התשובה היא להבין מה באמת תופס אותך.  אפשר לעשות את זה בפורקן של כתיבה (ולא בחפירה מחשבתית אין סופית!). הכתיבה מחייבת אותך לסדר את מה שקורה ואפשר להתייחס אליו.

יש עוד כלים שעושים "קיצור דרך" שבגדול הכוונה היא להבין מתי התחלתי להיות מוצף. כלומר, ממה אני מפחד. כתבתי לא מעט פה על הצפות ואפשר לחפש תגובות קודמות שלי בפורום בנושא הזה.

לעצם העובדה - תדעי שאת לא לבד. ואני עדיין שם לפעמים. הקטע שלמדתי לשים לב מתי אני בהצפה או מתי אני מרגיש כיווץ בבטן שאומר "עצור, משהו קורה לך". ואז אני יוצא להליכה או לכתיבה או למה שלא יהיה.

כדי להבין מה באמת מפעיל אותי. וזה בדרך כלל לא מה שאני חושב. לפעמים בארועים זה פשוט זה שיש הרבה אנרגיה של הרבה אנשים סביבי ואני פשוט מרגיש את הכל, ואז כשאני מוצף אני עושה שטויות. לתחקר (כמו שאת מתארת נפלא) את מה קרה לי ואיך הייתי פועל אחרת זה פשוט לא נכון לעשות. כי הבעיה היא המוצפות ולא תוצאת הלוואי שלה (דיבור שטויות).

אתמול זה קרה לי. היה לי דיון לא נעים עם אשתי שהיה בהתכתבות ווטסאפ.

הייתי אמור לדעתה להגיע יותר מוקדם מחוץ לבית בגלל בקשה שלה.

בשכל חשבתי שאני צודק בסיטואציה אבל כשהגעתי הביתה הגוף התכווץ פיזית מהתגובה הרגשית שלה והרגשתי לא נעים.

פעם הייתי אולי מתנצל או חושב מה "עשיתי לא בסדר" כמו שאת מתארת.

הפעם בחרתי משהו אחר.

שאלתי אם היא רוצה התייחסות, ענתה שלא. הרדמתי בינתיים את הקטנה ואחר כך ביררתי שוב. עדיין לא.

כשהבנתי שלא, יצאתי לבד להתאווררות-הליכה וממש סידרתי בקול את מה שאני מרגיש ואת מה שקרה בפועל (הם לא אותו דבר).  הגעתי לTRX (סוג של אימון) שיש פה בגינה ליד הבית ושרפתי שם את האנרגיה הפיזית. אחר כך הבנתי שאני פשוט מושפע פיזית מהאנרגיה שלה ושגם בצהריים (הייתי באיזו הלוויה) הושפעתי פיזית מהאנרגיה שהייתה שם. כלומר שזה לא קשור אליה בכלל. זה שלי. רק שלי.

עצם התודעה הזו (ועוד כמה קסמים) כבר שיפרה לי את התחושה הפיזית בגוף. יצאתי להליכה של עוד שעה ונתתי למחשבות לרוץ.  חזרתי הבייתה עייף פיזית ומדוייק עם מה שאני רוצה להשיג באותו ערב.

כשאני בלופ אני מתקשה לפעמים לעצור ולהסתכל על המצב מעיניים שקולות יותר.

למדתי עם השנים להגיע פחות למצבים של הצפה כזאת, לרוב דרך הימנעות ממפגשים או לצפות להצפה, ככה היא לא מפתיעה אותי

אבל כשזה מגיע כשאני לא מוכנה לזה אני פשוט טובעת ולא מצליחה לתת לקול השפוי יותר לנהל את הסיטואציה.

יש לי שתי התמודדויות

במפגש עצמו, שם אני 100% בתפקיד, להיות נכונה, להגיד את הדבר נכון, להיות נחמדה מספיק, מעניינת- שם לרוב אני נעזרת בכוס יין (אם יש) זה פיזית מרגיע את הגוף ואני פחות דרוכה. לאחרונה זה פחות עוזר.

ואז יש את האפטר פארטי של האירוע, ניתוח מסיבי של המצב, סיוט.

למזלי אני רואה שיפור גדול.

זה קורה לי רק באירועים מסוימים שחשוב לי להרשים בהם, לעומת פעם שזה היה קורה בכל מפגש חברתי / משפחתי.

היא להסתיר את החרדה החברתית הזאת תוך כדי האירוע, בעבר אני ממש זוכרת את עצמי צופה באנשים ומחקה את העמידה, התנועות, להיראות נינוחה, טבעית, שלא ישימו לב שאני בחרדה.

קנאה באנשים שזה פשוט בא להם בטבעי, והלקאה עצמית של "מה הבעיה שלך" - את העניין הזה די פתרתי בעזרת טיפול.

בקיצור, הרבה אנרגיות בכל מפגש

לא פלא שאחרי מפגשים אני פשוט מותשת.

את "הודעת השגיאה" שלך.

את פשוט שפכת על הפורום הסבר ברור של מה קורה ומה מפעיל אותך. אפשר לעבוד עם זה מכאן.

MASKING זה מושג שלקוח מהשפה של אוטיסטים בתפקוד גבוהה ואחרים שיודעים (בשכל) איך להתנהג "כמו כולם". אבל בגלל שזה לא טבעי להם הם חוזרים מותשים כמו שאת מתארת ומנסים (בשכל) להשתפר.

זה עובד ברמה מסויימת אבל בגדול זה שואב אנרגיה וגומר את המערכת ומייצר חרדה פיזית בגוף מטעויות.

בגדול צריך לעשות עבודה ממוקדת החרדה הזו ולאתר (בעדינות) את השורש שלה. זה לא דבר שאפשר לעשות על גבי הפורום אבל לגמרי אפשר לעשות את זה והחיים אחרי נראים הרבה יותר טובים. 

כן, אני יודע לעשות את זה.

אני אדם מרצה מאוד מאז שאני זוכרת את עצמי.

זה התחיל עם ההורים שלי ומשם את כל העולם.

המשוואה הילדית שלי היא

לאכזב אנשים = לא יאהבו אותי = נטישה וחרדה קיומית.

והיא מנהלת אותי הרבה פעמים גם היום.

יש הבדל עצום בין אני שלפני 10 שנים לעכשיו.

אבל עדיין לא פתרתי לשורש את המשוואה הזאת.

השאיפה שלי היא להצליח לאכזב אנשים, להיות לא מושלמת, ועדיין להרגיש בסדר עם זה ולא נטושה.

זה קורה לפעמים עם בעלי, כנראה היחידי בעולם.

ובשנים האחרונות הצלחתי לאכזב מעט אנשים (פשוט לא לרצות אותם) ועדיין להישאר, אני לא מרגישה אהובה מצידם וכל מפגש איתם עושה לי אי נוחות, אבל אני עדיין נשארת ולומדת להתמודד עם זה שמאוכזבים ממני. זה דבר ענק בשבילי.

ברור לי שלעבוד על להיות יותר ויותר מושלמת ונכונה רק מעמיק את הבעיה.

שני דברים שהכי עוזרים לי

אחד שקרה לי עם השנים- להבין שאני לא מעניינת אף אחד, בקטע טוב, אני שולית בסיפור חיים של אנשים אחרים.

והדבר השני - לשנן לעצמי שזה בסדר שיצאתי פחות חכמה, מצחיקה, שנונה, זה לא אומר שמאוכזבים ממני, לא אומר שלא אוהבים אותי

וגם אם כן, זה בסדר, לא כולם צריכים לאהוב אותי.

