התשובה היא להבין מה באמת תופס אותך.  אפשר לעשות את זה בפורקן של כתיבה (ולא בחפירה מחשבתית אין סופית!). הכתיבה מחייבת אותך לסדר את מה שקורה ואפשר להתייחס אליו.

יש עוד כלים שעושים "קיצור דרך" שבגדול הכוונה היא להבין מתי התחלתי להיות מוצף. כלומר, ממה אני מפחד. כתבתי לא מעט פה על הצפות ואפשר לחפש תגובות קודמות שלי בפורום בנושא הזה.

לעצם העובדה - תדעי שאת לא לבד. ואני עדיין שם לפעמים. הקטע שלמדתי לשים לב מתי אני בהצפה או מתי אני מרגיש כיווץ בבטן שאומר "עצור, משהו קורה לך". ואז אני יוצא להליכה או לכתיבה או למה שלא יהיה.

כדי להבין מה באמת מפעיל אותי. וזה בדרך כלל לא מה שאני חושב. לפעמים בארועים זה פשוט זה שיש הרבה אנרגיה של הרבה אנשים סביבי ואני פשוט מרגיש את הכל, ואז כשאני מוצף אני עושה שטויות. לתחקר (כמו שאת מתארת נפלא) את מה קרה לי ואיך הייתי פועל אחרת זה פשוט לא נכון לעשות. כי הבעיה היא המוצפות ולא תוצאת הלוואי שלה (דיבור שטויות).

אתמול זה קרה לי. היה לי דיון לא נעים עם אשתי שהיה בהתכתבות ווטסאפ.

הייתי אמור לדעתה להגיע יותר מוקדם מחוץ לבית בגלל בקשה שלה.

בשכל חשבתי שאני צודק בסיטואציה אבל כשהגעתי הביתה הגוף התכווץ פיזית מהתגובה הרגשית שלה והרגשתי לא נעים.

פעם הייתי אולי מתנצל או חושב מה "עשיתי לא בסדר" כמו שאת מתארת.

הפעם בחרתי משהו אחר.

שאלתי אם היא רוצה התייחסות, ענתה שלא. הרדמתי בינתיים את הקטנה ואחר כך ביררתי שוב. עדיין לא.

כשהבנתי שלא, יצאתי לבד להתאווררות-הליכה וממש סידרתי בקול את מה שאני מרגיש ואת מה שקרה בפועל (הם לא אותו דבר).  הגעתי לTRX (סוג של אימון) שיש פה בגינה ליד הבית ושרפתי שם את האנרגיה הפיזית. אחר כך הבנתי שאני פשוט מושפע פיזית מהאנרגיה שלה ושגם בצהריים (הייתי באיזו הלוויה) הושפעתי פיזית מהאנרגיה שהייתה שם. כלומר שזה לא קשור אליה בכלל. זה שלי. רק שלי.

עצם התודעה הזו (ועוד כמה קסמים) כבר שיפרה לי את התחושה הפיזית בגוף. יצאתי להליכה של עוד שעה ונתתי למחשבות לרוץ.  חזרתי הבייתה עייף פיזית ומדוייק עם מה שאני רוצה להשיג באותו ערב.

כשאני בלופ אני מתקשה לפעמים לעצור ולהסתכל על המצב מעיניים שקולות יותר.

למדתי עם השנים להגיע פחות למצבים של הצפה כזאת, לרוב דרך הימנעות ממפגשים או לצפות להצפה, ככה היא לא מפתיעה אותי

אבל כשזה מגיע כשאני לא מוכנה לזה אני פשוט טובעת ולא מצליחה לתת לקול השפוי יותר לנהל את הסיטואציה.

יש לי שתי התמודדויות

במפגש עצמו, שם אני 100% בתפקיד, להיות נכונה, להגיד את הדבר נכון, להיות נחמדה מספיק, מעניינת- שם לרוב אני נעזרת בכוס יין (אם יש) זה פיזית מרגיע את הגוף ואני פחות דרוכה. לאחרונה זה פחות עוזר.

ואז יש את האפטר פארטי של האירוע, ניתוח מסיבי של המצב, סיוט.

למזלי אני רואה שיפור גדול.

זה קורה לי רק באירועים מסוימים שחשוב לי להרשים בהם, לעומת פעם שזה היה קורה בכל מפגש חברתי / משפחתי.

היא להסתיר את החרדה החברתית הזאת תוך כדי האירוע, בעבר אני ממש זוכרת את עצמי צופה באנשים ומחקה את העמידה, התנועות, להיראות נינוחה, טבעית, שלא ישימו לב שאני בחרדה.

קנאה באנשים שזה פשוט בא להם בטבעי, והלקאה עצמית של "מה הבעיה שלך" - את העניין הזה די פתרתי בעזרת טיפול.

בקיצור, הרבה אנרגיות בכל מפגש

לא פלא שאחרי מפגשים אני פשוט מותשת.

את "הודעת השגיאה" שלך.

את פשוט שפכת על הפורום הסבר ברור של מה קורה ומה מפעיל אותך. אפשר לעבוד עם זה מכאן.

MASKING זה מושג שלקוח מהשפה של אוטיסטים בתפקוד גבוהה ואחרים שיודעים (בשכל) איך להתנהג "כמו כולם". אבל בגלל שזה לא טבעי להם הם חוזרים מותשים כמו שאת מתארת ומנסים (בשכל) להשתפר.

זה עובד ברמה מסויימת אבל בגדול זה שואב אנרגיה וגומר את המערכת ומייצר חרדה פיזית בגוף מטעויות.

בגדול צריך לעשות עבודה ממוקדת החרדה הזו ולאתר (בעדינות) את השורש שלה. זה לא דבר שאפשר לעשות על גבי הפורום אבל לגמרי אפשר לעשות את זה והחיים אחרי נראים הרבה יותר טובים. 

כן, אני יודע לעשות את זה.

אני אדם מרצה מאוד מאז שאני זוכרת את עצמי.

זה התחיל עם ההורים שלי ומשם את כל העולם.

המשוואה הילדית שלי היא

לאכזב אנשים = לא יאהבו אותי = נטישה וחרדה קיומית.

והיא מנהלת אותי הרבה פעמים גם היום.

יש הבדל עצום בין אני שלפני 10 שנים לעכשיו.

אבל עדיין לא פתרתי לשורש את המשוואה הזאת.

השאיפה שלי היא להצליח לאכזב אנשים, להיות לא מושלמת, ועדיין להרגיש בסדר עם זה ולא נטושה.

זה קורה לפעמים עם בעלי, כנראה היחידי בעולם.

ובשנים האחרונות הצלחתי לאכזב מעט אנשים (פשוט לא לרצות אותם) ועדיין להישאר, אני לא מרגישה אהובה מצידם וכל מפגש איתם עושה לי אי נוחות, אבל אני עדיין נשארת ולומדת להתמודד עם זה שמאוכזבים ממני. זה דבר ענק בשבילי.

ברור לי שלעבוד על להיות יותר ויותר מושלמת ונכונה רק מעמיק את הבעיה.

שני דברים שהכי עוזרים לי

אחד שקרה לי עם השנים- להבין שאני לא מעניינת אף אחד, בקטע טוב, אני שולית בסיפור חיים של אנשים אחרים.

והדבר השני - לשנן לעצמי שזה בסדר שיצאתי פחות חכמה, מצחיקה, שנונה, זה לא אומר שמאוכזבים ממני, לא אומר שלא אוהבים אותי

וגם אם כן, זה בסדר, לא כולם צריכים לאהוב אותי.

אם אצליח לשנן את שני הדברים האלה תוך כדי הצפה, אני חושבת שזה הכי יעזור לי.

בהצפה הבאה (שבטח תגיע עם החגים) אני אנסה לבדוק את זה

דופק גבוה, לחץ פיזי ואלה פיתרונות יותר שכליים.

עכשיו קל לי להגיד אבל מעניין איך זה יעבוד בפועל, לרוב קשה לי לתת במה לשכל כשזה קורה.

אני לא מדבר על השכל. השכל מגיע אחר כך.

אגב, איפה הלחץ שלך? בחזה או בבטן? צד ימין או שמאל?

אני מבינה עכשיו שרוב הטיפולים שלי התמקדו בהגיון, להבין בשכל מה גרם לזה.

זה הכרחי ועזר המון אבל לא באמת למדתי כלים איך להתמודד עם הקטע הרגשי כשהשכל נדחק.

אז זה יותר לחץ, ופחות חרדה/אשמה (שנמצאים יותר נמוך, בבטן).

שווה להקשיב לזה פעם ולנסות להבין מה מפעיל אותך כל כך חזק שם. רוב הסיכויים שזה טראומה מהילדות אבל לא חייב.

אתה מזהה מה הרגש?

זה נשמע מעניין

זה שהוא נותן פידבק נורא פשוט: עובד/לא עובד. אם הקוד שלי עובד אז "אוהבים אותי" (ואם יש שגיאות או תקלות אז זה חרדה וגיהנום עולם).

בחזרה אלייך. נשמע שאת עושה את הדבר הנכון. יש קיצורי דרך אבל בגדול זה הכיוון.

