סתירה לכך שצריך להיות מחוברים לתחושותינו, כי המטרה לנווט אותם לטוב. אבל זה לא תלוי בזה.

הבנתי מה שאת אומרת שעמ"י שבים בהדרגה... זה מציאות, לא אידאל. זה נקרא תשובה, וה' ארך אפיים. אבל זה נובע מתוך תהליך של קבלת עול מלכות שמיים, לא מתוך נתינת "אישור" למצוות.

ועכשיו מתאים לי ושלשום לא התאים לי

ופעם התאים לי והיום לא. קשה לי X ואני לא שם היום..

אני מחוברת לעצמי, לה' יתברך - וה' אוהב את הכנות הזאת יותר מכל עבדות!!

שמעתי משהו נפלא:

בית המקדש הראשון נחרב על עבודה זרה

העבודה הזרה היא, שסמכו על העבודה שבמקדש ולא השכינו את השכינה בתוך עצמם - לא חיברו את העבודה לאלוהות שבנפש.

לכן - חבר בית המקדש!!

ומה המקור שה' אוהב את זה יותר מכל עבדות?

איזה ספר ואיפה

תודה רבה

והם כולם רוצים לחזור בתשובה

הרי ברור שתגיד להם - לאט לאט, בקצב שלכם. נכון?

ואיך הם ידעו מה זה לאט לאט - הנפש לא משקרת.

הם יתחברו לעצמם (בעזרת ה' בקרוב) בכנות ויתקדמו כל אחד בתהליך שמתאים לנפש שלו.

אז באמת לאמיתה - כל יהודי הוא בעל תשובה כל החיים

ולכל יהודי יש את המקום המתאים לנפש שלו ולמורכבות שלה

ויותר מזה - זאת הדרך היחידה שלו להביא לעולם את האור הייחודי שלו

וזה מה שמשמח את ה' יתברך יותר מהכל

שאם לא כן - היינו נבראים באותו מבנה נפש ועושים את עבודתו כמו במפעל משובח

שאם כולנו נבראנו עם מבנה נפש שונה זה אוטומטית מעיד על מה שאת אומרת

אני כן חושב שיש לנו תורה, תורת חיים ובה כתוב בדיוק איך להתנהל

וזו הדרך ואין בלתה

לשנות תודעה זה לא דבר של מה בכך

אתה חי בתודעה של עבד ואני באה ומציעה עבודה של חרות/כנות...

עבד עושה מה שאומרים לו

ובחרות, בכנות - אתה מחובר לנפש של עצמך.

אתה לא חייב להתחבר

אני לא מעוניין לשנות תודעה

אני עבד ה' וגאה בכך

מקיים את מצוותיו ומחובר אליו

והחתימה שלך מדוייקת

עבד ה' הוא לבדו חופשי

זוהי החירות האמיתית

לעבוד אותו מתוך כניעה מוחלטת מביא הכי הרבה רוגע לנפש

גם מה שאני לא מבין אני עושה למענו כי הוא ציווה

סתם קישור למשהו שאני אוהבת, שמחבר אותי גם למקום המדויק הזה:

פשוט כי הוא לא כמוך.

את מגיעה עם הצעה הזויה של 'אני עובד את עצמי והרצון שלי ולא את הקב"ה'

כי בעצם מה שאת מסבירה פה זה שהנקודה הכי מרכזית שסביבה את עובדת - היא עצמך.

ואז את מנמיכה אותו בשניה ל'עבד', תודעת עבד, כי הוא מול הקב"ה ולא מול עצמו.

זה נטו אגו במילים גבוהות.

התנהלות מתוך מחשבה על עצמך ומה נעים לך,

במקום מה מוסרי, מה נכון, מה הקב"ה רוצה ממני.

לא מגניב ולא נכון.

חסה על כבודו של האנונימי מעלי.

הרבה יותר גבוה להיות עבד של מלך מלכי המלכים מלהיות עבד של עצמי. אין נמוך מיזה.

את מביאה מילים גבוהות ויפות.

אבל זה לא מוציא את זה מההגדרה של זה.

התרכזות עצמית מופרזת בעיני.

תחשבי על זה.

אז אתה מוזמן לפרטי

אני לא מתכתב עם נשים בפרטי

אבל מה הכוונה הציבור לא מקבל?

שבאמת יש פחות יש מקום לרוצה או לא.

פשוט צריך לעשות, במיוחד עם משפחה וילדים.

אבל חווית החיים הכוללת כן צריכה להיות בשאיפה של להיות במקום שאתה רוצה בו.

וכשזה קורה זה נותן גם כוח לעשות את החלקים המחייבים.

איפה יש גבול שאומר

אז מה אם אתה רוצה

קודם כל מותר לצעוק (כלפי פנים לפחות) שאני רוצה.

עכשיו צריך לראות איך משלבים את זה. אם אני רוצה בטן-גב בים, אז מפנים ערב קבוע שבו זה מה שאני עושה. או בוקר שאני בחופש מהעבודה.

אם אני רוצה לעשות איזה פרוייקט מגניב, אז אני אעבוד ביום שישי ואשב לפתח אותו ביום ראשון.

פעם בשבוע נגיד. לשעתיים.

לא משהי קבוע אבל כן

אבל זאת רק הייתה דוגמא לכך שלא תמיד עושים רק מה שרוצים

כי נגיד היום אני לא יכול ללכת לים למרות שאני מאוד רוצה כי אשתי צריכה עזרה ואני מחוייב לה

להבדיל ממי שעושה מתוך ריצוי ויש לו כאב בטן והוא זועק בפנים "לא באאא לי"...

