הריון:
הריון קשה, בחילות, לאחר מכן צרבות ללא הפסקה, צירים מחודש שביעי וורידים ההוו ורידים! יש לי דיכאון הריון. פשוט מרגישה לא אני. פועלת במציאות ומנותקת מהכל. קשה בלימודים. קשה בטירוף בעבודה מעשית. וגם בבית עם הילדים. מרגישה פשוט לא מוצלחת מכל הכיוונים. מנסה לשמוע הרפיות ללידה, מהקורס שעשיתי. עוזר לי מאוד להירגע וגם להירדם בלילות כשאני קמה 4 פעמים בלילה לשירותים, ולא נרדמת בגלל צרבות קשות. בלחץ ממש מהלידה איך תהיה? בעברי לידה טראומטית של 24 שעות ולידה מהירה וחלומית (למטה למי שלא הספיקה לקרוא..). מה יגבר? מהו ה"טבע" האמיתי שלי? מרגישה מלא תחושות שליליות ממש. מלאה בפחדים, במחשבות לא טובות ופוחדת שאני מזיקה לעוברית. פוחדת שלא אצליח להתחבר אליה אחרי הלידה.
דבר אחד החלטתי אני הולכת ללדת בבית חולים אחר מהקודמים. אז הוחלט שהולכים לסיור קבוצתי לחדר לידה טבעי בתל השומר. הכל נראה חלומי, ממש כמו צימר, תאורה רכה, ג'קוזי, מיטה ענקית נמוכה. מתסכלת על בעלי צוחקת איתו שאשמח לשכור את החדר לסוף שבוע... ופתאום שומעת את סוף המשפט שלי מהזוג הדוס היחיד שלידנו... ח.ח.. בדיחות של דוסים דלפונים
אבל באמת בראש מרחפת השאלה האם בכלל אספיק להגיע לבית החולים הפעם?
ההריון ממשיך אני בלחץ מהשנה הקרבה מנסה למצוא עבודה ומקבלת דחייה ממלא מקומות
(בסוף מחליטה לוותר ולהיות שנה בבית. וכל כך שמחה על זה בדיעבד עם כל הקורונה וזה..)
מתחילה שנה חדשה ה"גדולים" במסגרות. יש לי זמן להתכנס בעצמי ולהתכונן ללידה. אני שומעת יום יום בדבקות את ההרפיה של "יצירת אוקסיטוצין ברחם" כדי להתחבר לעובר...
כלפי חוץ רוצה להגיע לבית החולים (ותודה לכל אלה שטרחו להפחיד אותי בסיפורי זוועות), מבפנים מייחלת ללדת בבית, בשקט שלי. למרות שיש בזה סכנה מסויימת...
חודש תשיעי מגיע. יש לי צירים כמעט כל יום. פעם בשבוע הם גם סדירים למשך לילה שלם. אבל בלב אני יודעת שזה לא זה . אני ממש מרגישה שאני לא מצליחה להרפות כל השרירים תפוסים. אין לי אוויר! לא מצליחה לקחת נשימות עמוקות אל הבטן כל הנשימות שלי שטחיות. התאריך מגיע. אני על קוצים מתה ללדת כבר!! לא יכולה יותר עם המתח של איך תהיה הלידה. מצד אחד כבר חוויתי לידה מהממת ללא כאב. מצד שני אני כל כך מכווצת שאני ממש לא בטוחה שאצליח שוב ללדת כך. כל דבר מעצבן אותי. אני בוכה מלא. מתעצבנת מלא על הילדים... שבוע 40+3 את 2 הקודמים כבר ילדתי בתאריך הזה. אני מתתתתה ללדת אמרתי כבר??
שוב מגיעה שבת. שוב צריך לדאוג לסידור כלשהו לארח או להתארח בשבת. אצל אמא אי אפשר להתארח כי היא רחוקה מבית החולים. אצל חמותי לא רוצה לנסות. לא בא לי ללדת אצלם בבית. מיואשת. שום דבר לא מסתדר. אומרת לבעלי שלא נורא מקסימום הוא יזעיק את אחותו שבמרחק 7 דק' הליכה מאיתנו. לשמור על הילדים (כן סה"כ רבע שעה הלוך חזור. נשמע לא בעייתי נכון?? חכו.)
