התשובה היא להבין מה באמת תופס אותך.  אפשר לעשות את זה בפורקן של כתיבה (ולא בחפירה מחשבתית אין סופית!). הכתיבה מחייבת אותך לסדר את מה שקורה ואפשר להתייחס אליו.

יש עוד כלים שעושים "קיצור דרך" שבגדול הכוונה היא להבין מתי התחלתי להיות מוצף. כלומר, ממה אני מפחד. כתבתי לא מעט פה על הצפות ואפשר לחפש תגובות קודמות שלי בפורום בנושא הזה.

לעצם העובדה - תדעי שאת לא לבד. ואני עדיין שם לפעמים. הקטע שלמדתי לשים לב מתי אני בהצפה או מתי אני מרגיש כיווץ בבטן שאומר "עצור, משהו קורה לך". ואז אני יוצא להליכה או לכתיבה או למה שלא יהיה.

כדי להבין מה באמת מפעיל אותי. וזה בדרך כלל לא מה שאני חושב. לפעמים בארועים זה פשוט זה שיש הרבה אנרגיה של הרבה אנשים סביבי ואני פשוט מרגיש את הכל, ואז כשאני מוצף אני עושה שטויות. לתחקר (כמו שאת מתארת נפלא) את מה קרה לי ואיך הייתי פועל אחרת זה פשוט לא נכון לעשות. כי הבעיה היא המוצפות ולא תוצאת הלוואי שלה (דיבור שטויות).

אתמול זה קרה לי. היה לי דיון לא נעים עם אשתי שהיה בהתכתבות ווטסאפ.

הייתי אמור לדעתה להגיע יותר מוקדם מחוץ לבית בגלל בקשה שלה.

בשכל חשבתי שאני צודק בסיטואציה אבל כשהגעתי הביתה הגוף התכווץ פיזית מהתגובה הרגשית שלה והרגשתי לא נעים.

פעם הייתי אולי מתנצל או חושב מה "עשיתי לא בסדר" כמו שאת מתארת.

הפעם בחרתי משהו אחר.

שאלתי אם היא רוצה התייחסות, ענתה שלא. הרדמתי בינתיים את הקטנה ואחר כך ביררתי שוב. עדיין לא.

כשהבנתי שלא, יצאתי לבד להתאווררות-הליכה וממש סידרתי בקול את מה שאני מרגיש ואת מה שקרה בפועל (הם לא אותו דבר).  הגעתי לTRX (סוג של אימון) שיש פה בגינה ליד הבית ושרפתי שם את האנרגיה הפיזית. אחר כך הבנתי שאני פשוט מושפע פיזית מהאנרגיה שלה ושגם בצהריים (הייתי באיזו הלוויה) הושפעתי פיזית מהאנרגיה שהייתה שם. כלומר שזה לא קשור אליה בכלל. זה שלי. רק שלי.

עצם התודעה הזו (ועוד כמה קסמים) כבר שיפרה לי את התחושה הפיזית בגוף. יצאתי להליכה של עוד שעה ונתתי למחשבות לרוץ.  חזרתי הבייתה עייף פיזית ומדוייק עם מה שאני רוצה להשיג באותו ערב.

כשאני בלופ אני מתקשה לפעמים לעצור ולהסתכל על המצב מעיניים שקולות יותר.

למדתי עם השנים להגיע פחות למצבים של הצפה כזאת, לרוב דרך הימנעות ממפגשים או לצפות להצפה, ככה היא לא מפתיעה אותי

אבל כשזה מגיע כשאני לא מוכנה לזה אני פשוט טובעת ולא מצליחה לתת לקול השפוי יותר לנהל את הסיטואציה.

יש לי שתי התמודדויות

במפגש עצמו, שם אני 100% בתפקיד, להיות נכונה, להגיד את הדבר נכון, להיות נחמדה מספיק, מעניינת- שם לרוב אני נעזרת בכוס יין (אם יש) זה פיזית מרגיע את הגוף ואני פחות דרוכה. לאחרונה זה פחות עוזר.

ואז יש את האפטר פארטי של האירוע, ניתוח מסיבי של המצב, סיוט.

למזלי אני רואה שיפור גדול.

זה קורה לי רק באירועים מסוימים שחשוב לי להרשים בהם, לעומת פעם שזה היה קורה בכל מפגש חברתי / משפחתי.

היא להסתיר את החרדה החברתית הזאת תוך כדי האירוע, בעבר אני ממש זוכרת את עצמי צופה באנשים ומחקה את העמידה, התנועות, להיראות נינוחה, טבעית, שלא ישימו לב שאני בחרדה.

קנאה באנשים שזה פשוט בא להם בטבעי, והלקאה עצמית של "מה הבעיה שלך" - את העניין הזה די פתרתי בעזרת טיפול.

בקיצור, הרבה אנרגיות בכל מפגש

לא פלא שאחרי מפגשים אני פשוט מותשת.

את "הודעת השגיאה" שלך.

את פשוט שפכת על הפורום הסבר ברור של מה קורה ומה מפעיל אותך. אפשר לעבוד עם זה מכאן.

MASKING זה מושג שלקוח מהשפה של אוטיסטים בתפקוד גבוהה ואחרים שיודעים (בשכל) איך להתנהג "כמו כולם". אבל בגלל שזה לא טבעי להם הם חוזרים מותשים כמו שאת מתארת ומנסים (בשכל) להשתפר.

זה עובד ברמה מסויימת אבל בגדול זה שואב אנרגיה וגומר את המערכת ומייצר חרדה פיזית בגוף מטעויות.

בגדול צריך לעשות עבודה ממוקדת החרדה הזו ולאתר (בעדינות) את השורש שלה. זה לא דבר שאפשר לעשות על גבי הפורום אבל לגמרי אפשר לעשות את זה והחיים אחרי נראים הרבה יותר טובים. 