מה שאתה מתאר עכשיו זה עשיה מתוך חיבור למה שנכון לך לעשות

נכון?

החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב

לא במיטבי בשעה כזו לעקוב אחרי התגובות במדוייק, אבל נראה לי שזה התחיל מריצוי, לא כך?

בגדול אני חושבת שמה שהיא מתכוונת לאמר זה לעבוד את השם ממקום אמיתי. גם כלפי הקב"ה, יכול (עלול?)

להיות ממקום מרצה. ממקום חרדתי. ממקום כפייתי. לא ממקום בריא, במילים אחרות. לא ממקום חופשי.

לא ממקום שנקי מסיבוכים, מהרגלים שהשתרשו בנו. לעבוד אותו ממקום אמיתי, נקי, באמת.

מה שהיא מתכוונת (אני חושבת) שזה לא שאנחנו לוקחים את השולחן ערוך ובאופן אוטומטי עושים הכל הכל

כפי שכתוב. אחרת, כולנו היינו מלאכי עליון מזמן...

זה לא שאני עושה מה שבא לי כי כך הרצון שלי עכשיו. אלא שאם למשל לקרוא עשרים פרקי  תהילים כל

יום, מייגע אותי, מעצבן אותי, מוציא ממנו אנרגיה ואחר כך אני צורח/ת על הילדים - אז למרות שתהילים

זה רוח הקודש, זה ברכה, זה סגולה....אני לא אעשה את זה. אולי אקרא רק חמישה, שלושה, שניים פרקים

או בכלל לא (לפחות תקופה מסויימת, כדי להרגע ולהתאזן).

זה כאילו יש ביניכם דו שיח של חרשים; היא מדברת על דבר אחד ואתה מבין דבר אחר.

אם למשל, מתיש אותך ומעצבן אותך לעזור עם השכבת הילדים, אולי אפשר לחשוב על אפשרות

אחרת לעזרה (אני אדיח כלים ואקפל את הכביסה ורק אבוא להגיד לילה טוב ונשיקה וקריאת שמע

על המיטה). 

זה גם לעבוד את השם ממקום אמיתי יותר מאשר ממקום של חישוק שפתיים, לא?

(נתתי דוגמא. רק דוגמא, לא מתכוונת אישית. זו הדוגמא שעלתה לי).

אם יש שיעור נפלא עכשיו ברדיו, עמוק, על פרשת השבוע, אבל כל כולי משתוקק עכשיו

להאזין למוסיקה שאני אוהבת....אז נכון שהשיעור חשוב ותורני ורוחני - איפה בכלל אפשר

להשוות בין מוסיקה לשיעור, ולא מדובר על מוסיקה יהודית דווקא, אז:

או שאני אוותר על המוסיקה ואאזין לשיעור, או להיפך.

מה ישמח אותי עכשיו יותר? האם אוכל לוותר על השיעור ולהקשיב למוסיקה שהנפש שלי

משתוקקת אליה עכשיו, בלי יסורי מצפון?

לא עשיתי עבירה, נכון?

אבל הייתי כנה עם ע צמי. זו גם עבודת השם. לא?

משהו כזה. קשה לי לנתח את זה עכשיו. אבל, משהו כזה. 

נדמה לי.

בעיקר צריך לבדוק איך את/ה מרגיש אחרי הנתינה.

תחושת ריקון, ניצול או שהצלחת לצבור 'נקודות טובות' אצל אותו אדם, - כל אלה סימנים של ריצוי.

תשאל את עצמך גם מה יקרה אם תסרב, יהיה לך צער שלא הצלחת לעזור? או צער שנכשלת ואכזבת.

כל חיי החמיאו לי שיש לי לב טוב ואני שמה לב לזולת - לרוב זה לא היה מטוב לב טהור אלא מקושי להגיד. לא.

ויש לי עוד שאלה

סליחה על הניצלוש

אם אני לא מצליח לסרב להצעות עזרה

אפילו שלא מעוניין בעזרה הזאת

זה בא גם ממקום של ריצוי?

תיארת אותי הרבה בכל הנושא של הריצוי אני טיפוס מאוד מרצה מגיל קטן

ורק לאחרונה התחלתי להבין את זה ולנסות לשנות את הדפוס הזה

אם אתה עושה את מה שמתאים לך, או בשביל ובגלל....

שover thinking שלי התרחב והתפתח ככל שנהייתי מודעת יותר לעצמי

גם הקצב נהיה מהיר יותר וגם הנושאים מרובים יותר

לא יודעת אם יש פיתרון כי זה גם מביא איתו הרבה יתרונות וברכות

אבל כן לנקות את הנפש כל כמה זמן

ולדבר עם מישהו חכם שקולט דברים מעבר למה שנאמר זה מקל שיש דמות שסופגת חלק מהניתוחים האלו

וגם לכתוב

ולנטרל/לשחרר את המחשבות הלא חיוביות במידה וקיימות

למרות שמה שאת מתארת זה מול סיטואציה חברתית זה טיפה שונה...

זה מלווה אותי תמיד ובמפגשים חברתיים זה מתגבר.