ללכת אל הקצה השני זה מעמיק את הבעיה.

יש לי פתרון אמיתי יותר.

תעמיקי את התודעה שאת רוצה להתנהל מתוך מה שאת רוצה, 'בא לך' -  מתוך הנפש פנימה בתהליך עקבי של חיבור לשם.

ובמקביל התנתקות עקבית מכל פעולה שהיא למען מישהו או משהו אחר. כל 'למען'.

הרצון הוא המצפן הנכון והמדוייק שלנו - זה הקול האלוהי שהוא חלק מאיתנו.

תשאפי לכך שזה יהיה הקו המנחה שלך בחיים וכך ממילא תצאי מהמשבת של המרצה...

בשנים האחרונות עברתי תהליך עם כל המושג של רצון ומדייקת מה אני באמת רוצה.

עד גיל 25 בערך אני לא חושבת שרציתי  משהו.

כשמרצים מגיל מאוד מאוד קטן, הרצון האישי מתבטל לגמרי בשביל רצון של אחרים.(אפילו לא נוצר)

זה עבודה

אבל עבודה מתגמלת ואפילו בתוך התהליך - רואים הרבה חסד

ואם את רוצה ליווי, מוזמנת באישי

אני אישה!!!!

יש לי מטפלת טובה ואני לא מתחברת לשילוב של טיפול עם אמונה, קשה לי עם זה.

אבל שמחה לקרוא את התגובות שלך

את לא עושה את זה למען מישהו אחר.

את מונעת מהמקום הפנימי שלך שאומר - בא לי לתת!

שוב - זה מקסים!!

למען מישהו אחר

אבל המישהו הזה זה הבת זוג או הילד?

אני מנסה להבין את הרעיון

יש את הרצון להיטיב עם אהובייך

ואם זה מתנגש עם משהו שאת לא רוצה - לא מתאים לך, זה לא שלך.

אז כן, את תמנעי מזה עם כמה שפחות פגיעה כמובן ואפשר לנהל את זה בצורה ראויה.

ברגע שאת עומדת על שלך בבהירות ונעם - הסביבה מעריכה את זה ומקבלת.

לא כל מה שהם רוצים ממך - את צריכה לתת להם

אני לא חושב שזה נכון

יש דברים שאין ברירה

אפילו מקרה כמו לקום בלילה לילד שבוכה

או לבשל לו אוכל

או ללכת לעבודה ולפרנס את המשפחה

והרצון שלי הוא לשכב בחוף

אבל אני לא יכול, יש לי מחויבות כלפי האישה והילד 

תשים לב - אתה אומר את זה ממקום עמוק בנפש שמזהה שאתה רוצה להיטיב עם הילדים שלך.

לא התכוונתי שאם אתה עייף ולא בא לך לקום - אז תמשיך לישון.

לא!

התכוונתי שכשמבקשים ממך משהו שקשור לכוחות הנפש שלך ולא מתאים לך.

למשל להשתתף בשמחה כשאתה יודע שזאת חוויה מעיקה בשבילך

או - לקבל אורחים לשבת ולא מתאים לך

ללכת לסרט עם הילד ואתה בכלל לא נהנה מזה (גם פה זה מבחן פנימי - לפעמים התועלת גם מבחינתך הפנימית, עולה על הנזק..)

הבנת את הרעיון?

כשאתה בוחן מה מתאים לך, זה בתיאום מלא עם המוסר הנשמתי שלך (!) יש לך ערכים, יש לך מידות והם חשובים שם.

איך אני מבדיל מאיפה מגיע הרצון

כרגע אני בעבודה וכל מה שבא לי זה ללכת לים

אבל עוד שעה אני מסיים ואלך הביתה לעזור לאשתי עם ההשכבות

אפילו שממש אין לי כוח

תשאל את עצמך בכנות - ותקבל את התשובה המדוייקת.

אם אתה בספק - אתה לא בכנות..

והצלחתי להבין באמת מה אני רוצה

אם אני רוצה דברים שאסור?

או שאין לי אפשרות לעשות אותם?

איך אפשר ללכת תמיד עם הרצון?

הוא יכול לנגוד את ההלכה, המוסר או וואטאבר

או שהכוונה היא לא ללכת איתו תמיד אלא רק להקשיב לו? נשמע יותר הגיוני

כן. אני מאמינה בלב שלם שעובד השם צריך להיות מחובר לנפש שלו - עד הסוף.

אם הוא בכנות מוחלטת, באמת ולא משקר לעצמו

אז גם אסור ומותר לא רלוונטי

אנחנו לומדים מה אסור ומותר ומה צריך ומה לא צריך - כדי לבנות את המוסר הנשמתי שלנו..

אבל 

כשאנחנו עובדים את השם אנחנו מתאימים את זה לדרגה של הנפש שלנו

עד כדי, כן, אני מאמינה שאם יהודי בכנות ומרגיש שלא בא לו מבפנים להניח תפילין - אז זה לא שלו.

אולי בהמשך זה יהיה שלו, אבל עכשיו זה לא שלו.

בניתי את האמונה הזאת גם בהשראה של מה שקורה לעם ישראל בשנתיים האחרונות.

יש אנשים עם נפש גבוהה וחיבור עמוק ומדהים לה' יתברך - אחד שומר שבת, השני מניח תפילין והשלישי נותן מעשרות

לדעתי - אנחנו בשלב שהמגזרים - הם פיקציה

אנחנו בתקופה של יציאה מגלות הנפש

הנפשות הן אלה שצריכות להתגלות עכשיו במלוא טהרתן

אני מאמין בתורה קודם כל

אחר כל מתוך התורה יש את העבודה עם הנפש שזה חשוב אבל במסגרת גבולות התורה וההלכה

הקב"ה נתן 613 מצוות לכל מי שהוא יהודי

ולא רק למי שמסוגל

ואם את אומרת שלא חייבים לשמיר את המצוות אם לא רוצים אז איפה הגבול?

אם מישהי מרגישה שלא עושה לה טוב לטבול במקווה זה גם בסדר שהיא לא תקיים את מצוות טהרה? איפה הגבולות שלך אם זה לא ההלכה?

מה שיכול להתיישב עם מה שמפריע לך זה

שאני מאמינה בלב שלם שאישה שמכוונת לעבודת ה' ובאמת שואלת את השאלה בכנות - כן רוצה.

לא יקרה, שהיא בגדר עובדת השם בכנות והיא לא תרצה.

תחשוב על זה

ואם כן - אז היא במקום אחר, כן, מה שקוראים היום "חילוני" וכן, היא כנראה לא במקום שהיא צריכה לעשות את זה

ככל שאני חושבת על זה אני יותר מאמינה בזה.

תדמיין שאין מגזרים בעם ישראל ולכל יהודי יש את המרחב שלו בעבודת השם מול השם יתברך.

לכל יהודי יש מבנה נפש משלו ולכן עבודת השם שלו תהיה שונה. 

בתוך עבודה של כנות, תמיד תהיה התקדמות - כל אחד בקצב שלו ובהתאמה מלאה למבנה הנפש שלו.

אבל אני חושב שאת טועה בגדול

זה לא עבודת ה'

זה עבודת עצמי

זה לקדש את עצמך

איפה עבודת ה' פה אם את מוכנה לעבור על דבריו אפילו באיסורי כרת?

מוכנה לעבור על דבריו אם זה מחובר למוסר הנשמתי שלי.

תירגע רגע, תנשום עמוק ותחבר את הדיבורים שלי למציאות

אתה חי באטמוספירה של אנשים שמכירים את הבורא ועבודתו מאז שנלדו

גם אני שם

המוסר הנשמתי שלי שואב משם ומשם מה שאני עושה בחיבור עם הנפש שלי

כן - יש דברים שאני חלשה בהם ויש כאלה שאני חזקה בהם

ויש תקופות - כן.   וה' איתי ואני איתו

זו תורת חיים

אני באמת מנסה להבין

אבל ביהדות יש הוראות ברורות

וזכיתי ללמוד הרבה מן הספרים

לא נתקלתי בסוג כזה של עבודת ה'

וזה מרגיש לי מזויף

ולא נכון לפי היהדות

אני לא מוכנה לעבור על דבריו אם זה מחובר למוסר הנשמתי שלי

ואח זה לא?

אני לא מוכן לעבור על דבריו נקודה.

כמובן יש יצר הרע וכו אבל זה השאיפה וזו ההסתכלות

כדי שתבין שאני לא סותרת את עצמי

היה משאיר אותנו עבדים במצרים.

אבל הוא לא רצה - הוא הוציא אותנו משם והביא אותנו אל הר סיני

כדי שנעבוד אותו כבני חורין!

אם אתה עושה בגלל שכתוב ולא מחובר לזה - אתה עבד, אתה לא בן חורין

לא. זה לא עבד ה', אם זה מה שרצית לענות...

קודם כל לעשות

ואז מתוך עשייה גם להתחבר

חלק מהעבודה זה להיות מחובר

אבל זה לא שכל עוד אני לא מחובר אני לא עושה

לא כדי שנעבוד אותו כבני חורין. ה' קנה אותנו לו לעם..! בזה שאנחנו עובדים אותו אנחנו בני חורין.