כן, אני יודע לעשות את זה.

אני אדם מרצה מאוד מאז שאני זוכרת את עצמי.

זה התחיל עם ההורים שלי ומשם את כל העולם.

המשוואה הילדית שלי היא

לאכזב אנשים = לא יאהבו אותי = נטישה וחרדה קיומית.

והיא מנהלת אותי הרבה פעמים גם היום.

יש הבדל עצום בין אני שלפני 10 שנים לעכשיו.

אבל עדיין לא פתרתי לשורש את המשוואה הזאת.

השאיפה שלי היא להצליח לאכזב אנשים, להיות לא מושלמת, ועדיין להרגיש בסדר עם זה ולא נטושה.

זה קורה לפעמים עם בעלי, כנראה היחידי בעולם.

ובשנים האחרונות הצלחתי לאכזב מעט אנשים (פשוט לא לרצות אותם) ועדיין להישאר, אני לא מרגישה אהובה מצידם וכל מפגש איתם עושה לי אי נוחות, אבל אני עדיין נשארת ולומדת להתמודד עם זה שמאוכזבים ממני. זה דבר ענק בשבילי.

ברור לי שלעבוד על להיות יותר ויותר מושלמת ונכונה רק מעמיק את הבעיה.

שני דברים שהכי עוזרים לי

אחד שקרה לי עם השנים- להבין שאני לא מעניינת אף אחד, בקטע טוב, אני שולית בסיפור חיים של אנשים אחרים.

והדבר השני - לשנן לעצמי שזה בסדר שיצאתי פחות חכמה, מצחיקה, שנונה, זה לא אומר שמאוכזבים ממני, לא אומר שלא אוהבים אותי

וגם אם כן, זה בסדר, לא כולם צריכים לאהוב אותי.

אם אצליח לשנן את שני הדברים האלה תוך כדי הצפה, אני חושבת שזה הכי יעזור לי.

בהצפה הבאה (שבטח תגיע עם החגים) אני אנסה לבדוק את זה

דופק גבוה, לחץ פיזי ואלה פיתרונות יותר שכליים.

עכשיו קל לי להגיד אבל מעניין איך זה יעבוד בפועל, לרוב קשה לי לתת במה לשכל כשזה קורה.

אני לא מדבר על השכל. השכל מגיע אחר כך.

אגב, איפה הלחץ שלך? בחזה או בבטן? צד ימין או שמאל?

אני מבינה עכשיו שרוב הטיפולים שלי התמקדו בהגיון, להבין בשכל מה גרם לזה.

זה הכרחי ועזר המון אבל לא באמת למדתי כלים איך להתמודד עם הקטע הרגשי כשהשכל נדחק.

אז זה יותר לחץ, ופחות חרדה/אשמה (שנמצאים יותר נמוך, בבטן).

שווה להקשיב לזה פעם ולנסות להבין מה מפעיל אותך כל כך חזק שם. רוב הסיכויים שזה טראומה מהילדות אבל לא חייב.

אתה מזהה מה הרגש?

זה נשמע מעניין

זה שהוא נותן פידבק נורא פשוט: עובד/לא עובד. אם הקוד שלי עובד אז "אוהבים אותי" (ואם יש שגיאות או תקלות אז זה חרדה וגיהנום עולם).

בחזרה אלייך. נשמע שאת עושה את הדבר הנכון. יש קיצורי דרך אבל בגדול זה הכיוון.

ללכת אל הקצה השני זה מעמיק את הבעיה.

יש לי פתרון אמיתי יותר.

תעמיקי את התודעה שאת רוצה להתנהל מתוך מה שאת רוצה, 'בא לך' -  מתוך הנפש פנימה בתהליך עקבי של חיבור לשם.

ובמקביל התנתקות עקבית מכל פעולה שהיא למען מישהו או משהו אחר. כל 'למען'.

הרצון הוא המצפן הנכון והמדוייק שלנו - זה הקול האלוהי שהוא חלק מאיתנו.

תשאפי לכך שזה יהיה הקו המנחה שלך בחיים וכך ממילא תצאי מהמשבת של המרצה...

בשנים האחרונות עברתי תהליך עם כל המושג של רצון ומדייקת מה אני באמת רוצה.

עד גיל 25 בערך אני לא חושבת שרציתי  משהו.

כשמרצים מגיל מאוד מאוד קטן, הרצון האישי מתבטל לגמרי בשביל רצון של אחרים.(אפילו לא נוצר)

זה עבודה

אבל עבודה מתגמלת ואפילו בתוך התהליך - רואים הרבה חסד

ואם את רוצה ליווי, מוזמנת באישי

אני אישה!!!!

יש לי מטפלת טובה ואני לא מתחברת לשילוב של טיפול עם אמונה, קשה לי עם זה.

אבל שמחה לקרוא את התגובות שלך

את לא עושה את זה למען מישהו אחר.

את מונעת מהמקום הפנימי שלך שאומר - בא לי לתת!

שוב - זה מקסים!!

למען מישהו אחר

אבל המישהו הזה זה הבת זוג או הילד?

אני מנסה להבין את הרעיון

יש את הרצון להיטיב עם אהובייך

ואם זה מתנגש עם משהו שאת לא רוצה - לא מתאים לך, זה לא שלך.

אז כן, את תמנעי מזה עם כמה שפחות פגיעה כמובן ואפשר לנהל את זה בצורה ראויה.

ברגע שאת עומדת על שלך בבהירות ונעם - הסביבה מעריכה את זה ומקבלת.

לא כל מה שהם רוצים ממך - את צריכה לתת להם

אני לא חושב שזה נכון

יש דברים שאין ברירה

אפילו מקרה כמו לקום בלילה לילד שבוכה

או לבשל לו אוכל

או ללכת לעבודה ולפרנס את המשפחה

והרצון שלי הוא לשכב בחוף

אבל אני לא יכול, יש לי מחויבות כלפי האישה והילד 

תשים לב - אתה אומר את זה ממקום עמוק בנפש שמזהה שאתה רוצה להיטיב עם הילדים שלך.