וכן למזלי יש לי עם מי לדבר❤️

לי בעיקר זה להשליך את הסיטואציה על הבורא

כל מה שנאמר על ידי, מעשה שעשיתי... היה צריך לצאת ממני הבחירה שלי היא איך להגיב את הדברים אבל לא התוכן והמהות, אני מבינה שזה שליחות שלי בעולם, ואין לי בחירה, כי אני מבינה שהקב'ה שלח אותי למישהו מסויים להגיד משהו בזמן ובמקום שהוא יעד לי אז כבר לכל המחשבות האלו שאחרי הסיטואציה כבר אין כ'כ משמעות. אבל כן אם הגבתי באופן מסויים שגרם לי כיווץ בבטן אני מבינה שמשהו בי צריך להתנקות/להתחדד ועל זה אני כן נותנת את הדעת מול הקב'ה בשיח ולא מול עצמי כי אין טעם להתבחבש יותר מידי.

קשה לי עם ההשלכה על אמונה, פחות מתחברת וזה לא מנחם אותי❤️

ואיפה שקשה שם העבודה שצריך לעשות כי זה מה שגורם לצאת מאזור הנוחות ולהתחיל לשנות

שנים שהייתי במצב שתיארת ודווקא הקושי ופחד לחוות את החוסר שליטה במציאות חסם אותי ותקע אותי.. ברגע שההבנה הזו התחדדה שוב ושוב המחשבות השתתקו והראייה של המציאות מתבהרת, משהו באדם עולה קומה ונרגע.

ומוסיפה שבמבט לאחור גם על זה אין שליטה כלומר כל שלב והזמן שלו, אדם עובר תהליך הבשלה וזה חלק שפעם לא ידעתי להתמודד איתו אבל גם כנראה שעצם החיפוש מה לעשות עם זה, זה חלק חובה בתהליך ההתבגרות

גם לשלילי, כמובן, אבל גם לחיובי. אם יש בעיה שלא בשליטה שלנו אז גם הפיתרון יכול לבוא.

הכוונה לחוסר שליטה חיובי

להבין שאנחנו בתפקיד שאותו בהחלט צריך לנהל בשליטה אבל אם יש סיטואציות שאנחנו נמצאים בהם לזכור מה שמעלינו ולא בשליטתנו לא שלנו

ואמת זה נורא קשה לחיות את זה אבל זה תירגול כמו שריר

כמו גם מצבים שתיכננו והם מתפקששים או שלא בחרנו להיות בהם ומצאנו את עצמנו

התירגול של החשיבת חיים הזו מאלצת אותנו למצוא פתרונות התמודדות יצירתיים וזה כבר מרגיש לנו שליטה טובה

היכולת לא להתפעם בעוצמות גבוהות מהחיים אלא ממש לקבל את כל מה שקורה לנו בפרופורציה באהבה ה' שכל מה שהוא עושה לטובה ומכוון באופן מדוייק

לד"ר יחיאל הררי יש שיעורים על עודף מחשבות בערוץ "הידברות". כדאי.

הכל מושגח ואין שלמות. אין! תמיד עשינו, עושים ונעשה טעויות. זה עדיין

לא אמור לצבוע את כל האישיות שלנו בשחור!

וגם, לנסות לברר מה באמת מפריע לך בסיטואציות כאלה ואיך להקל על עצמך.

בהצלחה!

את ענית יפה מאוד, עניינית ועם שכל ישר ולא היסטרי לכותבת שבעלה אמר על מישהי שהיא יפה..

אז את בהחלט יכולה לעבוד עלייך על הג'וק החברתי הזה...מבטיחה לך.

"בעיית קשב וריכוז" זה פיתרון לבעיה של ההצפה (בין השאר, ממש לא רק). כלומר, אם אני רגיש מדי ואני מוצף אז אני לא יכול להקשיב. גם אם אני רוצה.

יותר נכון לומר "תוצאה", לא? אתה חושב שיש פה מנגנון נפשי של "בחירה בדפוס א' כדי להימנע ממצב ב'"?

אבל העניין הוא שצריך ללכת קומה אחת מתחת. הבעיה היא לא "קשב וריכוז" אלא משהו שנמצא מתחת.

אבל היא לא תוצאה של הפרעת קשב וריכוז.

רוצה לומר, הבעיה היא רגישות יתר שיוצרת בעית קשב, אבל זה לא זהה להפרעת קשב וריכוז. להפרעת קשב יש פיתרון פשוט בשם תרופות-כמו-ריטלין. לבעית קשב יש פיתרון מסובך בשם טיפול רגשי, כנראה.

הכוונה שכשיש לי משו שנקבע לזמן x ביום, אני לא עושה הרבה חוץ מלחכות לו

זה מורגש הרבה בערב שבת כמו היום למשל

לפעמים עדיף לצאת יותר מוקדם ולעבוד או לקרוא משהו ביעד.

הייתי. עושה את זה בזמנו עם דייטים. וגם הולך ברגל כדי 'לשרוף' את האנרגיה בגוף.

עם שבת זה לא יעזור להגיע אליה פיזית. אבל זה הרעיון באופן כללי. פשוט להבין שאנחנו בלחץ ולעבוד עם זה.

אבל אני רוצה להציע כיוון נוסף

יש אתגר ידוע אצל אנשי קשב וריכוז

שהם לא מסוגלים/קשה להם מאד לחשוב ולתכנן מעברלמשימה הבאה הגדולה שיש.

נניח, יש ארוע גדול כלשהו עבורם ביום שני הבא ומישהו יבקש מהם לקבוע פגישה ליום רביעי הבא, הם יתקשו מאד לעשות את זה כי מבחינתם יש את יום שני הבא וזהו.

האם זה משהו דומה לזה?

בנוסף אם זה ארוע שמביא איתו הרבה רגשות וחששות, אז נשמע הגיוני שכל הפוקוס הוא על: רק שזה יעבור כבר..

