התשובה היא להבין מה באמת תופס אותך.  אפשר לעשות את זה בפורקן של כתיבה (ולא בחפירה מחשבתית אין סופית!). הכתיבה מחייבת אותך לסדר את מה שקורה ואפשר להתייחס אליו.

יש עוד כלים שעושים "קיצור דרך" שבגדול הכוונה היא להבין מתי התחלתי להיות מוצף. כלומר, ממה אני מפחד. כתבתי לא מעט פה על הצפות ואפשר לחפש תגובות קודמות שלי בפורום בנושא הזה.

לעצם העובדה - תדעי שאת לא לבד. ואני עדיין שם לפעמים. הקטע שלמדתי לשים לב מתי אני בהצפה או מתי אני מרגיש כיווץ בבטן שאומר "עצור, משהו קורה לך". ואז אני יוצא להליכה או לכתיבה או למה שלא יהיה.

כדי להבין מה באמת מפעיל אותי. וזה בדרך כלל לא מה שאני חושב. לפעמים בארועים זה פשוט זה שיש הרבה אנרגיה של הרבה אנשים סביבי ואני פשוט מרגיש את הכל, ואז כשאני מוצף אני עושה שטויות. לתחקר (כמו שאת מתארת נפלא) את מה קרה לי ואיך הייתי פועל אחרת זה פשוט לא נכון לעשות. כי הבעיה היא המוצפות ולא תוצאת הלוואי שלה (דיבור שטויות).

אתמול זה קרה לי. היה לי דיון לא נעים עם אשתי שהיה בהתכתבות ווטסאפ.

הייתי אמור לדעתה להגיע יותר מוקדם מחוץ לבית בגלל בקשה שלה.

בשכל חשבתי שאני צודק בסיטואציה אבל כשהגעתי הביתה הגוף התכווץ פיזית מהתגובה הרגשית שלה והרגשתי לא נעים.

פעם הייתי אולי מתנצל או חושב מה "עשיתי לא בסדר" כמו שאת מתארת.

הפעם בחרתי משהו אחר.

שאלתי אם היא רוצה התייחסות, ענתה שלא. הרדמתי בינתיים את הקטנה ואחר כך ביררתי שוב. עדיין לא.

כשהבנתי שלא, יצאתי לבד להתאווררות-הליכה וממש סידרתי בקול את מה שאני מרגיש ואת מה שקרה בפועל (הם לא אותו דבר).  הגעתי לTRX (סוג של אימון) שיש פה בגינה ליד הבית ושרפתי שם את האנרגיה הפיזית. אחר כך הבנתי שאני פשוט מושפע פיזית מהאנרגיה שלה ושגם בצהריים (הייתי באיזו הלוויה) הושפעתי פיזית מהאנרגיה שהייתה שם. כלומר שזה לא קשור אליה בכלל. זה שלי. רק שלי.

עצם התודעה הזו (ועוד כמה קסמים) כבר שיפרה לי את התחושה הפיזית בגוף. יצאתי להליכה של עוד שעה ונתתי למחשבות לרוץ.  חזרתי הבייתה עייף פיזית ומדוייק עם מה שאני רוצה להשיג באותו ערב.

כשאני בלופ אני מתקשה לפעמים לעצור ולהסתכל על המצב מעיניים שקולות יותר.

למדתי עם השנים להגיע פחות למצבים של הצפה כזאת, לרוב דרך הימנעות ממפגשים או לצפות להצפה, ככה היא לא מפתיעה אותי

אבל כשזה מגיע כשאני לא מוכנה לזה אני פשוט טובעת ולא מצליחה לתת לקול השפוי יותר לנהל את הסיטואציה.

יש לי שתי התמודדויות

במפגש עצמו, שם אני 100% בתפקיד, להיות נכונה, להגיד את הדבר נכון, להיות נחמדה מספיק, מעניינת- שם לרוב אני נעזרת בכוס יין (אם יש) זה פיזית מרגיע את הגוף ואני פחות דרוכה. לאחרונה זה פחות עוזר.

ואז יש את האפטר פארטי של האירוע, ניתוח מסיבי של המצב, סיוט.

למזלי אני רואה שיפור גדול.

זה קורה לי רק באירועים מסוימים שחשוב לי להרשים בהם, לעומת פעם שזה היה קורה בכל מפגש חברתי / משפחתי.

היא להסתיר את החרדה החברתית הזאת תוך כדי האירוע, בעבר אני ממש זוכרת את עצמי צופה באנשים ומחקה את העמידה, התנועות, להיראות נינוחה, טבעית, שלא ישימו לב שאני בחרדה.

קנאה באנשים שזה פשוט בא להם בטבעי, והלקאה עצמית של "מה הבעיה שלך" - את העניין הזה די פתרתי בעזרת טיפול.

בקיצור, הרבה אנרגיות בכל מפגש

לא פלא שאחרי מפגשים אני פשוט מותשת.

את "הודעת השגיאה" שלך.

את פשוט שפכת על הפורום הסבר ברור של מה קורה ומה מפעיל אותך. אפשר לעבוד עם זה מכאן.

MASKING זה מושג שלקוח מהשפה של אוטיסטים בתפקוד גבוהה ואחרים שיודעים (בשכל) איך להתנהג "כמו כולם". אבל בגלל שזה לא טבעי להם הם חוזרים מותשים כמו שאת מתארת ומנסים (בשכל) להשתפר.

זה עובד ברמה מסויימת אבל בגדול זה שואב אנרגיה וגומר את המערכת ומייצר חרדה פיזית בגוף מטעויות.

בגדול צריך לעשות עבודה ממוקדת החרדה הזו ולאתר (בעדינות) את השורש שלה. זה לא דבר שאפשר לעשות על גבי הפורום אבל לגמרי אפשר לעשות את זה והחיים אחרי נראים הרבה יותר טובים. 

כן, אני יודע לעשות את זה.

אני אדם מרצה מאוד מאז שאני זוכרת את עצמי.

זה התחיל עם ההורים שלי ומשם את כל העולם.

המשוואה הילדית שלי היא

לאכזב אנשים = לא יאהבו אותי = נטישה וחרדה קיומית.

והיא מנהלת אותי הרבה פעמים גם היום.

יש הבדל עצום בין אני שלפני 10 שנים לעכשיו.

אבל עדיין לא פתרתי לשורש את המשוואה הזאת.

השאיפה שלי היא להצליח לאכזב אנשים, להיות לא מושלמת, ועדיין להרגיש בסדר עם זה ולא נטושה.

זה קורה לפעמים עם בעלי, כנראה היחידי בעולם.

ובשנים האחרונות הצלחתי לאכזב מעט אנשים (פשוט לא לרצות אותם) ועדיין להישאר, אני לא מרגישה אהובה מצידם וכל מפגש איתם עושה לי אי נוחות, אבל אני עדיין נשארת ולומדת להתמודד עם זה שמאוכזבים ממני. זה דבר ענק בשבילי.

ברור לי שלעבוד על להיות יותר ויותר מושלמת ונכונה רק מעמיק את הבעיה.

שני דברים שהכי עוזרים לי

אחד שקרה לי עם השנים- להבין שאני לא מעניינת אף אחד, בקטע טוב, אני שולית בסיפור חיים של אנשים אחרים.