אם אצליח לשנן את שני הדברים האלה תוך כדי הצפה, אני חושבת שזה הכי יעזור לי.

בהצפה הבאה (שבטח תגיע עם החגים) אני אנסה לבדוק את זה

דופק גבוה, לחץ פיזי ואלה פיתרונות יותר שכליים.

עכשיו קל לי להגיד אבל מעניין איך זה יעבוד בפועל, לרוב קשה לי לתת במה לשכל כשזה קורה.

אני לא מדבר על השכל. השכל מגיע אחר כך.

אגב, איפה הלחץ שלך? בחזה או בבטן? צד ימין או שמאל?

אני מבינה עכשיו שרוב הטיפולים שלי התמקדו בהגיון, להבין בשכל מה גרם לזה.

זה הכרחי ועזר המון אבל לא באמת למדתי כלים איך להתמודד עם הקטע הרגשי כשהשכל נדחק.

אז זה יותר לחץ, ופחות חרדה/אשמה (שנמצאים יותר נמוך, בבטן).

שווה להקשיב לזה פעם ולנסות להבין מה מפעיל אותך כל כך חזק שם. רוב הסיכויים שזה טראומה מהילדות אבל לא חייב.

אתה מזהה מה הרגש?

זה נשמע מעניין

זה שהוא נותן פידבק נורא פשוט: עובד/לא עובד. אם הקוד שלי עובד אז "אוהבים אותי" (ואם יש שגיאות או תקלות אז זה חרדה וגיהנום עולם).

בחזרה אלייך. נשמע שאת עושה את הדבר הנכון. יש קיצורי דרך אבל בגדול זה הכיוון.

ללכת אל הקצה השני זה מעמיק את הבעיה.

יש לי פתרון אמיתי יותר.

תעמיקי את התודעה שאת רוצה להתנהל מתוך מה שאת רוצה, 'בא לך' -  מתוך הנפש פנימה בתהליך עקבי של חיבור לשם.

ובמקביל התנתקות עקבית מכל פעולה שהיא למען מישהו או משהו אחר. כל 'למען'.

הרצון הוא המצפן הנכון והמדוייק שלנו - זה הקול האלוהי שהוא חלק מאיתנו.

תשאפי לכך שזה יהיה הקו המנחה שלך בחיים וכך ממילא תצאי מהמשבת של המרצה...

בשנים האחרונות עברתי תהליך עם כל המושג של רצון ומדייקת מה אני באמת רוצה.

עד גיל 25 בערך אני לא חושבת שרציתי  משהו.

כשמרצים מגיל מאוד מאוד קטן, הרצון האישי מתבטל לגמרי בשביל רצון של אחרים.(אפילו לא נוצר)

זה עבודה

אבל עבודה מתגמלת ואפילו בתוך התהליך - רואים הרבה חסד

ואם את רוצה ליווי, מוזמנת באישי

אני אישה!!!!

יש לי מטפלת טובה ואני לא מתחברת לשילוב של טיפול עם אמונה, קשה לי עם זה.

אבל שמחה לקרוא את התגובות שלך

את לא עושה את זה למען מישהו אחר.

את מונעת מהמקום הפנימי שלך שאומר - בא לי לתת!

שוב - זה מקסים!!

למען מישהו אחר

אבל המישהו הזה זה הבת זוג או הילד?

אני מנסה להבין את הרעיון

יש את הרצון להיטיב עם אהובייך

ואם זה מתנגש עם משהו שאת לא רוצה - לא מתאים לך, זה לא שלך.

אז כן, את תמנעי מזה עם כמה שפחות פגיעה כמובן ואפשר לנהל את זה בצורה ראויה.

ברגע שאת עומדת על שלך בבהירות ונעם - הסביבה מעריכה את זה ומקבלת.

לא כל מה שהם רוצים ממך - את צריכה לתת להם

אני לא חושב שזה נכון

יש דברים שאין ברירה

אפילו מקרה כמו לקום בלילה לילד שבוכה

או לבשל לו אוכל

או ללכת לעבודה ולפרנס את המשפחה

והרצון שלי הוא לשכב בחוף

אבל אני לא יכול, יש לי מחויבות כלפי האישה והילד 

תשים לב - אתה אומר את זה ממקום עמוק בנפש שמזהה שאתה רוצה להיטיב עם הילדים שלך.

לא התכוונתי שאם אתה עייף ולא בא לך לקום - אז תמשיך לישון.

לא!

התכוונתי שכשמבקשים ממך משהו שקשור לכוחות הנפש שלך ולא מתאים לך.

למשל להשתתף בשמחה כשאתה יודע שזאת חוויה מעיקה בשבילך

או - לקבל אורחים לשבת ולא מתאים לך

ללכת לסרט עם הילד ואתה בכלל לא נהנה מזה (גם פה זה מבחן פנימי - לפעמים התועלת גם מבחינתך הפנימית, עולה על הנזק..)

הבנת את הרעיון?

כשאתה בוחן מה מתאים לך, זה בתיאום מלא עם המוסר הנשמתי שלך (!) יש לך ערכים, יש לך מידות והם חשובים שם.

איך אני מבדיל מאיפה מגיע הרצון

כרגע אני בעבודה וכל מה שבא לי זה ללכת לים

אבל עוד שעה אני מסיים ואלך הביתה לעזור לאשתי עם ההשכבות

אפילו שממש אין לי כוח

תשאל את עצמך בכנות - ותקבל את התשובה המדוייקת.

אם אתה בספק - אתה לא בכנות..

והצלחתי להבין באמת מה אני רוצה

אם אני רוצה דברים שאסור?

או שאין לי אפשרות לעשות אותם?

איך אפשר ללכת תמיד עם הרצון?

הוא יכול לנגוד את ההלכה, המוסר או וואטאבר

או שהכוונה היא לא ללכת איתו תמיד אלא רק להקשיב לו? נשמע יותר הגיוני

כן. אני מאמינה בלב שלם שעובד השם צריך להיות מחובר לנפש שלו - עד הסוף.

אם הוא בכנות מוחלטת, באמת ולא משקר לעצמו

אז גם אסור ומותר לא רלוונטי

אנחנו לומדים מה אסור ומותר ומה צריך ומה לא צריך - כדי לבנות את המוסר הנשמתי שלנו..

אבל 

כשאנחנו עובדים את השם אנחנו מתאימים את זה לדרגה של הנפש שלנו

עד כדי, כן, אני מאמינה שאם יהודי בכנות ומרגיש שלא בא לו מבפנים להניח תפילין - אז זה לא שלו.

אולי בהמשך זה יהיה שלו, אבל עכשיו זה לא שלו.

בניתי את האמונה הזאת גם בהשראה של מה שקורה לעם ישראל בשנתיים האחרונות.

יש אנשים עם נפש גבוהה וחיבור עמוק ומדהים לה' יתברך - אחד שומר שבת, השני מניח תפילין והשלישי נותן מעשרות

לדעתי - אנחנו בשלב שהמגזרים - הם פיקציה

אנחנו בתקופה של יציאה מגלות הנפש

הנפשות הן אלה שצריכות להתגלות עכשיו במלוא טהרתן

אני מאמין בתורה קודם כל

אחר כל מתוך התורה יש את העבודה עם הנפש שזה חשוב אבל במסגרת גבולות התורה וההלכה

הקב"ה נתן 613 מצוות לכל מי שהוא יהודי

ולא רק למי שמסוגל

ואם את אומרת שלא חייבים לשמיר את המצוות אם לא רוצים אז איפה הגבול?