על משימות עבודה. גם אם הן פשוטות. קשה לי לחכות איתן למחר ומעדיף שהן תקרינה עכשיו.

משתדלת לעבוד על זה

כי אי אפשר (אצלי לפחות) שהכל יקרה מיד

בגלל אופי העבודה שלי הרבה פעמים אני מגיע בבוקר למשרד ו "אין לי עבודה" (חדשה) עד סביב 11 בבוקר. כלומר אין לי שום עניין לסיים משימות בשעה 19:30 כשיש בוקר למחרת. ובכל זאת זה קורה.

שמתי לב לזה. משתדל לכתוב כדי לבצע למחרת. אבל לא תמיד מצליח.

בבוקר שאין משימות?

לפעמים סתם מדיה חברתית (שזה מועיל עד רמה מסויימת כי אני עוקב אחרי אנשים חכמים). לפעמים יש דברים שאני רוצה לקדם ולא בהכרח משימה שמישהו נתן לי. בגדול זה מייצר זמן שבמידה מסויימת הוא מבוזבז.

אני מג'נגלת מיליון במהלך היום ומתכננת ועושה. ב'ה.

תודה על הכיוון♥️

אנחנו נותנים לרגש לדבר. אל הפה או אל המקלדת. רוצים לשמוע הכל. את כל מה שהוא אומר ורוצה וחושק ומפחד.

אצלי הריאקציה היא בילד-אין. רגש ודיבור זה תרתי סתרי, ומתן אחד לשני זה אסון מתמשך.

לכן באופן אישי אני כל כך שמח שגיליתי את המיינדפולנס. אסף פדרמן הגדיר את ממש נכון, בחוויה שלי: "שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי".

הרגש הוא שם כי הוא שם, וגם זה יעבור. אם אדבר איתו הוא יתעלק עלי, אם ארחיק אותו הוא יקבל תמריץ להיכנס בי - אז הוא פשוט שם, מתהווה לו, מתקיים לו, מתייאש והולך. והשאיפה היא שהזמן שלוקח לו להתייאש ממני ילך ויקטן עם ההתמדה בתרגול.

אני כן חושב שיש לו הסבר. ולפעמים זה פשוט שני גורמים שכל אחד מהם רוצה משהו אחר. ואז הם נלחמים בתוכי.

כשאני נותן לכל אחד מהם מקום. הם יכולים להירגע.

וראיתי שהדפוס שלי במקרים כאלה הוא להימרח ולדחות דברים לרגע האחרון כדי לא להתמודד עם התחושה הזאת ולהיות עסוקה בעשיה.

לא מומלץ.

אם יש פיתרון שתפו.

וזה קורה לי בעיקר בערב שבת

מה שצריך עוד לעשות לכתוב ברשימה ולשכנע את עצמך שכל מה שתצטרכי לזכור ולדעת כבר מופיע שם.

כשתרצי שוב להריץ את הדברים בראש הרשימה תזכיר לך הכל... ואז אפשר להרשות לעצמנו לשקוע בדברים אחרים

עד הרגע האחרוןןןן

האמת שהצלחתי קצת להתקדם ולעשות גם לפני שישי. לפחות.

אבל הראש שלי עדיין תפוס. ובא לי לשחרר אותו

אנחנו אלו שצריכים לקבוע מה חשוב לעשות ומה לא.

להחליף את הפילטר מאחורי המקרר זה חשוב אבל לא קריטי לפני שבת.

אבל זה שטאנץ קבוע. והחלק שהכי קשה לשנות זה את מריחת הזמן בין לבין

פשוט נכון להכין מראש משימות כדי לבצע בזמן הזה. גם אם הן בעדיפות שניה. גם אם הן עבודה ועוד שעה שבת וזה לא קשור. זה לא אידיאלי אבל המתנה ריקה זה גם דבר שאני לפחות לא מסוגל להכיל.

ובמתרגש אני מתכוונת לרגש שהוא לטוב או לרע.

אני ראיתי שבזמן כזה טוב לי להרגיע את הלב בעזרת דברים חיצוניים שלא קשורים לרגש, כמו נשימות שמעטות דופק. שזו נשימה עמוקה לבטן, להחזיק את האויר בפנים כמה שניות ואז לשחרר לאט לאט, שוב ושוב, לעשות דברים שמרגיעים את הגוף, כל אחד ומה שמרגיע אותו (יש לי רשימה מוכנה לשעה כזאת)

ואם בא לך לשתף יותר במה מדובר, אולי יהיו עוד תובנות

אבל עדיין זה עוזר רק זמני

בגלל התמונה של טוסלס! מתוק!

היא לא רשימה כללית, היא הרשימה של הדברים שעושים לי טוב, שמרגיעים אותי. אני חושבת שלכל אחד כדאי להכין רשימה כזאת לזמנים כאלה

אותי זה מרפא.. זה שקט ויופי ושלווה כזו

שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם (מוריד את מפלס הלחץ) אישה נאה, דירה נאה, ומריחו אנה... אולי תנסה

העצה היא להסיח את הדעת לא לחשוב פשוט לא לחשוב על מושא ההכלה. לשבת בים ולהינות ממה שיש.. לראות סרט שיגרום לך להתנתק וכדו'

כולם בורחים מעצמם כל החיים

לכולם יש מסכות ואנשים פיתחו לעצמם תדמית מסוימת וכבר לא בטוח שהם בעצמם יודעים מי הם

נמאס לי לברוח

נמאס לברוח.( בלי קשר לכל השאר)

הרבה אנשים שבורחים

אבל לא כולם

התמודדות עם הצפה מתחילה מההפך מבריחה

מהתבוננות עמוקה בנפש

זיהוי טריגרים ואופן ההשפעה שלהם

ואז אפשר לנסות לצמצם טריגרים/ השפעה שלהם

להתרחק מדברים / אנשים שמטרגרים

להתאמן על הפחתת ההשפעה שלהם על הגוף

(לשבת בים זה לא בהכרח בריחה

זה יכול להיות זמן רגוע

לניקוי הנפש

להנות מהטבע

לעצור רגע מהשגרה ולחשוב/ לנקות מחשבות)

עבודה מעמד ווצאפ טלווזיה חד"כ תארים יחסים מזדמנים ולא רציניים והרשימה עוד אינסופית..