ומעבר לזה שהוא קנה אותנו, אנחנו עובדים אותו כי העולם הזה שלו. הוא המלך הגדול והנורא של העולם (חסד וגבורה). 

מה יותר הגיוני+ משתלם מלהקשיב למלך? זו זכות.

ה' שם אותנו פה בעולם, לא אנחנו שמנו את עצמנו. ומכיון שכך אנחנו צריכים להבין מה הרצון *שלו* ממנו. 

ויש עוד הרבה מה להרחיב למה ראוי שהמטרה שלנו תהיה להבין מה רצון ה' ולא להתבסס על תחושות עמוקות ככל שיהיו. ואין בזה סתירה לכך שצריך להיות מחוברים לתחושותינו, כי המטרה לנווט אותם לטוב. אבל זה לא תלוי בזה.

הבנתי מה שאת אומרת שעמ"י שבים בהדרגה... זה מציאות, לא אידאל. זה נקרא תשובה, וה' ארך אפיים. אבל זה נובע מתוך תהליך של קבלת עול מלכות שמיים, לא מתוך נתינת "אישור" למצוות.

ועכשיו מתאים לי ושלשום לא התאים לי

ופעם התאים לי והיום לא. קשה לי X ואני לא שם היום..

אני מחוברת לעצמי, לה' יתברך - וה' אוהב את הכנות הזאת יותר מכל עבדות!!

שמעתי משהו נפלא:

בית המקדש הראשון נחרב על עבודה זרה

העבודה הזרה היא, שסמכו על העבודה שבמקדש ולא השכינו את השכינה בתוך עצמם - לא חיברו את העבודה לאלוהות שבנפש.

לכן - חבר בית המקדש!!

ומה המקור שה' אוהב את זה יותר מכל עבדות?

איזה ספר ואיפה

תודה רבה

והם כולם רוצים לחזור בתשובה

הרי ברור שתגיד להם - לאט לאט, בקצב שלכם. נכון?

ואיך הם ידעו מה זה לאט לאט - הנפש לא משקרת.

הם יתחברו לעצמם (בעזרת ה' בקרוב) בכנות ויתקדמו כל אחד בתהליך שמתאים לנפש שלו.

אז באמת לאמיתה - כל יהודי הוא בעל תשובה כל החיים

ולכל יהודי יש את המקום המתאים לנפש שלו ולמורכבות שלה

ויותר מזה - זאת הדרך היחידה שלו להביא לעולם את האור הייחודי שלו

וזה מה שמשמח את ה' יתברך יותר מהכל

שאם לא כן - היינו נבראים באותו מבנה נפש ועושים את עבודתו כמו במפעל משובח

שאם כולנו נבראנו עם מבנה נפש שונה זה אוטומטית מעיד על מה שאת אומרת

אני כן חושב שיש לנו תורה, תורת חיים ובה כתוב בדיוק איך להתנהל

וזו הדרך ואין בלתה

לשנות תודעה זה לא דבר של מה בכך

אתה חי בתודעה של עבד ואני באה ומציעה עבודה של חרות/כנות...

עבד עושה מה שאומרים לו

ובחרות, בכנות - אתה מחובר לנפש של עצמך.

אתה לא חייב להתחבר

אני לא מעוניין לשנות תודעה

אני עבד ה' וגאה בכך

מקיים את מצוותיו ומחובר אליו

והחתימה שלך מדוייקת

עבד ה' הוא לבדו חופשי

זוהי החירות האמיתית

לעבוד אותו מתוך כניעה מוחלטת מביא הכי הרבה רוגע לנפש

גם מה שאני לא מבין אני עושה למענו כי הוא ציווה

סתם קישור למשהו שאני אוהבת, שמחבר אותי גם למקום המדויק הזה:

פשוט כי הוא לא כמוך.

את מגיעה עם הצעה הזויה של 'אני עובד את עצמי והרצון שלי ולא את הקב"ה'

כי בעצם מה שאת מסבירה פה זה שהנקודה הכי מרכזית שסביבה את עובדת - היא עצמך.

ואז את מנמיכה אותו בשניה ל'עבד', תודעת עבד, כי הוא מול הקב"ה ולא מול עצמו.

זה נטו אגו במילים גבוהות.

התנהלות מתוך מחשבה על עצמך ומה נעים לך,

במקום מה מוסרי, מה נכון, מה הקב"ה רוצה ממני.

לא מגניב ולא נכון.

חסה על כבודו של האנונימי מעלי.

הרבה יותר גבוה להיות עבד של מלך מלכי המלכים מלהיות עבד של עצמי. אין נמוך מיזה.

את מביאה מילים גבוהות ויפות.

אבל זה לא מוציא את זה מההגדרה של זה.

התרכזות עצמית מופרזת בעיני.

תחשבי על זה.

אז אתה מוזמן לפרטי

אני לא מתכתב עם נשים בפרטי

אבל מה הכוונה הציבור לא מקבל?

שבאמת יש פחות יש מקום לרוצה או לא.

פשוט צריך לעשות, במיוחד עם משפחה וילדים.

אבל חווית החיים הכוללת כן צריכה להיות בשאיפה של להיות במקום שאתה רוצה בו.

וכשזה קורה זה נותן גם כוח לעשות את החלקים המחייבים.

איפה יש גבול שאומר

אז מה אם אתה רוצה

קודם כל מותר לצעוק (כלפי פנים לפחות) שאני רוצה.

עכשיו צריך לראות איך משלבים את זה. אם אני רוצה בטן-גב בים, אז מפנים ערב קבוע שבו זה מה שאני עושה. או בוקר שאני בחופש מהעבודה.

אם אני רוצה לעשות איזה פרוייקט מגניב, אז אני אעבוד ביום שישי ואשב לפתח אותו ביום ראשון.

פעם בשבוע נגיד. לשעתיים.

לא משהי קבוע אבל כן

אבל זאת רק הייתה דוגמא לכך שלא תמיד עושים רק מה שרוצים

כי נגיד היום אני לא יכול ללכת לים למרות שאני מאוד רוצה כי אשתי צריכה עזרה ואני מחוייב לה

להבדיל ממי שעושה מתוך ריצוי ויש לו כאב בטן והוא זועק בפנים "לא באאא לי"...

מה שאתה מתאר עכשיו זה עשיה מתוך חיבור למה שנכון לך לעשות

נכון?

החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב

לא במיטבי בשעה כזו לעקוב אחרי התגובות במדוייק, אבל נראה לי שזה התחיל מריצוי, לא כך?

בגדול אני חושבת שמה שהיא מתכוונת לאמר זה לעבוד את השם ממקום אמיתי. גם כלפי הקב"ה, יכול (עלול?)

להיות ממקום מרצה. ממקום חרדתי. ממקום כפייתי. לא ממקום בריא, במילים אחרות. לא ממקום חופשי.

לא ממקום שנקי מסיבוכים, מהרגלים שהשתרשו בנו. לעבוד אותו ממקום אמיתי, נקי, באמת.

מה שהיא מתכוונת (אני חושבת) שזה לא שאנחנו לוקחים את השולחן ערוך ובאופן אוטומטי עושים הכל הכל

כפי שכתוב. אחרת, כולנו היינו מלאכי עליון מזמן...

זה לא שאני עושה מה שבא לי כי כך הרצון שלי עכשיו. אלא שאם למשל לקרוא עשרים פרקי  תהילים כל

יום, מייגע אותי, מעצבן אותי, מוציא ממנו אנרגיה ואחר כך אני צורח/ת על הילדים - אז למרות שתהילים

זה רוח הקודש, זה ברכה, זה סגולה....אני לא אעשה את זה. אולי אקרא רק חמישה, שלושה, שניים פרקים

או בכלל לא (לפחות תקופה מסויימת, כדי להרגע ולהתאזן).

זה כאילו יש ביניכם דו שיח של חרשים; היא מדברת על דבר אחד ואתה מבין דבר אחר.

אם למשל, מתיש אותך ומעצבן אותך לעזור עם השכבת הילדים, אולי אפשר לחשוב על אפשרות

אחרת לעזרה (אני אדיח כלים ואקפל את הכביסה ורק אבוא להגיד לילה טוב ונשיקה וקריאת שמע

על המיטה). 

זה גם לעבוד את השם ממקום אמיתי יותר מאשר ממקום של חישוק שפתיים, לא?

(נתתי דוגמא. רק דוגמא, לא מתכוונת אישית. זו הדוגמא שעלתה לי).

אם יש שיעור נפלא עכשיו ברדיו, עמוק, על פרשת השבוע, אבל כל כולי משתוקק עכשיו

להאזין למוסיקה שאני אוהבת....אז נכון שהשיעור חשוב ותורני ורוחני - איפה בכלל אפשר

להשוות בין מוסיקה לשיעור, ולא מדובר על מוסיקה יהודית דווקא, אז:

או שאני אוותר על המוסיקה ואאזין לשיעור, או להיפך.