והדבר השני - לשנן לעצמי שזה בסדר שיצאתי פחות חכמה, מצחיקה, שנונה, זה לא אומר שמאוכזבים ממני, לא אומר שלא אוהבים אותי

וגם אם כן, זה בסדר, לא כולם צריכים לאהוב אותי.

אם אצליח לשנן את שני הדברים האלה תוך כדי הצפה, אני חושבת שזה הכי יעזור לי.

בהצפה הבאה (שבטח תגיע עם החגים) אני אנסה לבדוק את זה

דופק גבוה, לחץ פיזי ואלה פיתרונות יותר שכליים.

עכשיו קל לי להגיד אבל מעניין איך זה יעבוד בפועל, לרוב קשה לי לתת במה לשכל כשזה קורה.

אני לא מדבר על השכל. השכל מגיע אחר כך.

אגב, איפה הלחץ שלך? בחזה או בבטן? צד ימין או שמאל?

אני מבינה עכשיו שרוב הטיפולים שלי התמקדו בהגיון, להבין בשכל מה גרם לזה.

זה הכרחי ועזר המון אבל לא באמת למדתי כלים איך להתמודד עם הקטע הרגשי כשהשכל נדחק.

אז זה יותר לחץ, ופחות חרדה/אשמה (שנמצאים יותר נמוך, בבטן).

שווה להקשיב לזה פעם ולנסות להבין מה מפעיל אותך כל כך חזק שם. רוב הסיכויים שזה טראומה מהילדות אבל לא חייב.

אתה מזהה מה הרגש?

זה נשמע מעניין

זה שהוא נותן פידבק נורא פשוט: עובד/לא עובד. אם הקוד שלי עובד אז "אוהבים אותי" (ואם יש שגיאות או תקלות אז זה חרדה וגיהנום עולם).

בחזרה אלייך. נשמע שאת עושה את הדבר הנכון. יש קיצורי דרך אבל בגדול זה הכיוון.

ללכת אל הקצה השני זה מעמיק את הבעיה.

יש לי פתרון אמיתי יותר.

תעמיקי את התודעה שאת רוצה להתנהל מתוך מה שאת רוצה, 'בא לך' -  מתוך הנפש פנימה בתהליך עקבי של חיבור לשם.

ובמקביל התנתקות עקבית מכל פעולה שהיא למען מישהו או משהו אחר. כל 'למען'.

הרצון הוא המצפן הנכון והמדוייק שלנו - זה הקול האלוהי שהוא חלק מאיתנו.

תשאפי לכך שזה יהיה הקו המנחה שלך בחיים וכך ממילא תצאי מהמשבת של המרצה...

בשנים האחרונות עברתי תהליך עם כל המושג של רצון ומדייקת מה אני באמת רוצה.

עד גיל 25 בערך אני לא חושבת שרציתי  משהו.

כשמרצים מגיל מאוד מאוד קטן, הרצון האישי מתבטל לגמרי בשביל רצון של אחרים.(אפילו לא נוצר)

זה עבודה

אבל עבודה מתגמלת ואפילו בתוך התהליך - רואים הרבה חסד

ואם את רוצה ליווי, מוזמנת באישי

אני אישה!!!!

יש לי מטפלת טובה ואני לא מתחברת לשילוב של טיפול עם אמונה, קשה לי עם זה.

אבל שמחה לקרוא את התגובות שלך

את לא עושה את זה למען מישהו אחר.

את מונעת מהמקום הפנימי שלך שאומר - בא לי לתת!

שוב - זה מקסים!!

למען מישהו אחר

אבל המישהו הזה זה הבת זוג או הילד?

אני מנסה להבין את הרעיון

יש את הרצון להיטיב עם אהובייך

ואם זה מתנגש עם משהו שאת לא רוצה - לא מתאים לך, זה לא שלך.

אז כן, את תמנעי מזה עם כמה שפחות פגיעה כמובן ואפשר לנהל את זה בצורה ראויה.

ברגע שאת עומדת על שלך בבהירות ונעם - הסביבה מעריכה את זה ומקבלת.

לא כל מה שהם רוצים ממך - את צריכה לתת להם

אני לא חושב שזה נכון

יש דברים שאין ברירה

אפילו מקרה כמו לקום בלילה לילד שבוכה

או לבשל לו אוכל

או ללכת לעבודה ולפרנס את המשפחה

והרצון שלי הוא לשכב בחוף

אבל אני לא יכול, יש לי מחויבות כלפי האישה והילד 

תשים לב - אתה אומר את זה ממקום עמוק בנפש שמזהה שאתה רוצה להיטיב עם הילדים שלך.

לא התכוונתי שאם אתה עייף ולא בא לך לקום - אז תמשיך לישון.

לא!

התכוונתי שכשמבקשים ממך משהו שקשור לכוחות הנפש שלך ולא מתאים לך.

למשל להשתתף בשמחה כשאתה יודע שזאת חוויה מעיקה בשבילך

או - לקבל אורחים לשבת ולא מתאים לך

ללכת לסרט עם הילד ואתה בכלל לא נהנה מזה (גם פה זה מבחן פנימי - לפעמים התועלת גם מבחינתך הפנימית, עולה על הנזק..)

הבנת את הרעיון?

כשאתה בוחן מה מתאים לך, זה בתיאום מלא עם המוסר הנשמתי שלך (!) יש לך ערכים, יש לך מידות והם חשובים שם.

איך אני מבדיל מאיפה מגיע הרצון

כרגע אני בעבודה וכל מה שבא לי זה ללכת לים

אבל עוד שעה אני מסיים ואלך הביתה לעזור לאשתי עם ההשכבות

אפילו שממש אין לי כוח

תשאל את עצמך בכנות - ותקבל את התשובה המדוייקת.

אם אתה בספק - אתה לא בכנות..

והצלחתי להבין באמת מה אני רוצה

אם אני רוצה דברים שאסור?

או שאין לי אפשרות לעשות אותם?

איך אפשר ללכת תמיד עם הרצון?

הוא יכול לנגוד את ההלכה, המוסר או וואטאבר

או שהכוונה היא לא ללכת איתו תמיד אלא רק להקשיב לו? נשמע יותר הגיוני

כן. אני מאמינה בלב שלם שעובד השם צריך להיות מחובר לנפש שלו - עד הסוף.

אם הוא בכנות מוחלטת, באמת ולא משקר לעצמו

אז גם אסור ומותר לא רלוונטי

אנחנו לומדים מה אסור ומותר ומה צריך ומה לא צריך - כדי לבנות את המוסר הנשמתי שלנו..

אבל 

כשאנחנו עובדים את השם אנחנו מתאימים את זה לדרגה של הנפש שלנו

עד כדי, כן, אני מאמינה שאם יהודי בכנות ומרגיש שלא בא לו מבפנים להניח תפילין - אז זה לא שלו.

אולי בהמשך זה יהיה שלו, אבל עכשיו זה לא שלו.

בניתי את האמונה הזאת גם בהשראה של מה שקורה לעם ישראל בשנתיים האחרונות.