אם מישהי מרגישה שלא עושה לה טוב לטבול במקווה זה גם בסדר שהיא לא תקיים את מצוות טהרה? איפה הגבולות שלך אם זה לא ההלכה?

מה שיכול להתיישב עם מה שמפריע לך זה

שאני מאמינה בלב שלם שאישה שמכוונת לעבודת ה' ובאמת שואלת את השאלה בכנות - כן רוצה.

לא יקרה, שהיא בגדר עובדת השם בכנות והיא לא תרצה.

תחשוב על זה

ואם כן - אז היא במקום אחר, כן, מה שקוראים היום "חילוני" וכן, היא כנראה לא במקום שהיא צריכה לעשות את זה

ככל שאני חושבת על זה אני יותר מאמינה בזה.

תדמיין שאין מגזרים בעם ישראל ולכל יהודי יש את המרחב שלו בעבודת השם מול השם יתברך.

לכל יהודי יש מבנה נפש משלו ולכן עבודת השם שלו תהיה שונה. 

בתוך עבודה של כנות, תמיד תהיה התקדמות - כל אחד בקצב שלו ובהתאמה מלאה למבנה הנפש שלו.

אבל אני חושב שאת טועה בגדול

זה לא עבודת ה'

זה עבודת עצמי

זה לקדש את עצמך

איפה עבודת ה' פה אם את מוכנה לעבור על דבריו אפילו באיסורי כרת?

מוכנה לעבור על דבריו אם זה מחובר למוסר הנשמתי שלי.

תירגע רגע, תנשום עמוק ותחבר את הדיבורים שלי למציאות

אתה חי באטמוספירה של אנשים שמכירים את הבורא ועבודתו מאז שנלדו

גם אני שם

המוסר הנשמתי שלי שואב משם ומשם מה שאני עושה בחיבור עם הנפש שלי

כן - יש דברים שאני חלשה בהם ויש כאלה שאני חזקה בהם

ויש תקופות - כן.   וה' איתי ואני איתו

זו תורת חיים

אני באמת מנסה להבין

אבל ביהדות יש הוראות ברורות

וזכיתי ללמוד הרבה מן הספרים

לא נתקלתי בסוג כזה של עבודת ה'

וזה מרגיש לי מזויף

ולא נכון לפי היהדות

אני לא מוכנה לעבור על דבריו אם זה מחובר למוסר הנשמתי שלי

ואח זה לא?

אני לא מוכן לעבור על דבריו נקודה.

כמובן יש יצר הרע וכו אבל זה השאיפה וזו ההסתכלות

כדי שתבין שאני לא סותרת את עצמי

היה משאיר אותנו עבדים במצרים.

אבל הוא לא רצה - הוא הוציא אותנו משם והביא אותנו אל הר סיני

כדי שנעבוד אותו כבני חורין!

אם אתה עושה בגלל שכתוב ולא מחובר לזה - אתה עבד, אתה לא בן חורין

לא. זה לא עבד ה', אם זה מה שרצית לענות...

קודם כל לעשות

ואז מתוך עשייה גם להתחבר

חלק מהעבודה זה להיות מחובר

אבל זה לא שכל עוד אני לא מחובר אני לא עושה

לא כדי שנעבוד אותו כבני חורין. ה' קנה אותנו לו לעם..! בזה שאנחנו עובדים אותו אנחנו בני חורין.

ומעבר לזה שהוא קנה אותנו, אנחנו עובדים אותו כי העולם הזה שלו. הוא המלך הגדול והנורא של העולם (חסד וגבורה). 

מה יותר הגיוני+ משתלם מלהקשיב למלך? זו זכות.

ה' שם אותנו פה בעולם, לא אנחנו שמנו את עצמנו. ומכיון שכך אנחנו צריכים להבין מה הרצון *שלו* ממנו. 

ויש עוד הרבה מה להרחיב למה ראוי שהמטרה שלנו תהיה להבין מה רצון ה' ולא להתבסס על תחושות עמוקות ככל שיהיו. ואין בזה סתירה לכך שצריך להיות מחוברים לתחושותינו, כי המטרה לנווט אותם לטוב. אבל זה לא תלוי בזה.

הבנתי מה שאת אומרת שעמ"י שבים בהדרגה... זה מציאות, לא אידאל. זה נקרא תשובה, וה' ארך אפיים. אבל זה נובע מתוך תהליך של קבלת עול מלכות שמיים, לא מתוך נתינת "אישור" למצוות.

ועכשיו מתאים לי ושלשום לא התאים לי

ופעם התאים לי והיום לא. קשה לי X ואני לא שם היום..

אני מחוברת לעצמי, לה' יתברך - וה' אוהב את הכנות הזאת יותר מכל עבדות!!

שמעתי משהו נפלא:

בית המקדש הראשון נחרב על עבודה זרה

העבודה הזרה היא, שסמכו על העבודה שבמקדש ולא השכינו את השכינה בתוך עצמם - לא חיברו את העבודה לאלוהות שבנפש.

לכן - חבר בית המקדש!!

ומה המקור שה' אוהב את זה יותר מכל עבדות?

איזה ספר ואיפה

תודה רבה

והם כולם רוצים לחזור בתשובה

הרי ברור שתגיד להם - לאט לאט, בקצב שלכם. נכון?

ואיך הם ידעו מה זה לאט לאט - הנפש לא משקרת.

הם יתחברו לעצמם (בעזרת ה' בקרוב) בכנות ויתקדמו כל אחד בתהליך שמתאים לנפש שלו.

אז באמת לאמיתה - כל יהודי הוא בעל תשובה כל החיים

ולכל יהודי יש את המקום המתאים לנפש שלו ולמורכבות שלה

ויותר מזה - זאת הדרך היחידה שלו להביא לעולם את האור הייחודי שלו

וזה מה שמשמח את ה' יתברך יותר מהכל

שאם לא כן - היינו נבראים באותו מבנה נפש ועושים את עבודתו כמו במפעל משובח

שאם כולנו נבראנו עם מבנה נפש שונה זה אוטומטית מעיד על מה שאת אומרת

אני כן חושב שיש לנו תורה, תורת חיים ובה כתוב בדיוק איך להתנהל

וזו הדרך ואין בלתה

לשנות תודעה זה לא דבר של מה בכך

אתה חי בתודעה של עבד ואני באה ומציעה עבודה של חרות/כנות...

עבד עושה מה שאומרים לו

ובחרות, בכנות - אתה מחובר לנפש של עצמך.

אתה לא חייב להתחבר

אני לא מעוניין לשנות תודעה

אני עבד ה' וגאה בכך

מקיים את מצוותיו ומחובר אליו

והחתימה שלך מדוייקת

עבד ה' הוא לבדו חופשי

זוהי החירות האמיתית

לעבוד אותו מתוך כניעה מוחלטת מביא הכי הרבה רוגע לנפש

גם מה שאני לא מבין אני עושה למענו כי הוא ציווה

סתם קישור למשהו שאני אוהבת, שמחבר אותי גם למקום המדויק הזה:

פשוט כי הוא לא כמוך.

את מגיעה עם הצעה הזויה של 'אני עובד את עצמי והרצון שלי ולא את הקב"ה'

כי בעצם מה שאת מסבירה פה זה שהנקודה הכי מרכזית שסביבה את עובדת - היא עצמך.