טלפון חמישי בערב. יש!! אמא מוכנה לבוא אלי שוב לשבת, ואפילו תבשל הכל. פיו איזה הקלה!! זכיתי ביום חופשי. לא מסוגלת לעמוד על הרגליים אז הולכת לשכב במיטה. אני מתכרבלת לי בתנוחה עוברית, ומוצאת את עצמי מתחילה לדבר איתה. אני מספרת לה כמה אני מחכה לה. מדמיינת ביום ובלילה איך אני מלטפת את העור החלק והצמרירי הזה שלה. אני אומרת לה כמה אני אוהבת אותה. אבל כמה אני מבינה. מבינה אותה שהיא לא רוצה לצאת משם, מגן העדן שהיא נמצאת בו. מהחיבוק האין סופי הזה, לעולם שלנו שיש בו הרבה קושי. אני אומרת לה שאני מבינה שהיא מפחדת. ומספרת לה שגם אני. מפחדת מאוד. אבל נעבור את זה יחד. זו הלידה של שתינו. אני אהיה שם עבורה, איתה. והיא איתי. והיא תצא הישר לחיבוק הפיזי שלי.
אני פוקחת עיניים ומרגישה הקלה. משהו בי נרגע. אני נחה. והיום עובר נהדר פחות צרבות. הצירים נעלמו. איזה נחת.
מדליקים נרות. 2 דק' לפני שקיעה פתאום אני נזכרת ואומרת לבעלי מהר! לך תקשור את כל הדברים שבתיק לידה יחד בתוך שקית (רק ככה מותר לטלטל מוקצה בשבת). מזל שניזכרתי!!
יושבות יחד על הספה. פתאום אני מתרגשת, יש כאן שרשרת של דורות. שרשרת של נרות שבת, של קדושה. אמא, ואני. נושאת בתוכי את ביתי, אבל גם את פוטנציאל החיים של נכדי. לידנו משחקים ילדי. פתאום משהו נרגע. אמא מסתכלת עלי ואומרת לי אין מצב שתלדי השבת הבטן שלך ממש גבוהה! אני מסכימה איתה מספרת לה שסוף סוף אני מרגישה נורמלי אחרי שבועות קשים. צוחקת שלא נורא לפחות זכיתי לנוח ושמישהו אחר יבשל שבת.
שבת חורף. אוכלים. שרים שירי שבת שמזמן לא הספקנו וגם את י-ה אכסוף האהוב עלינו, עונג של שבת. הילדים נרדמים בקלות וחורפייים. אמא הולכת לישון בדירה של חברים מולנו.
גם אנחנו הולכים לישון. מתעוררת. סיבוב שירותים. השעה 11:30. נרדמת. מתעוררת מאיזה כאב עלום. זה כלום אני חושבת תנשמי תנשפי ושוב לישון. מתערפלת. עוד אחד נושפת קצת בעודי במיטה ונרדמת. שוב מתעוררת. כמובן לשירותים סיבוב בחדר ילדים השעה 12:20. באה לחזור למיטה טראאח ציר. אוקי כואב. מתישבת על הכדור פיזיו מקפצצת. אוי עוד אחד. אוקי לא כדור. נשענת על הספה. ברכיים על הרצפה ראש על הספה. אוי עוד אחד זה כואב. הרבה יותר ממה שהיה לי עד עכשיו. אחרי 2 דקות עוד אחד. אחרי 2 עוד אחד. אוקי אוקי, אז לא על הספה...