מה ישמח אותי עכשיו יותר? האם אוכל לוותר על השיעור ולהקשיב למוסיקה שהנפש שלי

משתוקקת אליה עכשיו, בלי יסורי מצפון?

לא עשיתי עבירה, נכון?

אבל הייתי כנה עם ע צמי. זו גם עבודת השם. לא?

משהו כזה. קשה לי לנתח את זה עכשיו. אבל, משהו כזה. 

נדמה לי.

בעיקר צריך לבדוק איך את/ה מרגיש אחרי הנתינה.

תחושת ריקון, ניצול או שהצלחת לצבור 'נקודות טובות' אצל אותו אדם, - כל אלה סימנים של ריצוי.

תשאל את עצמך גם מה יקרה אם תסרב, יהיה לך צער שלא הצלחת לעזור? או צער שנכשלת ואכזבת.

כל חיי החמיאו לי שיש לי לב טוב ואני שמה לב לזולת - לרוב זה לא היה מטוב לב טהור אלא מקושי להגיד. לא.

ויש לי עוד שאלה

סליחה על הניצלוש

אם אני לא מצליח לסרב להצעות עזרה

אפילו שלא מעוניין בעזרה הזאת

זה בא גם ממקום של ריצוי?

תיארת אותי הרבה בכל הנושא של הריצוי אני טיפוס מאוד מרצה מגיל קטן

ורק לאחרונה התחלתי להבין את זה ולנסות לשנות את הדפוס הזה

אם אתה עושה את מה שמתאים לך, או בשביל ובגלל....

שover thinking שלי התרחב והתפתח ככל שנהייתי מודעת יותר לעצמי

גם הקצב נהיה מהיר יותר וגם הנושאים מרובים יותר

לא יודעת אם יש פיתרון כי זה גם מביא איתו הרבה יתרונות וברכות

אבל כן לנקות את הנפש כל כמה זמן

ולדבר עם מישהו חכם שקולט דברים מעבר למה שנאמר זה מקל שיש דמות שסופגת חלק מהניתוחים האלו

וגם לכתוב

ולנטרל/לשחרר את המחשבות הלא חיוביות במידה וקיימות

למרות שמה שאת מתארת זה מול סיטואציה חברתית זה טיפה שונה...

זה מלווה אותי תמיד ובמפגשים חברתיים זה מתגבר.

וכן למזלי יש לי עם מי לדבר❤️

לי בעיקר זה להשליך את הסיטואציה על הבורא

כל מה שנאמר על ידי, מעשה שעשיתי... היה צריך לצאת ממני הבחירה שלי היא איך להגיב את הדברים אבל לא התוכן והמהות, אני מבינה שזה שליחות שלי בעולם, ואין לי בחירה, כי אני מבינה שהקב'ה שלח אותי למישהו מסויים להגיד משהו בזמן ובמקום שהוא יעד לי אז כבר לכל המחשבות האלו שאחרי הסיטואציה כבר אין כ'כ משמעות. אבל כן אם הגבתי באופן מסויים שגרם לי כיווץ בבטן אני מבינה שמשהו בי צריך להתנקות/להתחדד ועל זה אני כן נותנת את הדעת מול הקב'ה בשיח ולא מול עצמי כי אין טעם להתבחבש יותר מידי.

קשה לי עם ההשלכה על אמונה, פחות מתחברת וזה לא מנחם אותי❤️

ואיפה שקשה שם העבודה שצריך לעשות כי זה מה שגורם לצאת מאזור הנוחות ולהתחיל לשנות

שנים שהייתי במצב שתיארת ודווקא הקושי ופחד לחוות את החוסר שליטה במציאות חסם אותי ותקע אותי.. ברגע שההבנה הזו התחדדה שוב ושוב המחשבות השתתקו והראייה של המציאות מתבהרת, משהו באדם עולה קומה ונרגע.

ומוסיפה שבמבט לאחור גם על זה אין שליטה כלומר כל שלב והזמן שלו, אדם עובר תהליך הבשלה וזה חלק שפעם לא ידעתי להתמודד איתו אבל גם כנראה שעצם החיפוש מה לעשות עם זה, זה חלק חובה בתהליך ההתבגרות

גם לשלילי, כמובן, אבל גם לחיובי. אם יש בעיה שלא בשליטה שלנו אז גם הפיתרון יכול לבוא.

הכוונה לחוסר שליטה חיובי

להבין שאנחנו בתפקיד שאותו בהחלט צריך לנהל בשליטה אבל אם יש סיטואציות שאנחנו נמצאים בהם לזכור מה שמעלינו ולא בשליטתנו לא שלנו

ואמת זה נורא קשה לחיות את זה אבל זה תירגול כמו שריר

כמו גם מצבים שתיכננו והם מתפקששים או שלא בחרנו להיות בהם ומצאנו את עצמנו

התירגול של החשיבת חיים הזו מאלצת אותנו למצוא פתרונות התמודדות יצירתיים וזה כבר מרגיש לנו שליטה טובה

היכולת לא להתפעם בעוצמות גבוהות מהחיים אלא ממש לקבל את כל מה שקורה לנו בפרופורציה באהבה ה' שכל מה שהוא עושה לטובה ומכוון באופן מדוייק

לד"ר יחיאל הררי יש שיעורים על עודף מחשבות בערוץ "הידברות". כדאי.

הכל מושגח ואין שלמות. אין! תמיד עשינו, עושים ונעשה טעויות. זה עדיין

לא אמור לצבוע את כל האישיות שלנו בשחור!

וגם, לנסות לברר מה באמת מפריע לך בסיטואציות כאלה ואיך להקל על עצמך.

בהצלחה!

את ענית יפה מאוד, עניינית ועם שכל ישר ולא היסטרי לכותבת שבעלה אמר על מישהי שהיא יפה..

אז את בהחלט יכולה לעבוד עלייך על הג'וק החברתי הזה...מבטיחה לך.

אז תדע שמותר להיות שם. שזה חולף. ושהכי חשוב כרגע זה פשוט להרגיש את מה שמרגישים עכשיו.

גם המפגשים יוצרים הרבה השוואה

וגם סיום ותחילת שנה זה ציון דרך למה וכמה עברנו והאם התקדמנו.

למזלי עם החלק הראשון של ההשוואות

אני מצליחה להתמודד ולהפריד.

וכשמפסיקים עם ההשוואות, אנחנו יותר סלחניים כלפי ההתקדמות של עצמנו.

לרוב האנשים זה בחסר

כולם גדלים? לא יודעת

רוב האנשים בינוניים ומטה

הם לא פונקציה להתקדמות

הפונקציה היחידה מבחינתי

זה מה שהייתי קודם

ומה אני מנסה לעשות/ להשיג/ לשנות

גם אם זה לוקח זמן/ לא מצליח

תנועת הניסיון היא האישו

המודעות הרצון והניסיון

זה כל מה שצריך

כדי לחפש את הדרך

ויום אחד למצוא אותה

וקובעת שרוב האנשים בינוניים ומטה?

התקדמות היא לא בהכרח חיצונית

היא לא נמדדת בכסף, לא בעבודה יותר טובה, לא בזוגיות , להפך, לפעמים היא נמדדת בגירושין, פיטורין.

לרוב היא פנימית בלבד ולא נראית לעין חיצונית.

כל הפסקה הראשונה שלך שעוסקת בניתוח האחר והסקת מסקנות מעין חיצונית שלך סותר את שאר מה שכתבת (שאיתו אני מסכימה)

עברתי תקופות שבעין חיצונית לא יראו לאף אחד כמו התקדמות או שינוי, כנראה להיפך, אבל בתוכי עשיתי שינוי מהותי.

אבל מסכימה עם החלק השני, אפשר לדמות את זה לנחל שחסום באבנים, המים תמיד יחפשו פתח קטן לעבור בו ולהמשיך לזרום.

זה מה שאנחנו צריכים לעשות, בכל תקיעות לחפש את הצעד הבא שיוביל אותנו לפתח ותנועה.

מהיכרות עם אנשים

מהתבוננות על אנשים

איך הם מדברים/ מתנהלים/ שפת הגוף שלהם/ תפיסות חיים שלהם

וגם מדדים חיצוניים כמו

כסף

כמות אנשים בדיכאון/ חרדות

קריירה

מדדי צריכה

מראים באופן די ישיר את המצב של האנשים

(וכן גירושים/ דברים אחרים יכולים להיות מדד לאושר והצלחה)

לא זהות לכולם.

כסף וקריירה זה לא מדד להצלחה בעיניי ולא שאיפה אוניברסלית.

אני מעדיפה לעבוד בעבודה שמשמחת אותי ומתאימה לכשרונות שלי ולאיכות חיים שלי גם אם ההכנסה נמוכה או אין קרירה שמשגשגת

.

לא סתם כתבת את זה, אנחנו דור שמקדש קריירה וכסף בעדיפות ראשונה, ומוכר לנו את זה כאושר (זה משתלם למישהו) אבל כמובן שזה לא בהכרח מדד לאושר.