ואז את מנמיכה אותו בשניה ל'עבד', תודעת עבד, כי הוא מול הקב"ה ולא מול עצמו.

זה נטו אגו במילים גבוהות.

התנהלות מתוך מחשבה על עצמך ומה נעים לך,

במקום מה מוסרי, מה נכון, מה הקב"ה רוצה ממני.

לא מגניב ולא נכון.

חסה על כבודו של האנונימי מעלי.

הרבה יותר גבוה להיות עבד של מלך מלכי המלכים מלהיות עבד של עצמי. אין נמוך מיזה.

את מביאה מילים גבוהות ויפות.

אבל זה לא מוציא את זה מההגדרה של זה.

התרכזות עצמית מופרזת בעיני.

תחשבי על זה.

אז אתה מוזמן לפרטי

אני לא מתכתב עם נשים בפרטי

אבל מה הכוונה הציבור לא מקבל?

שבאמת יש פחות יש מקום לרוצה או לא.

פשוט צריך לעשות, במיוחד עם משפחה וילדים.

אבל חווית החיים הכוללת כן צריכה להיות בשאיפה של להיות במקום שאתה רוצה בו.

וכשזה קורה זה נותן גם כוח לעשות את החלקים המחייבים.

איפה יש גבול שאומר

אז מה אם אתה רוצה

קודם כל מותר לצעוק (כלפי פנים לפחות) שאני רוצה.

עכשיו צריך לראות איך משלבים את זה. אם אני רוצה בטן-גב בים, אז מפנים ערב קבוע שבו זה מה שאני עושה. או בוקר שאני בחופש מהעבודה.

אם אני רוצה לעשות איזה פרוייקט מגניב, אז אני אעבוד ביום שישי ואשב לפתח אותו ביום ראשון.

פעם בשבוע נגיד. לשעתיים.

לא משהי קבוע אבל כן

אבל זאת רק הייתה דוגמא לכך שלא תמיד עושים רק מה שרוצים

כי נגיד היום אני לא יכול ללכת לים למרות שאני מאוד רוצה כי אשתי צריכה עזרה ואני מחוייב לה

להבדיל ממי שעושה מתוך ריצוי ויש לו כאב בטן והוא זועק בפנים "לא באאא לי"...

מה שאתה מתאר עכשיו זה עשיה מתוך חיבור למה שנכון לך לעשות

נכון?

החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב

לא במיטבי בשעה כזו לעקוב אחרי התגובות במדוייק, אבל נראה לי שזה התחיל מריצוי, לא כך?

בגדול אני חושבת שמה שהיא מתכוונת לאמר זה לעבוד את השם ממקום אמיתי. גם כלפי הקב"ה, יכול (עלול?)

להיות ממקום מרצה. ממקום חרדתי. ממקום כפייתי. לא ממקום בריא, במילים אחרות. לא ממקום חופשי.

לא ממקום שנקי מסיבוכים, מהרגלים שהשתרשו בנו. לעבוד אותו ממקום אמיתי, נקי, באמת.

מה שהיא מתכוונת (אני חושבת) שזה לא שאנחנו לוקחים את השולחן ערוך ובאופן אוטומטי עושים הכל הכל

כפי שכתוב. אחרת, כולנו היינו מלאכי עליון מזמן...

זה לא שאני עושה מה שבא לי כי כך הרצון שלי עכשיו. אלא שאם למשל לקרוא עשרים פרקי  תהילים כל

יום, מייגע אותי, מעצבן אותי, מוציא ממנו אנרגיה ואחר כך אני צורח/ת על הילדים - אז למרות שתהילים

זה רוח הקודש, זה ברכה, זה סגולה....אני לא אעשה את זה. אולי אקרא רק חמישה, שלושה, שניים פרקים

או בכלל לא (לפחות תקופה מסויימת, כדי להרגע ולהתאזן).

זה כאילו יש ביניכם דו שיח של חרשים; היא מדברת על דבר אחד ואתה מבין דבר אחר.

אם למשל, מתיש אותך ומעצבן אותך לעזור עם השכבת הילדים, אולי אפשר לחשוב על אפשרות

אחרת לעזרה (אני אדיח כלים ואקפל את הכביסה ורק אבוא להגיד לילה טוב ונשיקה וקריאת שמע

על המיטה). 

זה גם לעבוד את השם ממקום אמיתי יותר מאשר ממקום של חישוק שפתיים, לא?

(נתתי דוגמא. רק דוגמא, לא מתכוונת אישית. זו הדוגמא שעלתה לי).

אם יש שיעור נפלא עכשיו ברדיו, עמוק, על פרשת השבוע, אבל כל כולי משתוקק עכשיו

להאזין למוסיקה שאני אוהבת....אז נכון שהשיעור חשוב ותורני ורוחני - איפה בכלל אפשר

להשוות בין מוסיקה לשיעור, ולא מדובר על מוסיקה יהודית דווקא, אז:

או שאני אוותר על המוסיקה ואאזין לשיעור, או להיפך.

מה ישמח אותי עכשיו יותר? האם אוכל לוותר על השיעור ולהקשיב למוסיקה שהנפש שלי

משתוקקת אליה עכשיו, בלי יסורי מצפון?

לא עשיתי עבירה, נכון?

אבל הייתי כנה עם ע צמי. זו גם עבודת השם. לא?

משהו כזה. קשה לי לנתח את זה עכשיו. אבל, משהו כזה. 

נדמה לי.

בעיקר צריך לבדוק איך את/ה מרגיש אחרי הנתינה.

תחושת ריקון, ניצול או שהצלחת לצבור 'נקודות טובות' אצל אותו אדם, - כל אלה סימנים של ריצוי.

תשאל את עצמך גם מה יקרה אם תסרב, יהיה לך צער שלא הצלחת לעזור? או צער שנכשלת ואכזבת.

כל חיי החמיאו לי שיש לי לב טוב ואני שמה לב לזולת - לרוב זה לא היה מטוב לב טהור אלא מקושי להגיד. לא.

ויש לי עוד שאלה

סליחה על הניצלוש

אם אני לא מצליח לסרב להצעות עזרה

אפילו שלא מעוניין בעזרה הזאת

זה בא גם ממקום של ריצוי?

תיארת אותי הרבה בכל הנושא של הריצוי אני טיפוס מאוד מרצה מגיל קטן

ורק לאחרונה התחלתי להבין את זה ולנסות לשנות את הדפוס הזה

אם אתה עושה את מה שמתאים לך, או בשביל ובגלל....

שover thinking שלי התרחב והתפתח ככל שנהייתי מודעת יותר לעצמי

גם הקצב נהיה מהיר יותר וגם הנושאים מרובים יותר

לא יודעת אם יש פיתרון כי זה גם מביא איתו הרבה יתרונות וברכות

אבל כן לנקות את הנפש כל כמה זמן

ולדבר עם מישהו חכם שקולט דברים מעבר למה שנאמר זה מקל שיש דמות שסופגת חלק מהניתוחים האלו

וגם לכתוב

ולנטרל/לשחרר את המחשבות הלא חיוביות במידה וקיימות

למרות שמה שאת מתארת זה מול סיטואציה חברתית זה טיפה שונה...

זה מלווה אותי תמיד ובמפגשים חברתיים זה מתגבר.

