אחרי אירוע חברתי די נחשב ומלחיץ, בלי להכיר מישהו אחר מהנוכחים.
אני שלפני כמה שנים הייתה פשוט נמנעת מהסיטואציה (גם עם אנשים מוכרים).
מהרגע שחזרתי לא מפסיקה לנתח בדיוק מה היה, מה בדיוק אמרתי, מה יכולתי להגיד אחרת, אולי לא התנסחתי נכון דקדוקית (שפה אחרת).
פשוט שחזור מלא של 3 שעות מפגש.
שוכבת במיטה כי אירועים חברתיים תמיד מתישים אותי נורא ומשביתים אותי, אבל המוח במרתון ולא באמת מצליחה לנוח.
איזו התשה🥲
התשובה היא להבין מה באמת תופס אותך. אפשר לעשות את זה בפורקן של כתיבה (ולא בחפירה מחשבתית אין סופית!). הכתיבה מחייבת אותך לסדר את מה שקורה ואפשר להתייחס אליו.
יש עוד כלים שעושים "קיצור דרך" שבגדול הכוונה היא להבין מתי התחלתי להיות מוצף. כלומר, ממה אני מפחד. כתבתי לא מעט פה על הצפות ואפשר לחפש תגובות קודמות שלי בפורום בנושא הזה.
לעצם העובדה - תדעי שאת לא לבד. ואני עדיין שם לפעמים. הקטע שלמדתי לשים לב מתי אני בהצפה או מתי אני מרגיש כיווץ בבטן שאומר "עצור, משהו קורה לך". ואז אני יוצא להליכה או לכתיבה או למה שלא יהיה.
כדי להבין מה באמת מפעיל אותי. וזה בדרך כלל לא מה שאני חושב. לפעמים בארועים זה פשוט זה שיש הרבה אנרגיה של הרבה אנשים סביבי ואני פשוט מרגיש את הכל, ואז כשאני מוצף אני עושה שטויות. לתחקר (כמו שאת מתארת נפלא) את מה קרה לי ואיך הייתי פועל אחרת זה פשוט לא נכון לעשות. כי הבעיה היא המוצפות ולא תוצאת הלוואי שלה (דיבור שטויות).
אתמול זה קרה לי. היה לי דיון לא נעים עם אשתי שהיה בהתכתבות ווטסאפ.
הייתי אמור לדעתה להגיע יותר מוקדם מחוץ לבית בגלל בקשה שלה.
בשכל חשבתי שאני צודק בסיטואציה אבל כשהגעתי הביתה הגוף התכווץ פיזית מהתגובה הרגשית שלה והרגשתי לא נעים.
פעם הייתי אולי מתנצל או חושב מה "עשיתי לא בסדר" כמו שאת מתארת.
הפעם בחרתי משהו אחר.
שאלתי אם היא רוצה התייחסות, ענתה שלא. הרדמתי בינתיים את הקטנה ואחר כך ביררתי שוב. עדיין לא.
כשהבנתי שלא, יצאתי לבד להתאווררות-הליכה וממש סידרתי בקול את מה שאני מרגיש ואת מה שקרה בפועל (הם לא אותו דבר). הגעתי לTRX (סוג של אימון) שיש פה בגינה ליד הבית ושרפתי שם את האנרגיה הפיזית. אחר כך הבנתי שאני פשוט מושפע פיזית מהאנרגיה שלה ושגם בצהריים (הייתי באיזו הלוויה) הושפעתי פיזית מהאנרגיה שהייתה שם. כלומר שזה לא קשור אליה בכלל. זה שלי. רק שלי.
עצם התודעה הזו (ועוד כמה קסמים) כבר שיפרה לי את התחושה הפיזית בגוף. יצאתי להליכה של עוד שעה ונתתי למחשבות לרוץ. חזרתי הבייתה עייף פיזית ומדוייק עם מה שאני רוצה להשיג באותו ערב.
כשאני בלופ אני מתקשה לפעמים לעצור ולהסתכל על המצב מעיניים שקולות יותר.
למדתי עם השנים להגיע פחות למצבים של הצפה כזאת, לרוב דרך הימנעות ממפגשים או לצפות להצפה, ככה היא לא מפתיעה אותי
אבל כשזה מגיע כשאני לא מוכנה לזה אני פשוט טובעת ולא מצליחה לתת לקול השפוי יותר לנהל את הסיטואציה.
יש לי שתי התמודדויות
במפגש עצמו, שם אני 100% בתפקיד, להיות נכונה, להגיד את הדבר נכון, להיות נחמדה מספיק, מעניינת- שם לרוב אני נעזרת בכוס יין (אם יש) זה פיזית מרגיע את הגוף ואני פחות דרוכה. לאחרונה זה פחות עוזר.
ואז יש את האפטר פארטי של האירוע, ניתוח מסיבי של המצב, סיוט.
למזלי אני רואה שיפור גדול.
זה קורה לי רק באירועים מסוימים שחשוב לי להרשים בהם, לעומת פעם שזה היה קורה בכל מפגש חברתי / משפחתי.
היא להסתיר את החרדה החברתית הזאת תוך כדי האירוע, בעבר אני ממש זוכרת את עצמי צופה באנשים ומחקה את העמידה, התנועות, להיראות נינוחה, טבעית, שלא ישימו לב שאני בחרדה.
קנאה באנשים שזה פשוט בא להם בטבעי, והלקאה עצמית של "מה הבעיה שלך" - את העניין הזה די פתרתי בעזרת טיפול.
בקיצור, הרבה אנרגיות בכל מפגש
לא פלא שאחרי מפגשים אני פשוט מותשת.
את "הודעת השגיאה" שלך.
את פשוט שפכת על הפורום הסבר ברור של מה קורה ומה מפעיל אותך. אפשר לעבוד עם זה מכאן.
MASKING זה מושג שלקוח מהשפה של אוטיסטים בתפקוד גבוהה ואחרים שיודעים (בשכל) איך להתנהג "כמו כולם". אבל בגלל שזה לא טבעי להם הם חוזרים מותשים כמו שאת מתארת ומנסים (בשכל) להשתפר.
זה עובד ברמה מסויימת אבל בגדול זה שואב אנרגיה וגומר את המערכת ומייצר חרדה פיזית בגוף מטעויות.
בגדול צריך לעשות עבודה ממוקדת החרדה הזו ולאתר (בעדינות) את השורש שלה. זה לא דבר שאפשר לעשות על גבי הפורום אבל לגמרי אפשר לעשות את זה והחיים אחרי נראים הרבה יותר טובים.
כן, אני יודע לעשות את זה.
אני אדם מרצה מאוד מאז שאני זוכרת את עצמי.
זה התחיל עם ההורים שלי ומשם את כל העולם.
המשוואה הילדית שלי היא
לאכזב אנשים = לא יאהבו אותי = נטישה וחרדה קיומית.
והיא מנהלת אותי הרבה פעמים גם היום.
יש הבדל עצום בין אני שלפני 10 שנים לעכשיו.
אבל עדיין לא פתרתי לשורש את המשוואה הזאת.
השאיפה שלי היא להצליח לאכזב אנשים, להיות לא מושלמת, ועדיין להרגיש בסדר עם זה ולא נטושה.
זה קורה לפעמים עם בעלי, כנראה היחידי בעולם.
ובשנים האחרונות הצלחתי לאכזב מעט אנשים (פשוט לא לרצות אותם) ועדיין להישאר, אני לא מרגישה אהובה מצידם וכל מפגש איתם עושה לי אי נוחות, אבל אני עדיין נשארת ולומדת להתמודד עם זה שמאוכזבים ממני. זה דבר ענק בשבילי.
ברור לי שלעבוד על להיות יותר ויותר מושלמת ונכונה רק מעמיק את הבעיה.
שני דברים שהכי עוזרים לי
אחד שקרה לי עם השנים- להבין שאני לא מעניינת אף אחד, בקטע טוב, אני שולית בסיפור חיים של אנשים אחרים.
והדבר השני - לשנן לעצמי שזה בסדר שיצאתי פחות חכמה, מצחיקה, שנונה, זה לא אומר שמאוכזבים ממני, לא אומר שלא אוהבים אותי
וגם אם כן, זה בסדר, לא כולם צריכים לאהוב אותי.
אם אצליח לשנן את שני הדברים האלה תוך כדי הצפה, אני חושבת שזה הכי יעזור לי.
בהצפה הבאה (שבטח תגיע עם החגים) אני אנסה לבדוק את זה
דופק גבוה, לחץ פיזי ואלה פיתרונות יותר שכליים.
עכשיו קל לי להגיד אבל מעניין איך זה יעבוד בפועל, לרוב קשה לי לתת במה לשכל כשזה קורה.
אני לא מדבר על השכל. השכל מגיע אחר כך.
אגב, איפה הלחץ שלך? בחזה או בבטן? צד ימין או שמאל?
אני מבינה עכשיו שרוב הטיפולים שלי התמקדו בהגיון, להבין בשכל מה גרם לזה.
זה הכרחי ועזר המון אבל לא באמת למדתי כלים איך להתמודד עם הקטע הרגשי כשהשכל נדחק.
אז זה יותר לחץ, ופחות חרדה/אשמה (שנמצאים יותר נמוך, בבטן).
שווה להקשיב לזה פעם ולנסות להבין מה מפעיל אותך כל כך חזק שם. רוב הסיכויים שזה טראומה מהילדות אבל לא חייב.
משהזה שהוא נותן פידבק נורא פשוט: עובד/לא עובד. אם הקוד שלי עובד אז "אוהבים אותי" (ואם יש שגיאות או תקלות אז זה חרדה וגיהנום עולם).
בחזרה אלייך. נשמע שאת עושה את הדבר הנכון. יש קיצורי דרך אבל בגדול זה הכיוון.