אנשים פוחדים להישאר רגע אחד עם עצמם

מי מכתיב לך את החיים

התרבות

או בחירה עצמית

וכל דבר למַה הוא משמש

עבודה יכולה להיות מקום להתפתחות והגשמה

ספורט טוב בכל מקרה לגוף ולנפש

קשרים גם לא רציניים יכולים לתרום ולתת מה שקשרים רציניים לא נותנים

ווצאפ יכול להיות כלי נהדר לתקשורת מקצועית/ אישית

כן יש אנשים שמפחדים להישאר לבד

זו יכולת בפני עצמה שיכולה לתרום לפיתוח יכולות אחרות

זאת התרבות, זאת החברה.

אבל אל תתעסק בכולם, תחשוב על עצמך, תסתכל בתוך עצמך. אתה יכול לחיות אחרת.

תבחר לא לברוח.

הלב כואב, ואולי גם האגו. המפגש עם הכאב חשוב.

כל כאב שבורחים ממנו הופך לכלא.

הנפש שלנו עדינה והיא רגישה, היא מרגישה את מי שעומד מולנו, וכשהוא לא כנה, או לא אמיתי הנפש שלנו מיד מרגישה את זה

וזה מפריע, ומציק לה, ודוקר

וקשה לה שהוא לא אמר אמת

והיא לא רוצה להיות שם.

(אממ, הנפש שלי לפחות)

למה זה כל כך משגע אותי.

אותי זה בעיקר משגע כשזה אנשים שקרובים אלי ושאני מצפה מהם ליותר. ששאר העולם עושה את זה, כבר התרגלתי.

(וברור שגם אני עושה את זה במצבים מסויימים בלי להיות מודעת 🙄 אבל אני משתדלת תמיד לרדת לחקר האמת)

אא"כ הוא בן 25 ומעלה...

ככה זה - אברך או ילדון.

עלי פעם אחת צעק אחיין בן 2 שאני מנדנד את הרגל שלי (דהיינו זה מפריע לו להתרכז במשחק או מה שהוא לא עשה שם)... חטפתי הלם, ואחר כך הבנתי שוואלה הוא צודק. אז תינוק נזף בי, נכון, זה היה לא נעים והעיקר מוזר. אבל מאז כבר עבר לי 🙂

וכמובן בלי שום ספק אני מסכים עם התגובה פה של רוכב שמיים

שגם ככה כואבת לך.

הוא רק הזכיר לך אותה

התכוונתי ש*הוא* דרך על יבלת וזה מה שאתה התכוונת... הכל בסדר...

עד כמה אני בסדר עכשיו? שופי בהודעה האחרונה ששלחתי בשטו"ל...

ואני חדשה פה לא מכירה למה הכוונה בשטו"ל

אבל אתה נשמע צוהל דייך ושאותו הילד בן ה13 כבר רחוק מתודעתך

בסוף זה שני אנשים בוגרים שהם יודעים מה הם עושים.

הוא התנהל ככה ליד אשתו ככה שכנראה הוא לא ראה בזה משהו בעייתי

ואולי היא בעצמה (אותה אישה) הרגישה טוב עם אותו יחס בהתאם לאותו ערב כשהיתה לבד.

כמוך, עד כאן ניסיתי ללמד זכות.

ואולי, בהתאם לפורום הזה של רגישים, יכול להיות שהרגשת ככה בגלל רגישות גבוהה שלך ולאו דווקא בגלל החשש שלך? 

נכון, הוא התנהל ככה ליד אשתו ונכון גם אני חושבת שהוא לא ראה בזה משהו בעייתי, הוא לא היה מודע.

וכן כנראה ששמתי לב לזה בגלל רגישות יתר/שימת לב לפרטים.

שמדובר בבעלך אז הרגישות הגבוהה מובנת עוד יותר.

אותה אחת לא הרגישה מוזר להיות איתו בכזאת תקשורת שאת שם לידם?

אמרת לו אחרי אותו ערב מה שהרגשת? שיקפת לו שזה לא בא לך בטוב? 

לפעמים לנו צורם משהו בגלל התחושות שלנו, ולפעמים הוא צורם כי הוא באמת צורם.

'עברו המפואר' זה בהקשר גברי/צבאי?

 טוב עם זה, זה עשה לה טוב.

עברו המפואר בכמה הקשרים.

אתה מכיר את זה שלכל גבר יש את רשימת הדברים שהוא אוהב לספר על עצמו כשהוא רוצה להרשים? 

בגדול הסביבה החברתית שלי מורכבת מקבוצות אנשים יותר מעורבות שהדברים האלה פחות דומיננטיים בהם.

אם היה לה טוב, אז שתהנה. אולי זה מה שהייתה זקוקה לו.

יכול להיות שמה שמפריע לך לא מפריע לה ולהפך...