אבל יש נקודות השקה בין הדברים

מי שמצליח בקריירה/ בכסף

חייב להיות עם כישורי חיים גבוהים

ויש מי שהוא עם כישורי חיים גבוהים ובוחר לא להשקיע אותם בקריירה / כסף

אבל זה יהיה ניכר בתחומים אחרים

ניכר לעין גם של מי שאינו מכיר אותו מקרוב

יש אנשים עם תכונות שונות. לחלקם יש יכולת-על בתחום המקצועי שלהם אבל לא בהכרח במקומות אחרים. אז הם יצליחו בעבודה (או שהם מכרו סטארטאפ ואז הם לא צריכים לעבוד). זה לא בהכרח מלמד על תכונות נפש אחרות שלהם.

לפעמים הצלחה כספית היא מאד ספציפית

התכוונתי על הצלחה בקריירה

כזו לאורך זמן

בתפקידים משמעותיים

אבל העניין זה לא רק הקריירה, זה איך אתה מנהל את הגוף והחיים שלך באופן כללי.

הקריירה היא רק עוד נקודת הצצה לאיך החיים מתנהלים

לא היו לי שאיפות אף פעם לקריירה/ כסף

זה משהו שעשיתי על הדרך

בגלל תכונות ורצונות אחרים

ולא בהכרח שהמניע שלהם הוא חיובי.

ברור שיש כאלה שאצלם זה כן,

אבל בעיניי זה לא מדד לאושר ובדור של היום עם המרדף הבלתי פוסק, זה יכול להדוף את האושר.

ההתפתחות האישית שלי המתבטאת בהורדת לחץ גם מבחינת קריירה וכסף, בפנאי לעצמי, בהמון פנאי לילדים ולמשפחה בהבנה שיותר מכל חיסכון כספי אני מעוניינת להעניק לי ולהם זמן איכות, בילויים, נסיעות רבות לטבע, חיים פשוטים ללא מרדף.

לאחרים זה יראה שאני בנסיגה.

צריכים קשת רחבה של כישורי חיים

זה לא אומר שאין חסרונות

אבל המכלול חייב להיות גבוה

אני מסתכלת בעיקר על תוצאות ולא על מניעים

כי עם מניע שלילי אפשר להגיע לתוצאות חיוביות

אבל עם תוצאה שלילית/ גרועה

אין עם מה לעבוד

על המניע ולא על התוצאות.

התוצאות לא מעניינות אותי,

השאיפה של כולם במילה פשוטה היא - אושר אמיתי.

אפשר להשיג אותו בהמון דרכים שנראות חיצוניות כמו קריירה, זוגיות, כסף, משפחה, ילדים.

אבל האמת היא שהפרמטר היחיד שהכרחי שיהיה בנו כדי שנגיע לאושר הוא יחסים בריאים עם עצמנו, חשיבה חיובית, שבירת דפוסי חשיבה הישרדותיים (שהם תמיד שליליים).

אנשים יכולים להגיע לפסגה עם דפוסי חשיבה הישרדותיים שגורמים להם להשיג עוד ועוד כסף, עוד מעמד, עוד כבוד, והאושר רק הולך ומתרחק מהם.

לכן הצלחה חיצונית בטח בכסף היא אף פעם לא מדד לאושר ולא לכמה האדם עבר התפתחות .

מניע שלילי יכול להביא לתוצאה חיובית רק כלפי חוץ

לא כלפי עצמך

זה הזכיר לי את הפודקאסט של טל בשן

הוא מלווה מנהלים בכירים

ומדבר על דפוסי ילדות וכמה הם מנהלים אותנו, יש כאלה שיתדרדרו לזנות ויש כאלה שיהיו המנהלים הכי טובים.

ברור שעדיף את האופציה השניה אבל גם הוא וגם הוא לא באמת שולטים ובוחרים משהו בחיים שלהם, הם מנוהלים מדפוס ילדי ועד שלא יצליחו להעלות מעל הדפוס הם לא בשליטה על החיים שלהם, לא מאושרים ולא בהתפתחות.

אגב אחד הסימנים שהוא נותן על התפתחות מתוך הישרדות זה - שאיפה לכסף ומעמד שלא נגמרים, אף פעם אין שובע, אתה תרגיש ביטחון רק כשתכבוש עוד פסגה, כשתרוויח עוד כסף, אבל בכל פעם אתה מרחיק את היעד יותר ויותר.

לפי מה שכתבת זה בעינייך נתפס כהתפתחות מטאורית, שגשוג כלכלי, שגשוג בקריירה, שאיפות בלתי נגמרות, אבל כל עוד זה מגיע ממקום של דפוס הישרדות שלילי אין לו רגע נחת.

תקשיבי לפודקאסט שלו "סליחה, זה לא מה שהזמנתי" ממש ממליצה.

אני לא נגד כסף וקריירה, מזמנת לי בשפע (;

ובהחלט יש אנשים מעוררי השראה שעשו עבודה פנימית נכונה כדי להגיע לשם

זה פשוט מדד מאוד חיצוני שלא בהכרח משקף משהו נכון פנימה.

בגדול עבודה פנימית זה הדבר הבסיסי. כשמבינים איך המערכת עובדת ומכבדים אותה, כל השאר נהיה הרבה יותר קל.

הסתכלתי ככה פעם

כי זה לכאורה באמת מאד חיצוני

ויש באמת הרבה אנשים במרדף תמידי אחר כסף וצריכה

אבל אז הכרתי הרבה אנשים בתפקידים בכירים

ונוכחתי לראות שכולם כולל כולם

אנשים עם יכולת אישית גבוהה

אני גם מכירה אנשים בתפקידים פשוטים עם יכולות גבוהות

אין סתירה

אבל רוב האנשים מסכימים לנצל את היכולות שלהם בכל מרחבי החיים ולא רק בינם לבין עצמם

רצונות טובים לא נותנים לבד תוצאות טובות

וגם להיפך

מניע זה חשוב

אבל אם הוא נשאר רק מניע

והתוצאה לא מגיעה

הוא הופך ללא רלוונטי

ספציפית בקריירה

האנשים שנמצאים בתפקידים בכירים

בהכרח יש להם מניעים נוספים מלבד הכסף

כי למי שיש כישורים גבוהים שעוזרים לו לממש קריירה

יש חלומות ורצונות גדולים יותר מכסף

התוצאה משפיעה על המניע

יותר מאשר הרצון של האדם

נניח בנאדם שרצה לעשות כסף כדי להיות עשיר

ואז למד לעשות קריירה

ולמד לפתח כישורי חיים

ועשה גם את הכסף של המניע

עכשיו יש לו כישורי חיים רחבים שעוזרים לו לחלום ולרצות דברים נוספים ולממש אותם

עכשיו המניעים שלו משתנים

לעומת מי שמתייחס רק למניעים

ולא מצליח להגיע לתוצאות

ממשיך לנתח את המניעים מתוך הרצונות שלו ולא מתוך תוצאות שהוא יכול להגיע אליהם

יכול להתקע בלופ בלי יכולת שינוי

או ההתמודדות הפנימית שלהם.

בסביבת עבודה אנחנו נחשפים לאחוז קטן מהאדם.

מה שהעיקר חשוב לזכור

שהפסגה שלנו לא חייבת להיות נוצצת בעיניים חיצוניות, כי אם זה מבחן הבדק שלנו- שם אנחנו הולכים לאיבוד.

יכול להיות שפסגה שלי נגיד היא מאפייה קטנה וחיים רגועים ומאושרים

ואני בפסגה הרבה יותר מקונדיטורית השנה שמככבת בפרייםטיים.

וזה לא כי השאיפות שלי נמוכות.

התפתחות לא חייבת להיות בפן הקרייריסטי או הכספי.

תלוי באיזה תפקיד עובדים

אני כן נחשפת למכלול של האדם

לא שאני יודעת על כל חייו אבל כן הצצה לאדם שהוא

אני לא מסתכלת רק על תוצאות חיצוניות

בעיקר על ההתנהלות האישית/ שפת הגוף/ טון דיבור/ תפיסות חיים/ עוד דברים בסגנון

אני בוחנת בעיקר את עצמי

כי אחרים זה מעניין אבל בגבול מסוים

למשל כמה קשר אני רוצה איתם

המדד שלי לעצמי הוא בעיקר פנימי

לפי רצונות/ חלומות/ תחושות

ולפי התקדמות השינויים שאני רוצה לעשות

אבל התייחסתי בתת שרשור הזה להסתכלות על אחרים

בהתייחסות למה שכתבת

אחד המדדים שלי לכמה אני מסתכלת פנימה, היא כמה פחות אני מסתכלת החוצה.

כשאני פנימה אני מגלה שהשאיפות שלי שונות ממה שמקובל להצלחה חיצונית.

שהיא הרבה יותר שקט ושלווה, התפתחות שקטה שאולי לא תעשה כותרות ולא תזכה במחיאות כפיים לעומת הצלחה והתפתחות שנתפסים כיום בחוץ.