לא התכוונתי שאם אתה עייף ולא בא לך לקום - אז תמשיך לישון.

לא!

התכוונתי שכשמבקשים ממך משהו שקשור לכוחות הנפש שלך ולא מתאים לך.

למשל להשתתף בשמחה כשאתה יודע שזאת חוויה מעיקה בשבילך

או - לקבל אורחים לשבת ולא מתאים לך

ללכת לסרט עם הילד ואתה בכלל לא נהנה מזה (גם פה זה מבחן פנימי - לפעמים התועלת גם מבחינתך הפנימית, עולה על הנזק..)

הבנת את הרעיון?

כשאתה בוחן מה מתאים לך, זה בתיאום מלא עם המוסר הנשמתי שלך (!) יש לך ערכים, יש לך מידות והם חשובים שם.

איך אני מבדיל מאיפה מגיע הרצון

כרגע אני בעבודה וכל מה שבא לי זה ללכת לים

אבל עוד שעה אני מסיים ואלך הביתה לעזור לאשתי עם ההשכבות

אפילו שממש אין לי כוח

תשאל את עצמך בכנות - ותקבל את התשובה המדוייקת.

אם אתה בספק - אתה לא בכנות..

והצלחתי להבין באמת מה אני רוצה

אם אני רוצה דברים שאסור?

או שאין לי אפשרות לעשות אותם?

איך אפשר ללכת תמיד עם הרצון?

הוא יכול לנגוד את ההלכה, המוסר או וואטאבר

או שהכוונה היא לא ללכת איתו תמיד אלא רק להקשיב לו? נשמע יותר הגיוני

כן. אני מאמינה בלב שלם שעובד השם צריך להיות מחובר לנפש שלו - עד הסוף.

אם הוא בכנות מוחלטת, באמת ולא משקר לעצמו

אז גם אסור ומותר לא רלוונטי

אנחנו לומדים מה אסור ומותר ומה צריך ומה לא צריך - כדי לבנות את המוסר הנשמתי שלנו..

אבל 

כשאנחנו עובדים את השם אנחנו מתאימים את זה לדרגה של הנפש שלנו

עד כדי, כן, אני מאמינה שאם יהודי בכנות ומרגיש שלא בא לו מבפנים להניח תפילין - אז זה לא שלו.

אולי בהמשך זה יהיה שלו, אבל עכשיו זה לא שלו.

בניתי את האמונה הזאת גם בהשראה של מה שקורה לעם ישראל בשנתיים האחרונות.

יש אנשים עם נפש גבוהה וחיבור עמוק ומדהים לה' יתברך - אחד שומר שבת, השני מניח תפילין והשלישי נותן מעשרות

לדעתי - אנחנו בשלב שהמגזרים - הם פיקציה

אנחנו בתקופה של יציאה מגלות הנפש

הנפשות הן אלה שצריכות להתגלות עכשיו במלוא טהרתן

אני מאמין בתורה קודם כל

אחר כל מתוך התורה יש את העבודה עם הנפש שזה חשוב אבל במסגרת גבולות התורה וההלכה

הקב"ה נתן 613 מצוות לכל מי שהוא יהודי

ולא רק למי שמסוגל

ואם את אומרת שלא חייבים לשמיר את המצוות אם לא רוצים אז איפה הגבול?

אם מישהי מרגישה שלא עושה לה טוב לטבול במקווה זה גם בסדר שהיא לא תקיים את מצוות טהרה? איפה הגבולות שלך אם זה לא ההלכה?

מה שיכול להתיישב עם מה שמפריע לך זה

שאני מאמינה בלב שלם שאישה שמכוונת לעבודת ה' ובאמת שואלת את השאלה בכנות - כן רוצה.

לא יקרה, שהיא בגדר עובדת השם בכנות והיא לא תרצה.

תחשוב על זה

ואם כן - אז היא במקום אחר, כן, מה שקוראים היום "חילוני" וכן, היא כנראה לא במקום שהיא צריכה לעשות את זה

ככל שאני חושבת על זה אני יותר מאמינה בזה.

תדמיין שאין מגזרים בעם ישראל ולכל יהודי יש את המרחב שלו בעבודת השם מול השם יתברך.

לכל יהודי יש מבנה נפש משלו ולכן עבודת השם שלו תהיה שונה. 

בתוך עבודה של כנות, תמיד תהיה התקדמות - כל אחד בקצב שלו ובהתאמה מלאה למבנה הנפש שלו.

אבל אני חושב שאת טועה בגדול

זה לא עבודת ה'

זה עבודת עצמי

זה לקדש את עצמך

איפה עבודת ה' פה אם את מוכנה לעבור על דבריו אפילו באיסורי כרת?

מוכנה לעבור על דבריו אם זה מחובר למוסר הנשמתי שלי.

תירגע רגע, תנשום עמוק ותחבר את הדיבורים שלי למציאות

אתה חי באטמוספירה של אנשים שמכירים את הבורא ועבודתו מאז שנלדו

גם אני שם

המוסר הנשמתי שלי שואב משם ומשם מה שאני עושה בחיבור עם הנפש שלי

כן - יש דברים שאני חלשה בהם ויש כאלה שאני חזקה בהם

ויש תקופות - כן.   וה' איתי ואני איתו

זו תורת חיים

אני באמת מנסה להבין

אבל ביהדות יש הוראות ברורות

וזכיתי ללמוד הרבה מן הספרים

לא נתקלתי בסוג כזה של עבודת ה'

וזה מרגיש לי מזויף

ולא נכון לפי היהדות

אני לא מוכנה לעבור על דבריו אם זה מחובר למוסר הנשמתי שלי

ואח זה לא?