יש אנשים עם נפש גבוהה וחיבור עמוק ומדהים לה' יתברך - אחד שומר שבת, השני מניח תפילין והשלישי נותן מעשרות

לדעתי - אנחנו בשלב שהמגזרים - הם פיקציה

אנחנו בתקופה של יציאה מגלות הנפש

הנפשות הן אלה שצריכות להתגלות עכשיו במלוא טהרתן

אני מאמין בתורה קודם כל

אחר כל מתוך התורה יש את העבודה עם הנפש שזה חשוב אבל במסגרת גבולות התורה וההלכה

הקב"ה נתן 613 מצוות לכל מי שהוא יהודי

ולא רק למי שמסוגל

ואם את אומרת שלא חייבים לשמיר את המצוות אם לא רוצים אז איפה הגבול?

אם מישהי מרגישה שלא עושה לה טוב לטבול במקווה זה גם בסדר שהיא לא תקיים את מצוות טהרה? איפה הגבולות שלך אם זה לא ההלכה?

מה שיכול להתיישב עם מה שמפריע לך זה

שאני מאמינה בלב שלם שאישה שמכוונת לעבודת ה' ובאמת שואלת את השאלה בכנות - כן רוצה.

לא יקרה, שהיא בגדר עובדת השם בכנות והיא לא תרצה.

תחשוב על זה

ואם כן - אז היא במקום אחר, כן, מה שקוראים היום "חילוני" וכן, היא כנראה לא במקום שהיא צריכה לעשות את זה

ככל שאני חושבת על זה אני יותר מאמינה בזה.

תדמיין שאין מגזרים בעם ישראל ולכל יהודי יש את המרחב שלו בעבודת השם מול השם יתברך.

לכל יהודי יש מבנה נפש משלו ולכן עבודת השם שלו תהיה שונה. 

בתוך עבודה של כנות, תמיד תהיה התקדמות - כל אחד בקצב שלו ובהתאמה מלאה למבנה הנפש שלו.

אבל אני חושב שאת טועה בגדול

זה לא עבודת ה'

זה עבודת עצמי

זה לקדש את עצמך

איפה עבודת ה' פה אם את מוכנה לעבור על דבריו אפילו באיסורי כרת?

מוכנה לעבור על דבריו אם זה מחובר למוסר הנשמתי שלי.

תירגע רגע, תנשום עמוק ותחבר את הדיבורים שלי למציאות

אתה חי באטמוספירה של אנשים שמכירים את הבורא ועבודתו מאז שנלדו

גם אני שם

המוסר הנשמתי שלי שואב משם ומשם מה שאני עושה בחיבור עם הנפש שלי

כן - יש דברים שאני חלשה בהם ויש כאלה שאני חזקה בהם

ויש תקופות - כן.   וה' איתי ואני איתו

זו תורת חיים

אני באמת מנסה להבין

אבל ביהדות יש הוראות ברורות

וזכיתי ללמוד הרבה מן הספרים

לא נתקלתי בסוג כזה של עבודת ה'

וזה מרגיש לי מזויף

ולא נכון לפי היהדות

אני לא מוכנה לעבור על דבריו אם זה מחובר למוסר הנשמתי שלי

ואח זה לא?

אני לא מוכן לעבור על דבריו נקודה.

כמובן יש יצר הרע וכו אבל זה השאיפה וזו ההסתכלות

כדי שתבין שאני לא סותרת את עצמי

היה משאיר אותנו עבדים במצרים.

אבל הוא לא רצה - הוא הוציא אותנו משם והביא אותנו אל הר סיני

כדי שנעבוד אותו כבני חורין!

אם אתה עושה בגלל שכתוב ולא מחובר לזה - אתה עבד, אתה לא בן חורין

לא. זה לא עבד ה', אם זה מה שרצית לענות...

קודם כל לעשות

ואז מתוך עשייה גם להתחבר

חלק מהעבודה זה להיות מחובר

אבל זה לא שכל עוד אני לא מחובר אני לא עושה

לא כדי שנעבוד אותו כבני חורין. ה' קנה אותנו לו לעם..! בזה שאנחנו עובדים אותו אנחנו בני חורין.

ומעבר לזה שהוא קנה אותנו, אנחנו עובדים אותו כי העולם הזה שלו. הוא המלך הגדול והנורא של העולם (חסד וגבורה). 

מה יותר הגיוני+ משתלם מלהקשיב למלך? זו זכות.

ה' שם אותנו פה בעולם, לא אנחנו שמנו את עצמנו. ומכיון שכך אנחנו צריכים להבין מה הרצון *שלו* ממנו. 

ויש עוד הרבה מה להרחיב למה ראוי שהמטרה שלנו תהיה להבין מה רצון ה' ולא להתבסס על תחושות עמוקות ככל שיהיו. ואין בזה סתירה לכך שצריך להיות מחוברים לתחושותינו, כי המטרה לנווט אותם לטוב. אבל זה לא תלוי בזה.

הבנתי מה שאת אומרת שעמ"י שבים בהדרגה... זה מציאות, לא אידאל. זה נקרא תשובה, וה' ארך אפיים. אבל זה נובע מתוך תהליך של קבלת עול מלכות שמיים, לא מתוך נתינת "אישור" למצוות.

ועכשיו מתאים לי ושלשום לא התאים לי

ופעם התאים לי והיום לא. קשה לי X ואני לא שם היום..

אני מחוברת לעצמי, לה' יתברך - וה' אוהב את הכנות הזאת יותר מכל עבדות!!

שמעתי משהו נפלא:

בית המקדש הראשון נחרב על עבודה זרה

העבודה הזרה היא, שסמכו על העבודה שבמקדש ולא השכינו את השכינה בתוך עצמם - לא חיברו את העבודה לאלוהות שבנפש.

לכן - חבר בית המקדש!!

ומה המקור שה' אוהב את זה יותר מכל עבדות?

איזה ספר ואיפה

תודה רבה

והם כולם רוצים לחזור בתשובה

הרי ברור שתגיד להם - לאט לאט, בקצב שלכם. נכון?

ואיך הם ידעו מה זה לאט לאט - הנפש לא משקרת.

הם יתחברו לעצמם (בעזרת ה' בקרוב) בכנות ויתקדמו כל אחד בתהליך שמתאים לנפש שלו.

אז באמת לאמיתה - כל יהודי הוא בעל תשובה כל החיים

ולכל יהודי יש את המקום המתאים לנפש שלו ולמורכבות שלה

ויותר מזה - זאת הדרך היחידה שלו להביא לעולם את האור הייחודי שלו

וזה מה שמשמח את ה' יתברך יותר מהכל

שאם לא כן - היינו נבראים באותו מבנה נפש ועושים את עבודתו כמו במפעל משובח

שאם כולנו נבראנו עם מבנה נפש שונה זה אוטומטית מעיד על מה שאת אומרת

אני כן חושב שיש לנו תורה, תורת חיים ובה כתוב בדיוק איך להתנהל

וזו הדרך ואין בלתה

לשנות תודעה זה לא דבר של מה בכך

אתה חי בתודעה של עבד ואני באה ומציעה עבודה של חרות/כנות...

עבד עושה מה שאומרים לו

ובחרות, בכנות - אתה מחובר לנפש של עצמך.