שההשוואה היא אני עם עצמי

לגרסה הקודמת/ העתידית שלי

לחלומות שלי שאולי מנוגדים לחלוטין למה שמקובל

למרות שאני כן אוהבת להסתכל על אחרים

לא כדי להשוות

אלא כדי לראות דברים שמוצאים חן בעיניי

נקודה ספציפית שהם מצליחים בה

לראות אם גם אני יכולה ליישם

צריך לשים דגש על ההבדל בין השוואה להשראה.

הגדרה טובה

אני גם אוהבת להסתכל על המכלול של האדם שאני מקבלת ממנו את ההשראה

לראות גם את הפגמים ועדיין להתרשם ממה שיש להתרשם

לקחת השראה זה דבר אחר.

זה להסכים להיות קטנה במובן מסוים ליד מישהו

ולהיות מול זה בלמידה ולא בהתגוננות.

מתלמידיי יותר מכולם

אני פתוחה ללמידה מכל מקום ומכל תחושה

אגב התגוננת

אחד הדברים שהכי עזרו לי בחיים ללמידה ובכלל

זה להכיר בטעויות וללמוד מהן

להבין שזה המקור הטוב ביותר ללמידה

והמחיר של טעות שווה כשלומדים ממנה לפעם הבאה

במובן של לקבל וללמוד.

מסקנות מחכימות

שנה טובה!

שנת טובה ומבורכת

לי.

נכון

הייתי מכין רשימה של כל המקומות המורכבים ששמים אותי בקונפליקט בחגים. הרבה אנשים, רגישות, הצפה, סעודות ארוכות, ....

עם הרשימה הזו אפשר להתקדם הלאה. להבין מה אנחנו צריכים לעשות בכל נקודת זמן. וזה בסדר לא להצליח בהכל.

החגים הגדולים שנאספים כל המשפחה ביחד סביב השולחן, ואיפה אני התקדמתי השנה?

אין לך שום רשות לקטר. התקדמת יפה השנה.

זה סתם מחשבות ועדיין הן תופסות אותנו ולכן נכון שצריך להתייחס אליהן וגם לדעת שמה שקורה לך קורה לכולם.

התקדמות, דפקטים, גודל זה בראש שלנו של כולם. לא חסר מיליונרים בריאים וחסרי דאגות שמרגישים חרא וכלום ליד אנשים שהם חצי מהם בכל קנה מידה.

חשוב!

נשמע קשה ממש. אני מבין אותך ומסכים איתך לגמרי. אכפתיות כנה מעומק הלב יכולה להפיג או לפחות להקל במעט תחושת בדידות, אחת התחושות הקשות בטבע.

לא ביקשת, אז לא אכביד עליך ולא אגיב לגבי מה שכתבת על מה האיחול שנה טובה גורם לך, רק אגיד לך שנשמע שאתה אדם זהב.

אחי, שנה טובה ומתוקה. על אמת.

איפה זה תופס אותך? שאתה יכול לעזור ולהושיע?

מנסיוני,גם אם אני יודעת, זה לא עוזר לאדם שמולי אם לא הגיעה שעתו לדעת. ואני ממש מאמינה בזה. אני לא יכולה להקדים זמנו של אף אחד. גם אם נדמה לי שאם אכתוב ותהיה תועלת אפילו של הזדהות, לא אכתוב, אאכ ומדובר באדם מאוד קרוב (אישה עמובן) ואז אשלח חיבוק ואגיד שאני פה ותו לא. לפתוח דברים אישיים של אנשים ביזמתי - זה לא. בדגש על ביג לא.

באופן אישי קרה לי פעם שניסו לעשות לי את זה ומחוויה אישית שלי זנ גם לא היה מדויק בכלל וגם בתזמון גרוע וזה עצבן אותי מאוד. לא תמיד אנחנו רואים את המכלול גם אם נראה לנו ש"עלינו על האלגוריתם". לפעמים זה נורא רחוק מהמציאות אפילו.

וגם אם כן - יש אנשים שלא באמת רוצים לדעת וההדחקה שומרת עליהם מהתמודדות שהם לא מסוגלים להכיל

יש אנשים שלא רוצים שידברו איתם על זה

ויש אנשים שרק נדמה לנו שאנחנו יודעים מה עובר עליהם ומה ואיך

והכי - זה נתפס כמתנשא ליזום על זהשיחה כאילו אתה יודע הכל. וככה אנשים ממש לא מקבלים.. פשוט חסר תועלת

קרה לי גם עם חברה שהתייעצה איתי על משו. עבר זמן היא הלכה לטיפול וחזרה עם תובנות של בדיוק מה שאמרתי לה. רק שכשאני אמרתי - היא לא שילמה על זה😅 ויש לי פחות ילדים משלה והיא הייתה מדגישה את זה "אבל את לא מבינה כי יש לך רק 2 ילדים" (אז למה שאלת את דעתי🤷. לא יודעת כמה ילדים יש למטפלת) בקיצור מקווה שהבנת. לפעמים עדיף לשתוק וגם אם נראה לי שאני יודעת,מלבד הפורום שאני יותר מרשה לעצמי, אני לא מייעצת לאף אחד. רק מקשיבה. זה רוב מה שהאנשים רוצים ממילא ממי שהוא לא איש מקצוע ואם הם לא ביקשו אז בכללללל

בקיצור( אחרי חפירה ארוכה😅) לדעתי הדבר הכי טוב לעשות אם יש כח - לבקש מהשם שימצא להם מזור.

זה נכון מה שכתבת פה. גם אם כל העולם מסביב (או לפחות מי שפוקח עיניים) רואה, אם הוא "עיוור" לא יעזור שתסביר לו. הוא צריך לעכל את זה בזמן שלו.

אני חושב כמוך שנכון לא לכתוב. אבל בכל זאת, זה הציק לי לכן בחרתי לכתוב בפורום (ולא רק) ולא באישי לדמות הרלוונטית.

שלאנשים לא חסר ידע

בטח לא בעידן של היום

מה שמעכב אנשים זה

אמונות מגבילות/ קושי ביישום/ בהתמדה

אבל בעיקר אין טעם לומר אבחנות

כי הלמידה האמיתית של בנאדם מתרחשת מנסיון אישי מניסוי וטעייה מלמידה מהטעויות

ולא מתובנות/ עצות של אחרים

ולכן בחרתי לכתוב בפורום ולא לכתוב לדמות עצמה.

וגם סוג של לקרוא מחשבות

להבין מה הצד השני חושב

אפשר להבין אופי של בנ"א משיחות

מהתכתבות

אבל אם כבר יוצא, אז אם אני יותר נותן חשוב לי שיעריכו את זה ולא ישתמשו בי כטישו מובן מאליו.

ואם אני יותר מקבל, חשוב לי שזה שנותן יתן את זה בלב שלם, ולא יהיו לא ציפיות סמויות שאחזיר לו משהו שאין ביכולתי להחזיר, ושהכול יהיה על השולחן.

אחר כך הנטיות משתלטות עליו

כל אחד עם הנטיה שלו

הרוב מעדיפים לתת מלקבל

אני 50-50

כי נדמה שזה הפוך. כולם רוצים לקחת.

באיזו עמדה נמצאים

יש אנשים ש'שווה' לקחת מהם ויש ששווה לתת להם

זה נכון שבסוף אנשים לרוב (או אולי תמיד) רוצים להרוויח משהו

יש כאלה שבאמת מתאים להם להעניק מכל מיני סיבות. אבל זה נכון שרוב האנשים לא כאלה.

אחת הדרכים הכי קלות לקחת משהו

זה לתת משהו קודם

ואז אפשר לקחת בקלות

ככה שקודם כל צריך להבין אם הנתינה היא באמת נתינה או שמא לקיחה

וכנ"ל הפוך

אגב, לא רק בני אדם עושים את זה. גם המציאות עושה את זה.

זה מעגל טבעי

דינמיקה כזו

שמי שיודע יכול להשתמש בה

במקרה הטוב בטוב

במקרה הרע בניצול

לתת זה מספק (אם אתה לא מרגיש שזה מוחק אותך)

וגם צריכים 'רשות' כדי להירגע לפעמים. לנוח.

זה סטטוס חדש שלא היה בשאלה.

מתחבר יותר למהלכים פוליטיים ולניצול יותר מנתינה או קבלה בקשר אישי.

אם תסתכל על רוב התגובות כאן תראה שהרוב מעדיפים לתת.

הכל בקשר לסיפור בראש שלנו.

זה שהשתמשת במילה לקחת אומרת הרבה, התייחסת למי שמקבל באופן של לוקח שהוא אקטיבי.

אני בסיפור אחר בטח אם ברקע יש קשר.

מכיר את הברכה שהרבה אומרים שתהיה תמיד מהנותנים?

הכל מפחד שהם מספרים לעצמם כאילו יש איזה עסק שנחתם שתהיה או מזה או מזה ואם אתה נותן אז תזכה לא לקבל (לא להתחנן ולקבץ נדבות)

כמו שכתבתי הרוב מעדיפים לתת גם אם הסיבות שונות מאחד לשני.

כי יש אנשים שמקבלים (מנותן בשמחה) ויש אנשים שממש לוקחים. וזה סיפור אחר לגמרי.