הוא ליד אשתו נראה לי מוזר לחשוב שקצת התאווררות של זוגות חברים תפריע לי.

זה בטח קשור לחברה ולמה שנהוג בחיים של כל אחת ואחד יכול להיות שאת מחמירה והיא פחות יכול להיות מלא דברים למה לחשוב על כל זה כשהיה נחמד סך הכל?

היא יכלה לא להגיע והגיעה והשתמשה בזה בשביל להתאוורר

גם אליו אין לי מה להתייחס

אם לאשתו הפריע הם בטח דיברו כבר...

למה שאתייחס לדברים שקשורים למישהי אחרת או למישהו אחר בזוגיות לא שלי?

לא ראיתי את עצמי בה

ולמעשה אני אדם די חופשי בשיח.

אבל אני יודעת להבדיל בין שיח רגיל, ידידותי לבין שיח קצת פלרטטני שמנסה להרשים.

בהחלט לא הייתי מתייחסת למשהו שקורה בזוגיות לא שלי, אבל הוא, בעלי.

זה שלהם.

יש כאלה מגזרים ששיחה על גבול הפלרטוט זה לא ביג דיל

ויש חברים קרובים שמדברים שפה שלך נראית כמו פלרטוט ולהם לא.

מכיוון שכבר חשפת שמדובר בבעלך, אז הסיפור קצת משתנה.

בתור רווק אני יכול לומר שקרה לי מקרה שבו למפרע שמתי לב שקצת עברתי גבול באיזה שיח שהיה לי עם קולגה (שהייתה מאורסת כבר ואחר כך התחתנה). בזמן אמת זה היה נראה לי בסדר ואפילו מכובד כי באמת הרגשתי נוח איתה, אבל בדיעבד פתאום הבנתי איפה היו הטעויות שלי. והסקתי מסקנותיי (מקווה בעז"ה).

אני לא יודע איך בדיוק אמורים לדבר על דברים כאלה בהקשר של נישואים וזוגיות, אבל רק רציתי להניח כאן את הזווית הזו שבה ייתכן שבאמת היה מדובר בטעות בתום לב. אני מניח שזה דבר שאמורים להסתכל עליו במכלול של תמונה שלמה של ההתנהגות שלו.

עצה קונקרטית טובה לצערי אין לי. האם נכון לדבר על זה? האם נכון להמתין? האם נכון להעביר? הלוואי והיתה לי גם עצה טובה, חוץ מהסיפור שסיפרתי.

אם יש קשר פתוח, אולי כן להעלות את זה? לא בכעס. בכאב.

מה דעתך?

אם זה לא דבר החוזר על עצמו.

ממקום בוגר ובטוח בעצמך. אולי הוא קצת חסר בטחון והיה

זקוק למישהי שתתפעל ממנו? את מכירה אותו הכי טוב -

אולי חסר לו משהו בדימוי העצמי שלו? (אחרת לשם

מה הוא צריך להביא את ה"עבר המפואר" שלו?)

זה לחלוטין לא אומר שהוא לא אוהב אותך!

גברים הם עם משונה לפעמים. את כאשה חזקה יותר,

בשלה יותר...אולי תתייחסי לזה כמו שמתייחסים לילד

שעושה איזה מעשה שובבות. נו, מילא. לא נורא.

לא קרה שום דבר נורא.

כלומר, חזרי אל עצמך הבוגר, הבשל. גברים -

יש הם משהו מן הילד. אין ספק שהוא אוהב אותך

וזקוק לך! חשבי על זה ותרגישי את זה בתוכך.

זה ישנה אולי את המבט. אז רצה להשוויץ

קצת, להתאוור קצת....ככה זה גבר. 

ואולי לכן כל כך מקפידים לא להתקרב

לנשים אחרות, לא להתערבב....

זה לא יושב על זה.

אבל דווקא משהו אחר שכתבת נוגע בי יותר.

אולי הוא היה חסר בטחון והיא זקוק למשהי שתתפעל ממנו?

אולי חסר לו משהו בדימוי בעצמי שלו?

ונראה לי שכן וזה כואב לי מהרבה כיוונים ואני לא ממש יודעת מה לעשות בנידון או האם בכלל אני אמורה לעשות משהו בעניין הזה.

עניין של חוסר ביטחון עצמי, כאשתו את בהחלט יכולה לחזק את זה. להרים לו.

לטפח את הדברים הטובים והחזקים שלו.

זה לגמרי חלק מהזוגיות

אם יש לכם תקשורת טובה, אם הזוגיות חזקה, זה בסיס מצויין לזה

אמרת שזה כואב לך, למה? 

אבל זה לא שאני עושה את זה כל היום. וגם בסוף זה מרגיש לי ממש דפוק שאני זו שצריכה לחזק לו את הבטחון העצמי.

זה לא אמור להיות ההפך?

בטח אמור לחזק את הביטחון העצמי שלך.

הוא לא מחזק בכלל?  

אבל זה לא אומר שאת לא יכולה לחזק את שלו.

למה מרגישה דפוק עם זה? 

פה נמנעתי מלפתוח את זה

כי אני די בטוחה שהוא לא מודע לזה

ואם יהיה מודע הוא יבהל מעצמו ואז אולי יחשוש להפגש. ויש לנו קשר טוב איתם ואנו משתדלים לעזור לה כעת שהיא בתקופה מאתגרת.

אז החלטתי לא להעלות את זה ורק לשתף פה, עוזר לי קצת "לדבר" על זה.

וגם, זה לא אומר שעכשיו את צריכה לעבוד קשה כדי לחזק את הבטחון שלו.

