ציטוט מאמר שהתחברתי אליו, כתב ד"ר יואב שורק:
בניגוד להיגיון הרגיל שלפיו 'אין חצי הריון', כלומר יש נקודות שבהם מצב ביניים הוא בלתי אפשרי, אנו לומדים כעת שלפעמים יש. זו כנראה תולדה של הנסיבות המאוד מיוחדות ומאוד מורכבות, הן של המרחב הגיאופוליטי שאנו חיים בו, והן של הדינמיקה הפנים ישראלית.
וכך אנו מברכים הבוקר בהתרגשת על הסכם שישיב את החטופים, אמן ובמהרה, ומגלים שכנראה מסתיימת לה מלחמה ארוכה, מתישה ועקובה מדם באופן שאיננו ניצחון מובהק – אך גם איננו, חלילה, כניעה.
מלחמת שבע החזיתות מתקרבת לסיומה כאשר מצבנו האסטרטגי טוב לאין ערוך מאשר לפניה – למרות שלא עמדנו בשבועה של 'לעולם לא עוד' (עזה שקמה עלינו לכלותינו, אחרי שנתנו לה את עצם הקיום ואת האמצעים, ועשתה זאת באכזריות מחרידה – נותרת על עומדה, כישות ריבונית, והאוכלוסייה המבקשת להורגנו תישאר 'שכנה' שלנו); אבל 'חרבות ברזל' חרגה בהחלט ממדיניות הסבבים - אף שבסופו של דבר, לא הושבה כאן ההרתעה כראוי (ואדרבה, הוכח שניתן להתיש את ישראל במלחמה ארוכה גם ביחסי כוחות לא מאוזנים, ושחטיפה היא הנשק האולטימטיבי לסחוט אותנו דרכו).
התמונה המורכבת נכונה גם ביחס למאבק הפנים ישראלי המכריע. מצד אחד, אין ספק שעצם ההסכם מגלם את העדפת הצלת החטופים על פני הניצחון במלחמה, העדפה שגוש אחד הצליח – במאמץ אזרחי עצום ובהתגייסות מלאה של ממסדים רבים – להפוך ל'מובן מאליו' של החברה הישראלית; מצד שני, העיתוי שלו והפרטים שלו מגלמים את ההתעקשות של הממשלה להגיע לעיסקה כזו רק כאשר מצמצמים מאוד את הסיכון הביטחוני ומבטיחים שהוא לא יהפוך לקריסה אסטרטגית.
בתחילת המלחמה כתבתי שזה לא תלוי בנתניהו: למרות שהאישיות שלו כמנהיג בורחת מהכרעות ונמנעת ממלחמות, הוא יצא למלחמה מכריעה – פשוט כי שום מנהיג ישראלי לא יכול, אחרי האסון הנורא של אותה שבת חג, להסתפק בעוד 'סבב'. מבחינה אזורית, המשמעות האסטרטגית של תגובה ישראלית חלשה מדי היה עלול להיות, חלילה, תחילת שקיעתה של ישראל. הניצחון, כתבתי, הוא הכרח קיומי ישראלי.
כעת נראה שבסופו של דבר נתניהו חוזר לאזור הנוחות המוכר והמסוכן שלו: הסכם שמורח כמה בעיות יסוד, גיבוי אמריקני, שיווק שמחפה על כשלים עמוקים. זה אפשרי כי זה לא מביל לאותה קריסה אסטרטגית. למה? בזכות מה שקרה בינתיים הזירות האחרות: ההכרעות החשובות בלבנון, בסוריה ובאיראן, ובזכות האיש הבלתי צפוי בוושינגטון.
מה כל זה אומר?
זה אומר שהרוב עוד לפנינו. אחרי אנחת הרווחה שאני מתפלל שנוכל לשחרר עם חזרתם של חטופים חיים באמת, תתחיל תקופה ארוכה שבה נצטרך 'לפרש' את ההסכם, במעשינו, באופן שיהיה הישג אסרטרטגי וימנע את צמיחתה מחדש של עזה כאוייבת. בלבנון זה עבד יפה, כאן זה מסובך יותר – אבל עדיין, זה תלוי במעשינו ובמחדלינו, בגבולות ההכלה שלנו ובתבונה האסטרטגית שלנו.
לא פחות מכך, נוכל אחרי הסדרת הנשימה לעשות רגע רטרוספקטיבה אל הנזקים העצומים שנוצרו כאן ברקמה החברתית שלנו בשנים האחרונות. גם כאן, שאלת הפרשנות (מי הכריע את מי, מי פעל כראוי ומי פגע באינטרס הלאומי, ואולי בכלל אפשר לעבור הלאה) תהיה מכריעה. החלום הולך אחר פתרונו.