הוא תמיד נורה אדומה

כי קשר תקין צריך להיות מאוזן

מבחינתי

לתת יותר

לא רלוונטי

אני לא פריירית

ולקבל יותר

גם לא רלוונטי

מי שנותן יותר

הוא או סמרטוט

או ירצה בעתיד תמורה

לא אוהבת להיות חייבת למישהו

די הרבה מקום לצד השני ולאיך שאת תופסת אותו ולאיך לדעתך הוא תופס אותך וזה נשמע כמעט חרדתי הצורך שלך בשוויון ואיזון.

אני משתדל להיות מול עצמי בקטע הזה, אם אני נותן אני מוחק ממני את המתנה ושיעשו איתה מה שיבוא להם, היא שייכת להם. לא רואה ניצול ולא ציפיה ולא פראייר במי שנותן או סמרטוט במי שמקבל.

לא בחתונה שאני לא בודק מי נתן כמה ולא סופר כמה אני נותן ביחס לאחרים ולא בשום קשר.

השיקול היחיד עם הצד השני זה אם אני יודע שהוא בעייתי אז זה כבר שיקול שונה אבל מצידי, לא קיים.

בטח לא בקשר זוגי, בטח לא מול משפחה או ילדים.

אין איזון בחיים ככה הם בנויים ולשם הם מובילים, את לא חייבת לאף אחד שנתן לך מתנה והוא לא אמור לחכות לתמורה זה דפוסי קשר בעייתיים.

נתינה וקבלה זה לא בחפצים וגשמיות זה בזמן, יחס ועוד המון דברים, לא צריך לחשב יחס, שזה מהות הנתינה והקבלה.

זה לא מתנה חד פעמית לחתונה

זו אינטראקציה לאורך זמן

עם משמעות ותועלת חברתית רגשית

אם אין לו תועלת

הוא לא רק מיותר

הוא כנראה גם מזיק

זה כמו פינג פונג

אם אני זורקת והכדור נופל כל הזמן/ אם זורקים עלי כדורים בקצב לא מתאים

זה לא כיף

זה כבר לא משחק

זה מטרד

מדידת קשר כטוב/ בעייתי

זה עניין של סטנדרטים

יש לי מספיק קשרים טובים ותורמים

אין לי עניין בקשרים שלא כאלה

עם ילדים זה אחרת

אני המבוגר האחראי

ללמד ולכוון אותם לשחק נכון

ואז שהם גדלים

להיות גאה במי שהם גדלו להיות

המתנה היא אולי חד פעמית אבל היא רק נקודה קטנה שמשקפת קשר ארוך ומשמעותי עם העליות והירידות שלו וכמובן עם התועלת שלו לגבייך.

שוב העלית את התועלת, פינג פונג והדו כיווניות הזו ששואבת אותך פנימה לאיזה שיח מאוים שתמיד בוחן את נקודת האיזון והפחד מלצאת פראייר (שזה מאוד ישראלי).

כולנו שם וזה לא תמיד רע רק תראי שלפעמים תועלת היא סתם חיוך או הרגשת הקלה או קשר חברי פשוט.

נתינה וקבלה זה לא פינג פונג גשמי או רגשי שמחובר למחשבון.

מחשבון שבודק כל הזמן את תועלת הקשר

את האיזון

את ההדדיות

האם יש תועלת או שזה מיותר ואז לחתוך את הקשר

להקליל

לא רק קלילות אלא לחיות יותר מול העצמי שלי ולא מול אחרים

להיות ביחד עם מישהו בסיטואציה כלשהי

ליצור דו שיח/ פעילות גומלין

כדי להיות לבד אני לא צריכה קשר

הבדיקה התמידית היא לא חרדה/ בדיקת שוויון

אלא קבלת פידבק

אולי החרדה היא לפחד לבדוק מה השני מגיב/ עושה

במקום להסתכל לו בעיניים ולהגיד מתאים/ לא מתאים לי

זה כל מהותו של הקשר

לא היחס לנתינה או קבלה או חישוב שלהם מאחורי הקלעים.

קשר זה דבר הרבה יותר רחב מפעילות גומלין מחושבת ומאוזנת.

למה להיות לבד?

קשרים טובים זה מהדברים הכי טובים שתוכלי לאחל לעצמך.

אין דואליות של קשר במתחים ומטענים פנימיים שנובעים ממתח של ציפיה לקבל אחרי נתינה או הפוך.

בתקשורת אמיתי יש גם שתיקות ואם משהו לא ברור מדברים עליו ולא מחשבים, מצפים או ממתינים שיקראו מחשבות כי כולם אמורים לחשוב כמוני.

זה נכון לא רק לקשר אלא בכלל בחיים. לא לחיות מול אחרים או לחשוב במקומם ומי שחושב במקומי על מה שאני חושב בדרך כלל יטעה ויאכל סרטים סתם.

הפוך מלהיות לבד, לתקשר באמת.

כבר נושאים נוספים

תקשורת תקינה/ לא תקינה

הכלה/ שיפוטיות

קשר מאוזן אינו ציפייה לקבל בדיוק מה שנותנים

אלא שבמכלול הוא היה כזה ששווה עלות תועלת

אגב כל הקשרים הלא מוצלחים שלי כללו

חוסר איזון

תקשורת לא תקינה

ושיפוטיות

והמוצלחים כוללים

איזון

תקשורת תקינה

והכלה

נראה לי זה פשוט הולך ביחד

מעדיף את זה על פני האי-נעימות של להרגיש מפונק

לרוב מעדיפה להיות בצד הנותן

לא שיש לי בעיה לקבל גם. אבל כאמור תלוי

וזה גמר עליי. מאז הבנתי שמבחינתי אין כזה דבר קשר לא הדדי, ושגם אם מרגיש לי יותר בנוח להיות הנותן, לאורך זמן זה פשוט לא עובד אצלי. חובה ההדדיות.

משהו שם מציף אותך. וזה בסדר.

נקודות שאת רוצה וחשוב לך לדבר עליהן כדי שלא תשכחי?

זה בפן הפרקטי

בפן הרגשי - מה יקרה אם לא אמרת או ניסחת משו בצורה x?

למה זה "רודף אותך" גם אחרי? כדאי לעשות בירור

כלומר לא מרוכזת, קשה לענות לילדים שכל שניה קוראים לי אני צריכה את החצי שעה רבע של שקט טוטאלי בד"כ זה לא מתאפשר וקשה לי להיות להכין אוכל לילדים, או להרדים אם זה שעות הערב

אני יודעת שאני צריכה שקט וזה לא מתאפשר לי בבית עם ילדים .

קורה כמעט אחרי כל פגישה או טלפון

לפעמים מצליח יותר להתאפס. לפעמים לא.

היה מצויין כי אז אני יכולה יותר "לפקח" על מה שאני אומרת - כותבת

וגם אי אפשר להפתיע אותי בשאלות שאני צריכה לענות בשלוף, יש לי את הזמן לחשוב קצת לפני ולנסח את התשובה בצורה ברורה נכונה וכנה.

אחד האסונות בעבודה מול בעלי מקצוע חרדים זה שאי אפשר לכתוב להם בווטסאפ וחייבים לדבר איתם. בדיוק מה שאת מתארת.

(אבל יש מעקפים לזה, אם עובדים ארוך טווח).

שאר העולם אני פשוט אומר שאני לא עונה לטלפון וזמין בכתב בשמחה. מתקשרים אליי. לפעמים האינסטינקט שלי עונה ואז אני אומר שאני עסוק ושיכתבו לי. וכשכותבים אני מגיב.

ויש לי ילדים

זה אפשרי אבל דורש התגייסות של בן הזוג וגם יכולת שלך להציף אחרי שהם ישנים הרבה פעמים. זמן הלבד הכי טוב שלי הוא בערב אחרי שהם ישנים אבל זה הרגל של שנים לפני כבר, שערב זה הזמן שלי לשקט

בכלל נשמע שיש לך קושי במעברים. מוכר לי ולכן אני ממליצה להתאים את הםעולות שאת עושה ומקשות עלייך לזמנים בבית

אני גם כותבת זה עוזר לי

נשמע יותר כמו חרדה

וגם פעם שמעתי פודקאסט מרגישה שזה מתאר אותי

יש סיכוי שיש מאפיינים לא חקרתי עד הסוף

אבל כן כל דבר קטן נוגע אליי ואם יש דברים שאצל אחרים זה עובר ליד או מתמוסס אחרי דקה שתיים אצלי זה נוגע בלב נשאר יותר במחשבות .

לשחזר את השיחה עושה לך טוב או רע? לדעתי הלא מקצועית אם זה עושה לך טוב זאת רגישות ואם זה עושה לך רע זאת חרדה, וזה גם לא ממש סותר

זאת אומרת אני מוצפת אחרי השיחה זה דבר אחד

בלי קשר עם אני אחשוב על זה או לא או ישחזר מה בדיוק היה.