וכן למזלי יש לי עם מי לדבר❤️

לי בעיקר זה להשליך את הסיטואציה על הבורא

כל מה שנאמר על ידי, מעשה שעשיתי... היה צריך לצאת ממני הבחירה שלי היא איך להגיב את הדברים אבל לא התוכן והמהות, אני מבינה שזה שליחות שלי בעולם, ואין לי בחירה, כי אני מבינה שהקב'ה שלח אותי למישהו מסויים להגיד משהו בזמן ובמקום שהוא יעד לי אז כבר לכל המחשבות האלו שאחרי הסיטואציה כבר אין כ'כ משמעות. אבל כן אם הגבתי באופן מסויים שגרם לי כיווץ בבטן אני מבינה שמשהו בי צריך להתנקות/להתחדד ועל זה אני כן נותנת את הדעת מול הקב'ה בשיח ולא מול עצמי כי אין טעם להתבחבש יותר מידי.

קשה לי עם ההשלכה על אמונה, פחות מתחברת וזה לא מנחם אותי❤️

ואיפה שקשה שם העבודה שצריך לעשות כי זה מה שגורם לצאת מאזור הנוחות ולהתחיל לשנות

שנים שהייתי במצב שתיארת ודווקא הקושי ופחד לחוות את החוסר שליטה במציאות חסם אותי ותקע אותי.. ברגע שההבנה הזו התחדדה שוב ושוב המחשבות השתתקו והראייה של המציאות מתבהרת, משהו באדם עולה קומה ונרגע.

ומוסיפה שבמבט לאחור גם על זה אין שליטה כלומר כל שלב והזמן שלו, אדם עובר תהליך הבשלה וזה חלק שפעם לא ידעתי להתמודד איתו אבל גם כנראה שעצם החיפוש מה לעשות עם זה, זה חלק חובה בתהליך ההתבגרות

גם לשלילי, כמובן, אבל גם לחיובי. אם יש בעיה שלא בשליטה שלנו אז גם הפיתרון יכול לבוא.

הכוונה לחוסר שליטה חיובי

להבין שאנחנו בתפקיד שאותו בהחלט צריך לנהל בשליטה אבל אם יש סיטואציות שאנחנו נמצאים בהם לזכור מה שמעלינו ולא בשליטתנו לא שלנו

ואמת זה נורא קשה לחיות את זה אבל זה תירגול כמו שריר

כמו גם מצבים שתיכננו והם מתפקששים או שלא בחרנו להיות בהם ומצאנו את עצמנו

התירגול של החשיבת חיים הזו מאלצת אותנו למצוא פתרונות התמודדות יצירתיים וזה כבר מרגיש לנו שליטה טובה

היכולת לא להתפעם בעוצמות גבוהות מהחיים אלא ממש לקבל את כל מה שקורה לנו בפרופורציה באהבה ה' שכל מה שהוא עושה לטובה ומכוון באופן מדוייק

לד"ר יחיאל הררי יש שיעורים על עודף מחשבות בערוץ "הידברות". כדאי.

הכל מושגח ואין שלמות. אין! תמיד עשינו, עושים ונעשה טעויות. זה עדיין

לא אמור לצבוע את כל האישיות שלנו בשחור!

וגם, לנסות לברר מה באמת מפריע לך בסיטואציות כאלה ואיך להקל על עצמך.

בהצלחה!

את ענית יפה מאוד, עניינית ועם שכל ישר ולא היסטרי לכותבת שבעלה אמר על מישהי שהיא יפה..

אז את בהחלט יכולה לעבוד עלייך על הג'וק החברתי הזה...מבטיחה לך.

ידיהם ובכל משאלותם לשטובה!       ה' היטביב ברצונו חומו תציון

באמת אף פעם לא שמעת על זה?

זה נכון לכל אומנות לחימה לענ"ד.

היה על זה כתבה ברגע של חוכמה לא מזמן.

חושבת ששאלתי כי ראיתי את הכתבה הזו והתרשמתי.

משעשע והפעם זה משלנו...

שבליל שבת המשפתי הדתי הראשון שלהם, הם פיזזו ושרו באושר סביב שולחן השבת, ואז הוסיפו בהתלהבות גם תוף וגיטרה. השכנים נחרדו

ממש שימחת

נעתקה נשימתי

ולא הצלחתי להפסיק באמצע!!

אבל איך הבאת את זה לפה כסרטון?

חשבתי: אולי זה לא מתאים לפורום הזה. אולי זה לא.... צנוע מספיק או משהו...

אני כל כך נהנית מזה. במצב רוח עגום אני צופה בזה שוב ונהנית....עד הגג!

אז קודם עני לי אם ענית ממקום טוב ואחר  כך אגלה לך איך הבאתי...

שבת שלום!

אוי באסה שלא היה ברור.

נהניתי מאוד. כתבתי בפרוש שלא יכולתי להפסיק באמצע

זה ביוטיוב. לפעמים עולים דברים יפים. ואת המכוערים - חוסמים.

שמחה שנהנית. כבר חשבתי שהעליתי משהו לא שייך ואף אחד כמעט לא מגיב מתוך נימוס.......

את רוצה לעשות טוב. זה העיקר!

כסרטון ולא קישור

אם הכוונה ללינק המופיע מעל המופע למעלה, אז את בטח יודעת:

מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C עוברים למקום

הרצוי, לוחצים קונטרול V וזה כל הסיפור.

אולי את מתכוונת מדוע לא הופיע הלינק בתגובה?

אין לי מושג. המכשף שלי מאוד מוזר ויש לו אישיות

משלו...

אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה

מאוד שנהנית!

המעט שאני יודעת הוא שכשרוצים להעביר משהו  - לוחצים על הכותרת של ה"משהו" למעלה (לא השם המופיע מתחת לתמונה/מופע,

אלא למעלה ממנה, לוחצים CTRL C וכך  מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C , עוברים למקום שאליו רוצים להעביר ולוחצים

קונטרול V. וזהו!

קישור ברור שאני יודעת להעתיק.

ולגבי זה: אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה

אני הכי כזאת בעולם. אספר לך משהו באישי

הפיכת קישור (URL) פשוט לסרטון שניתן לצפייה ישירה בתוך פורום או אתר (תהליך שנקרא Embedding) מבוססת על כמה טכנולוגיות שעובדות מאחורי הקלעים. 

איך זה עובד: כשמשתמש מדביק את הקישור בתיבת הטקסט ושולח את ההודעה, השרת של הפורום מזהה שמדובר בכתובת של יוטיוב.

הפנייה ליוטיוב: השרת של הפורום שולח שאילתה אוטומטית לשרת של יוטיוב ואומר לו: "היי, יש לי פה את הקישור הזה, תביא לי את הקוד להצגה שלו".

התשובה: יוטיוב מחזיר קובץ (בפורמט JSON או XML) שכולל את כותרת הסרטון, שם הערוץ, ובעיקר את קוד ה-IFrame (המסגרת) שמאפשר להציג את הנגן.

רק מדבר את השפה שלו (:

סליחה, לא התכוונתי, אבל זה חזק ממני

ואין שום סיבה להרגיש מעצבנת

להיפך. מכל מלמדי השכלתי 🤗

ציניות זה דבר פוגע ממש

🫂

כדאי לוותר על העזרה של אמא, אם היא מלווה ב"רעל"?

אמא שלך, כמו כל אמא, וכל אבא היא בן אדם שעבר כנראה דברים, או שלא ידע איך לעבוד

על עצמו..... הורים שפוגעים זו הפגיעה הכי קשה, לענ"ד.