אני לא מוכן לעבור על דבריו נקודה.

כמובן יש יצר הרע וכו אבל זה השאיפה וזו ההסתכלות

כדי שתבין שאני לא סותרת את עצמי

היה משאיר אותנו עבדים במצרים.

אבל הוא לא רצה - הוא הוציא אותנו משם והביא אותנו אל הר סיני

כדי שנעבוד אותו כבני חורין!

אם אתה עושה בגלל שכתוב ולא מחובר לזה - אתה עבד, אתה לא בן חורין

לא. זה לא עבד ה', אם זה מה שרצית לענות...

קודם כל לעשות

ואז מתוך עשייה גם להתחבר

חלק מהעבודה זה להיות מחובר

אבל זה לא שכל עוד אני לא מחובר אני לא עושה

לא כדי שנעבוד אותו כבני חורין. ה' קנה אותנו לו לעם..! בזה שאנחנו עובדים אותו אנחנו בני חורין.

ומעבר לזה שהוא קנה אותנו, אנחנו עובדים אותו כי העולם הזה שלו. הוא המלך הגדול והנורא של העולם (חסד וגבורה). 

מה יותר הגיוני+ משתלם מלהקשיב למלך? זו זכות.

ה' שם אותנו פה בעולם, לא אנחנו שמנו את עצמנו. ומכיון שכך אנחנו צריכים להבין מה הרצון *שלו* ממנו. 

ויש עוד הרבה מה להרחיב למה ראוי שהמטרה שלנו תהיה להבין מה רצון ה' ולא להתבסס על תחושות עמוקות ככל שיהיו. ואין בזה סתירה לכך שצריך להיות מחוברים לתחושותינו, כי המטרה לנווט אותם לטוב. אבל זה לא תלוי בזה.

הבנתי מה שאת אומרת שעמ"י שבים בהדרגה... זה מציאות, לא אידאל. זה נקרא תשובה, וה' ארך אפיים. אבל זה נובע מתוך תהליך של קבלת עול מלכות שמיים, לא מתוך נתינת "אישור" למצוות.

ועכשיו מתאים לי ושלשום לא התאים לי

ופעם התאים לי והיום לא. קשה לי X ואני לא שם היום..

אני מחוברת לעצמי, לה' יתברך - וה' אוהב את הכנות הזאת יותר מכל עבדות!!

שמעתי משהו נפלא:

בית המקדש הראשון נחרב על עבודה זרה

העבודה הזרה היא, שסמכו על העבודה שבמקדש ולא השכינו את השכינה בתוך עצמם - לא חיברו את העבודה לאלוהות שבנפש.

לכן - חבר בית המקדש!!

ומה המקור שה' אוהב את זה יותר מכל עבדות?

איזה ספר ואיפה

תודה רבה

והם כולם רוצים לחזור בתשובה

הרי ברור שתגיד להם - לאט לאט, בקצב שלכם. נכון?

ואיך הם ידעו מה זה לאט לאט - הנפש לא משקרת.

הם יתחברו לעצמם (בעזרת ה' בקרוב) בכנות ויתקדמו כל אחד בתהליך שמתאים לנפש שלו.

אז באמת לאמיתה - כל יהודי הוא בעל תשובה כל החיים

ולכל יהודי יש את המקום המתאים לנפש שלו ולמורכבות שלה

ויותר מזה - זאת הדרך היחידה שלו להביא לעולם את האור הייחודי שלו

וזה מה שמשמח את ה' יתברך יותר מהכל

שאם לא כן - היינו נבראים באותו מבנה נפש ועושים את עבודתו כמו במפעל משובח

שאם כולנו נבראנו עם מבנה נפש שונה זה אוטומטית מעיד על מה שאת אומרת

אני כן חושב שיש לנו תורה, תורת חיים ובה כתוב בדיוק איך להתנהל

וזו הדרך ואין בלתה

לשנות תודעה זה לא דבר של מה בכך

אתה חי בתודעה של עבד ואני באה ומציעה עבודה של חרות/כנות...

עבד עושה מה שאומרים לו

ובחרות, בכנות - אתה מחובר לנפש של עצמך.

אתה לא חייב להתחבר

אני לא מעוניין לשנות תודעה

אני עבד ה' וגאה בכך

מקיים את מצוותיו ומחובר אליו

והחתימה שלך מדוייקת

עבד ה' הוא לבדו חופשי

זוהי החירות האמיתית

לעבוד אותו מתוך כניעה מוחלטת מביא הכי הרבה רוגע לנפש

גם מה שאני לא מבין אני עושה למענו כי הוא ציווה

סתם קישור למשהו שאני אוהבת, שמחבר אותי גם למקום המדויק הזה:

פשוט כי הוא לא כמוך.

את מגיעה עם הצעה הזויה של 'אני עובד את עצמי והרצון שלי ולא את הקב"ה'

כי בעצם מה שאת מסבירה פה זה שהנקודה הכי מרכזית שסביבה את עובדת - היא עצמך.

ואז את מנמיכה אותו בשניה ל'עבד', תודעת עבד, כי הוא מול הקב"ה ולא מול עצמו.

זה נטו אגו במילים גבוהות.

התנהלות מתוך מחשבה על עצמך ומה נעים לך,

במקום מה מוסרי, מה נכון, מה הקב"ה רוצה ממני.

לא מגניב ולא נכון.

חסה על כבודו של האנונימי מעלי.

הרבה יותר גבוה להיות עבד של מלך מלכי המלכים מלהיות עבד של עצמי. אין נמוך מיזה.

את מביאה מילים גבוהות ויפות.

אבל זה לא מוציא את זה מההגדרה של זה.

התרכזות עצמית מופרזת בעיני.

תחשבי על זה.