בנוסף, כן אני משחזרת דברים שחוויתי ביום גם טובים מאוד, ולפעמים תוך כדי שאני חושבת מה אמרתי בטלפון נזכרת למשל שפיספסתי את העיקר או משהו שכן רציתי להדגיש

זה לא עושה לי רע

זה גם במובן מסויים משהו טוב אולי

ההצפה בכללי אחרי מפגש או שיחה חשובה

מקווה שהובנתי

בטח בתור אמא

אני לא הייתי עומד בזה אין סיכוי

תשימי לב אם זה קורה לך מול כל גורם סמכות או רק במקרים כאלה

חוץ מלהימנע מה הדרכים שלך להתמודד?

משתדלת למצוא פינה שקטה אם מתאפשר

קפה בד"כ עוזר

לשתף בד"כ כלשהי או חברה או סתם לפרוק על הדף

כמובן שלא תמיד יש את הזמן והאפשרות מנסה לבקש מהילדים 10 דקות של שקט ושלא יפנו אליי

זה בד"כ גורם להם הפוך -לפנות יותר 😏

שזה יגרום להם לפנות יותר זה לא באג זה פיצ'ר.

כתיבה ופריקה על הדף זה כלי נפלא, מנקה ומפנה את המוח פשוט לזרוק את כל התודעה פנימה בלי סדר. כל הכאוס שיש, על דף או במחשב, גם כאן יש איזה פורום שאפשר לפרוק בו ובכללי זה פתרון מועדף. בטח עם קפה ובתור הפסקה.

בכללי תקשורת כתובה יכולה לעזור לשיקול דעת, עם זמן לתגובה וחשיבה. אל תעני מיד ותגידי שנוח לך יותר בהודעות.

גם חברה זה עוזר אבל יותר לקטע של "השחזור" ומה יכולנו לומר, לא?

הביצועים אף פעם לא טובים תחת לחץ, אבל אין מה לשים על זה בכלל, הרוב אם לא הכל בראש שלך ולא צריך להיות עם מצפון על זה.

אני מנצח ויכוחים מ-99 במקלחת זה גם עוזר ובכלל לא עובר אף פעם. מה הייתי יכול לומר או מה היה אם

שתקשורת עם אנשים בטלפון, הודעות, ממש מציפים אותי.

דברים שאנשים עושים בלי לחשוב לוקח ממני המון משאבים.

לא יודעת אם זאת חרדה חברתית (שבודאות לי יש)

או איש רגיש מאוד (שזאת בכלל לא הגדרה קלינית מוכרת)

ההגדרה לא כל כל משנה.

את יכולה להמשיך להימנע אבל הימנעות מובילה לבדידות גדולה.

אני עובדת עכשיו על ויסות רגשי

גם כשדברים מציפים להוריד את ההצפה מ10/10 ל8/10 ולאט לאט יותר יותר.

לא מצפה מעצמי להיות "רגילה"

תלמדי ויסות.

התייעצתי קצת עם הצאט

יש גם שיטה טיפולית שלא ניסיתי אבל שמעתי עליה שנקראת DBT (לא CBT)

יש תרגילים פיזיים שעושים בגוף שמפחיתים את החרדה - נשימות כמובן אבל עוד עיסויים עצמיים למינהם.

תתמקדי בויסות ולא בלהיות רגילה.

זאת ה'מתנה' שקיבלת לטוב ולרע ויש דרכים להפחית אותה וליעל אותה.

אני סאקרית של פסיכולוגיה קלינית אבל במקרה כזה מודעות לא מספיקה וצריך הרגעה פיזית לגוף.

בעיקר כשזה שיחות (או הודעות מוקלטות שמעבירות את האנרגיה)

אתמול היתה לי שיחה בעניין הזה וכמה ויסות הוא משמעותי בעולם מציף... עדיין יש לי מה ללמוד, והזכרת לי את מה שמצאתי לפני כמה שנים...

לגבי dbt , לפני כמה שנים נתקלתי בחנות של גוגל באפליקציה שהיא מעין עזרה ראשונה וכלים יישומיים של השיטה הזו, היא נקראת dbt911 והיא גם תורגמה לעברית.

זה באמת משנה חיים

אני בתחילת הדרך עם זה

היום הרבה פחות.

זה המון חספוס גם

כן לדבר עם אנשים

ולהבין שמותר לך לטעות

להם מותר לטעות?

אז גם לך.

נראה לך שהם מחשבים כל מילה?

וזה לא סותר את הרגישות

אני חושבת שגם אם מתחספסים בזה

עדיין הרגישות היפה נשמרת

ובאה לידי ביטוי במקומות שהיא תורמת לך

למשל אם את אוהבת לצייר

אז את שמה לב לפרטים ובציור זה יתרון.

וכמה זה קשור אצלך למחזור החודשי?

שאז התחלתי לעבוד מהבית בעבודה חדשה ואני משוועת לקצת זמן נורמלי עם עצמי ולקצת פחות עבודה בבית. לא רגילה להכין צהריים כל יום. לא רגילה לאסוף ילדים (רק מפזרת בדרכ), לא רגילה להכל ביחד

בעלי בדרכ מפזר לבד, אבל עד אחרי החגים הם יוצאים בשעות שונות ואם הוא עובד בשעות המוקדמות יותר אצטרך להירתם

אה, וגם הייתה לי עזרה קבועה איתם אחהצ שכרגע לא זמינה לי מכל מיני סיבות

עבודה מהבית

זה לעבוד הרבה יותר קשה

כי אז עושים גם וגם

במקום לשבת במשרד בנחת ולפעמים כבטטה

וגם להתלבש לצאת לנסוע עם מוזיקה לפגוש אנשים

זה אנרגיה אחרת שיכולה לעשות וויב יותר טוב מלהישאר בבית

ובאופן כללי לעבוד להכין אוכל לאסוף ולפזר זה טו מאצ

זה באמת טו מאצ

כמו שאמרתי, בימים כתיקונם אני לא עושה את כל זה בדרכ

יש צהרונים לארוחת צהריים

אני רק מפזרת

ויש לי גם עזרה קבועה

כל ה"קביים" האלה נעלמו לאחרונה ונורא עמוס לי.. צפי החזרה לשגרה זה רק אחרי החגים

מנסה להוריד מעליי ובינתיים לא ככ הולך לי

דווקא בעניין היציאה לעבודה - כמה שהיה נחמד לצאת מהבית, זה לא עבד בשבילי ובלונג ראן לא היה לי טוב

גם עכשיו אני מתלבשת ומתארגנת כמובן

מה שחסר לי זה לא לצאת מהבית, זה זמן לעצמי ועזרה

לקחת יום חופש או יותר

או לצאת אחרי העבודה ומישהו אחר יהיה בבית

לקנות אוכל/ להזמין/ לאכול בחוץ

אם אין קביים תייצרי אותם

הם תמיד קיימים

עניין של תיעדוף

שבא לי. אני לא מעונינת בזה.

אוכל זה כן בעיה ולזה אני יכולה למצוא עזרה, פחות או יותר. מקווה שיקל עליי קצת

בטוח אקח יום חופש. צריכה לראות איך זה מסתדר

לשבת מול הים

שעה שעתיים

זה מנקה את השכל והנפש

לא צריך ללכת לקיצון השני של ימים שלמים בלי עשיה.

קחי יומיים כאלה של חופש מהעבודה.

אני קבוע הייתי לוקחת אחת לכמה זמן יום/יומיים חופש ולא עושה בהם כלום.

אף פעם לא הייתי חולה פיזית אבל הצפה נפשית היא לגמרי סיבה מוצדקת.

פיקים של עומס. וזה בדיוק הזמן הזה עכשיו..

😑

מה זה בעצם אומר

"התדר שלי גבוה"?

מדבר לדבר ממקום למקום

בלי זמן עיבוד ומנוחה

אני רגילה לקצב אחר

ושמתי לב פעם שהיה לי ממש "התמכרות חגים". לקח זמן שהבחנתי בדפוס אבל לפני תקופה של חגים או של חופש, הייתי ""ממציא"" כל מיני משימות עבודה כאלה שצורכות המון עבודה ושואבות אותי לימים שלמים של 16 שעות ביום על משהו שהוא מקדם בעולם אבל לא דחוף לעכשיו.

אולי אצלך יש מנגנון דומה שמפעיל אותך. זה שאת לא נותנת לו להשתלט עלייך כמו שאני נתתי לזה אז , זה משהו אחר.

אם זה היה תלוי בי הייתי עובדת 5 שעות ביום וביי

והבית והילדים זה דורש גם🤷 ואני שואפת לאיזון ולזמן לעצמי גם

הליכה, יוגה, כושר, משהו כזה.

תעשי ניסוי ותראי איך הגוף מרגיש.

כמה פעמים ביום. יזום

בניתי על הרשמה לחדכ אבל עם העומס הנוכחי אין לי איפה לנעוץ ביומן. אוף.

הגוף צריך פעילות פיזית. זה פשוט מה שהוא צריך.

יש הרבה חשיבות להסחות דעת, גם עבודה

אבל כבריחה זה יכול להיות בעייתי

כל אחת והאיזון שלה תמצאי את שלך מבחינת זמן ומבחינת הכלי שיועיל

זה מצויין.

אבל בזכות הפורום העליתי את זה על הכתב