אתה לא חייב להתחבר

אני לא מעוניין לשנות תודעה

אני עבד ה' וגאה בכך

מקיים את מצוותיו ומחובר אליו

והחתימה שלך מדוייקת

עבד ה' הוא לבדו חופשי

זוהי החירות האמיתית

לעבוד אותו מתוך כניעה מוחלטת מביא הכי הרבה רוגע לנפש

גם מה שאני לא מבין אני עושה למענו כי הוא ציווה

סתם קישור למשהו שאני אוהבת, שמחבר אותי גם למקום המדויק הזה:

פשוט כי הוא לא כמוך.

את מגיעה עם הצעה הזויה של 'אני עובד את עצמי והרצון שלי ולא את הקב"ה'

כי בעצם מה שאת מסבירה פה זה שהנקודה הכי מרכזית שסביבה את עובדת - היא עצמך.

ואז את מנמיכה אותו בשניה ל'עבד', תודעת עבד, כי הוא מול הקב"ה ולא מול עצמו.

זה נטו אגו במילים גבוהות.

התנהלות מתוך מחשבה על עצמך ומה נעים לך,

במקום מה מוסרי, מה נכון, מה הקב"ה רוצה ממני.

לא מגניב ולא נכון.

חסה על כבודו של האנונימי מעלי.

הרבה יותר גבוה להיות עבד של מלך מלכי המלכים מלהיות עבד של עצמי. אין נמוך מיזה.

את מביאה מילים גבוהות ויפות.

אבל זה לא מוציא את זה מההגדרה של זה.

התרכזות עצמית מופרזת בעיני.

תחשבי על זה.

אז אתה מוזמן לפרטי

אני לא מתכתב עם נשים בפרטי

אבל מה הכוונה הציבור לא מקבל?

שבאמת יש פחות יש מקום לרוצה או לא.

פשוט צריך לעשות, במיוחד עם משפחה וילדים.

אבל חווית החיים הכוללת כן צריכה להיות בשאיפה של להיות במקום שאתה רוצה בו.

וכשזה קורה זה נותן גם כוח לעשות את החלקים המחייבים.

איפה יש גבול שאומר

אז מה אם אתה רוצה

קודם כל מותר לצעוק (כלפי פנים לפחות) שאני רוצה.

עכשיו צריך לראות איך משלבים את זה. אם אני רוצה בטן-גב בים, אז מפנים ערב קבוע שבו זה מה שאני עושה. או בוקר שאני בחופש מהעבודה.

אם אני רוצה לעשות איזה פרוייקט מגניב, אז אני אעבוד ביום שישי ואשב לפתח אותו ביום ראשון.

פעם בשבוע נגיד. לשעתיים.

לא משהי קבוע אבל כן

אבל זאת רק הייתה דוגמא לכך שלא תמיד עושים רק מה שרוצים

כי נגיד היום אני לא יכול ללכת לים למרות שאני מאוד רוצה כי אשתי צריכה עזרה ואני מחוייב לה

להבדיל ממי שעושה מתוך ריצוי ויש לו כאב בטן והוא זועק בפנים "לא באאא לי"...

מה שאתה מתאר עכשיו זה עשיה מתוך חיבור למה שנכון לך לעשות

נכון?

החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב

לא במיטבי בשעה כזו לעקוב אחרי התגובות במדוייק, אבל נראה לי שזה התחיל מריצוי, לא כך?

בגדול אני חושבת שמה שהיא מתכוונת לאמר זה לעבוד את השם ממקום אמיתי. גם כלפי הקב"ה, יכול (עלול?)

להיות ממקום מרצה. ממקום חרדתי. ממקום כפייתי. לא ממקום בריא, במילים אחרות. לא ממקום חופשי.

לא ממקום שנקי מסיבוכים, מהרגלים שהשתרשו בנו. לעבוד אותו ממקום אמיתי, נקי, באמת.

מה שהיא מתכוונת (אני חושבת) שזה לא שאנחנו לוקחים את השולחן ערוך ובאופן אוטומטי עושים הכל הכל

כפי שכתוב. אחרת, כולנו היינו מלאכי עליון מזמן...

זה לא שאני עושה מה שבא לי כי כך הרצון שלי עכשיו. אלא שאם למשל לקרוא עשרים פרקי  תהילים כל

יום, מייגע אותי, מעצבן אותי, מוציא ממנו אנרגיה ואחר כך אני צורח/ת על הילדים - אז למרות שתהילים

זה רוח הקודש, זה ברכה, זה סגולה....אני לא אעשה את זה. אולי אקרא רק חמישה, שלושה, שניים פרקים

או בכלל לא (לפחות תקופה מסויימת, כדי להרגע ולהתאזן).

זה כאילו יש ביניכם דו שיח של חרשים; היא מדברת על דבר אחד ואתה מבין דבר אחר.

אם למשל, מתיש אותך ומעצבן אותך לעזור עם השכבת הילדים, אולי אפשר לחשוב על אפשרות

אחרת לעזרה (אני אדיח כלים ואקפל את הכביסה ורק אבוא להגיד לילה טוב ונשיקה וקריאת שמע

על המיטה). 

זה גם לעבוד את השם ממקום אמיתי יותר מאשר ממקום של חישוק שפתיים, לא?

(נתתי דוגמא. רק דוגמא, לא מתכוונת אישית. זו הדוגמא שעלתה לי).

אם יש שיעור נפלא עכשיו ברדיו, עמוק, על פרשת השבוע, אבל כל כולי משתוקק עכשיו

להאזין למוסיקה שאני אוהבת....אז נכון שהשיעור חשוב ותורני ורוחני - איפה בכלל אפשר

להשוות בין מוסיקה לשיעור, ולא מדובר על מוסיקה יהודית דווקא, אז:

או שאני אוותר על המוסיקה ואאזין לשיעור, או להיפך.

מה ישמח אותי עכשיו יותר? האם אוכל לוותר על השיעור ולהקשיב למוסיקה שהנפש שלי

משתוקקת אליה עכשיו, בלי יסורי מצפון?

לא עשיתי עבירה, נכון?

אבל הייתי כנה עם ע צמי. זו גם עבודת השם. לא?

משהו כזה. קשה לי לנתח את זה עכשיו. אבל, משהו כזה. 

נדמה לי.

בעיקר צריך לבדוק איך את/ה מרגיש אחרי הנתינה.

תחושת ריקון, ניצול או שהצלחת לצבור 'נקודות טובות' אצל אותו אדם, - כל אלה סימנים של ריצוי.

תשאל את עצמך גם מה יקרה אם תסרב, יהיה לך צער שלא הצלחת לעזור? או צער שנכשלת ואכזבת.

כל חיי החמיאו לי שיש לי לב טוב ואני שמה לב לזולת - לרוב זה לא היה מטוב לב טהור אלא מקושי להגיד. לא.

ויש לי עוד שאלה

סליחה על הניצלוש

אם אני לא מצליח לסרב להצעות עזרה

אפילו שלא מעוניין בעזרה הזאת

זה בא גם ממקום של ריצוי?

תיארת אותי הרבה בכל הנושא של הריצוי אני טיפוס מאוד מרצה מגיל קטן

ורק לאחרונה התחלתי להבין את זה ולנסות לשנות את הדפוס הזה

אם אתה עושה את מה שמתאים לך, או בשביל ובגלל....