ללכת אל הקצה השני זה מעמיק את הבעיה.
יש לי פתרון אמיתי יותר.
תעמיקי את התודעה שאת רוצה להתנהל מתוך מה שאת רוצה, 'בא לך' - מתוך הנפש פנימה בתהליך עקבי של חיבור לשם.
ובמקביל התנתקות עקבית מכל פעולה שהיא למען מישהו או משהו אחר. כל 'למען'.
הרצון הוא המצפן הנכון והמדוייק שלנו - זה הקול האלוהי שהוא חלק מאיתנו.
תשאפי לכך שזה יהיה הקו המנחה שלך בחיים וכך ממילא תצאי מהמשבת של המרצה...
בשנים האחרונות עברתי תהליך עם כל המושג של רצון ומדייקת מה אני באמת רוצה.
עד גיל 25 בערך אני לא חושבת שרציתי משהו.
כשמרצים מגיל מאוד מאוד קטן, הרצון האישי מתבטל לגמרי בשביל רצון של אחרים.(אפילו לא נוצר)
זה עבודה
אבל עבודה מתגמלת ואפילו בתוך התהליך - רואים הרבה חסד
ואם את רוצה ליווי, מוזמנת באישי
אני אישה!!!!
יש לי מטפלת טובה ואני לא מתחברת לשילוב של טיפול עם אמונה, קשה לי עם זה.
אבל שמחה לקרוא את התגובות שלך
את לא עושה את זה למען מישהו אחר.
את מונעת מהמקום הפנימי שלך שאומר - בא לי לתת!
שוב - זה מקסים!!
יש את הרצון להיטיב עם אהובייך
ואם זה מתנגש עם משהו שאת לא רוצה - לא מתאים לך, זה לא שלך.
אז כן, את תמנעי מזה עם כמה שפחות פגיעה כמובן ואפשר לנהל את זה בצורה ראויה.
ברגע שאת עומדת על שלך בבהירות ונעם - הסביבה מעריכה את זה ומקבלת.
לא כל מה שהם רוצים ממך - את צריכה לתת להם
תשים לב - אתה אומר את זה ממקום עמוק בנפש שמזהה שאתה רוצה להיטיב עם הילדים שלך.
לא התכוונתי שאם אתה עייף ולא בא לך לקום - אז תמשיך לישון.
לא!
התכוונתי שכשמבקשים ממך משהו שקשור לכוחות הנפש שלך ולא מתאים לך.
למשל להשתתף בשמחה כשאתה יודע שזאת חוויה מעיקה בשבילך
או - לקבל אורחים לשבת ולא מתאים לך
ללכת לסרט עם הילד ואתה בכלל לא נהנה מזה (גם פה זה מבחן פנימי - לפעמים התועלת גם מבחינתך הפנימית, עולה על הנזק..)
הבנת את הרעיון?
כשאתה בוחן מה מתאים לך, זה בתיאום מלא עם המוסר הנשמתי שלך (!) יש לך ערכים, יש לך מידות והם חשובים שם.
תשאל את עצמך בכנות - ותקבל את התשובה המדוייקת.
אם אתה בספק - אתה לא בכנות..
כן. אני מאמינה בלב שלם שעובד השם צריך להיות מחובר לנפש שלו - עד הסוף.
אם הוא בכנות מוחלטת, באמת ולא משקר לעצמו
אז גם אסור ומותר לא רלוונטי
אנחנו לומדים מה אסור ומותר ומה צריך ומה לא צריך - כדי לבנות את המוסר הנשמתי שלנו..
אבל
כשאנחנו עובדים את השם אנחנו מתאימים את זה לדרגה של הנפש שלנו
עד כדי, כן, אני מאמינה שאם יהודי בכנות ומרגיש שלא בא לו מבפנים להניח תפילין - אז זה לא שלו.
אולי בהמשך זה יהיה שלו, אבל עכשיו זה לא שלו.
בניתי את האמונה הזאת גם בהשראה של מה שקורה לעם ישראל בשנתיים האחרונות.
יש אנשים עם נפש גבוהה וחיבור עמוק ומדהים לה' יתברך - אחד שומר שבת, השני מניח תפילין והשלישי נותן מעשרות
לדעתי - אנחנו בשלב שהמגזרים - הם פיקציה
אנחנו בתקופה של יציאה מגלות הנפש
הנפשות הן אלה שצריכות להתגלות עכשיו במלוא טהרתן
אני מאמין בתורה קודם כל
אחר כל מתוך התורה יש את העבודה עם הנפש שזה חשוב אבל במסגרת גבולות התורה וההלכה
הקב"ה נתן 613 מצוות לכל מי שהוא יהודי
ולא רק למי שמסוגל
ואם את אומרת שלא חייבים לשמיר את המצוות אם לא רוצים אז איפה הגבול?
אם מישהי מרגישה שלא עושה לה טוב לטבול במקווה זה גם בסדר שהיא לא תקיים את מצוות טהרה? איפה הגבולות שלך אם זה לא ההלכה?
מה שיכול להתיישב עם מה שמפריע לך זה
שאני מאמינה בלב שלם שאישה שמכוונת לעבודת ה' ובאמת שואלת את השאלה בכנות - כן רוצה.
לא יקרה, שהיא בגדר עובדת השם בכנות והיא לא תרצה.
תחשוב על זה
ואם כן - אז היא במקום אחר, כן, מה שקוראים היום "חילוני" וכן, היא כנראה לא במקום שהיא צריכה לעשות את זה
ככל שאני חושבת על זה אני יותר מאמינה בזה.
תדמיין שאין מגזרים בעם ישראל ולכל יהודי יש את המרחב שלו בעבודת השם מול השם יתברך.
לכל יהודי יש מבנה נפש משלו ולכן עבודת השם שלו תהיה שונה.
בתוך עבודה של כנות, תמיד תהיה התקדמות - כל אחד בקצב שלו ובהתאמה מלאה למבנה הנפש שלו.
מוכנה לעבור על דבריו אם זה מחובר למוסר הנשמתי שלי.
תירגע רגע, תנשום עמוק ותחבר את הדיבורים שלי למציאות
אתה חי באטמוספירה של אנשים שמכירים את הבורא ועבודתו מאז שנלדו
גם אני שם
המוסר הנשמתי שלי שואב משם ומשם מה שאני עושה בחיבור עם הנפש שלי
כן - יש דברים שאני חלשה בהם ויש כאלה שאני חזקה בהם
ויש תקופות - כן. וה' איתי ואני איתו
זו תורת חיים
כדי שתבין שאני לא סותרת את עצמי
היה משאיר אותנו עבדים במצרים.
אבל הוא לא רצה - הוא הוציא אותנו משם והביא אותנו אל הר סיני
כדי שנעבוד אותו כבני חורין!
אם אתה עושה בגלל שכתוב ולא מחובר לזה - אתה עבד, אתה לא בן חורין
לא. זה לא עבד ה', אם זה מה שרצית לענות...
לא כדי שנעבוד אותו כבני חורין. ה' קנה אותנו לו לעם..! בזה שאנחנו עובדים אותו אנחנו בני חורין.
ומעבר לזה שהוא קנה אותנו, אנחנו עובדים אותו כי העולם הזה שלו. הוא המלך הגדול והנורא של העולם (חסד וגבורה).
מה יותר הגיוני+ משתלם מלהקשיב למלך? זו זכות.
ה' שם אותנו פה בעולם, לא אנחנו שמנו את עצמנו. ומכיון שכך אנחנו צריכים להבין מה הרצון *שלו* ממנו.
ויש עוד הרבה מה להרחיב למה ראוי שהמטרה שלנו תהיה להבין מה רצון ה' ולא להתבסס על תחושות עמוקות ככל שיהיו. ואין בזה סתירה לכך שצריך להיות מחוברים לתחושותינו, כי המטרה לנווט אותם לטוב. אבל זה לא תלוי בזה.
הבנתי מה שאת אומרת שעמ"י שבים בהדרגה... זה מציאות, לא אידאל. זה נקרא תשובה, וה' ארך אפיים. אבל זה נובע מתוך תהליך של קבלת עול מלכות שמיים, לא מתוך נתינת "אישור" למצוות.
ועכשיו מתאים לי ושלשום לא התאים לי
ופעם התאים לי והיום לא. קשה לי X ואני לא שם היום..
אני מחוברת לעצמי, לה' יתברך - וה' אוהב את הכנות הזאת יותר מכל עבדות!!
שמעתי משהו נפלא:
בית המקדש הראשון נחרב על עבודה זרה
העבודה הזרה היא, שסמכו על העבודה שבמקדש ולא השכינו את השכינה בתוך עצמם - לא חיברו את העבודה לאלוהות שבנפש.
לכן - חבר בית המקדש!!
והם כולם רוצים לחזור בתשובה
הרי ברור שתגיד להם - לאט לאט, בקצב שלכם. נכון?
ואיך הם ידעו מה זה לאט לאט - הנפש לא משקרת.
הם יתחברו לעצמם (בעזרת ה' בקרוב) בכנות ויתקדמו כל אחד בתהליך שמתאים לנפש שלו.
אז באמת לאמיתה - כל יהודי הוא בעל תשובה כל החיים
ולכל יהודי יש את המקום המתאים לנפש שלו ולמורכבות שלה
ויותר מזה - זאת הדרך היחידה שלו להביא לעולם את האור הייחודי שלו
וזה מה שמשמח את ה' יתברך יותר מהכל
שאם לא כן - היינו נבראים באותו מבנה נפש ועושים את עבודתו כמו במפעל משובח
לשנות תודעה זה לא דבר של מה בכך
אתה חי בתודעה של עבד ואני באה ומציעה עבודה של חרות/כנות...
עבד עושה מה שאומרים לו
ובחרות, בכנות - אתה מחובר לנפש של עצמך.