אז אתה מוזמן לפרטי

אני לא מתכתב עם נשים בפרטי

אבל מה הכוונה הציבור לא מקבל?

שבאמת יש פחות יש מקום לרוצה או לא.

פשוט צריך לעשות, במיוחד עם משפחה וילדים.

אבל חווית החיים הכוללת כן צריכה להיות בשאיפה של להיות במקום שאתה רוצה בו.

וכשזה קורה זה נותן גם כוח לעשות את החלקים המחייבים.

איפה יש גבול שאומר

אז מה אם אתה רוצה

קודם כל מותר לצעוק (כלפי פנים לפחות) שאני רוצה.

עכשיו צריך לראות איך משלבים את זה. אם אני רוצה בטן-גב בים, אז מפנים ערב קבוע שבו זה מה שאני עושה. או בוקר שאני בחופש מהעבודה.

אם אני רוצה לעשות איזה פרוייקט מגניב, אז אני אעבוד ביום שישי ואשב לפתח אותו ביום ראשון.

פעם בשבוע נגיד. לשעתיים.

לא משהי קבוע אבל כן

אבל זאת רק הייתה דוגמא לכך שלא תמיד עושים רק מה שרוצים

כי נגיד היום אני לא יכול ללכת לים למרות שאני מאוד רוצה כי אשתי צריכה עזרה ואני מחוייב לה

להבדיל ממי שעושה מתוך ריצוי ויש לו כאב בטן והוא זועק בפנים "לא באאא לי"...

מה שאתה מתאר עכשיו זה עשיה מתוך חיבור למה שנכון לך לעשות

נכון?

החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב

בעיקר צריך לבדוק איך את/ה מרגיש אחרי הנתינה.

תחושת ריקון, ניצול או שהצלחת לצבור 'נקודות טובות' אצל אותו אדם, - כל אלה סימנים של ריצוי.

תשאל את עצמך גם מה יקרה אם תסרב, יהיה לך צער שלא הצלחת לעזור? או צער שנכשלת ואכזבת.

כל חיי החמיאו לי שיש לי לב טוב ואני שמה לב לזולת - לרוב זה לא היה מטוב לב טהור אלא מקושי להגיד. לא.

ויש לי עוד שאלה

סליחה על הניצלוש

אם אני לא מצליח לסרב להצעות עזרה

אפילו שלא מעוניין בעזרה הזאת

זה בא גם ממקום של ריצוי?

תיארת אותי הרבה בכל הנושא של הריצוי אני טיפוס מאוד מרצה מגיל קטן

ורק לאחרונה התחלתי להבין את זה ולנסות לשנות את הדפוס הזה

אם אתה עושה את מה שמתאים לך, או בשביל ובגלל....

שover thinking שלי התרחב והתפתח ככל שנהייתי מודעת יותר לעצמי

גם הקצב נהיה מהיר יותר וגם הנושאים מרובים יותר

לא יודעת אם יש פיתרון כי זה גם מביא איתו הרבה יתרונות וברכות

אבל כן לנקות את הנפש כל כמה זמן

ולדבר עם מישהו חכם שקולט דברים מעבר למה שנאמר זה מקל שיש דמות שסופגת חלק מהניתוחים האלו

וגם לכתוב

ולנטרל/לשחרר את המחשבות הלא חיוביות במידה וקיימות

למרות שמה שאת מתארת זה מול סיטואציה חברתית זה טיפה שונה...

זה מלווה אותי תמיד ובמפגשים חברתיים זה מתגבר.

וכן למזלי יש לי עם מי לדבר❤️

לי בעיקר זה להשליך את הסיטואציה על הבורא

כל מה שנאמר על ידי, מעשה שעשיתי... היה צריך לצאת ממני הבחירה שלי היא איך להגיב את הדברים אבל לא התוכן והמהות, אני מבינה שזה שליחות שלי בעולם, ואין לי בחירה, כי אני מבינה שהקב'ה שלח אותי למישהו מסויים להגיד משהו בזמן ובמקום שהוא יעד לי אז כבר לכל המחשבות האלו שאחרי הסיטואציה כבר אין כ'כ משמעות. אבל כן אם הגבתי באופן מסויים שגרם לי כיווץ בבטן אני מבינה שמשהו בי צריך להתנקות/להתחדד ועל זה אני כן נותנת את הדעת מול הקב'ה בשיח ולא מול עצמי כי אין טעם להתבחבש יותר מידי.

קשה לי עם ההשלכה על אמונה, פחות מתחברת וזה לא מנחם אותי❤️

ואיפה שקשה שם העבודה שצריך לעשות כי זה מה שגורם לצאת מאזור הנוחות ולהתחיל לשנות

שנים שהייתי במצב שתיארת ודווקא הקושי ופחד לחוות את החוסר שליטה במציאות חסם אותי ותקע אותי.. ברגע שההבנה הזו התחדדה שוב ושוב המחשבות השתתקו והראייה של המציאות מתבהרת, משהו באדם עולה קומה ונרגע.

ומוסיפה שבמבט לאחור גם על זה אין שליטה כלומר כל שלב והזמן שלו, אדם עובר תהליך הבשלה וזה חלק שפעם לא ידעתי להתמודד איתו אבל גם כנראה שעצם החיפוש מה לעשות עם זה, זה חלק חובה בתהליך ההתבגרות

גם לשלילי, כמובן, אבל גם לחיובי. אם יש בעיה שלא בשליטה שלנו אז גם הפיתרון יכול לבוא.