שover thinking שלי התרחב והתפתח ככל שנהייתי מודעת יותר לעצמי

גם הקצב נהיה מהיר יותר וגם הנושאים מרובים יותר

לא יודעת אם יש פיתרון כי זה גם מביא איתו הרבה יתרונות וברכות

אבל כן לנקות את הנפש כל כמה זמן

ולדבר עם מישהו חכם שקולט דברים מעבר למה שנאמר זה מקל שיש דמות שסופגת חלק מהניתוחים האלו

וגם לכתוב

ולנטרל/לשחרר את המחשבות הלא חיוביות במידה וקיימות

למרות שמה שאת מתארת זה מול סיטואציה חברתית זה טיפה שונה...

זה מלווה אותי תמיד ובמפגשים חברתיים זה מתגבר.

וכן למזלי יש לי עם מי לדבר❤️

לי בעיקר זה להשליך את הסיטואציה על הבורא

כל מה שנאמר על ידי, מעשה שעשיתי... היה צריך לצאת ממני הבחירה שלי היא איך להגיב את הדברים אבל לא התוכן והמהות, אני מבינה שזה שליחות שלי בעולם, ואין לי בחירה, כי אני מבינה שהקב'ה שלח אותי למישהו מסויים להגיד משהו בזמן ובמקום שהוא יעד לי אז כבר לכל המחשבות האלו שאחרי הסיטואציה כבר אין כ'כ משמעות. אבל כן אם הגבתי באופן מסויים שגרם לי כיווץ בבטן אני מבינה שמשהו בי צריך להתנקות/להתחדד ועל זה אני כן נותנת את הדעת מול הקב'ה בשיח ולא מול עצמי כי אין טעם להתבחבש יותר מידי.

קשה לי עם ההשלכה על אמונה, פחות מתחברת וזה לא מנחם אותי❤️

ואיפה שקשה שם העבודה שצריך לעשות כי זה מה שגורם לצאת מאזור הנוחות ולהתחיל לשנות

שנים שהייתי במצב שתיארת ודווקא הקושי ופחד לחוות את החוסר שליטה במציאות חסם אותי ותקע אותי.. ברגע שההבנה הזו התחדדה שוב ושוב המחשבות השתתקו והראייה של המציאות מתבהרת, משהו באדם עולה קומה ונרגע.

ומוסיפה שבמבט לאחור גם על זה אין שליטה כלומר כל שלב והזמן שלו, אדם עובר תהליך הבשלה וזה חלק שפעם לא ידעתי להתמודד איתו אבל גם כנראה שעצם החיפוש מה לעשות עם זה, זה חלק חובה בתהליך ההתבגרות

גם לשלילי, כמובן, אבל גם לחיובי. אם יש בעיה שלא בשליטה שלנו אז גם הפיתרון יכול לבוא.

הכוונה לחוסר שליטה חיובי

להבין שאנחנו בתפקיד שאותו בהחלט צריך לנהל בשליטה אבל אם יש סיטואציות שאנחנו נמצאים בהם לזכור מה שמעלינו ולא בשליטתנו לא שלנו

ואמת זה נורא קשה לחיות את זה אבל זה תירגול כמו שריר

כמו גם מצבים שתיכננו והם מתפקששים או שלא בחרנו להיות בהם ומצאנו את עצמנו

התירגול של החשיבת חיים הזו מאלצת אותנו למצוא פתרונות התמודדות יצירתיים וזה כבר מרגיש לנו שליטה טובה

היכולת לא להתפעם בעוצמות גבוהות מהחיים אלא ממש לקבל את כל מה שקורה לנו בפרופורציה באהבה ה' שכל מה שהוא עושה לטובה ומכוון באופן מדוייק

לד"ר יחיאל הררי יש שיעורים על עודף מחשבות בערוץ "הידברות". כדאי.

הכל מושגח ואין שלמות. אין! תמיד עשינו, עושים ונעשה טעויות. זה עדיין

לא אמור לצבוע את כל האישיות שלנו בשחור!

וגם, לנסות לברר מה באמת מפריע לך בסיטואציות כאלה ואיך להקל על עצמך.

בהצלחה!

את ענית יפה מאוד, עניינית ועם שכל ישר ולא היסטרי לכותבת שבעלה אמר על מישהי שהיא יפה..

אז את בהחלט יכולה לעבוד עלייך על הג'וק החברתי הזה...מבטיחה לך.

אני חושב שדתי תמיד יבין יותר את הסיטואציות שאיתן אתה מתמודד. מצד דני,דווקא אדם מבחוץ יכול להאיר לך את העיניים בכיוונים שלא חשבת עליהם.

לטעמי, זה בעיקר תלוי בעוצמת המשבר וכן בעוצמת הפתיחות שלך (בקשר הפוך ביניהם).

איפה היתרון? אני רואה רק חיסרון. 

אולי אתה מתכוון להגיד שאתה רוצה לנסות מישהו מקצועי יותר?

מצד שני, יש לי תחושה שאצל הדתיים המדעי נדחק מתחת לדתי, מה שלמעשה כן משפיע על המקצועיות. לא הצלחתי למצוא בחיפוש באינטרנט אנשים דתיים שנתנו לי רושם מקצועי באמת, כזה שבאמת יודע את מקומו מול המדעי.

אלא שברור שהחשש ממטפל שאינו דתי, זה עד כמה הערכים שמנוגדים לדת עלולים לבוא לידי ביטוי, ובכך לנצל מצב רגיש...

זה עניין של ניסיון. נסה ללכת למטפל ותיק עם המלצות. 

מטפל דתי ותיק יהיה עם ראש יותר פתוח ויתן הרגשה יותר נוחה.

בנוסף, משפיע נושא החיבור בין המטפל למטופל, שאין אפשרות לקבוע עפ"י משהו חיצוני. צריך ס"ד.

האם תעיז לספר למטפל דתי דברים שנוגדים את ההלכה ונמצאים אצלך בנפש .

אם כן - לך על זה. אם לא -עדיף לא דתי שלא תרגיש שישפוט אותך (גם אם הוא בפועל לא).

לא דתי שמבחינתו תפילה היא "לחבר דמיוני", הוא גם לא בהכרח מציאה גדולה וד"ל.

יש את עוז מרטין, שהוא מלך!

יש את דרור מעין בבת עין

יש את פייגי ליברמן, שהיא מטפלת מופלאה, בבני ברק ומקבלת גם גברים.

כלומר - יש.

אני בהחלט מאמינה שיהיה לך יותר מדויק מישהו שמבין את נבכי הנפש של שומר מצוות..

מבחינת ההתמודדות שלך -

אני מאמינה גדולה, שהכל הכל הכל מגיע מכאבים של 'הילד הקטן' שלך.

גם המצב שאליו הגעת נובע משם.

קודם כל תהיה רחמן כלפי עצמך.

כואב לך והנפש מגנה עליך עם מנגנוני הגנה... בריחות שונות שמרחיקות אותך מהכאב.

יש דרך להתגבר, ולא רק במובן שתסבול פחות, אלא שתהיה גיבור יותר - אתה תגדל מזה! יתפתחו לך משם כוחות נפש שהיה לך מהם שמחה אמיתית!!

אם אתה רוצה הדרכה בקטנה איך להכנס לעבודה כזאת, מוזמן לפרטי.

או שתלך לעבודה עם דרור מעין....

עוד תראה הרבה אור, בעזרת ה'!!

א. קביעות בשיעור תורה כל יום, בדגש על אמונה והלכה.