אתה לא חייב להתחבר
סתם קישור למשהו שאני אוהבת, שמחבר אותי גם למקום המדויק הזה:
פשוט כי הוא לא כמוך.
את מגיעה עם הצעה הזויה של 'אני עובד את עצמי והרצון שלי ולא את הקב"ה'
כי בעצם מה שאת מסבירה פה זה שהנקודה הכי מרכזית שסביבה את עובדת - היא עצמך.
ואז את מנמיכה אותו בשניה ל'עבד', תודעת עבד, כי הוא מול הקב"ה ולא מול עצמו.
זה נטו אגו במילים גבוהות.
התנהלות מתוך מחשבה על עצמך ומה נעים לך,
במקום מה מוסרי, מה נכון, מה הקב"ה רוצה ממני.
לא מגניב ולא נכון.
חסה על כבודו של האנונימי מעלי.
הרבה יותר גבוה להיות עבד של מלך מלכי המלכים מלהיות עבד של עצמי. אין נמוך מיזה.
את מביאה מילים גבוהות ויפות.
אבל זה לא מוציא את זה מההגדרה של זה.
התרכזות עצמית מופרזת בעיני.
תחשבי על זה.
אז אתה מוזמן לפרטי
שבאמת יש פחות יש מקום לרוצה או לא.
פשוט צריך לעשות, במיוחד עם משפחה וילדים.
אבל חווית החיים הכוללת כן צריכה להיות בשאיפה של להיות במקום שאתה רוצה בו.
וכשזה קורה זה נותן גם כוח לעשות את החלקים המחייבים.
קודם כל מותר לצעוק (כלפי פנים לפחות) שאני רוצה.
עכשיו צריך לראות איך משלבים את זה. אם אני רוצה בטן-גב בים, אז מפנים ערב קבוע שבו זה מה שאני עושה. או בוקר שאני בחופש מהעבודה.
אם אני רוצה לעשות איזה פרוייקט מגניב, אז אני אעבוד ביום שישי ואשב לפתח אותו ביום ראשון.
להבדיל ממי שעושה מתוך ריצוי ויש לו כאב בטן והוא זועק בפנים "לא באאא לי"...
מה שאתה מתאר עכשיו זה עשיה מתוך חיבור למה שנכון לך לעשות
נכון?
החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב
לא במיטבי בשעה כזו לעקוב אחרי התגובות במדוייק, אבל נראה לי שזה התחיל מריצוי, לא כך?
בגדול אני חושבת שמה שהיא מתכוונת לאמר זה לעבוד את השם ממקום אמיתי. גם כלפי הקב"ה, יכול (עלול?)
להיות ממקום מרצה. ממקום חרדתי. ממקום כפייתי. לא ממקום בריא, במילים אחרות. לא ממקום חופשי.
לא ממקום שנקי מסיבוכים, מהרגלים שהשתרשו בנו. לעבוד אותו ממקום אמיתי, נקי, באמת.
מה שהיא מתכוונת (אני חושבת) שזה לא שאנחנו לוקחים את השולחן ערוך ובאופן אוטומטי עושים הכל הכל
כפי שכתוב. אחרת, כולנו היינו מלאכי עליון מזמן...
זה לא שאני עושה מה שבא לי כי כך הרצון שלי עכשיו. אלא שאם למשל לקרוא עשרים פרקי תהילים כל
יום, מייגע אותי, מעצבן אותי, מוציא ממנו אנרגיה ואחר כך אני צורח/ת על הילדים - אז למרות שתהילים
זה רוח הקודש, זה ברכה, זה סגולה....אני לא אעשה את זה. אולי אקרא רק חמישה, שלושה, שניים פרקים
או בכלל לא (לפחות תקופה מסויימת, כדי להרגע ולהתאזן).
זה כאילו יש ביניכם דו שיח של חרשים; היא מדברת על דבר אחד ואתה מבין דבר אחר.
אם למשל, מתיש אותך ומעצבן אותך לעזור עם השכבת הילדים, אולי אפשר לחשוב על אפשרות
אחרת לעזרה (אני אדיח כלים ואקפל את הכביסה ורק אבוא להגיד לילה טוב ונשיקה וקריאת שמע
על המיטה).
זה גם לעבוד את השם ממקום אמיתי יותר מאשר ממקום של חישוק שפתיים, לא?
(נתתי דוגמא. רק דוגמא, לא מתכוונת אישית. זו הדוגמא שעלתה לי).
אם יש שיעור נפלא עכשיו ברדיו, עמוק, על פרשת השבוע, אבל כל כולי משתוקק עכשיו
להאזין למוסיקה שאני אוהבת....אז נכון שהשיעור חשוב ותורני ורוחני - איפה בכלל אפשר
להשוות בין מוסיקה לשיעור, ולא מדובר על מוסיקה יהודית דווקא, אז:
או שאני אוותר על המוסיקה ואאזין לשיעור, או להיפך.
מה ישמח אותי עכשיו יותר? האם אוכל לוותר על השיעור ולהקשיב למוסיקה שהנפש שלי
משתוקקת אליה עכשיו, בלי יסורי מצפון?
לא עשיתי עבירה, נכון?
אבל הייתי כנה עם ע צמי. זו גם עבודת השם. לא?
משהו כזה. קשה לי לנתח את זה עכשיו. אבל, משהו כזה.
נדמה לי.
בעיקר צריך לבדוק איך את/ה מרגיש אחרי הנתינה.
תחושת ריקון, ניצול או שהצלחת לצבור 'נקודות טובות' אצל אותו אדם, - כל אלה סימנים של ריצוי.
תשאל את עצמך גם מה יקרה אם תסרב, יהיה לך צער שלא הצלחת לעזור? או צער שנכשלת ואכזבת.
כל חיי החמיאו לי שיש לי לב טוב ואני שמה לב לזולת - לרוב זה לא היה מטוב לב טהור אלא מקושי להגיד. לא.
אם אתה עושה את מה שמתאים לך, או בשביל ובגלל....
שover thinking שלי התרחב והתפתח ככל שנהייתי מודעת יותר לעצמי
גם הקצב נהיה מהיר יותר וגם הנושאים מרובים יותר
לא יודעת אם יש פיתרון כי זה גם מביא איתו הרבה יתרונות וברכות
אבל כן לנקות את הנפש כל כמה זמן
ולדבר עם מישהו חכם שקולט דברים מעבר למה שנאמר זה מקל שיש דמות שסופגת חלק מהניתוחים האלו
וגם לכתוב
ולנטרל/לשחרר את המחשבות הלא חיוביות במידה וקיימות
למרות שמה שאת מתארת זה מול סיטואציה חברתית זה טיפה שונה...
זה מלווה אותי תמיד ובמפגשים חברתיים זה מתגבר.
וכן למזלי יש לי עם מי לדבר❤️
לי בעיקר זה להשליך את הסיטואציה על הבורא
כל מה שנאמר על ידי, מעשה שעשיתי... היה צריך לצאת ממני הבחירה שלי היא איך להגיב את הדברים אבל לא התוכן והמהות, אני מבינה שזה שליחות שלי בעולם, ואין לי בחירה, כי אני מבינה שהקב'ה שלח אותי למישהו מסויים להגיד משהו בזמן ובמקום שהוא יעד לי אז כבר לכל המחשבות האלו שאחרי הסיטואציה כבר אין כ'כ משמעות. אבל כן אם הגבתי באופן מסויים שגרם לי כיווץ בבטן אני מבינה שמשהו בי צריך להתנקות/להתחדד ועל זה אני כן נותנת את הדעת מול הקב'ה בשיח ולא מול עצמי כי אין טעם להתבחבש יותר מידי.
קשה לי עם ההשלכה על אמונה, פחות מתחברת וזה לא מנחם אותי❤️
ואיפה שקשה שם העבודה שצריך לעשות כי זה מה שגורם לצאת מאזור הנוחות ולהתחיל לשנות
שנים שהייתי במצב שתיארת ודווקא הקושי ופחד לחוות את החוסר שליטה במציאות חסם אותי ותקע אותי.. ברגע שההבנה הזו התחדדה שוב ושוב המחשבות השתתקו והראייה של המציאות מתבהרת, משהו באדם עולה קומה ונרגע.
ומוסיפה שבמבט לאחור גם על זה אין שליטה כלומר כל שלב והזמן שלו, אדם עובר תהליך הבשלה וזה חלק שפעם לא ידעתי להתמודד איתו אבל גם כנראה שעצם החיפוש מה לעשות עם זה, זה חלק חובה בתהליך ההתבגרות
גם לשלילי, כמובן, אבל גם לחיובי. אם יש בעיה שלא בשליטה שלנו אז גם הפיתרון יכול לבוא.
הכוונה לחוסר שליטה חיובי
להבין שאנחנו בתפקיד שאותו בהחלט צריך לנהל בשליטה אבל אם יש סיטואציות שאנחנו נמצאים בהם לזכור מה שמעלינו ולא בשליטתנו לא שלנו
ואמת זה נורא קשה לחיות את זה אבל זה תירגול כמו שריר
כמו גם מצבים שתיכננו והם מתפקששים או שלא בחרנו להיות בהם ומצאנו את עצמנו
התירגול של החשיבת חיים הזו מאלצת אותנו למצוא פתרונות התמודדות יצירתיים וזה כבר מרגיש לנו שליטה טובה
היכולת לא להתפעם בעוצמות גבוהות מהחיים אלא ממש לקבל את כל מה שקורה לנו בפרופורציה באהבה ה' שכל מה שהוא עושה לטובה ומכוון באופן מדוייק
לד"ר יחיאל הררי יש שיעורים על עודף מחשבות בערוץ "הידברות". כדאי.