זה יכול להיות משהו שמפעם פעם  ולא קשור אלייך בכלל.

ואולי טעיתי; אני רק העליתי השערה.

את כבר מכירה את ה"עבר המפואר" שלו, אז עכשיו היתה לו

הזדמנות, אולי, להעלות אותו בפני מתרשמת טרייה....

וגם, אולי, אם הוא עדיין מדבר על עברו המפואר

(אני לא צינית, פשוט יותר נכון לי להגיד את זה כך)

איתך, את לא מגיבה, לטעמו, מספיק בהתלהבות

הראויה (לדעתו). זה כנראה מאוד חשוב לו

העניין הזה.

ואולי אני טועה, וסתם עשה לו טוב להשוויץ

קצת.

אל תסתבכי ותחפרי עמוק מדי. אם את רוצה,

פשוט תשימי קצת יותר לב לזה. לא להסתבך

עם כאבים . אני בטוחה שאת אשה אוהבת

וטובה. לא עשית לו שום דבר רע. אולי

זה בכלל בכלל לא תלוי בך בשום צורה.

מה שכן הייתי אולי מציעה, לשים קצת

גבולות עם החברה הזו. טיפה.

תשתמשי בחכמה הנשית שלך

כדי לדעת איך  לעשות זאת, כך

שזה לא יהיה ברור מדי.

נדמה לי. כי אם זה יחזור על

עצמו שוב, זה אולי יפריע

לך עכשיו יותר.

צריך לשים גבולות בין

איש ואשה. לשמור מרחק

סביר. אדם הוא אדם.

א  ת   יכולה לעזור לה וכו'

אבל בעלך, פחות צריך להיות

בקשר, אפילו לשם עזרה.

לא סתם חז"ל הורו לנו

איך להתנהג; איסור היחוד

וכו'.  אדם הוא אדם,

גבר הוא גבר .

איך אמר לנו פעם

הרב בשיעור:

תמים תהיה עם השם

לא עם בני אדם.

זה לא נשמע טוב,

זה לא נשמע רומנטי,

אבל זו המציאות שלנו,

בני האדם.

סתם נתפסתי לנקודה אחת שכתבת

לפני החתונה כדאי לבקש מהארוסה שתראה לך את ההינומה או שתסביר לך.

בדרך כלל זה שתי שכבות וצריך לקחת רק את העליונה ולכסות איתה את הפנים.

אם היית יודע שאנשים אחרים לא רואים ומרגישים כמוך כל דבר, זה היה משפר לך את התחושה?

לדוגמה בדרך לכסות את הכלה, אתה חושב שיסתכלו עליך מאד ולמרות שזה יתכן שיסתכלו, כנראה לא יסתכלו באופן שאתה חושב וכנראה לא יראו אותך בצורה שאתה רואה דברים.

ובתכלס, נראה לי שיותר מסתכלים על הכלה או מתרגשים מהמעמד ולא באמת בוחנים אף אחד.

שוואלה, אני לא מעניין אף אחד באמת, אבל בכל זאת משהו עדיין יושב שם

סביר שאתה מעניין אי אלו אנשים.

אבל רוב רובם של האנשים מתרכזים בעצמם.

כשאתה תחשוב אם אתה הולך יציב וישר לכסות את הכלה, כל אחת שתעמוד שם תחשוב מחשבות על עצמה: אחת, רק שלא יראו אותי ככה בוכה, אחרת, מתי כבר יגיע הזמן שלי השלישיתס הבגד הזה משמין אותי הרביעית, השמלה של הכלה מזעזעת ועוד כהנה וכהנה.

ואם מישהו כן יתבונן בך, הסיכוי שהוא יסתכל על מה שמפריע דווקא לך, נמוך.

 מההצפה - היא איך אנחנו מגיבים להצפה.

מגיע הרגע ואת מוצף, זאת עובדה.

למה? או שזה מולד או חוויות ילדות, כנראה שילוב בין השניים.

עכשיו הנקודה החשובה - התגובה שלך.

תשאל את עצמך האם באמת קיבלת את עצמך בלב שלם

או שאתה מרגיש שחושבים שאתה מוזר, אתה לא בנוח מול אנשים כשאתה בהצפה, אתה מפתח חרדה חברתית נוספת על הקושי החברתי הקיים רק כדי לא להיתפס חלש ומוזר.

אתה משקיע המון מאמצים להסתיר את החולשה הזאת שלך, אתה בטוח שעיניים חיצוניות שופטות אותך לרעה,

אפשר לנסות לטפל ב"למה אתה כזה", ולהבין על מה זה יושב.

אבל חשוב הרבה יותר לקבל באמת את זה שאתה כזה.

להרשות לעצמך להרגיש בנוח כשאתה מתכנס ויושב בשקט כשחברים נהנים ומדברים, להרגיש בנוח לנפנף מישהו בכבוד (למה אדם עסוק רשאי לעשות את זה בלי ייסורי מצפון ואדם מוצף לא?)

לתת לעצמך להרגיש בסדר גם כשאתה לא בנוח בהתקהלות חברתית -  ממש להגיד לעצמך אני מוצף עכשיו, זאת ההצפה, עוד מעט היא תעבור, להסתכל על עצמך בעיניים פנימיות חומלות ולא מעיניים חיצוניות של אנשים ולפרש איך הם תופסים אותך (ברוב המוחלט של המקרים אף אחד לא שם לב בכלל)

מה יקרה אם משהו יתפקשש עם ההינומה? אם לא תשבור את הכוס כמו שצריך? כנראה רק תעלה חיוך ותקליל את האווירה. אף אחד לא יחשוב שאתה דפוק או מוזר.