משהו מתרחש. לא יודעת מה עדיין. מתקדמת לכיוון החדר שינה השעה רק 12:30. מנסה להעיר את בעלי המותש. מתחילה משפט ואז נאחזת בסדינים של המיטה כואב ליייי. והוא מתוך שינה לא מבין מה אני רוצה. אני אומרת לו קום בבקשה. תתארגן משהו קורה. אני לא מצליחה להרפות ולכן כואב מאוד. נכנסת לחדר אמבטיה מניחה רגל אחת גבוה ועושה סיבובי אגן ונשיפות כל ציר. פתאום פאאאק. אאההה! שפריץ ענק של מים (ודם). בעלי עדיין מנומנם בקושי מתלבש. אני צועקת לו ירדו לי המים!! והוא בקול עייף: את בטוחה שלא הקאת? כן מאמי, אני בטוחה!!
הוא מתקרב בוהה בי. יאללה מאמי תתקשר לאמבולנס . איפה הפלאפון בכלל? שבת היום.
פתאום מגיע ציר אימתני. אני נופלת על שש כורעת בכניסה לשירותים. ומעכשיו עסוקה רק בלנשוף. לנשוף החוצה את הכאב. ציר. לנשוף לנשוף לנשוף לנשוף. נשיפות קצרות כמו של כלב. אני כמעט ולא מצליחה למלא את הריאות באוויר. ציר נושפת נושפת. הוא בטלפון עדיין חצי ישן, יש לו זמן..... אהה אשתי נראה לי בלידה. כנראה ירדו לה המים. הפסקה מציר: מה כנראה? בטוח!. תגיד שאני יולדת מהר שישלחו נט"ן. (ניידת טיפול נמרץ. התנהלות חובה של מד"א כשבטוח תתרחש לידה) והוא מגמגם. כן בלידה הקודמת היה די מהר בסוף היא ילדה בבית. ואני ציר. יאללה דבר כבר! שיבואו. אני יולדת. מגיע ציר נושפת נושפת. אני מרגישה את התינוקת קרובה אלי מאוד. נגמר הציר היא בורחת גבוה. ושוב ציר היא כמעט בפתח. נגמר היא עולה חזרה גבוה. אני מתחילה קצת להתייאש כואב לי! קצת כועסת על עצמי שאני לא מצליחה להרפות, ובגלל זה הכאב מגיע.
ומצד שני זה מה שיש תתמודדי. עכשיו יש רק נשיפות. מתכנסת בתוך עצמי. בודקת מדי כמה רגעים מה עם התינוקת שלי איפה היא ומה שלומה.
מגיעים. הצוות היישובי לא נטן. מה קורה? את בלידה? החובש מתנצל אני עובר מעלייך... (אני הרי על שש בפתח של השירותים.ח..ח. ) פתאום אני רואה בלנסטון ענק מידה 50 קרוב לראש שלי. מציץ. לא, אני לא רואה ראש. קדימה לאמבולנס. אני מסמנת בראש לא. לא מסוגלת לדבר. הצירים במרווחים של פחות מעשר שניות. אפילו לא מספיקה להסדיר את הנשימה לפני הגל הבא. מנסה לדבר. יותר נכון למלמל. שלושה חובשים מולי במסדרון הצר אני על שש על הרצפה בעלי כורע על שש לידי. אני: חתהח הץחג כל. מה מה היא אמרה? אני: גחגתגןגצ לצד חב. בעלי: היא אמרה שהתינוקת ממש יורדת לפתח כל ציר. אה טוב. אני: אלהוהצ חגצ. מה? בעלי: היא אמרה שהיא מרגישה שזה ממש בקרוב. טוב אז נזמין נט"ן.
וואלה. מה אתם אומרים? אני ביקשתי מראש...