הכל מושגח ואין שלמות. אין! תמיד עשינו, עושים ונעשה טעויות. זה עדיין
לא אמור לצבוע את כל האישיות שלנו בשחור!
וגם, לנסות לברר מה באמת מפריע לך בסיטואציות כאלה ואיך להקל על עצמך.
בהצלחה!
את ענית יפה מאוד, עניינית ועם שכל ישר ולא היסטרי לכותבת שבעלה אמר על מישהי שהיא יפה..
אז את בהחלט יכולה לעבוד עלייך על הג'וק החברתי הזה...מבטיחה לך.
מחפשים פתרון
הציעו בית מאזן
אבל לא מצאנו בשום מקום בארץ מקום לבנות דתיות / חרדיות
ולא מעורב
מקום איכותי ונעים
כי אני לא אשים אותה במקום שתתקלקל מבחינה דתית תורנית
ותהיה חשופה למצוקות קשות
היא תמימה וממש קשה
לא מכיר מקרוב אבל למיטב ידיעתי בית סוטריה בירושלים היה הבית המאזן הראשון בארץ, יכול להיות שזה אומר משהו על המקצועיות שלהם ויכול להיות שלא.
אחי בעבר עבד בבית סוטריה של הגברים.
וואי נשמע קשוח.
עצוב נורא.
לא מכיר פתרונות מהסוג שהעלית. (וגם לא בטוח האם הפרדת הילדה מהמשפחה לתקופה באמת יועיל יותר משיזיק, אבל אולי עדיף שלא לפתוח את זה...)
אסתפק רק בלכתוב שלדעתי זה שהמענה המקצועי לדיכאון (ועוד מצבים נפשיים פתולוגיים) מתמקד בתרופות, טיפולים למיניהם, והצעת מסגרות - זה פשוט פשע בעיניי.
הזוי שאפילו לא מזכירים נושאים כמו פעילות גופנית, תזונה נכונה, ואפילו פשוט להיות יותר בחוץ ולראות אור שמש.
ברור לי שזה לא פשוט, וכשמישהי בדיכאון ובלי תיאבון עלול להיות קשה מאד לשכנעה לצאת לריצה או לאכול פירות וירקות במקום זבל תעשייתי, אבל כדאי לפחות להיות מודעים לכך שזה יכול לעזור, ובוודאי לפחות לא יזיק.
בהצלחה רבה!
או טיפול
במסגרת של סוטריה מביאה את כל הדברים האלו שדיברת עליהם.
בכלל בתחום הזה יש עכשיו הרבה יותר הבנה על מרכיב בגוף נפש והטיפול בדיכאון מאוד מתייחס לגוף, לאכילה לפעילות גופנית ועוד.
ככה שלמצוא מסגרת זה ממש לא סותר.
מחלקה פסיכיאטרית טובה ונעימה לנערות.
אין בית מאזן.
תתחילי שם ותתיעצו.
בהצלחה🤎
אני לא מכיר את הילדה. כמה שנים היא בקושי שלה? יכול להיות שעדיף בית מאזן פחות דתי ובלבד שיהיה ושתישאר איתנו.
תודה רבה על התשובות
התחברתי
ונמשיך
מכאן.
המצב הוא כבר שנתיים בירידה
אנחנו מלווים ב"ה עם כמה אנשי מקצוע ומחפשים את דרכנו
ומתפללים
אני מצי לאם לזכור שלפעמים צריך לשחרר קצת כי אחרת מפסידים את הממלכה....
ואסביר: בשלב זה אם היא דתיה יותר או פחות חשוב פחות מאשר לאזן אותה.
נסי לזכור שההבדל בין חינוך דתי לחילוני הוא בהתמודדות עם הקשיים והסתירות.
דתיים מגבילים את החשיפה, חילונים אומרים זה טוב וזה לא.
קחי את הילדה לראות סרט שבי איתה בבית קפה ותסבירי לה שכל אחד חי לפי דרכו.
ו אלוהים לא מעניש על אי אמירת "מודה אני"
-- אב ל3 הקטנה תותחית על - שבחרה את דרכה מגיל קטן...
בבית מאזן המטרה שהסביבה תהיה כמה שיותר "קבוצת השווים", וגם לאדם מבוגר שחי בסביבה לא הרמטית עדיף בית מאזן (או כל אשפוז / חלופת אשפוז) קרוב להתנהלות היומיומית והשקפת העולם בגלל ששם יוכלו לתת מענה נכון יותר לניואנסינים. ברמה שיש מצבים שפסיכיאטרים ואנשי טיפול אומרים שעדיף לא ללכת לחלופת אשפוז אם היא לא קרובה להשקפת החיים כי יווצר יותר נזק מתועלת...
מה שנקרא S.h.p ? מי שאיבחן אותה מטפל ומכיר את האנשים רגישים מאוד?
אני שואל כי הרבה פעמים מי שנתפס כתופעת דכאון בציבור הכללי, אצל האנשים רגישים מאוד מדובר במנגנון הפעלה קוגנטיבי שונה שיכול להתפס כדכאון, אבל לא כך.
אינני מטפל או מאבחן, אדם פשוט שמתמודד גם עם הנושא מעל חמש שנים אצל אחד מילדי.
בכול מקרה הייתי ממליץ להתייעץ עם דוקטור רותי לקס אישה מופלאה, מטפלת מומחית באנשים רגישים מאוד{יש סרטונים שלה ביוטיוב עם כל הפרטים בקישור הסרטון} אולי היא תוכל לתת לכם עצה בעניין ששאלת.
בהצלחה
אבל אני לא בטוח שהוצאה מחוץ מבית היא נכונה בגיל כזה.
אני לא איש מקצוע. אבל ממה שאני רואה המעטפת הביתית הרבה פעמים יכולה להוות עוגן יציב (אם הבית מספיק יציב. לא רק הורים אלא גם אחים וכו')
תוך שילוב טיפול אינטנסיבי יכולים להוות פתרון
(כמובן שלעשות צעדים רק בליווי איש מקצוע)
1.דר איריס כהן יבין 0508657657 מודיעין
2.דר גבי הרצנו 0544671164 רעננה
3.דר ינאי גירון פראנק 0507548056
שלושתם טובים
לא יודעת לעזור אבל בעז"ה שתמצאו את הטיפול שיהיה הכי טוב בשבילה
בוקר טוב.
אני מחפש זוגיות בפרק ב', וגם קצת "מהגר" מהחברה החרדית לכיוון דתי תורני יותר/פחות מוגדר.
פעם שעברה הכול התנהל בשידוך, הפעם אני מחפש משהו יותר ספונטני.
נושא שמאתגר, הוא הדינמיקה המצופה מ"גבר" להיות זה ש"מתחיל", מצד אחד זה הטבע שלנו ואדרבה, מצד שני, קצת רגיש שלא להיתפס כמטרידן וכיוצא בזה.
במיוחד עם האווירה היום שבה אם גבר לא מוצא חן בעיני אשה, לפעמים תשדר לו זלזול על כך שבכלל העז לפנות אליה, במקום לתת לו הרגשה טובה על האומץ ואולי אפילו להיות מוחמאת גם אם זה לא מה שהיא מחפשת...
לצערי. רובו לא מתאים לפרסום פה בפורום בגלל שהוא מיועד למטרות אחרות מאשר המטרה שלך (פרק ב' נשוי).
זה לא רק שמצופה מגבר להיות מתחיל. זה שאתה גם אדם רגיש (אני משער, לפי זה שאתה כותב פה) ואדם רגיש יש לו עוד מורכבויות חוץ מפרק ב' רגיל.
זה נראה לא קל עם מה שקורה בחוץ.
בחורות איכותיות יעריכו כנות ויוזמה.
רק שים לב שזה מקובל בקהל יעד שלך ולא חריג.
ושאתה לא מצטט קלישאות, לא צריך משפט מחץ, צריך כנות ופשטות.
ולדעת לעמוד בסירוב, זה לא נעים אבל יכול להיות נסבל.
מה שנהיה מכל ההיכרויות היום זה מלחיץ.
מצריך ממך הבנה באימוג'ים ועוד כל מיני צרות וניואנסים ב-DM ואפליקציות ורשתות שעוד לפני שמתחילים מתייאשים.
אני מהדור הישן שיצא או פשוט התחיל שיחה על סתם תחומי ענין ואם יצא וזרם ויש כימיה אז טוב ואם לא חיוך ושלום.
בהצלחה
ויותר חשוב מאיך להתחיל זה עם מי יהיה לך מה. גם זה נפגע בדור הזה והפרוגרס שחט אותנו אבל היתה עליה מברית המועצות שאיזנה קצת.
שמור על חיוך וראש למעלה.
תן לברירה הטבעית לנפות, מי שתפנה אליה והיא תייבש או תזלזל אז מה לך ולה.
תכבד את עצמך יכבדו אותך
תפעיל אינטואיציה
לא רואה מניעה לחפש אישה בשידוך. (אנחנו התחתנו בשידוך, לפני עשרים שנה, פרק א'. משתייכים לציבור הדתי-תורני)
יש שדכנים בציבור הדתי. לדעתי כדאי מאוד לפנות אליהם, ולא לסמוך על ה"מזל" וגם לא על הכישורים שהגיוני שלא לכל אחד יש אותם.
אתה יכול להכיר דרך שדכנים/חברים... לא חייבים בדרך הקשה רק בגלל ששינית השקפה. להכיר דרך מישהו אחר מקובל מאוד בציבור הדתי לאומי. וגם - כשגבר מתחיל עם בחורה בציבור הדתי, זה יכול להיות מרתיע לבחורה.
השיטה החרדית (כלומר, המסורתית) פחות מסבכת עניינים! זו השיטה שמצאתי שהכי "מאורגנת" על כל ההתנהלות של "הכרות" למטרת הקמת בית.
