הבית המשפט לא מסוגל להגן על הבוחר מפרסומי כזב תקשורתיים
כשעיתון מפרסם ידיעה כוזבת וקשה נגד נבחר ציבור, התגובה הטבעית היא לחכות לתביעת הדיבה. אבל כשצוללים למורכבות המשפטית, מגלים אמת מטרידה: המערכת המשפטית לא בנויה להגן על תהליך ההכרעה הדמוקרטי בזמן אמת.
* אין פיצוי על "נזק פוליטי": בית המשפט בוחן פגיעה אישית בשם הטוב, ולא מתמחר אובדן מנדטים או נזק לאומי. מבחינה משפטית, תביעת דיבה עוסקת באדם הבודד ולא בתוצאות הבחירות.
* לתומכים אין מעמד משפטי: חוק איסור לשון הרע אינו מאפשר לאזרחים, לתומכים או לציבור שלם להגיש תביעה, גם אם הפרסום פגע קשות במדינה.
* צדק מאוחר הוא לא צדק פוליטי: פסק דין שמגיע שלוש שנים לאחר הפרסום, כשהבחירות כבר הוכרעו והממשלה כבר התחלפה, הוא חסר משמעות מעשית. מבחינת גוף תקשורת המונע מאג'נדה, הפיצוי הכספי המאוחר הוא פשוט "הוצאה מוכרת" בדרך למטרה.
המסקנה המתבקשת:
במציאות שבה המערכת המשפטית לא מסוגלת להתערב, נטל ההגנה על הדמוקרטיה עובר כולו לכתפי הבוחר.
אין לנו את הפריבילגיה להיות אזרחים פסיביים. כדי לשמור על המדינה ועל עתיד משפחותינו, כל אזרח חייב לפתח ספקנות בריאה, לגלות תחכום, לצרוך מידע באופן ביקורתי ולא ליפול בפח של הנדסת תודעה ופרסומים זדוניים. בית משפט זה טוב וראוי, אבל לא מספיק, התשובה לתקשורת מגויסת היא לא הבית המשפט – אלא ציבור ערני, חכם ומפוכח בקלפי.