ממשיכה לנשוף בעוז רק לנשוף. מנסה להתרכז בעצמי. לא רואה כלום מולי. יש רק אותי ואותה. אני מרגישה אותה בתוכי יורדת כל ציר עולה בחזרה. יורדת עולה. אני משתגעת היא כל כך קרובה אלי. מנסה להתרומם. לא מצליחה. והצירים כל גל יותר גדול מהקודם. מנסה להתרכז אני והיא אני והיא. הרישרוש של הערכות לידה שהם פותחים מוציא אותי מדעתי. בעלי אלוף שכמותו, תותח בתור שומר ראש, מכיר אותי ומבקש בעדינות שהם ילכו לפתוח את זה בסלון כי הם מפריעים לי. חם לי. הגוף עובד בטירוף. כולי רועדת עם כל ציר כל הגוף מטלטל. אני פשוט נוטפת מים. ממלמלת מים, מים. בעלי מזנק וחוזר אחרי שניה עם כוס מים. בקושי מצליחה לשתות. ציר ציר ציר. הגברים קצת מתרחקים והחובשת מנסה לעזור, ומניחה לי יד על הכתף כל ציר. אני מטלטלת מעט את הגוף ומנסה למלמל משהו. בעלי ישר קולט. בבקשה אל תגעי בה זה מפריע לה להתרכז. מרגישה שהצירים מתקדמים. לא עדיין לא פתיחה מלאה. מתחילה כל ציר לתת דחיפה פצפונת כדי לגרום לה לרדת יותר. לגרום להכתרה.
מגיע הצוות אמבולנס השני עוד שלושה אנשים שלום לכם. נעמדים מולי. היי. אני במופע חיי. שוב, סליחה אני רק עובר מעלייך. לא. את לא בפתיחה מלאה. אני נושפת. נוהמת נו בואי כבר אני מחכה לך! עוד ציר דחיפה פיצית. פתאום בכוח על מרגישה את עצמי נעמדת. גל של ציר מטורף. זהו הראש פה. והוא מאחורי: הראש פה. בציר הבא את לוחצת. באמת? מה אתה אומר! כאילו לא שמתי לב שיש לי משהו עגול בין הרגליים...
ועכשיו שקט. כולם עומדים יחד איתי ומחכים. מחכים לציר הבא. מחכים לקבל פני שב(א)ת מלכתא. ומחכים ומחכים. שמונה אנשים שבע מלפני אחד מאחורי. עומדים מצפים, שלוש דקות של שקט מביכות.
ואזז זה בא גל גדול נשיפה חזקה למטה. והיא מתגלצ'ת הישר לזרועותיו של הפראמדיק החסון. אני עומדת בוהה. מסתכלת על בעלי פולטת, ילדתי. ילדתי!! (הוא נקרע מצחוק...) אחרי דקה שואלת את הפראמדיק אם אפשר להחזיק אותה. הוא בשקט בקור רוח אומר לי רק רגע, כבר. אחרי עוד כמה זמן פתאום פעיה רכה. והיא סוף סוף בזרועותי. (שמעתי אחר כך אותו אומר למיילדת שהיא נולדה סגולה כולה. אפגר 4. אמל'ה. טוב שלא שמתי לב למשהו חריג). השעה 01:20! (לפני שעה עוד ישנתי).
פתאום אני מרימה ראש וקולטת כמה מביך. אני ללא בגדים בחלק גופי התחתון. ומולי מלא אנשים.... מבקשת משהו להתכסות ומדדה לעבר המיטה של האמבולנס שהכניסו. מתיישבת על כיסא המלוכה, זאת אומרת, על האלונקה. מביטה בגוף החמים הקטן הזה שבזרועותיי. ופתאום זה בא! גל אדיר של אוקסיטוצין, של חום, של אהבה וחיבור. קליק של נשמה לנשמה. היא יצאה מגופי אבל נכנסה לי עמוק ללב. חיבור מידי. טהור וזך שלא חוויתי כמותו.
אחרי כמה דקות של אושר עילאי הם מתנצלים ואומרים שחייבים לחתוך את חבל הטבור. מציעים לבעלי הוא מסרב אומר להם רגע ונעלם.
אחרי דקה הוא חוזר אמא שלי איתו לבושה בפיזמה ומעל חלוק (הוא רץ לדירה של השכנים דפק בדלת. אמא שלי בקול מנומנם מי זה. הוא אני הבעל של... אמא שלי; מה קורה משהו? לבוא? הוא כן מזל טוב נולדה לך נכדה. היא כמעט מתעלפת). עם דמעות בעיניים ורטט של התרגשות בידיים היא חותכת את חבל הטבור. ( אמא שלי היקית בוכה רק בסרטים ואף פעם לא בוכה בחתונות, לידות וכו').