שדכן זה נחמד לקשר ראשוני. משם צריך להתקדם למקום אחר ושם צריך לדעת 'טכניקה'.
מעודד כשיטה להיעזר בשדכן עד האירוסין. האזנתי לו הרבה והאמת שממש הבנתי את הרציונל. הוא ממש עשה לי סדר בראש לגבי זה.
לא רק שם של בן אדם. גם הגישה ממש.
אנסה לתמצת - (וממליצה מאוד לשמוע את המקור).
מטרת פגישות השידוך אינה "בניית קשר". היא בדיקה. הקשר הישיר, ללא מתווך, טומן בתוכו בורות שיכולות דווקא להפריע. כלומר, בתוך שלב השידוך (ה"היכרות") הוא מדגיש שחשוב לשמור על מרחק רגשי מהצד השני, כדי לשמור על אובייקטיביות. לא לפתח תלות רגשית יותר מידי. בעיקר צריך לזהות פוטנציאל - אם זה מתאים או לא מתאים. כמובן שחשוב מאוד נשיאת חן וכדו, כי לפרוייקט המדהים הזה שנקרא "נישואין" אתה לא רוצה שיהיו דברים שמפריעים. משלב החופה יש 100 אחוז מחויביות כלפי השני, ואתה רוצה למצוא מישהו שזה יזרום כמה שיותר איתו/איתה. לכן בפגישות בודקים כימיה, נשיאת חן ודברים מהותיים שמבררים אחד עם השני.
וכמובן כמובן כמובן כשלב מקדים חשוב מאוד לעשות בירורים לפני כן! לא לברר הכל תוך כדי תנועה. לברר לפני! כדי להבין פוטנציאל כללי ואובייקטיבי. האם זה בנ"א טוב? האם יש את אותה מערכת ערכים? האם סגנון הבית שכל אחד רוצה להקים דומה? וכו וכו.
הוא גם אומר שכשמחפשים פרטנר לנישואין, יש כאלה שמוכנים להתחתן כי הם אוהבים מישהי. אבל עדיף בהרבה להתחתן עם מישהו שמאוהב במוסד הנישואין! שמבין את המחויבות שזה דורש ממנו ומבין ושמבין שנישואין זה פרוייקט נפלא.
משו כזה.
כלומר, לצורך בליווי של בני זוג בתהליך ההכירות (לאו דווקא "שדכן") כשהם מוצפים ולפעמים מתביישים לספר מה קורה להם - אני חושב שאני מתחבר ממש. זה קיצוני למשל כשיש בן זוג שחותר למיניות שלא מתאימה או בת זוג שמתעללת רגשית (או הפוך). במקרה כזה מי שנמצא בקשר לא תמיד יודע לספר מה קורה לו ומבט מנוסה מבחוץ צריך להועיל.
אני חושב שצריך גם נשיאת חן וגם מעבר. אחד הדברים האיומים והנוראים זה קשר שמתנהל כמו קשר של ידידים. אצל דוסים זה לא נדיר בכלל וזה אפילו עובד בסדר (כי זורם להם) ואחר כך כשצריך להפעיל עוד חלקים בגוף ובנפש זה... פחות עובד.
"לא ביקשתי לבוא לעולם". מומלץ!
וזה - חברים. גם הם יכולים לחשוב בעבורך על מישהי שהם מכירים. אתה יכול לבקש שיחשבו בשבילך.
לגבי המגירות, לא תמיד יש מנוס... וכמו תמיד, לא משנה המגזר, צריך בעיקר סיעתה דישמיא.
יוזמת הגבר היא היא הדבר הנכון והטבעי! אל תהסס. כמובן, תמיד בעדינות. אם זה בפלטורמות המקובולות כמו אלה שציינת, אז אדרבה ואדרבה. ככל שתהיה יותר גברי (יוזם, תופס אחריות על הקשר, נוכח, משלם עליה, מחזר בעדינות וכדו) זה רק יועיל.
רציתי להעלות כאן איזו סוגיה. האם נעים לכם לשמוע ביקרות? (לא משנה כל כך ממי) סך הכל הבן אד רוצה שתשים לב למשהו ושתעבוד עליו. או שאולי תעדיפ שהבן אדם יעביר לכם את המסר בשיקוף?
רק שיהיה באמת ביקורת מה אני צריך לתקן ואיך
ברגע הביקורת
זה לא תמיד נעים
אבל אם זו ביקורת עניינית ולא שיפוטית
זה תמיד טוב ומקדם
(אם כי גם שיפוטיות יכולה להכיל בסוף משהו טוב אם מפרקים אותה)
אני לא צריכה שישקפו לי
גם כי אני מסוגלת להבין ביקורת
וגם כי אנשים לא ממש טובים בהעברת מסר בשיקוף
אז עדיף לשמוע ישירות
גם אם זה לפעמים לא נוח
תלוי כמובן בכמות
אם יש יותר מדי ביקורת
זה כבר לא רלוונטי
זה חייב לבוא במינון
על הדברים שבאמת חשובים
ותלוי סיטואציה ותלוי מדיום ותלוי הרבה מאוד דברים.
לא יודעת אם זה קשור לזה שרגישה, בטח כן קשור.. כי הם לא מתכוונים לפגוע, ואתה נפגע
אבל
בפעמים שכן קיבלתי ביקורת זה נתן לי כאפה
וככה התקדמתי
בלי ביקורת קשה להתקדם..
אגב גם ביקורת עצמית
אבל היא גם מעוררת אצלנו גם הרבה פעמים קולות שליליים על עצמינו. לעומת זאת שיקוף לא מעורר את הקולות האלה כל כך. (לפחות מהיכרות שלי עם הנושא)
היא דבר הכרחי להתקדמות.
שיקוף לפעמים נעשה בצורה לא נכונה,
עדיף ביקורת מקדמת, ללא שיפוטיות.
בעיקר ביקורת עצמית היא הדבר ההכרחי קודם לכל.
צריך להרגיש בטוח ב100% עם הצד השני, בטוח שאכפת לו, שהוא אוהב, שהוא מכיר אותי, ובתדירות נמוכה. כשזה לעיתים מאוד נדירות והיחס של ביטוי האהבה גדול פי כמה מהיחס של הביקורת.
צריך להכיר מאוד לעומק את הצד השני ולדעת בטוח שהוא מוכן ורוצה לשמוע.
לכן בגדול לא מאמינה בביקורת.
היא עושה יותר נזק מתועלת והיא מנסה לשפר אותך ביחס למה שהאחר חושב שנכון לך ולא ביחס להתקדמות הפנימית שלך.
אני כן מאמינה ביעוץ ולשמוע חוות דעת של אחרים באופן יזום.
וכבר שנים בטיפול פסיכולוגי שעוזר לי לנתח את ההתקדמות שלי מנקודת מבט נוספת, מעבר לזה מנפנפת ביקורות.
ושיקוף נשמע כמו מילה יותר יפה לביקורת. אין הבדל בינהם.
שזה מתמקד יותר בבנאדם עצמו
ככל שאדם בטוח יותר בעצמו
במה שהוא עושה חושב ורוצה
ככה קל לו לקבל ביקורות
כמובן כאלה רלוונטיות ובתדירות סבירה
(אני מוכנה לקבל ביקורות גם מאנשים שלא מספיק מכירים/ יודעים
אם הם אמרו משהו שיכול להיות נכון/ מעניין)
אני לא מחזיקה מביקורת.
אנשים מנתחים את העולם מנקודת המבט שלהם, מהחוויות שלהם, כולנו, גם אני.
אני בהיכרות מתמדת ומאוד מאוד עמוקה עם עצמי, מנתחת מאוד מה מניע אותי לעשות דברים, דווקא בגלל הסנטר הזה אני מסננת ולא מחזיקה מביקורות. מתייעצת כשצריך.
גם לא מרשה לעצמי להגיד ביקורת.
מי אני מנקודת מבטי המאוד שיטחית על חוויה פנימית שאדם אחר חווה שאגיד לו מה נכון לו.
אלא אם כן הוא ישאל.
אם הוא לא שאל, הוא כנראה בכלל לא מוכן לקבל לכן זה יעשה יותר נזק מתועלת .
חוץ מזה שיש מחקרים חותכים שמראים שביקורת חיובית ומחמאות משפרות ביצועים בפער משמעותי לעומת ההשפעה השלילית של ביקרות שלילית.
איך מסתכלים על ביקורת
כמה משמעות נותנים לה
אני מסתכלת עליה כמידע כמו כל מידע אחר
הוא יכול להיות נכון/ לא נכון/ נכון חלקי
גם כשאני מקבלת וגם כשאני נותנת
כי כולנו יכולים לשגות
אני פחות מתחברת לזהירות ולפחד מביקורת
כי היא חלק מצמיחה
אישית/ מקצועית
מי שמספיק חזק ובטוח בעצמו
לא מתנהל מתוך פחד
ויודע לשמוע ולסנן מה שמתאים לו
גם ביקורות
יש לי כלל אצבע
בכל מקום שצריך יותר מדי להיזהר לא לומר/ לחשוב/ לעשות
זה מקום פחות טוב
זה ממקום של ענווה.
התמונה שמוצגת לי היא חלקית ביותר.
הסיטואציות והמורכבות בחיים לא צריכות מענה טכני, הן צריכות מענה רגשי.
גם בעיות שנראות הכי טכניות כמו כסף, התקדמות בעבודה, חיסכון, ירידה במשקל.
דברים שלכאורה נפתרים בשכל קל ומחשבון פשוט - המעכב הוא רגשי ולא טכני.
לכן ביקורת קרה לא רק שלא תעזור, תרחיק ותגרום לאדם להרגיש פחות טוב.
הכלה לעומת זאת, מחמאה, תתרום הרבה גם אם לא מבינים לגמרי את כל התמונה.