הכוונה לחוסר שליטה חיובי

להבין שאנחנו בתפקיד שאותו בהחלט צריך לנהל בשליטה אבל אם יש סיטואציות שאנחנו נמצאים בהם לזכור מה שמעלינו ולא בשליטתנו לא שלנו

ואמת זה נורא קשה לחיות את זה אבל זה תירגול כמו שריר

כמו גם מצבים שתיכננו והם מתפקששים או שלא בחרנו להיות בהם ומצאנו את עצמנו

התירגול של החשיבת חיים הזו מאלצת אותנו למצוא פתרונות התמודדות יצירתיים וזה כבר מרגיש לנו שליטה טובה

היכולת לא להתפעם בעוצמות גבוהות מהחיים אלא ממש לקבל את כל מה שקורה לנו בפרופורציה באהבה ה' שכל מה שהוא עושה לטובה ומכוון באופן מדוייק

לד"ר יחיאל הררי יש שיעורים על עודף מחשבות בערוץ "הידברות". כדאי.

הכל מושגח ואין שלמות. אין! תמיד עשינו, עושים ונעשה טעויות. זה עדיין

לא אמור לצבוע את כל האישיות שלנו בשחור!

וגם, לנסות לברר מה באמת מפריע לך בסיטואציות כאלה ואיך להקל על עצמך.

בהצלחה!

את ענית יפה מאוד, עניינית ועם שכל ישר ולא היסטרי לכותבת שבעלה אמר על מישהי שהיא יפה..

אז את בהחלט יכולה לעבוד עלייך על הג'וק החברתי הזה...מבטיחה לך.

1. לנהל את הסיטואציה בשכל

2. להיות רגיש אבל גם לדעת "להסתכל על המצב מבחוץ" ולא לתת לרגש להוביל

3. תעבדי על הביטחון העצמי והקיום שלך, העולם נברא בשבילך

'אני אהובה, בטוחה ומוגנת מעצם היותי'

ותעשי פעולת התבוננות אל תוך הלב, במנותק מההתרחשות - מה נעים לך, מה טוב לך, מה נכון לך... גם אם לא תוכלי ליישם, רק כתנועת היכרות עם עצמך.

תנוחי באור של עצמך, הורידי לחץ של להרשים ולהיות חלק....

בהצלחה!!

כשהייתי במדרשיה, השם עשה איתי חסד והייתה לי שותפה אחת לחדר שכמעט ולא הייתה נמצאת. אחרת הייתי בורחת נראה לי אז מבינה אותך מאוד

זה באמת קשה

תמצאי לך זמנים שבהם את יכולה להיות לבד. גם אם לא בחדר. זה עוזר לשחרר קצת את העומס הרגשי ולהתנתק 

הכוונה למצלמה מקצועית הנדרשת לקורס צילום.  gracias!

כל חברותיי הצלמות קנו שם.

יש ספריי לכה שהוא כמו ספריי גרפיטי, מרססים.. אולי החומר או הריח שלו ירתיע אותם, או לצבוע את העץ בצבע

אבל זה לא ירעיל אותם?

תודה רבה!

אחרי שזה יתייבש מן הסתם הם לא ינסו לאכול את זה... גם אם כן יאכלו אולי זה כמויות קטנות שלא יהיה להם נורא... מעלה סברה לא בטוח שאני צודק

הפתרונות הם לא מנסיון אלא סתם מסברה כנ"ל

וחומרים כאלה ואחרים עלולים להיות מסוכנים להם או לא שווים את ההשקעה כי לכה לא תמנע מתוכים לנקר ולהרוס והיא לא יוצרת שכבה מספיק עבה שתגן

לדעתי חבל על האנרגיות. תשאירי אותם בכלוב וזהו

או שתשחררו אותם ותקחו בחשבון את ההשלכות

בס"ד

זה לא מנחם, אבל הרבה אנשים סובלים מזה;

האם היית עושה את מה שאתה עושה לעצמך למישהו אחר? באותה עוצמה? אז מה, יש לו דם יותר כחול משלך?

אתה בעצם לא שלך, אתה נשמה מהשם, מותר לפגוע בנשמה שהקב"ה בכבודו ובעצמו מאמין בה? ואוהב אותה?

להרגיש טוב עם החסרונות (יען אני בן אדם, ושכזה, לא ייתכן שלא יהיו לי חסרונות, אחרת כמובן הייתי....מלאך).

ומה עם המעלות?  מותר לשקר ולהדגיש רק את החסרונות? זה כמו להסתכל תמיד על המינוס בבנק, זה קצת..

שקר!

לא מדברת ממרום כסאי. מי כמוני יודע ומכיר את התכונה הרעה והשקרית הזו שמכלה כל חלקה טובה. ממש.

אולי לכתוב לעצמך את המעלות שלך? דבר טוב או שניים שעשית לאחרונה?

אתה שקרן? גנב? רוצח?  מן הסתם, לא. נכון?

אני חושבת שזה הופך לנו להרגל. הרגל רע. קטלני. פעם, עשו לנו את זה, אולי, בגלל בעיה של זה שעשה

את זה, ואנחנו הפנמנו את זה, ומלקים את עצמנו ללא רחם!

כשבא השחור הזה, אתה לא מזין אותו ! שים מייד תמרור עצור! ותחשוב על משהו אחר.

לואיס היי אומרת לעמוד מול המראה ולאמר לעצמך: אני אוהב אותי. הקב"ה אוהב אותי

ואם משהו מפריע, תמיד אפשר לתקן (הסייפא של המשפט הוא משפט מפתח בשיטת המגירות

אם אתה מכיר.

יש ספר באנגלית המדבר על הקול הרשע הזה המלווה אותנו בלי הפסק (ימח שמו!) אבל לצערי

איני זוכרת את שם הספר.

שמע, תפתח ביוטיוב באתר "התבוננות פנימית" של ד"ר יחיאל הררי; לבטח יש לו שיעור על

הבעיה הזו  כדאי מאוד.

חושבת שזה עניין של תרגול. ככל ששקענו והתמכרנו לקול הזה כך הוא מקבל חיות .

צריך אולי לתרגל את זה כל יום. הנה הוא מגיע הרשע הזה, לא אתן לו!