מאד נותן יציבות וגם מילוי אמיתי, וחשוב הקביעות כל יום כי רק ככה באמת קורה תהליך.

ב. עיבוד ותכנון. לשבת עם דף ולהוציא לשם מה היה לך היום מה מצא חן בעיניך מה צריך לשנות, מה התכניות למחר ומה השאיפות.

לא לזלזל בזה, בעולם מלא המסיחים שלנו זה כלי מאד חשוב שעוזר לאדם לחזור ולמקד את תשומת הלב במקום הנכון. 

ג. תפילות בכוונה מהלב להקב"ה.

חייבת לאמר שכולי התפעלות מכם. זה פורום ממש תורני. ויהודי. וכן. וכואב. ושמח.

יישר כוח!

כמעט כל הגברים ששוקעים בבוץ מתגלגלים גם לצפייה בתכנים לא צנועים. זה לופ שקשה מאוד לצאת ממנו כי

1. זה מאוד ממכר (משביעו רעב)

2. זה גורם לאדם לשנוא את עצמו ונגרר למעגל של אבדן הערך העצמי. במסילת ישרים הרמח"ל מונה את הכבוד ככלי עזר טוב לרצות להיות מוסרי. אדם שהתנוול מאבד את הכבוד ואין לו חשק להתנער מעפר.

שני הגורמים מזינים זה את זה וזה לופ מייאש...

אני אישית לא מאמין בכלל בפיתרון טוטלי או ביציאה מושלמת, אבל לגמרי מאמין ששגרה טובה והבראת החיים יכולים לרפא משמעותית את הנפילה בזה.

"המאור שבה מחזירו למוטב" זה איכות מאוד טובה של התוקה, ששווה לזכור שהיא קיימת גם כשנמצאים בחושך. אם היה לך בימיך לימוד תורה איכותי (שמעורר את הרצון ומחבר אותך לנקודת הטהרה שבך) תזכור שבאופן קבוע זו איכות של התורה ויכולת שלה לפעול על האדם. "הבא להיטהר מסייעין בידו".

יש אספקט של זהירות: *רק אחרי* שהצלחת לעלות ולהיפגש עם הטהרה שבך אתה יכול להתכונן להיזהר מההרגל הרע, לשים לב מראש איזה הרגל גרוע עלול להחזיר לבוץ.

עד שאתה לא עולה מהבוץ ועד שלא נגעת בנקודת הטהרה בך אל תנסה להיות זהיר כי אין לך סיכוי לנצח משם...

לגבי תפילה - הדבר הכי משמעותי בתפילה הוא הידיעה וההסכמה להכיר בכך שאתה אדם גדול בעל נשמה גדולה, ושחז"ל אומרים לך שהמילים הגדולות של התפילה הן המילים שבאמת ראוי שתזדהה איתן. מאוד מאוד קשה להתפלל מתוך הבוץ כי האדם מרגיש קטן, עייף, קטנוני ואפס, ואי אפשר מתוך המקום הזה להתפלל ברצינות... אלה מילים גדולות של אנשים גדולים, ואני כזה קטן ושפל... וההחלטה הבהירה היא ש"יש לך כנפי רוח", בתור עובדה ולא בתור תקווה נואשת. שאובייקטיבית אתה אדם גדול, גם אם אתה לא מרגיש את זה. זו קריאה לאדם להכיר בכך שהחלומות הגדולים שבתפילה, לרפואה, לברכת העולם, להופעת הצדק, לבניין ירושלים - אלה הרצונות הכי אמיתיים שלו.

בחזרה לפתיחה - הלופ של הפורנו הוא כל כך קשה, כי הוא מנציח את האדם בתוך לולאה של קטנות, של עבדות, של מחשבות קטנות ורצונות פרועים... "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"... האדם נהיה קטן מאוד, ומשועבד ב"עבדות חטאית קשה". זה סיוט.

אבל אם יש לך חוויה של לימוד איכותי או זיכרון שלך איפה יש אור מטהר, איפה יש אווירה מנקה, איפה מבריאים - תגייס כוחות להתאמץ ללכת לשם, בשביל שבכלל יהיה על מה לדבר איך ממנפים את זה לשליפה מהבוץ

תחפש את הסיפור על הברון מינכהאוזן ששקע בבוץ - זה לא המודל שלנו

בהצלחה רבה!

הקב"ה נמצא איתך במצב הזה. גם במצב הזה. תבכה לו. תבקש ממנו. תנדנד לו.

ואתה לא היחיד, כל אחד והנפילות שלו. אבל, שבע יפול צדיק וקם.

אין ספק שתצליח ותעבור את התקופה הקשה החשוכה הזו.

חוץ מלומר לך לא להילחץ ולא להיבהל. תנסה לחזור לעצמך לאט לאט, תעשה דברים קטנים ובעיקר דברים גורמים לך לרצות יותר רוחניות וככה להתקדם.

יש סיפור יפה על ר' ישראל מסלאנט, שפעם מישהו שאל אותו (אולי בהתרסה): "יש לי שעה בלבד לרמוד בכל יום, האם עדיף ללמוד גמרא או מוסר?", ענה לו ר' ישראל: "תלמד מוסר, וככה תגלה שיש לך הרבה יותר משעה".

החכמה היא לא שימור וכמות. החכמה היא למצוא נקודות שגורמות למוטיבציה להגביר את הקדושה.

בעצם התכוונתי לענות לך....

יש את עוז מרטין, שהוא מלך!

יש את דרור מעין בבת עין

יש את פייגי ליברמן, שהיא מטפלת מופלאה, בבני ברק ומקבלת גם גברים.

כלומר - יש.

אני בהחלט מאמינה שיהיה לך יותר מדויק מישהו שמבין את נבכי הנפש של שומר מצוות..

מבחינת ההתמודדות שלך -

אני מאמינה גדולה, שהכל הכל הכל מגיע מכאבים של 'הילד הקטן' שלך.

גם המצב שאליו הגעת נובע משם.

קודם כל תהיה רחמן כלפי עצמך.

כואב לך והנפש מגנה עליך עם מנגנוני הגנה... בריחות שונות שמרחיקות אותך מהכאב.

יש דרך להתגבר, ולא רק במובן שתסבול פחות, אלא שתהיה גיבור יותר - אתה תגדל מזה! יתפתחו לך משם כוחות נפש שהיה לך מהם שמחה אמיתית!!

אם אתה רוצה הדרכה בקטנה איך להכנס לעבודה כזאת, מוזמן לפרטי.

או שתלך לעבודה עם דרור מעין....

עוד תראה הרבה אור, בעזרת ה'!!

זה לא מובן מאליו ההסכמה לפתוח עם הקרובים לנו, גם אחרי זמן. זה הגיוני שתגובות כאלו יסגרו וימנעו מאיתנו לרצות לפתוח שוב.

ורוצה לומר שאפשר גם לבחור להסתכל על שיחה כזו גם קצת אחרת, באופן שהמראה שתעמוד שם תהיה דווקא מולנו ולא מול האחר.

בעומק, החוויה הזו של להצליח לשתף משהו כזה עם האדם הכי קרוב לנו, שיש מצב שהיינו הכי זקוקים לו באותו זמן, ולא יכל לנכוח שם מכל סיבה שהיא, היא משהו שאני קוראת לו תרגול של ריפוי.