וגם הניתוח שאת תתני, הוא לא אמת מוחלטת. הוא אמת סובייקטיבית מהחוויה שלך, היא לא בהכרח נכונה בסיטואציה של אדם אחר, אדם שנוטה לומר ביקורת וחושב שהוא אומר אמת, שיבדוק למה האמת שלו כל כך שלילית כל הזמן, זה מגיע מהסתכלות שלילית וניתוח שלילי על החיים.
צריך מענה רגשי ולפעמים טכני ולפעמים גם וגם
אין סתירה בין ביקורת הכלה ומחמאות
כולם יכולים לחיות זה לצד זה
מה זה אמת מוחלטת?
יש הבטים לכל דבר ודעות שונות
אפשר היום לחשוב x ומחר לחשוב y
לא טוב לחשוב רק שלילי
אבל גם לא טוב רק חיובי
צריך באלנס
ואני סומכת על מי שזקוק למענה טכני ממני שידע לבקש.
כמובן שאני ערה למישהו במצוקה, אבל מצוקה לרוב לא צריכה עצות היא צריכה הכלה.
מענה רגשי זה נדיר, הוא תמיד צריך להיות מחבק ותומך, לתת למישהו על הראש אולי יראה התקדמות מיידית מתוך פחד (כמו עם ילדים) אבל נזק לטווח הארוך.
ביקורת היא הסתכלות חיצונית על אדם שעשה משהו. ושיקוף זו הסתכלות קצת יותר פנימית. לומר לחבר "הפריע לי שקרה ככה וככה והרגשתי שמה שקרה לא היה מותאם לאירוע" זה הרבה יותר נחמד זה גם לא מעביר ביקורת זה משקף מה חוו ממני וגם נותן יכולת בריאה יותר לברר מה קרה ואיך להשתפר
זה נראה יותר כמו תקשורת הגיונית.
זה אחלה אבל גם שם צריך לשים לב לתדירות ולנושא.
האם הצפייה הגיונית, אם זה קורה כל כמה ימים אולי הבעיה היא בציפיות לא ריאליות.
כמו כל דבר גם ביקורת או שיקוף הם לא כלי שצריך כל יום להשתמש בו
בנטרול רגשי כמו שאת מציגה
לכן גם לא יתקבלו בנטרול רגשי.
וזה לא מצביע על חולשה פנימית או חוזק פנימי, מצביע על אנושיות וקריאת סיטואציות רגשיות מעבר למילים, כמו טון, יחס כולל, אכפתיות, הכרה של המצב.
אז אם יודעים לעשות הפרדה רגשית בין המכלול לבין התוכן שיכול להיות נכון
אפשר לצאת נשכרים
וגם כשנותנים ביקורת
אפשר ללמוד לעשות אותה נכון
בלי שיפוטיות וכעס
בשונה מביקורת שבה אתה אומר לבן אדם מה הוא עשה לא בסדר. שיקוף הוא אמירה אישית סוג של בירור משותף של מה שקרה והיכולת להסביר בצורה נעימה ששלא היה פה משהו תקין או ראוי (וגם ההיפך שיקוף ניתן גם על דברים טובים)
במקום לבקר / לכעוס
לומר תיאור סיטואציה/ רגשות בצורה נטולת שיפוטיות/ כעס
חוץ מזה ביקורת זה לא דבר יעיל לא משנה איך תכבס את המילה
שיקוף או מה שבא לך.
חוץ מזה זה עניין של יחסים בין אנשים מה אומרים למי אומרים איך אומרים ומה בכלל ביקשו לשמוע ממך
מתוך השברים אנחנו צומחים, והם אלה שבונים אותנו.
להגיע למקום שלם או בדרך לשם
צריך לעבור דרך כאב ושבר
כי הלמידה מתרחשת מתוך ניסוי וטעייה
שוב ושוב
הכאב הוא המחיר שמשלמים
או הטריגר ממנו צומחים
ביום יום, אנחנו עוטים עלינו מסכות, שיריונות ומגינים. כדי להגן על הנפש שלנו מפני ריסוק, ולכן כשהיא מתרסקת והלב כולו מתנפץ לרסיסים, נזעקת הזעקה האמיתית "אייכה א-לוהים???" "אייכה לעזאזל???" ואז, הנפש היא באמת אתה. אז הנפש שלך באמת שלמה, כי היא לא מתחפשת... אתה-אתה, וכל הגוף והנפש מתחברים לשלמות אחת גדולה...
ולכן, אין דבר שלם, יותר מלב שבור...
ולא תורה מסיני.
הפירוש הוא כמו שאמרו למעלה.
מהשבר אפשר להגיע למקום שלם יותר.
אבל כשהשבר קורה, נשברים, לא מרגישים שלמים.
ורק כשמעבדים ועובדים נכון עם השבר אפשר לעלות למעלה, לא מעצם השבירה.
שכל אחד יכול ליצוק לתוכו את המשמעות שנוחה לו
פתח להרבה קלישאות
כשיש נושא שמפעיל, שווה לבדוק האם האתגר הזה רלוונטי. לפעמים הוא כן, לפעמים הוא לא. קטונתי מלאבחן מישהו.
גם אדם רגיל יכול להחזיק תועלת מניהול רגשי. כלים לניהול חרדה (או הצפה) נכונים תמיד. גם אצל אדם שבדרך כלל אין אצלו הצפה אבל משהו מסויים מפעיל אותו.
איפה ראית שדוחפים את זה למישהו?
אגב אני מסכימה עם זה לענ"ד הלא מקצועית בעליל, ומנסיוני, שהרגישות היא ברובה תולדה של חרדה
זה דווקא אופטימי בעיניי, יש דרך לטפל בזה
מה זה משנה מה השם של זה ? אגב, אין אבחון היום להפרעה של "רגישות גבוהה"
ולהערכתי גם חלק מההפרעות של "קשב וריכוז" אצל חלק מהאנשים הם תולדות של דברים בסגנון חרדה. אם אני חרד ממשהו אני מנתק את עצמי ממנו או מוצף.
יש בזה קשר לחרדה וגם קראתי על זה האמת
על עצמי בעיקר אבל לא רק. כשעושים עבודה להפחתת החרדה בנושא מסויים, היכולת לפעול בו גדלה דרמטית והתסמינים של הצפה וניתוק יורדים.
יש דרך לטפל בבעיה שיודעים מה היא, אבל אם אדם מוסלל למקום אחר ולא הולך לטיפול שבאמת רלוונטי לו אז אין פה אופטימיות אלא תקיעה של האדם במקום לא שלו.
ל"רגישות גבוהה" אין טיפול. לחרדה כן.
ניהול רגשות זה טוב ובריא, וגם לא מספיק למי שהבעיה שלו היא אחרת.
כשאדם לומד שהוא אר"מ ואז מחפש קצת ללמוד על זה ומבין שזה פשוט איך שהוא בנוי אז אין לו איך לצאת מהמצב האמיתי שלו. והוא בכלל לא אר"מ.
כאן באמת על כל מורכבות רגשית מפנים לפורום הזה.
כי הוא נהיה פורום דיבור רגשות, לא בהכרח אנשים רגישים מאוד.
הצעתי לבדוק. להתעניין. שתדע שיש דבר כזה.
ויש טיפול ל"רגישות גבוהה". בטח שיש. גם אם הוא לא קסם. עובדים עם המערכת ומכבדים אותה. אם יש חרדה אז אפשר לטפל בחרדה. ואם אני רגיש למשהו אז זה בסדר להפחית את המינון שלו בחיים שלי.
אז אני כותב כאן.
זו אבחנה רשמית או חוסה תחת אבחנה אחרת?
דבר ראשון לצאת מנקודת הנחה שלכל אדם יש עולם פנימי, רגשות, התמודדויות, דפוסים, וטראומות (גם קטנות) מילדות.
לכולם.
אולי יוצאים מנקודת הנחה שלשאר העולם החיים זורמים ומושלמים אולי אפילו בהשפעת הרשתות החברתיות וחוסר דיבור עמוק על רגשות מביאות אותנו להסקת מסקנה של מי שמרגיש רגשות הוא אדם רגיש מאוד.
אדם הוא דבר שמרגיש רגשות, בעוצמות גבוהות, זה הקונספט. אם זה מביא לחוסר תפקוד אפשר לטפל בזה, אבל יש המון סיבות יותר נפוצות מרגישות גבוה.
בשאלון גם יצאתי אדם רגיש מאוד אבל אני סקפטית, כמעט כולם יצאו מעצם היותם אנשים עם רגשות.
לא סתם זה לא משמש כמונח קליני.
הוא קצת כוללני מדי ואם נסתכל לעומק בניתוח פסיכולוגי, אני מניחה שימצאו אצל הרבה מהמוגדרים גורמים אחרים וטראומות ילדות ולא רק רגישות מולדת.
ואבל אם זה עוזר למישהו, למה לא?
אני מתמודדת עם ריצוי מילדות, יש לי חוש לדקויות ואומנות, רעש גבוה ואורות חזקים לא נעימים לי ומטרידים אותי (יש מישהו מעל 30 שלא?)
והנה כבר יצאתי רגישה מאוד בשאלון.
אני יודעת טוב מאוד אחרי טיפול פסיכולוגי מה גרם לדפוס הריצוי שלי.
התנאים בבית, אמא שלי שמרצה בעצמה, בקיצור אם הייתי נולדת למשפחה אחרת יתכן שלא הייתי מרצה, זה לא מולד.
הבעיה היחידה בהגדרה שהיא עלולה לתת מענה שטחי למשהו מורכב יותר.
יש מקרים שזה עוזר בעיקר לאנשים רגישים מאוד בצורה מולדת ללא סיבה סביבתית בהכרח (מכירה ילדה כזאת במציאות)
ויש מקרים שזה נותן הגדרה שיטחית ולא נכונה ובכך מונע מענה נכון.