אם היא היתה על כסא גלגלים עם הערות מרות כאלה, האם היית נפגעת באותה מידה?

אולי קצת פחות? האדם - מר לו אז הוא משפריץ את זה החוצה, מה לעשות...

כשמתבגרים יותר, לא אומר שאין צלקות ומרירות וכעס, אחרי הכל, זה פגע לנו בחיים,

בשמחת החיים, בבטחון העצמי - אבל יש אולי קצת יותר חמלה: היא אמנם אמא

שלנו אבל היא גם אדם בפני עצמו עם כל ההיסטוריה שלו. זה, אני סבורה, עוזר

לנו להרגיש קצת יותר חמלה, הבנה, סליחה....

מיכל ולנשטיין , באחד משיעוריה, מסבירה נפלא מערכת יחסית כזו. היא קושרת

את זה לתיקון. תיקון רוחני. מהשם. כדאי מאוד לראות את השיעור, הוא נותן

נקודה למחשבה. (אמנם זה נשכח אחר כך אבל בכל זאת...)

ואגב, באמת יותר נוח לקפל כביסה בישיבה וגם יותר טוב לרגליים...

וזה לא אומר שמשהו פגום באי קיו שלנו אם אנו רגילים אחרת....

יש הרבה דברים שיכולים לגרום לנו  (או לאחרים) לפקפק באי קיו

שלנו....לא רק קיפול כביסה בעמידה....

מפאת כבודי וכבוד הציבור, לא אביא דוגמאות...

אגב, למה לא לשתף אותה בהרגשה שלך? אפילו אם

היא תתעלם ולא תתייחס....במשך הזמן היא תפנים את

זה, אני חושבת.

ובכל זאת, היא באה לעזור. אז אמרה. העיקר שהכביסה קופלה!

אומר לך דבר נוסף. לא כהטפה. מהנסיון שלי.

אחרי שהורי נפטרו, היו לי הרבה חרטות ויסורי מצפון

שהגבתי בכעס, בזלזול, בחוסר כבוד, שעניתי בחוצפה

כשנפגעתי, וכאלה....

עד כמה שאת יכולה (וזה לא סותר את השיתוף שלך

בהרגשת העלבון שלך!), נסי לכבד אותה קצת,

להבליג (מתוך התאפקות של כח ובגרות) להערותיה

המרות. מסכנה, אם קח היא מגיבה. היא אולי משליכה

עלייך את מה שהיא חשה כלפי עצמה. מסכנה.

ואם אפשר, לאמר לה מילה טובה לפעמים, אפילו

אם תגיב בדחיה וציניות. אדם הוא אדם.

שבת שלום!!

לא תהיי הקרבן המושפל אלא המבוגר החומל, המבין...

באמת פוגע.

זה קורה הרבה?

אם כן, אולי לצמצם זמני מפגש איתה.

מצד שני לקראת כל פגישה איתה ושיחה לבוא מוכנה, בעיקר בפן הנפשי, לקחת בערבון מוגבל.

זה הרבה עבודה עצמית, בסוף העניין מול אמא מוכר לרבים וטובים

וקשה לי לנהל אותו.

היא גרה גיאוגרפית קרוב אליי מאוד. נסיעה של חמש -7 דק. אני אחרי לידה ויש לה רצון טוב לעזור ,היא פשוט מצלצלת בשעה 7 וחצי בבוקר ואני עוד עם חוסר שינה של הלילה מטפלת בתאומים בני חודשיים.. אני מתעוררת עם דפיקות לב חזקות מהצלצול הלא מתואם הזה ,היא מביאה לי אוכל שהיא עושה, מתחילה לקפל כביסה והיא כאילו רוצה שאני אשב איתה עכשיו לדבר וכאלה .. מי יסביר לה שאני בקושי יש אותי ? אחרי טיפול של לילה שלם, זה קם לאכול, טיטול, נרדמת לחצי שעה ,השני קם טיטול הנקה מטרנה גזים וכו וכו . הרבה אני לא מעירה את בעלי כי צריך להיות ערני לעבודה.. היא מגיעה בלי להודיע תמיד, בהפתעה.. מעירה לילדים למה הם עושים רעש וצועקים ושהם לא מחונכים וכל מיני דברים מגעילים. מי מדבר על כך שהיא לא מזמינה לשבתות או חגים כי היא טוענת שהיא חולת ניקיון .. וכשלא מזמינים אותה אז למה לא מזמינים אני רק אדם אחד... לא מפריעה... כאילו נמאס לי כבר לנסות להבין את הבן אדם וללמד זכות ולהיות רק אני הבסדר. שלא לדבר על סכסוכים שהיא עושה בין האחים ... שקרים המצאות וכו .. קשה להבין את המניעים שלה אבל התוצאות בכלל לא מזהירות. בכל מקרה, לקפל כביסה בעמידה או ישיבה זה בחירה של אדם מה שנוח לו, וזה לא קשור בשום צורה לרמת משכל . ולהגיד לבן אדם שהוא מפגר ,קל וחומר לבת או לבן שלך, נשמע לי דבר נוראי ....

שהיא שאלה רב גדול מה לעשות כשאמא אומרת לה.... (משהו מדכא ולא נחמד, בלשון המעטה).

הוא אמר לה: זה לא בגדר מצוות כיבוד הורים ( לספוג או להכיל את זה).

למה שלא תנתקי את הטלפון כך שלא תעיר אותך מוקדם?

למה שלא תגידי לה שאת ממוטטת ושאין לך כוח?

אם כי לא נעים לך, אז את מ שלמת מחיר...

שימי לזה גבולות, אני חושבת.  זה גם לא

לטובתה שהיא מעוררת עלבון ופגיעה.

סליחה על ההטפה קודם. כשפירטת, הבנתי יותר.

וכשהיא מעירה, להגיב בקרירות. כדי שתבין.

(את זה שמעתי במו אוזני בתכנית רדיו, כשזו שעלתה לשידור התלוננה 

על התנהגות והתייחסות לא יפה מצד האם. הוא אמר: תראי לה

קרירות ומילים קרירות, שתבין. אין מצווה להיות אסקופה נרמסת..)

ומזל טוב! ובלי עין הרע,  תאומים! איזו מתנה!

וכן. זה מאוד קשה. 

סתם רעיון, אולי לא מתאים: אפשר אולי במשך הלילה לתת להם

מטרנה או משהו כזה?

השינה שלך גם חשובה. את צריכה כוח!

מקווה שלפחות את מצליחה לישון במשך היום.

יודעת שיש משפחות שלוקחות שמרטפית לילית

למשך הלילה?  אם זה מתאפשר לכם כלכלית...

שווה הכל.

באמת. לא חושבת שזה נורא שהקטנים

ינקו רק במשך היום. הבריאות שלהם אמנם

חשובה מאוד, אבל....גם של אמא שלהם!

תזכו לגדלם לתורה, חופה ומעשים טובים!

עוד שני יהודים. כיף!

בס"ד

בעצם מטרנה בלילה לא כל כך תעזור לך כי בין כך ובין כך את צריכה לקום...

אפשר אולי להעיר את התאום השני כשהראשון מתעורר כדי לאכול?

אם פעם אחת יקום בעלך, זה יהיה נורא קשה לו למחרת?

אני בעד. גם נפשית, שיתוף פעולה, יכול להועיל. לשאת

עול עם חברו....