הבחירה למקד מבט בזה שהצלחנו לשתף, למרות מרחק הזמן והלב, מלמדת שעברנו איזה שינוי עמוק ופנימי שמאפשר לנו עכשיו לפתוח את מה שהלב סגר. ההסכמה לתת אמון ולסמוך, ממקום שבוחר לשתף, היא רפואה עמוקה לאנשים שיש להם נטייה להיסגר בתוך עצמם, בגלל שלא היו למי שסביבם כלים להכיל ולהתמודד עם העוצמות שבאו איתנו. כן, לרגישים יש עוצמה.

וגם יש ריפוי עמוק בשיתוף היכולת שפיתחנו להתמודד ולגדול ולצמוח מתוך המשבר שחווינו.

אנחנו מסוגלים לדבר על זה, סוף סוף.

כשמתמקדים במקום הזה שרואה את הריפוי, ובוחר לראות בזה תרגול, הדגש בשיתוף יהיה על ההתרגשות והשמחה שלי שהצלחתי. גם אם זה יהיה חד פעמי, גם אם יקח זמן עד השיתוף הבא. גם אם יש עוד דרך עד שאמצא את הדרך להסביר למי שמולי, למה אני באמת זקוק/ה כשאני פותחת דבר כזה. בין אם זו הקשבה, הכלה ונוכחות שאז נחסרו ממני, ולא ידעתי איך לבקש ועכשיו יש לי מילים ואומץ וחוסן פנימי לעמוד מול החוסר, להודות בו ולבקש אותו ועכשיו יש, ובין אם זה כל דבר אחר.

ועוד דבר שכדאי להחזיק בלב בחמלה גדולה כלפי הדור הקודם, הדור של ההורים שלנו. רובם גדלו במציאות ובתפיסת עולם הישרדותית, כזו שלמדה להסתדר בכוחות עצמה וללכת לטיפול או להיזדקק למישהו אחר נחשב לרוב כחולשה. אז היו להם הכלים שהיו להם. זה לא מרוע חלילה, זה לא מקטנותם, זה הדור והתפיסה שגדלו בה. הכלים המפותחים יותר של ימינו, הניסיון, הפתיחות ועוד דברים שיש בדורנו שלא היו אז, פשוט לא היו. הם למדו להתנהל אחרת, ועם זאת, את מה שלא היה להם הם התפללו שיוכלו למלא ולתת עבור הילדים שלהם.

שלפחות להם יהיה טוב.

ולא תמיד זה מצליח כמו שרוצים, אבל הלב רוצה להיטיב.

הלב רוצה להיות המקום הבטוח והמגן.. ועבורם לשמוע שלא היו שם ולילד נגרם סבל, זו חוויה עמוקה של אשמה שקשה לפעמים להכיל.

אז זה מה שהתבטא באמירה למה לא סיפרת... לא האשמה שלך.

אלא שיקוף של חווית האשמה הפנימית של איך לא ראיתי, איך לא הייתי, והלוואי וידעתי כדי להצליח לשנות, ואם יכולתי הייתי רוצה לקחת ממך את החוויה שעברת ולחסוך ממך את כל מה שעברת בדרך עד עכשיו.

מה אני מנסה לומר?

אפשר לראות בתגובה הזו שלה נורית אדומה מטרגרת שתסגור שוב, או להבין שזו הזדמנות מופלאה לנסות אחרת.

כי אתה אחר. כי גדלת ולמדת איך להתנהל בתוכך ולתקשר ולתווך את עצמך.

ואולי זו ההזדמנות להביא רפואה למקום הזה, שלומד את הכלים הקיימים, שלומד להתאים את השיתופים אבל לא מוותר מלכתחילה על המתנה הזו לקבל את התמיכה שאתה זקוק לה, עוד מאז ובפרט היום.  

הלוואי והמילים האלו יביאו רפואה ויאירו נקודת מבט חדשה לטוב.

אהבתי!

לא נשאר מה לומר..

חוץ מלהשתתף בכאב ובקושי.

לפני להבין את ההורים פה, אני מבינה את הקושי העצום לחטוף בוקס בבטן אחרי שאתה אוזר אומץ לעשות שיתוף כל כך אישי, עמוק וכואב ומצפה בסך הכל לאמפטיה שמגיעה לך ביושר...

זה משמח לשמוע שעוד אנשים מתחברים למילים שעוברות דרכי.

ומסכימה עם הנקודה שהדגשת, כתבתי על זה כמה משפטים ומחקתי כי הרגיש אישי מדי, אז שמחה ומודה שהבאת מילים להביע את זה. 

ממש כך. 

אין שלמות. תמיד, באיזה קטע, ההורה, או בן הזוג או בת הזוג, לא יבינו. זה גורם לבדידות, אבל

אולי זה מה שמבגר אותנו; להבין, שאדם, בן אנוש, לא יכול להבין אותנו עד הסוף, כי הוא...בן אדם.

אולי גם את האמא לא הכילו כל כך, ההורים שלה?

המבוגר האחראי, המבין, המכיל במאה אחוז, המעודד, המנחם, המלטף, הנושק לפצעים, הוא

כנראה רק אחד. הקב"ה. אולי לכן זה קורה כך. אחרת היינו שוכחים אולי לפנות אליו. היינו

שוכחים להבין שרק ממנו הכל. שגם ההורים שלנו, הם בסך הכל...בני אדם. אולי זה

יעזור לנו להתבגר. זה לא אומר שלא תישארנה צלקות ולעתים אפילו פצעים מוגלתייים

שאם מישהו יגע בהם (בלי כוונה), נקפוץ ונזעק.....אבל אולי בעזרת השם, לאט לאט,

הם יגלידו. יתפשו פחות מקום. ידחקו לאיזו פינה ולא יקרינו על הכל.

גם אני רואה בתגובתה של אמא, רצון למנוע ממך סבל וצער שלא עלתה/עולה

בידה.

זו כנראה התגוננות. זו נטיה מאוד אימהית להתגונן במקרים כאלה, כי היא עדיין מרגישה אחריות ורצון לתמוך ולהיות שם בשבילך, ומרגישה חזק את ההחמצה שלה ואת מה שעבר עליך. לכן גם היא חווה בצורה מאוד רגשית כל העלאה של מעשה כזה.

באמת לפעמים צריך לחשוב עם מי לשתף, ובמקרה הצורך לומר שאין בזה שום ביקורת עליה\שמה שהיה צריך לקרות קרה\להתאים את האינטונציה.

בכל מקרה חייבים למצוא דרך לשחרר את כל הרגשות והחוויות האלה החוצה, להשאיר בבטן זה נוראי ומקשה להתמודד ולהתקדם הלאה.

בעצם למה אנו בגרים את עצמו כל כך? למה זה נפוץ כל כך?

זה עיוות איזהשהוא אם חושבים על כך בהגיון (גם אני בין אלה, לצערי).

מה עשינו כל כך רע, ואם כן, אז למה  ומה תועיל הביקורת

העצמית האובססיבית הזו?! אולי זה נובע מרצון לשלמות,

או רצון להיות ה כ י טוב, או תפישה לא מאוזנת את

הרצון האלוקי מאיתנו, או חוסר רצון להשלים עם

מי שאנחנו, למה בעצם?