יש מקרים של שילוב.
מה יותר? כנראה המקרה השני.
הרבה יותר נדיר להיוולד כזה מאשר לחטוף שריטה רצינית מההורים.
בהרבה מקרים הטיפול דומה, אבל המודעות לגורם חשובה והיא חלק חשוב מהטיפול.
זה בסדר שיש בעיה קלינית וצריך לחפש אותה. אבל גם אם נתנו לבן אדם מענה לזה שהוא מוצף עכשיו ושלא יהיה חסר אונים מול הצפה, הרווחנו.
הייתי אומר אפילו יותר מזה - אם מנקזים את ההצפות, אפשר ללכת לאיש מקצוע ולקבל מענה לשורש.
בין פיתרון לבעיה הספציפית, לבין החותמת הכוללת. אני לא חושב שרצים פה להחתים אנשים על אר"מ.
טיפולים בשנים האחרונות קשה לי להאמין שאנשים לא ידעו לחפש מענה לבעיה
ואני מקווה שרוב האנשים לא נסמכים על אבחנת פורומים, וגם - שרוב האנשים רוצים חיים טובים מאושרים ובריאים
ומי שלא מתאים לו להתמודד עם מה שכרוך בלהגיע לשם - כנראה יסתפק בהגדרה ובקבלה עצמית, לא משנה ץחת איזו כותרת ומי שנחוש לעזור לעצמו (ואני ביניהם) - ייצא מגבולות ההגדרה ויתקדם עם זה הלאה
אני מוצא את עצמי מזדהה עם כל מיני קשיים שעולים כאן בפורום (ועם חלק ממש לא) אז אני קורא וכותב.
אני אר"מ? אולי, לי זה לא כל כך משנה
אני: שלום.
גם אני: מה שלומך?
אני: סבבה.
גם אני: מה שלומך??
אני: נו באמת, מה אתה רוצה?
גם אני: מה שלומך??
אני: שאלה טובה. צריך לחשוב.
גם אני: נו?
אני: מה שלומי? וואלה באמת שאין לי מושג. לא דיברתי איתי הרבה זמן.
גם אני: אולי באמת כדאי שתדבר איתך.
אני: צודק. מחר
גם אני: היום. עכשיו.
אני: טוווב. בסססדר.
גם אני: יופי.
אני: ...
גם אני: נו?
אני: אין לי נושא שיחה משותף איתי. לא דיברני שנים.
גם אני: פשוט תדברו. על החיים, על העולם, על החלומות, על המרגש. ככה מתחיל קשר.
אני: אבל אני לא יודע אנגלית.
גם אני: מה קשור?
אני: באיזו שפה לדבר איתי? אין לני שום שפה משותפת.
גם אני: אולי תכתוב לך. מקסימום טראנסלייט יתרגם.
דף. עט.
הוא מסתכל עלי. אני מסתכל עליו.
דף. ועט. ותמרות עשן.
מרגיש (אירוני. חושב. יודע. עובדה.) שהכל עובר לידי.
טוב. כמעט הכל. אבל ממש כמעט הכל.
הייתי רוצה לחוות יותר את החיים.
לא מבקש לבכות מכל דבר.
או להתפוצץ מכעס.
לא מבול. לא שיטפון גועש.
נחל נובע, עם מפלונים, בריכות, ציפורים וצחקוק ילדים משחקים.
פשוט להרגיש. גם דברים שנראה לי שלאחרים פשוט להרגיש.
שחוויה תשאיר גם הרגשה, ולא רק זכרון.
שקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו.
לא לעשות הכל רק כי צריך וכי נכון.
גם כי רצון.
עדיין, שהמוח יהיה שליט על הלב.
אבל שיהיה לב.
אחרת גם המוח חסר.
בלי לב זה לא רק מום.
בלי לב אין חיים.
כלוחם, אם הייתי נשרט קצת מהמלחמה, היה לי בזה קצת משהו חיובי. כי דרך החרך של השריטה הייתי יכול להציץ ולראות אותי.
איך מפתחים עולם פנימי?
איך מפתחים רגש?
יודע שהפורום כאן הוא ההפך ממני. אבל אולי דווקא אנשים שחיים עם מוזיקה רועשת ובלתי פוסקת יכולים להבין מה זה לחיות בשקט כמעט מוחלט.
לא רוצה תזמורת קקופוניה.
רוצה חליל צד, קלרינט או מפוחית.
או לפחות לדעת לשרוק יפה.
כדי ללמוד את מה שיש לנו להציע, בעוד שאנחנו תופסים את זה כקושי ואתגר?
תחשוב איזה קשה זה לחיות תחושות שחווית כל הזמן
בחרדה זה מאוד מורגש וזה קשה ממש, מנסיון.
אני חושבת שזה המצב התקין. חווים רגש, והוא הופך לזכרון. נעים יותר או פחות אבל זכרון.
בחוויות חיוביות זה אחרת וזה אפילו מיטיב עם החיים שלנו. תחשוב שנגיד עסקת בנתינה שמילאה אותך ברגש חיובי. אם הרגש הזה לא יהםוך לזיכרון, אולי לא נרצה לממש אותו שוב כי אנחנו חווים אותו כל הזמן גם בלי לעשות כלום
בזוגיות לדעתי זה הכרחי שרגש יהפוך לזכרון במובן הטוב. כי צריך להשקיע בה כל הזמן כדי לחוות אותה כדבר טוב וזה מצמיח
בקטע הפחות חיובי - אם נחווה כל הזמן רגש מתקופה קשה שהייתה, לא נצליח לחיות בשלום לעולם
דווקא נראה לי שאתה בסדר
מחפש קצת מים במדבר.
תן דוגמה מוחשית כי לא בטוחה שהבנתי
זה משהו שאין לי מספיק כדי לתאר אותו.
אבל שהדברים יעברו אצלי ולא לידי.
ולדעתי זה דבר שונה
לנכוח בסיטואציה ולא להיות מנותק ממנה רגשית.
בשביל זה צריך להבין מה מטרגר אותך, אם בכלל. לפעמים זה נובע מהרגלים לקויים שלנו כמו גלילה אינסופית בטלפון, שנח לברוח אליה.. לפעמים זה גולש לנו גם לדברים אחרים, מרוב שאנחנו רגילים "למקבל" (אגב, אני שמתי לב על עצמי שלפעמים רק הנוכחות של הטלפון מפריעה לי לנכוח. לפעמים צריך להעיף אותו רגע הצידה ולנוח ממנו. גם רבע שעה בתור התחלה - עושה פלאים)
אם זה הכיוון, מציעה לתרגל ולקרוא על מיינדפולס, לעשות דברים לאט, להתחיל מלהחליט שאתה מתרכז במשו במשך 5 דקות ואז לעלות כדי להתרגל. לתרגל הקשבה - לשמוע שיר כשאתה מרוכז רק בו. ידיים פנויות. קריאת ספר.
אם המוקד הוא חרדה אז יכול לעזור לעשות פעולות רפטטיביות (שחוזרות על עצמן) שדורשות ריכוז- הרכבה של פאזל, כתיבה של אותו משפט מס פעמים, אם אתה בעניין אז הכנת עוגיות למשל, אוריגמי, הרכבה של לגו/ וואטבר שמדבר אליך, הכמות וההכנה שהיא מדויקת וחוזרת על עצמה דורשות ריכוז, אפשר וכדאי גם פעילות גופנית שתורמת רבות לעניין ומרגיעה את המערכת, וכמובן - אם מתאים- נבירה עצמית. אפשר גם דרך טיפול - מחשבה על - ממה אתה בורח. מה כואב שם שאתה מתורגל כבר להסיח את דעתך במשו אחר כדי לא להרגיש
הכל כיוונים שאני עושה ועשיתי בעבר כדי להגביר נוכחות
אחשוב
היית ככה כילד?
מה סגר אותך? רגשות היה אסור? מעיד על חולשה? סביבה גברית מאוד? נתקלת בחוסר הכלה של רגשות? חוויה מסוימת שהבנת שעדיף לך להדחיק רגשות?
יכולות להיות המון סיבות.
נסה למצוא חוויה/ות מהילדות שגרמו לך לבחור בהדחקה.
ונסה גם לעצור.
אם החיים שלך במרוצה, תמיד ליד מישהו או בעבודה כדי לא להישאר עם עצמך,
נסה ליזום יותר רגעים כאלה עם עצמך, גם אם לא יהיה שם איזו תבונה עמוקה, פשוט להפסיק לברוח.
זה נשמע שאת בחוויה ממש מטלטלת ומציפה.
כשכולם מסביב אומרים משהו אחד והלב שלך מרגיש משהו אחר, זה מייצר תסכול עצום ורגשות אשם.
הרגש שלך והחיבור שאת מרגישה הם אמיתיים לגמרי, ומותר לך לכאוב ולרצות את זה. אבל חשוב לעצור רגע ולהפריד בין שני דברים:
מה שאת מרגישה כלפיו. החיבור והאהבה שאת חווה.
מה שקורה במציאות. כשהוא בעצמו אומר שזה לא יעבוד, זה הסימן הכי משמעותי. זוגיות וחתונה דורשות שני אנשים שנלחמים על זה ביחד באותה עוצמה.
לפעמים הסביבה רואה דברים שקשה לנו לראות מתוך סערת הרגשות, כשאת מאוהבת עד השמים. אבל החלק הכי חשוב הוא מה שהוא מרגיש ומחליט. אם הוא לא שם, הזוגיות הזו בספק גדול. מגיע לך מישהו שילחם להיות איתך וירצה אותך באותה מידה, בלי שום ספקות.