זה רק את יכולה לדעת; אם זה נובע מאיזו קושי מצידך

לעמוד על צורך שלך, או שבאמת יהיה למחרת ממוטט....

אם את יכולה לישון למחרת לשבעה, אין בעיה...

שכנה שלנו, נתנה את התאומים למעון כדי שתוכל

לנוח בבוקר. יש ילדים נוספים והיא הרגישה שאי

אפשר להכיל ולטפל בהם כך.

העיקר, תחשבי באמת מה כן יכול לעזור לך,

ואם זה אפשרי, לעמוד על זה בנעימות.

שבת שלום!

אולי תפני את הקושי שלך לפורום של

לידה והריון? נשים שם בטח יוכלו

לתת עצה טובה. 

לא רק הטלפונים, היא פשוט מופיעה לי בבית מצלצלת בזמזם של הדלת .... אמרתי לה על זה והיא הבינה ושמה לי ליד הדלת את האוכל ..

ניסיתי להעיר באלפי דרכים על ההתנהגות

אבל היא מתקרבנת והופכת את זה עליי ...

לגבי התאומים ברור , אני משלבת גם הנקה וגם מטרנה ,אחרת זה בית משוגעים 😅

על לידת התאומים. ברוך ה שיהיה רק נחת.

תיארת פה מציאות באמת קשה. מאתגרת.

יש כאן ממש חיבוק דב לפעמים והוא מאוד קשה. מבין אותך לגמרי. לצערי מכיר את זה מקרוב וזה ממש מאתגר בטח אם זה מגיע יחד עם הטפות וציניות פוגעת כמו שסיפרת בהתחלה.

אני מבין ממך שגם לשאר האחים קשה איתה?

ניסית להפחית תקשורת? או לומר לה לא להתקשר בשעות מוקדמות כשאת בעצמך מותשת מלילות ללא שינה?

תכלס היא יכולה לעזור (אם מתאים לך) והיא לא צריכה שתעבירי לה את הזמן.

מצד שני, אולי הבדידות באמת קשה לה והיא מנסה להפיג אותה איתך, הבעיה שהיא עושה את זה בדרך לא מתאימה לך ולא בכלל. מובן ממש ממש התיסכול  שלך

זאת בעיה בדפוס ההתנהגות.

יש לה בעיות בקשרים עם כולם. אחים, ילדים, שכנים, בעבודה.

תמיד היא מוצאת את הרע ומגדילה ומנפחת. כל טלפון שלה ששואלים לשלומה תמיד היא מרגישה לא טוב, היה לה לילה גרוע וכו' ,מרגיש שהיא מתעקשת כל הזמן להיות בעמדה של קורבן. אף פעם לא שמעתי ממנה שהיה לה יום טוב.

זה מאוד מאוד משפיע עליי לרעה לכן ניסיתי בכמה דרכים לצמצם, אני לא עונה לכל שיחה שלה. מתוך 4 פעמים שהיא מתקשרת ביום אני עונה רק לטלפון אחת וכל השאר בווצאפ. .

השם יעזור.

התופעות האלה היו גם לפני שאבא נפטר והיא התאלמנה?

תמיד היתה כזאת?

יכול לגמרי להבין. זה באמת קשה מאוד ולאנשים רגישים על אחת כמה וכמה, ואת עוד אחרי לידה אז זה גם לא פשוט.

בעניין הדלת שכתבת בהמשך, פשוט להמשיך להעיר לה. פייר, בכלל לא מנומס.

אולי העלית פה משהו

אבי נפטר שהייתי ילדה ואני לא זוכרת איך אמא התנהגה לפני. יכול להיות שההתנהגות שלה החריפה לאחר מכן .

אני כאילו יודעת מה אני אמורה לעשות ואיך להתנהג איתה אבל בזמן אמת אני רואה רק את עצמי ואת העלבון שלי.

היא אישה טובה בבסיס שלה כעיקרון

היא גידלה אותי לבד מגיל 8, לא החסירה דבר ודאגה לי להכל . אבל משהו בציניות ובעקיצות ויציאות ללא כניסה שלה לא עובד לי. אני אדם רציני שיודע לצחוק ,אבל לא על חשבוני אם זה משהו שאין מה לצחוק עליו וזאת ירידה . מקווה שהשם יתן לי כוחות להסתכל עליה בחמלה ופחות בהאשמה כי היא באמת חסרת כלים . תודה על התגובה!

שגם אם היו תופעות כאלה לפני שאבא שלך נפטר אז אולי זה החמיר מאז. הרגשת הבדידות משפיעה מאוד, למרות שעדיין הייתם כילדים בבית איתה וזה לא שהיא היתה לגמרי לבד, ועדיין.

בכל זאת את מוצאת בה גם נקודות חיוביות וזה מאוד חשוב לראיה שלך אותה, ואני לגמרי יכול להבין את הקושי בהתמודדות מולה עם ההתנהגות שלה, זה בהחלט קשה, קל וחומר לאנשים עם רגישות גבוהה.

צריך המון סבלנות. עבודה עצמית.

המודעות שלך למצב חשובה מאוד דווקא עבורך. אולי גם לנסות לראות איך את מצידך מצליחה להתמודד מולה, בהכנה נפשית ואישית שלך לפני מפגשים איתה.

וכמו שכבר חשבת בעצמך אולי גם ריחוק גיאוגרפי ממנה יכול להיות פתרון אבל עדיין לא להשאיר אותה לגמרי לבד.

זה טוב מאוד שאת מודעת

וחשוב לשים גבולות

האמת הייתי שוקלת להתרחק אם זה אפשרי

לעבור לגור רחוק יותר

יודעת לשמור גבולות; זה טוב מאוד.

ווטסאפ זה הכרחי? כלומר, אפשר גם איתו לעשות לפעמים כמו עם הפלאפונים שאת מסננת?

היא פשוט כנראה רואה תמיד את חצי הכוס הריקה. זה אולי מהילדות שלה או גם אופי..

שמעתי שיעור מאוד מאלף על כזה דבר מהרב יואב אקריש (אם אני לא טועה); הוא קישר

את זה להבדיל אלפי הבדלות לגישה של המן שהיה לו כל כך הרבה ובכל זאת אמר:

"וכל זה אינו שווה לי..." - תמיד מתמקד על מה שאין, על מה שחסר..

כמובן הוא התכוון לכולנו, במיוחד לאלה בינינו שמתמקדים תמיד על החסרון,

על כמה שהכל נורא, כמה שהעולם נורא, כמה שהחיים קשים...

שיעור מאלף, לדעתי. (גם אני  צריכה ללמוד את זה....)

השאלה איך אפשר לעזור לאמא להגיע למודעות הזו לגבי התכונה הזו.

אולי בדרך עקיפה? למשל, אם אחת ל...היא כן אומרת משהו חיובי

(אפילו לגבי התינוקות - כמה הם חמודים או משהו אחר), לשקף

לה את זה: אמא, כמה נחמד שאמרת את זה, זה עושה לי כל כך

טוב. זה כל כך משמח..

או אפילו על ההופעה שלה: איזו שמלה יפה אמא, יש לך

טעם מעולה! 

על האוכל שלה: אמא, אני כל כך מעריכה שאת מביאה לנו

אוכל, זה כל כך מקל! וזה כל כך טעימממממממממממ!

היא בודאי תבטל את זה בהנף יד מזלזל, אבל אל

תתייאשי ותמשיכי כך. עם סבלנות ולנסות להוריד

כמה אחוזים מהרגשת הפגיעה שלך. הרי את רואה

וזה ברור לגמרי שמה שהיא אומרת זו השלכה שלה

מעצמה; 

איך נאהב אחרים כשאיננו יודעים לאהוב את עצמנו?