היידה לאמבולנס. נוסעים לאשפוז. רגע רגע. אמא שלי עולה לאמבולנס ושואלת אותי עם יש מים חמים אצלנו. אני כזה מה קרה? פתאום אני קולטת שאני והתינוקת שחורות מכף רגל ועד ראש. מסתבר שברגע שהניחו לי אותה בידיים היא פשוט עשתה קקי מקוניום בכמות אדירה! שהיא לא עשתה אחר כך 3 ימים. אז לא. אין מים חמים. מנסים להתנגב קצת עם מגבונים....
יאללה לבית חולים. אמא נשארת בבית עם הילדים שלא התעוררו מהרעש למזלי! ועם כל הג'יפה של הלידה שצריך לנקות...
טסים. השליה עדיין בפנים. ( מי שקראה את הסיפור הקודם זוכרת שפראמדיקים מעדיפים לא ליילד שליה. מפחד של דימום מוגבר שיגרום איבוד דם רציני שמצריך ניתוח). אז יאללה בטיסה לבית חולים. אנחנו נוסעים בשבת במחלף אלוף שדה פעם ראשונה ואחרונה מבטיחה. אל תזרקו עלי אבנים.
בדרך תופעה חדשה לא מוכרת הצירים ממשיכים. כל כמה דקות אני מתכווצת בציר.. תוך כדי נסיעה מטורפת שלהם מנסה להניק. מתקשה ממש להחזיק אותה כי הצירים כואבים ואני חייבת את 2 הידיים להחזיק במיטה הטלטלות הדרך. אז התינוקת בטוחה ומוגנת בידיים של בעלי.
מגיעים למיון יולדות המנומנם ונכנסים לחדר לידה . הצוות מעדכן את האחיות בפרטי הלידה. ואני בנתיים חצי נחה חצי מתמודדת עם הצירים של השלייה. פתאום אני מרגישה משיכה ביד ומישהו מניח עלי משהו לוחץ. אני מסתכלת אחות באה לנעוץ לי מחט. אני כזה סליחה אני לא מעוניינת. היא בוהה בי ממשיכה! אני מושכת את היד ואומרת לה אני לא מעוניינת בפתיחת וריד אין בזה צורך אני אחרי לידה. היא; אבל זה הנהלים! אני אומרת לה הגוף שלי שייך לי. אני לא מסכימה לפתיחת וריד זה כואב לי ממש אחר כך ההנקה. היא רוטנת והולכת לקרוא לרופא. נכנסת רופאה בסערת קרב, יאללה! תשכבי מיד. קדימה השליה עדיין בפנים.את חייבת להוציא אותה עכשיו. אחרת יתחיל דימום נכניס אותך לחדר ניתוח. אני מסתכלת עליה בשוק לרגע (ציפיתי לחיוך קטן, שבת שלום, מזל טוב, משהו, קצת יחס אנושי). ישר הידיים שלה עלי. אני אומרת לה. תבדקי אותי אבל אל תלחצי עלי! בודקת השליה גבוהה. שוב חוזרת על האיומים. אני אומרת לה תשמעי. יש לי עבר מהלידות קודמות. לשליה אצלי לוקח זמן לרדת. אין צורך ללחוץ על הבטן זה עצמו מסוכן ויכול לגרום לדימום מוגבר. יש לי צירים היא תרד. תני לי לעשות עמידת כריעה על המיטה תבואי עוד עשר דקות. נכנסת אחרי כמה דקות נו יאללה עבר זמן תשכבי אני אבדוק. אני שניה יש לי ציר אני לא מסוגלת להשכב. היא מתעצבנת. אנחנו נצטרך לעשות לך ניתוח. ניתוח זה מה שאת מעדיפה. ללכת לחדר ניתוח?! אני מנסה לגייס את שארית כוחותי ושפיותי. אני עייפה וכאובה ורק רוצה יותר ממנה שהכל יגמר בטוב. אבל הגוף שלי מאותת לי מה טוב בשבילו... יש לי ציר אני אומרת לה אני לא מסוגלת לשכב. אני אומרת לה בשקט השליה תצא לבד תני לי עוד כמה דקות. אם את רוצה אני יחתום לך עכשיו על טופס שאני מסירה ממך ומבית החולים אחריות על מה שיקרה. היא יוצאת עצבנית לא מחכה לבדוק אותי.(לא יודעת מה עבר עליה). שקט אני מתנדנת לי בשפיפה על המיטה (כמו שערבים יושבים לשתות קפה. כמו על שרפרף נמוך). מתפללת בלי קול לה' שהלידה תגמר באופן חיובי ומהר. כי אני כבר ממש עייפה. עוד כמה צירים. הרופאה נכנסת שוב. ציר נוסף ואני נשכבת לבדיקה. ממששת ובחצי פליאה מודיעה לי השליה בדרך למטה. אני מבקשת שתרים לי את הגב של המיטה. (הפעם היא כבר לא מתווכחת). לוחצת למטה והופ השליה בחוץ. סוף סוף שקט בא אל הגוף.