אני אדם, יהודי, ככל האחרים, רק יש לי איזה גו'ק טורדני שלא נותן לי לנשום,

לחיות!

בטוחה שתקבל כאן עצות טובות. אבל העבודה היא שלך. וזו עבודה לא קלה

אבל אפשר. אם השם אוהב אותך (כן!), אז אתה לא?  לא פייר מצידך.

בהצלחה רבה!

אגב, בטוח שאם תכתוב ביוטיוב "ביקרות והלקאה עצמית", תמצא הרבה

שיחות על כך. אבל העיקר, לקבל כלים ולעבוד על זה.

וגם להרפות מהשאיפות הלא מציאותיות. לעולם לא נגיע לשלמות.

אין כזה דבר. לקבל את עצמנו. בשלום.

"

תתחיל מלא לבקר את עצמך על הביקורת העצמית(;

זה נורא קשה וזה מקלות בגלגלים שאנחנו שמים לעצמנו.

לי עוזר לדמיין אותי בגיל של הילדים שלי, לדבר אליי כמו שאני מדברת אליהם.

לא כל הזמן, אבל כשנכנסת ללופ של ביקורת עצמית, אני תופסת את עצמי, עוצרת, מדמיינת אותי קטנה (יש לי תמונה ספציפית בראש)  לפעמים מחבקת את עצמי פיזית.

ואז אני משנה את הדיבור מביקורת לחמלה.

כן, תרחם על עצמך.

לא רחמים של אשמה על הורים ( טוב אפשר קצת) וחוסר לקיחת אחריות, רחמים של עיניים טובות.

אם אתה מדבר ככה לעצמך, כנראה ספגת את זה מילדות, כנראה שמעת הרבה ביקורת או שחסכו ממך מילים טובות.

נעמי. מקסים!!!!

לי עזר ברגעים של הלקאה עצמית- לעצור ולהחליף מחשבות.

ממש במודעות (זה לא קורה מיד, ולפעמים רק באמצע השיטפון שמתי לב מה עוללתי לעצמי)- לעצור ולהחליף את המחשבות.

הייתי מתחילה בשיר, רק להסיח את הדעת.

ולמצוא זמן של שתי דקות ביום ולראות איפה כן עשית טוב. איפה היית מרוצה מעצמך.

וכמובן שיש מלא פודקאסטים בנידון ששווה להקשיב להם, במיוחד בזמן נסיעה חזרה מיום עבודה לחיזוק הביטחון והערך העצמי.

בהצלחה!

Mel Robbins אם מתאים לך אנגלית

חושבים טוב - פרקים מסוימים

אם אזכר בעוד, אוסיף.

דברים מחזקים וחשובים... תודה רבה.

מי שיכול לכתוב עוד עצות אשמח...

תודה לכולכם

קודם - התרגשתי מהתגובות של קודמותי.

אני מאמינה בעבודה מול הילד הקטן שבתוכך.

חפש את אותה הרגשה באירועים וגילאים קודמים, עד שתגיע לילד הקטן שחווה את החוויה הזאת, בדרך כלל מול ההורים, אבל לא בהכרח.

כנס לדמות שלו, דבר את הכאב שלו, תבכה את הבכי שלו.

זה הוא שמפגיש אותך עם הרגש הזה.

הוא מחכה בכאב עצום שתבוא לשחרר אותו.

כמובן שתצרף לזה תפילות ודיבור עם ה' יתברך.

בדוק ומנוסה ועם הרבה הצלחה!

רואים ישועות ומרגישים משם את קרבת ה'.

אתה מתאר בצורה מדוייקת... מוכר וכואב וליבי איתך❤️

היית בטיפול?

אצלי טיפול דרך התת מודע (nlp) ועוד שיטות ממש נתנו ריפוי עמוק, אני מניח שיש לך פגיעות וכאבים שנמצאות בנפש פנימה, בתת מודע שהצטברו אצלך במשך השנים והתנועות שאתה מתאר הם רק ספטומים שלהם,

טיפול ממש יכל לעזור ולרפא את הפגיעות מהשורש.

והמון בהצלחה

כל כך נכון אני מתקשר לסיענים ואפילו לא מצליח לתקשר איתם 

 פשוט תקוע בטראומה ודיכאון, משווע לישועה וולא מה עושים טוב אני אצא החוצה לים לעשות צעדה לנשום אוויר ים ולהרהר מה הלאה בגיל מתקדם

תוהה במזל באלוהים בעצמי במי שפגע בי בבריאות הגיל תקוע בלי אישה חברה מישהו שיעודד ויעזור , לצערי מתיסכול לא שוכח לאכול קצת סלט עם ביתה בבוקר 

לא יוצא לעבודה כי אני בייאוש לא פונה לרשות לבקש עזרה כי אני מבוייש  אפילו לא לקבל עזרה כלשהי ממישהו החסכונות אוזלים וזה עוד יותר מדאיג , תקוע במשפט עם אישה רעה לא פחות משנים מאחיותיי אחת מתה מרעת ליבה ותיסכולה מהחיים והשנייה לא חסר לה כלום וסוחטת אותי 

כך גברים מואסים בנשים למרות הצורך בתמיכה  אחד בשני 

כולנו מתמודדים עם ביקורת עצמית! זה משהו נורמאלי וטבעי שכולם מתמודדים איתו.

ממליצה לך להזכיר לעצמך את כל האור והדברים הטובים שיש בך, אתה יכול אפילו לכתוב לעצמך רשימה של כל הדברים הטובים שאתה מעריך בעצמך.

ולשים את עצמך במרכז.יש לנו נטייה להשקיע באחרים יותר ממה שאנחנו משקיעים בעצמנו. יש משהו שאתה חולם לעשות? לך על זה! ספורט, יצירה או איזה תחביב, פשוט תשקיע בעצמך. 