קחי לך קצת שקט מכולם, בלי העצות של הסביבה, ותשאלי את עצמך: אם הוא אומר שזה לא יעבוד, האם את מוכנה להיות במקום שבו בן הזוג בספקות וחוסר בטחון עם עצמו בקשר איתך?
אפשר להתמודד עם התנגדות של הורים, חברות או הסביבה – אבל אי אפשר לבנות זוגיות כשהצד השני אומר שזה לא יעבוד.
אם הוא וההורים שלו אומרים לך שלא תתחתנו - מה עוד את צריכה ? לעבד את האבדן של החלום
אני מציעה גם לא להחכנס לחדבונות של נשמתי/ חיבור משמים וכד. את סוג של מכניס. את עצמך מראש למקום שבו את סוגרת לך עוד אופציות כי הוא היחיד
את צריכה מישהי ניטרלית שתעשה לך סדר רציונלי ביחס שלך למע היחסים הזו /למע הציפיות שלך מול הבחור הזה, ותעזור לך לעבד את זה בצורה נכונה ולעבור נכון את הפרידה מהחלום כנראה..
את יכולה להיות מאוד מאושרת גם עם בחור אחר, ואני בטוחה בזה, כי אם הבחור הנוכחי לא רואה עתיד איתך ולא רואה אותך בתור אשתו - כנראה שהוא לא בשבילך.. לא כנראה, בטוח אפילו
את ראויה ליותר.
תאמיני בזה♥️
נשמע שיש כאן חיבור עמוק ומשמעותי, במיוחד כשאת מכירה אותו כבר שלוש שנים ומרגישה גם אהבה, משיכה וקרבה רוחנית. ❤️ יחד עם זאת, כדאי לתת להצעה זמן להתפתח ולבדוק אם יש גם התאמה בערכים, בציפיות ובדרך שבה אתם רואים את החיים. לא חייבים למהר להחליט, אבל גם לא צריך לבטל רגש אמיתי רק כי ההצעה עלתה רשמית רק לפני שבוע וחצי.
אני לא ארחיב יותר מדי, כי כתבו לך פה תגובות שיש בהן מספיק חומר למחשבה ובירור.
כן אגיד לך גם מניסיון, של לא מעט קשרים כאלו שכל אחד הרגיש הדבר האמיתי:
לא כל מי שנרגיש אליו אהבה וחיבור רוחניים ועמוקים ומופלאים ככל שיהיו, הוא בהכרח האדם איתו נתחתן ונבנה בית ומשפחה.
לפעמים יש חיבורים שנעשים בפלא כזה כדי לעורר אותנו לתיקון מסויים מול נשמה מסויימת, וזה לא אומר בהכרח שזה החתן. אלא שיעור שלי מול הסיטואציה.
כדי לבנות בית עם מישהו צריך ששני הצדדים ירצו בכך. מספיק שצד אחד לא מעוניין, אין מה להתעקש על זה. זה סתם יגרום לך עוגמת נפש וכאב לב.
בין אם מצד התעקשות שלא תישא פרי, ובין אם מצד התעקשות תתחתנו ותגלי שזה הדבר האחרון שהיית רוצה בשביל עצמך.
לא סתם אומרים לבקש על העניין הכללי ולא על אדם מסויים בתפילה.
גם אם נדמה שזה הדבר האמיתי, חשוב לשמוע גם מה קורה מסביב. ובמיוחד אם מי שמסרב זה מי שאמור להיות הצד השני בזוגיות.
להסכים לשחרר חלום של שנים זה לא פשוט, אבל להחזיק בו כשהוא מנותק מהמציאות, לא יקדם אותך לבית שלך בשום צורה.
מקווה שתמצאי עצה טובה אצל מי שסובבים אותך, וכוחות ואומץ בתוכך להסכים לשחרר מה שלא שייך ולהיפתח למה שכן.
הוא סרב להצעה לשידוך?
ממקום אישי.
חוויתי סיטואציה דומה, אבל קיצונית הרבה יותר בעקבות איזשהו סיפור שהיה שם מהצד של הבחור.
במשך כמה שנים אמרתי לעצמי "זה בעלי", המשפחה שלי התנגדה בתוקף. הוא עצמו לא הבין איך אנחנו יכולים להתחתן.. אבל לא היה לו מה להפסיד.
ובא לא המשכנו את הקשר ואני הסתובבתי בעולם בתחושה שזהו, פספסתי את השידוך שלי.. עד שהזדמן לנו לעשות סגירת מעגל שבה ראיתי את הנקודה הכי גדולה-
לא הערכתי את עצמי מספיק.
אם כל הסביבה אומרת לך 'לא' ואם הוא בעצמו אומר לך שלא.. אז תתבונני פנימה:
למה אני מרגישה ככה?
מה אני מרגישה שאני בקשר איתו? איזה מענה הוא נותן לי?
האם אני מאמינה שאני מספיק טובה וראויה להיות בקשר שגם הבחור רוצה אותי? שכולם שמחים מזה שאנחנו מתחתנים?
מנסיון אישי, קשר כזה לא מוביל למקומות בריאים בנפש. הוא יוצר תלות רגשית, ירידה בערך ובביטחון העצמי.
אני יכולה להגיד לך שהבחור הזה התחתן לא מזמן ועד עכשיו אין לי הבנה איך הוא התחתן ואני עדיין לא-
גם אחרי שסגרנו את הסיפור בנינו, בהבנה אמיתית שלי מגיע הכי טוב. והטוב הזה לא יהיה ממנו במובנים שאני צריכה.
אבל אני יודעת שאני אתחתן ואני אהיה כ"כ מאושרת עם בעלי ולא עם מישהו שאני חושבת שהוא בעלי כי.. כל אחת והסיבות שלה.
אני לא מאשימה אותך ח"ו, רק מזמינה אותך להתבונן למה את מרגישה את זה כ"כ חזק.
ואם אין הסבר, הייתי מרימה גבה.
בסוך את רוצה להתחתן עם מישהו שרוצה שיהיה לך הכי טוב. באמת הכי טוב.
ולפעמים הצד השני, מאהבתו אלייך יודע שאין לו את היכולת והכלים לספק את האהבה הזאת כפי שאת צריכה.
חיבוק. ובהצלחה.
ה' איתך.
משהאחרונהמה הסיפור שם?
יתכן שהם צודקים. יש מצב שהם רואים מה שאת לא רואה. באותה מידה יתכן שהם טועים. יכול להיות שיעוץ מקצועי יעזור. בהצלחה.
זה הרבה עניין של בטחון עצמי, דימוי עצמי ומציעה לך ממש מכל ה❤️ ללכת להשקיע בזה, לטפל בזה.
צריך עוד פרטים... לא ככ הבנתי את הסיטואציה. וגם - זה קשור לרגישים מאוד?
ולמה שלא תתחתני איתו בעינהם? כי לא כדאי לך? או מסיבה אחרת?
טיפול זה רעיון טוב.
צריך לעשות עבודה תוך כדי... הזמן יהיה פקטור רק אם תהיה בו התקדמות שנכונה לך..
הייתי מאורסת לגבר שאהבתי מאוד ולא משנה למה, אבל ביטלנו את החתונה ונפרדנו ונכנסתי מזה לדכאון ממש והאמת שלא הלכתי לשום טיפול.. נתתי לכאב לעבור דרכי ולפלח את הנשמה. הרגשתי אותו גם בעצמות. פיזית כל הגוף שלי כאב.. אבל לא ניסיתי להדחיק אותו או לברוח ממנו ומתוך הצער התפללתי וביקשתי מהשם - אתה יודע מה הכי טוב לי. אני לא נותנת לך רעיונות אבל תוציא אותי מזה. איך שלא יהיה תוציא אותי מזה. רק אתה יכול. ממילא אתה הרופא הכי מומחה לנפש. איך כתוב בשירת האזינו? אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיִּדִּי מַצִּיל".
אתה גזרת שכך יהיה, אתה היחיד שתרפא. השלכתי על השם והאמנתי לו שגם אם אני לא מבינה זה כנראה לטובתי, איכשהו.. ועשיתי השתדלות. מילאתי את היום בדברים, הכרתי אנשים חדשים, דיברתי על זה עם חברות קרובות שידעתי שיבינו ואיווררתי רגשות, התרחקתי מהסביבה הקודמת שהייתה משותפת ובניתי חיים חדשים והיום אני נשואה באושר לגבר מדהים
חלק מהכאב זה אידאליזציה. חלק זה געגוע אמיתי לאדם שאהבתי. חלק זה תחושת פספוס על מה יכול היה להיות או געגוע למה שהרגשתי איתו. אבל אפשר להירפא מזה
מקווה שזה נותן לך תקווה
והתפילה הכנה לקב"ה.
רוב אושר!
התגובה שלך מדהימה.
באתי לכתוב וקוראת והתחברתי לכל מילה שלך, וזה כל כך נותן תקווה לשמוע שהגם שהזמן לא מרפא, יש רפואה ממקום אחר.
יש רפואה.
עברה יותר מחצי שנה מאז הפרידה שאני חוויתי, אבל הלב שלי בכה ובוכה עליה גם היום.
על מה שהיה ואיננו. על הפוטנציאל ועל הפער שלא אפשר לזה לקרות בפועל ...
על ההבנה שהמסע הזה ארוך מדי עבורי ועבור הלב שלי...
ארוך מדי ומאוד.
ואני עדיין מתגעגעת למשהו שם שלא היה בשום מקום אחר.
והלב לא מוכן למשהו חדש עדיין, ונרדמה שזה הכאב הכי צורב שאפשר לחוות בפער הזה בין מה שאיננו למה שנפקד מקומו.
וכמו מילות התפילה שלך, גם בי יש תפילה...
שיתרפא הלב.
כי בסוף מתים כשעובר מספיק זמן
אי אפשר לגמרי להשתחרר מזה אבל אפשר לנהל את זה