מה עוד שהילדים - אנו רואים אותם כבבואה שלנו

אז כמו שאנו מתייחסים לעצמנו, כך גם אליהם...

זה קלאסי. לצערי.

זה לא יעבור מהר; תביני, זה מושרש ולא פשוט לשנות

את זה. אבל טיפין טיפין...

נראה שהיא מחפשת תשומת לב, אבל בצורה שלילית,

שירחמו עליה...

כנראה שהיא רואה את עצמה ככישלון. גם הנישואין

שלא הצליחו. כנראה גם בהם חיפשה תשומת לב

שלילית.

אדם מאושר, אדם שטוב לו, לא מתנהג כך. לא?

אפשר גם (בחיוך אבל באסרטיביות - אני מקווה

שזה לא נוגד כיבוד הורים), כל פעם שמתחילה

שיחה שלילית שלה, לאמר: אמא, קודם כל

אני מבקשת שתגידי משהו טוב. משהו חיובי.

בלי זה, אני לא יכולה להקשיב למה שאת אומרת.

האם אפשר לפעמים להעניק לה חיבוק

כשהיא מביאה אוכל או דבר מה אחר

ולאמר: אמא. את נהדרת. את אמא נהדרת!

כן. זה קשה, אבל שווה להתאמץ בשביל זה,

אני חושבת. היא ואתם נמצאים עכשיו

בדפוס שלילי בינה לביניכם - תקועים באותו

דפוס. 

חושבת שאם מושכים חוט קטנטן מהפקעת

הלא נחמדה הזו, קטנטן ככל שיהיה -

הביקורת תפחת, אני חושבת.

כי היא תרגיש אהובה. שווה. מוערכת.

כי כמו שזה עכשיו, זה אותו דפוס חוזר:

היא מתנהגת בצורה מעצבנת, את מתרגזת

ונעלבת, אז היא שוב מרגישה כישלון

(אפילו שהיא לא אומרת את זה) וזה

גורם להיות שוב מעצבנת, מן מעגל

כזה שלא נגמר וחוזר על אותו דפוס שוב

ושוב (ואת שוב נעלבת ואז היא שוב....)

כמו שעכשיו, רע לך וגם רע...לה.

למרות ההערות הלא נעימות

הרי ברור שהיא לא חושבת ברצינות

שאת עומדת בשעת קיפול כביסה

כי האי קיו שלך לא משהו...

ברור שהיא עושה השלכה

ומשפריצה את המרירות שלה.

בא נהיה חומלים ונדייק:

את הכאב שלה.

זה יהיה חסד עצום איתה

אם תוכלי להחמיא לה טיפה.

קצת. קצת.

תגידי, מה בדבר ללכת שתיכן

למשהו שאתן אוהבות? לפחות

את? (ייתכן שהיא תגיד שהיא לא

אוהבת דבר, אבל אין ספק שהיא

כן יכולה להינות ממשהו)

בית קפה, רק שתיכן? (עם בייביסיטר לתינוקות)

גלידה ביחד?

מוזיאון?

קניית בגדים (לה או לה ולך - אפילו משהו קטן,

איפור לא יקר, בושם....אבל ללכת לבחור יחד!)

בלי הילדים. רק היא ואת.

אפשר לשוחח. אולי היא תפתח את ליבה,

אולי תרגע במפגש נעים ביניכן, בבית קפה

או מקום נחמד, אחר, אולי מוזיאון אם היא

אוהבת, ספריה, כל מקום שאפשר להיות

רחוק מהלחצים היומיומים של הבית...

ולקחת את הזמן שלכן , מספיק

זמן, שלא תרגישו לחץ לשוב מהר הביתה..

כל מה שאת יכולה לעשות, מצידך.

כי אי אפשר להוריד את החומות

שלה בבום!

וגם מן הסתם אי אפשר לאמר

לה ללכת להעזר בזה. לא כל אחד

פתוח לזה.

היא צריכה יחס. היא צריכה שיבינו

אותה ולא ישפטו אותה. היא שופטת

את עצמה כנראה מספיק, על אף שאת

לא רואה את זה והיא לא מראה את זה.

אולי מאוד ביקרו אותה פעם וזה

הפך לה לטבע שני?

להתראות. פורים שמח! בשורות טובות!

על הטיפים ועל התגובה הארוכה, ממש מעריכה את ההצעות

אין ספק שחלק מהדברים שכתבת ניסיתי לא פעם, יש לה לצערי כנראה אופי נורא נורא שונה משלי, נורא פרימיטיבי עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה דחייה ממנה . אני מבינה שאני בן אדם מאוד רגיש ולכן אני לוקחת את הדברים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית מכל אדם אחר רגיל. זה משהו שאני צריכה לעבוד עם עצמי, פשוט לקבל אותה ולא להתבייש בה אולי... להבין שהיא באמת דור אחר ולא אצליח לשנות אותה . אולי רק אצליח לגרום לה להרגיש קמת יותר טוב, קצת יותר אהובה.  תודה רבה על הדברים ❤️

שההשכלה לפעמים,  אצלי לפחות, מביאה להרגשה של התנשאות. אבל מידת החסד של ההורים,

הלב הטוב, המסירות, היכולת להסתפק במועט ולא לנטות אחרי מותרות ובילויים.....הלוואי עלי.

השכלה לפעמים מפריעה לענווה, להרגיש את הקב"ה באמת....כך שאולי אולי...אנחנו הם

הפרימיטיבים ולא הם. תלוי מאיזה צד מסתכלים....

להודיע שהיא מגיעה או לבקש אם אפשרי זה לא משהו שהיא מכירה. אני ממש סובלת מזה.

היא גם לא מחכה שניה שיפתחו, היא פותחת את הדלת ,הדלת אצלינו ביום לא נעולה ..

הערתי לה על זה מס פעמים . אין עם מי לדבר.

מרגישה שיהיה לי טוב פשוט לעזוב לעיר אחרת,  גם כך  אני גרה במקום נורא יקר

אז אולי זאת הזדמנות .

קודם כל חיבוק,

מכירה את סוג הטיפוס הזה יותר מידי מקרוב,

זה קשוחחחח.וההרגשה שאת יוצאת לא בסדר כל הזמן,וכל הזמן עם ייסורי מצפון.

מצד שני גם אי אפשר לספוג לפעמים יותר.

ועייפות וחוסר שינה רק מגבירים את כל התחושות הללו.

ואת חוסר הסבלנות,וכן תכלס זה דיי מסביר את הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות😬

העזרה הזו היא פשוט לפעמים הגיהנום במיטבו.

יש מצב שהיא באה להשאיר לה את התינוקים ולהגיד לה איזה יופי שבאת עכשיו אני הולכת להשלים שעות שינה ובלי לחכות לתגובה פשוט לחזור לישון?

ואני באמת חושבת שלספוג לפעמים מה שלא מסוגלים זה ההפך מכיבוד הורים סופו שיתפרץ בצורה גרועה אחרת,ואני חכמה אחרי נסיון גרוע ממש,עד היום אני לא מצליחה לתקן נזקים.כי רק ניסיתי לספןג ולספוג ולהעביר הלאה,כי כבוד הורים .

האזעקות?

הלחץ במקלט/בממד? אנשים סביבך?