מה יקרה אם תלך מוזר? אנשים כנראה יגידו "איזה חמוד הוא מתרגש".

אתה מוקף באנשים שאוהבים אותך והגיעו לשמח אותך, הם יסתכלו עליך בעיניים טובות לא משנה מה.

לפעמים אנחנו מחליטים בעצמנו איך אנשים תופסים אותנו ושופטים את עצמנו הכי בחומרה מהעיניים שלהם.

(אולי גדלת בסביבה מאוד מבקרת?)

מי שלא סובל מזה, זה כי המוח שלו מתוכנת נכון וההתנהלות האפקטיבית באה לו בטבעיות.

מי שלא, בעיקר תמיד שואל שוב ושוב: איך?

איך עושים את זה? איך מטמיעים את זה? מה זה בדיוק? מה זה הדבר שקורה בחוויה הפנימית של אחרים שאנחנו לא מצליחים להפעיל? איך לרכוש את זה בעצמנו?

אבל אפשרי בהחלט גם כמבוגר.

כנראה שלא מספיק רק לקרוא תאוריות, אבל זה כן אפשרי.

היתה לי חרדה חברתית ברמה מאוד גבוהה

היום עדיין יש לי אבל היא מזערית לעומת מה שהיה פעם.

גם הזמן עוזר, מתבגרים ופחות שמים פס על אנשים.

אבל הכלי שהכי שינה את זה - הוא מודעות.

בפעם הבאה שאתה בהצפה נסה להגיד לעצמך "אני בהצפה"

עצם ההכרה הזאת , הזיהוי, הוא חלק ענק מההתמודדות, בעצם יש כאן קול שהוא בוגר יותר, גבוה יותר מההצפה עצמה והוא מתבונן על הסיטואציה מלמעלה. אתה לא שבוי של ההצפה.

וזה ממש ממש עניין של תרגול.

השאלה הבאה שתשאל את עצמך זה "למה אני זקוק"-

זה לא קסם, שבוע שעבר היה לי מקרה כזה ולא הצלחתי להתמודד, סבלתי כל האירוע, אבל לרוב אני מצליחה לאפס את עצמי

וזה לא אומר שאני חוזרת להיות הכי חברותית, זה אומר לקבל את זה שאני לא בשיא שלי, אולי קצת מוזרה ומכונסת, אבל אני סבבה עם זה

הלכתי מכל מיני סיבות, לא רק חרדה חברתית.

פסיכולוגיה קלינית, התמקדנו הרבה בחזרה לילדות.

שאני משתדל לגשת לזה ממקום שמח, ממקום של קבלה עצמית ואהבת מבנה הנפש הזה. ועדיין, אני שופט את עצמי לחומרה לפעמים כי אני רואה איך אנשים אחרים מתנהלים וההבדל הזה ביני לבינם מאוד נוכח אצלי

האם זה בר עבודה? יש אומרים שכן. כנראה שכן. אבל (!) זה לא קורה ברגע. זה למעשה שיקום של המוח כך שכמו כל שיקום זה דבר שלוקח זמן. אולי cbt או dbt או act או mbsr או mbct וכל המשפחה הזו. אני בדיוק בוחן את הדברים האלה.

מה בדבר (טיפ) לראות את עצמך חושב ומביט על האנשים, במקום לחשוב שאתה הוא המושא למבטים?

חברה אחת - היה לה פחד מצמית מכך שתצטרך ללכת לשירותים בדיוק ברגע הקריטי בחופה;

(כשהיתה מתרגשת הרגישה שהיא חייבת ללכת להתפנות). וראו זה פלא, שום דבר לא קרה, היא לא רצה,

הכל עבר בשלום.

במקום להזין את הפחד, תרפה, תקבל אותו, תשלים איתו. הוא כנראה יסתלק מאוכזב; לא קיבל שום מזון ותשומת לב...

הם לבטח יודעים.

בהצלחה!

באיזו שיטה הם עובדים, אבל פגישה אחת לפחות, שווה. להתחיל להרגיש היכן קצת החוט

שצריך למשוך (בעדינות), כדי להתיר את הפקעת.

מלבב - בירושלים, רח' חירם, ליד רח' ירמיהו. כרטיס קופ"ח.

הצפה בגדול זה דבר שמייצג כל מיני דברים וכשאנחנו לא מתורגלים קשה להבין מה באמת קורה.

הצפה יכולה לקרות בגלל שמשהו מרגש אותנו ואנחנו מתרגשים לקראתו.

הצפה יכולה לקרות כשאנחנו מפחדים ממנו.

הצפה יכולה לבוא כשיש לנו יותר מדי דברים לעבד ואז נהיה "תור" של רגשות לעיבוד, כמו למשל ארוע מרובה משתתפים שאנחנו נמצאים בו ויש לנו (כרגישים) יותר מדי דברים לשים לב אליהם עד שאנחנו נהיים מוצפים ונהיה לנו לא נעים.

הצפה יכולה להיות מזה שאנחנו מרגישים דפוקים וצריכים לשים "מסכה" ולוודא שהיא במקום שלה ושאף אחד לא רואה באמת את  האנחנו הנוראי שאנחנו מדמיינים שהוא (מתחבר גם לפותחת).

הצפה יכולה להיות בגלל משהו שבכלל לא במודע שלנו, אבל אנחנו מפחדים ממנו ולכן מציפים את עצמנו במשהו אחר לא קשור כדי שלא נתעסק בנושא שבאמת מפריע לנו.