לימוד אמונה. מודעות עצמית ברוח היהדות לגברים יכול להביא לריפוי שלם. להבין כמהטוב ועוצמה יש בך, שהרי יש בך חלק מה'. בנוסף הבנה שלא הכל תלוי בך, אתה משתדל אבל התוצאה מה' וזה לא בשליטתך.

1. תבדוק כיוון של דכאון/ חרדה. הכי ברצינות שיש

2. כדי לשחרר את הכאבים תעשה פעילות ספורטיבית ותזיז את הגוף. ההתכווצות של השרירים בגלל הדריכות של הגוף גורמת לכאבים

3. תהיה יותר בעשייה

4. ממליצה על חיזוק הערך העצמי דרך טיפול וצבירת הצלחות

ששווה לנסות להבין מאיפה את לוקחת את "הערך" שלך.. כלומר - מרגיש לי מהצד (בלי להכיר אותך אז זה בהסתייגות) שבעצם המחשבות שלך תלויות בכללי למה יחשבו עלייך.

הערך שלך נמדד במה שאת עושה או באיך שאת נמדדת או משהו דומה לזה. כלומר הבעיה זה לא המכה והכינים אלא איך שאת מרגישה ביחס לסביבה שלך ששופטת אותך (אולי רק בדמיון שלך?) על הדבר הזה.

כדאי לך לפתוח את אתר "התבוננות פנימית" של ד"ר יחיאל הררי ביוטיוב: בין מגוון השיעורים

הנפלאים שלו, יש גם שיעור על נושא זה. הנה הלינק

בקשר לכינים....נפלא! ילד שמעולם לא היו לו כינים....אז או שמעולם לא יצא מן הבית לאף מקום או שהוא מסכן...קרח.

אגב, כינים ותולעים זה סט מושלם...תשאלי את כל האמהות!  מהיכן את חושבת מגיעות הכינים לראשי הילדים?

מחברים וחברות שלהם בגן, בבית הספר, וחוזר חלילה...

בכל אופן, איך מחזקים את הבטחון העצמי - יש לבטח המון שיעורים על זה ביוטיוב. נסי אתר "הידברות פנימית" של ד"ר יחיאל הררי

ולבטח יש עוד ועוד ועוד.

מה שבטוח, את בחברה טובה. מאמינה שכל אחד ואחת מרגישים חסרי בטחון, במינון זה או אחר; זה קשור לעצם היתנו בני אדם, אני מניחה.

באיזה מקום, אנו מרגישים את הקטנות שלנו כבני האדם, הנולדים, חיים והולכים לעולמם. מול הקב"ה אנחנו כלום. ואת זה מרגישים. 

זה בקטן. אבל העבודה זה לחזק את עצמנו; השם ברא אותנו, סימן שהוא מאמין בנו:...רבה אמונתך". אף אחד לא יותר מאיתנו וגם לא פחות

מאיתנו. כולם באותה סירה: בני אדם ויהודים.  אולי תרשמי לעצמך דברים שאת אוהבת בעצמך ותעברי על זה כל יום?

אגב, מבטיחה לך שאת לא האמא היחידה שבתה הסתובבה עם כינים. כ ל, כן,  אין ספק, שכ ל האמהות נמצאות בסיטואציה הזו,

הרבה, מדי פעם, אחת ל....   אי אפשר להמנע ממכת מצרים הזו.  באמת, זה כנראה משמים, המכה הספציפית הזו.

ולכולן (זוכרת שגם לי) הגננת מעירה מדי פעם .....   תודה שהזכרת לי, גננת, אני אבדוק ואשתדל. 

זהו.

קודם כל תודה על התשובה המושקעת)

כל הקטע הוא..  שאני מודעת לכל זה. ותוך כדי גם מבינה שהתגובה הרגשית שלי מאוד מוגזמת ולא תואמת סיטואציה. זה פשוט לא משנה... 

נדבקים בכינים.

זאת המציאות.

זה שיש לבן שלך כינים לא אומר כלום על כמה את אמא טובה או לא טובה.

במיוחד אם לא ידעת שיש לו כינים.

מאיפה לך בכלל שזה מה שהן חושבות? לכל הילדים יש כינים בשלב כזה או אחר🤷

הסנטר שלך חייב להיות יציב, במיוחד בתור רגישה מאוד

זה משהו שאפשר לעבוד עליו

חיבוק❤️

ופסיכולוגיה.

לעיתים הסברה של אופי נפשי בתור פנימיות תורה עלולה לגרום לבעיות במקרי משבר.

למשל דוגמא אחרת שלא קשורה לעניין, אסור שאדם עם אוסידי יחשוב לעצמו שזה בעצם הנשמה הגבוהה שלו יראה מחטאים ולכן זו תופעה טבעית שלו של נשמתו הגבוהה. בעוד שמה שזה באמת זו תגובה פסיכולוגית.

או אדם שמרגיש דיכאון אם לא התפלל בכוונה, זה רע אם יאמר לעצמו שזה בעצם נשמתו הצמאה שלא קיבלה את מזונה הרוחני. לא, אם יש לו דיכאון אז זה דיכאון. לדוגמא

שכל אדם קיבל את מבנה הנפש שלו בתכנון מדויק של הבורא. 

וכן, אם הוא בכנות ומזהה בנפש שלו נטיה, גם היא שונה מהנרטיב המוכר, זוהי נפשו וזו עבודת, בהתאמה למבנה הנפש שלו.

כן, זו תפיסה לא מקובלת, אז אין צורך להוכיח לי את ההפך.. 

זו אמונתי.

שאלה נוספת - יש לך השגות על דברי הרב? סתם, מעניין..

בכל מקרה יישר כוח🙂

בס"ד

ביוטיוב - התבוננות פנימית. ד"ר יחיאל הררי. יש לו הרבה מאוד שיעורים בנושאים הקשורים לנפש. כדאי.