ראיתי לאחרונה 2 ספרים הנראים מעניינים:

טראומות קטנות

כיף  (משהו כזה - הרעיון, לעמוד כל בוקר לפני

המראה ולתת לעצמך כיף לידך הנשקפת. ממש כיף -

על המראה!)

בשעה כזו, אין לי כח לבדוק מי כתב את שני הספרים;

אשתדל לחזור. בלי נדר.

אכב, האם הצעתי כבר לפתוח את האתר "התבוננות פנימית"

של ד"ר יחיאל הררי? ביוטיוב. כדאי!

מישהו קרא את "דיבס, הילד המחפש את זהותו"? של  אקסלין (אם אני לא טועה)

מאוד כדאי. אנונימי, כדאי לקרוא טיפול בילד שעבר סוג של התעללות נפשית ואיזה

ילד הוא הפך בעקבות הטיפול.  נפלא.  זהו סיפור אמיתי של מהלך הטיפול.

כל כך מרגש. עד לידי דמעות.

התגובה הזו שלי היא לא לחווית ה"אני לא מובן ולא מוכל" שהמגיב כתב. זה למשהו אחר.  איני יודעת

למה זה מופיע דווקא כאן.

אנשים רגישים מאוד (כמו שאפשר לקרוא פה בפורום) חווים את הקלט מהעולם בעוצמה גבוהה יותר מרוב האנשים, החושים מעבירים את אותו מידע אבל המוח פחות מסנן ואז הם יותר קולטים קולות, מראות, ריחות, מגע וכו' ומוצפים יותר מהדברים האלה.

זה תופעה שהרבה אוטיסטים גם חווים אותה אבל לא כולם.

חוץ מזה אנשים רגישים מאוד בדרך כלל גם רגישים יותר בנפש שלהם, הם מודעים יותר לרגשות, לסביבה ולאחרים.

אצל אוטיסטים זה לפעמים ככה ולפעמים הפוך, הרבה אנשים על הרצף דווקא מנותקים מהסביבה שלהם.

חוץ מזה המאפיינים כדי לאבחן אוטיזם הם בגדול קושי חברתי ותחומי עניין מצומצמים. שני הדברים האלה לא קשורים לאנשים רגישים מאוד. לפעמים תחומי עניין מצומצמים ונטייה לקיבעון יכולה לבוא ביחד עם רגישות כי זה עוזר להימנע מהצפה של החושים.

בקיצור, זה אבחנות שונות לחלוטין, אנשים שונים, אבל קיים איזה קו משיק ביניהם.

שיש לא מעט "אוטיסטים" פשוט כי הם לא יכולים לחיות עם ההצפה ולכן נאטמים. זה במקביל לכאלה שהם באמת בקטגוריה מסיבות אחרות.

בספר "המנוי אינו זמין" מאת לאה סמילנסקי, אחת מגיבורות הסיפור מנסה לחבר בין הדברים האלו.

והמסקנא שהבנתי ממנה שזה יכול להיות נכון חלקית, אבל ממש לא באופן גורף.

שאנשים רגישים מאד היא לא אבחנה רשמית שמקובלת היום אצל הרופאים וכו', אז השאלה היא האם יש מקרים שהם רושמים אוטיזם לאנשים שהם בסך הכל רגישים...

לכאורה, מי שאוטיסט הוא לא כ"כ שם לב לשני, שקוע בעצמו. ואילו אנשים רגישים מאוד די שמים לב, לא?

זה לא כל כך פשוט לקבל אבחנה על הרצף, בוודאי כשרק חלק קטן מהמאפיינים משותף

צריך כלים כדי להבין ולעזור לאוטיסטים, וזה לא תמיד קל...

ובאמת לאנשים רגישים עלול להיות קשה יותר בעבודה כזו...

(כותבת כאמא רגישה מאוד לילדה אוטיסטית קטנה, שהרבה פעמים מתקשה להתנהל איתה ועם התקפי העצבנות והצרחות שלה...)

בעלי, אגב, מעביר שיעור פעם בשבוע בדירה של בחורים אוטיסטים, ואף שהוא מסתדר איתם טוב מאוד, ואף שיש לו ניסיון מהבית, עדיין לפעמים יש מקרים שהוא מתקשב להבין איך נכון לנהוג - וזה כשמדובר רק בשעה בשבוע...

בקיצור, אין מנוס מהדרכה טובה ומהתייעצות צמודה עם רכז הדירות במערך שבו אתה נמצא.

יש ספריי לכה שהוא כמו ספריי גרפיטי, מרססים.. אולי החומר או הריח שלו ירתיע אותם, או לצבוע את העץ בצבע

אבל זה לא ירעיל אותם?

תודה רבה!

אחרי שזה יתייבש מן הסתם הם לא ינסו לאכול את זה... גם אם כן יאכלו אולי זה כמויות קטנות שלא יהיה להם נורא... מעלה סברה לא בטוח שאני צודק

הפתרונות הם לא מנסיון אלא סתם מסברה כנ"ל

וחומרים כאלה ואחרים עלולים להיות מסוכנים להם או לא שווים את ההשקעה כי לכה לא תמנע מתוכים לנקר ולהרוס והיא לא יוצרת שכבה מספיק עבה שתגן

לדעתי חבל על האנרגיות. תשאירי אותם בכלוב וזהו

או שתשחררו אותם ותקחו בחשבון את ההשלכות

אם הם לא יעופו, הם....ישתגעו! הם כל כך משתוקקים לצאת מהכלוב ולהתעופף. הם ממש משוועים לכך. יש להם

ציוצים מיוחדים כשהם מבקשים לצאת. מעולם לא חשבנו, בני ביתי ואני, שככה נתקשר ונאהב ציפורים!

ופסיכולוגיה.

לעיתים הסברה של אופי נפשי בתור פנימיות תורה עלולה לגרום לבעיות במקרי משבר.

למשל דוגמא אחרת שלא קשורה לעניין, אסור שאדם עם אוסידי יחשוב לעצמו שזה בעצם הנשמה הגבוהה שלו יראה מחטאים ולכן זו תופעה טבעית שלו של נשמתו הגבוהה. בעוד שמה שזה באמת זו תגובה פסיכולוגית.

או אדם שמרגיש דיכאון אם לא התפלל בכוונה, זה רע אם יאמר לעצמו שזה בעצם נשמתו הצמאה שלא קיבלה את מזונה הרוחני. לא, אם יש לו דיכאון אז זה דיכאון. לדוגמא

שכל אדם קיבל את מבנה הנפש שלו בתכנון מדויק של הבורא. 

וכן, אם הוא בכנות ומזהה בנפש שלו נטיה, גם היא שונה מהנרטיב המוכר, זוהי נפשו וזו עבודת, בהתאמה למבנה הנפש שלו.

כן, זו תפיסה לא מקובלת, אז אין צורך להוכיח לי את ההפך.. 

זו אמונתי.

שאלה נוספת - יש לך השגות על דברי הרב? סתם, מעניין..

בכל מקרה יישר כוח🙂

כן. אמת מארץ תצמח. צריך להיות מאוד עם שתי רגליים על האדמה.

צריך להיות....נורמלים.

זה לא תמיד פשוט, לעשות את ההפרדה שעליה דיברת. צריך להתייעץ, לדבר עם חברים,

להתפלל על זה....