שבת מנוחה. ונשמה חדשה. "נועם הנשמות, עונג הרוחות ועדן הנפשות."
יאוולי לקח לי יותר זמן לכתוב את הסיפור מאשר ללדת.
ח.ח.. מקווה שנהניתן. והלוואי שנתתי קצת כוח למישהי לברוא את הסיפור שלה.
הריון קשה, בחילות, לאחר מכן צרבות ללא הפסקה, צירים מחודש שביעי וורידים ההוו ורידים! יש לי דיכאון הריון. פשוט מרגישה לא אני. פועלת במציאות ומנותקת מהכל. קשה בלימודים. קשה בטירוף בעבודה מעשית. וגם בבית עם הילדים. מרגישה פשוט לא מוצלחת מכל הכיוונים. מנסה לשמוע הרפיות ללידה, מהקורס שעשיתי. עוזר לי מאוד להירגע וגם להירדם בלילות כשאני קמה 4 פעמים בלילה לשירותים, ולא נרדמת בגלל צרבות קשות. בלחץ ממש מהלידה איך תהיה? בעברי לידה טראומטית של 24 שעות ולידה מהירה וחלומית (למטה למי שלא הספיקה לקרוא..). מה יגבר? מהו ה"טבע" האמיתי שלי? מרגישה מלא תחושות שליליות ממש. מלאה בפחדים, במחשבות לא טובות ופוחדת שאני מזיקה לעוברית. פוחדת שלא אצליח להתחבר אליה אחרי הלידה.
דבר אחד החלטתי אני הולכת ללדת בבית חולים אחר מהקודמים. אז הוחלט שהולכים לסיור קבוצתי לחדר לידה טבעי בתל השומר. הכל נראה חלומי, ממש כמו צימר, תאורה רכה, ג'קוזי, מיטה ענקית נמוכה. מתסכלת על בעלי צוחקת איתו שאשמח לשכור את החדר לסוף שבוע... ופתאום שומעת את סוף המשפט שלי מהזוג הדוס היחיד שלידנו... ח.ח.. בדיחות של דוסים דלפונים
אבל באמת בראש מרחפת השאלה האם בכלל אספיק להגיע לבית החולים הפעם?
ההריון ממשיך אני בלחץ מהשנה הקרבה מנסה למצוא עבודה ומקבלת דחייה ממלא מקומות
(בסוף מחליטה לוותר ולהיות שנה בבית. וכל כך שמחה על זה בדיעבד עם כל הקורונה וזה..)מתחילה שנה חדשה ה"גדולים" במסגרות. יש לי זמן להתכנס בעצמי ולהתכונן ללידה. אני שומעת יום יום בדבקות את ההרפיה של "יצירת אוקסיטוצין ברחם" כדי להתחבר לעובר...
כלפי חוץ רוצה להגיע לבית החולים (ותודה לכל אלה שטרחו להפחיד אותי בסיפורי זוועות), מבפנים מייחלת ללדת בבית, בשקט שלי. למרות שיש בזה סכנה מסויימת...
חודש תשיעי מגיע. יש לי צירים כמעט כל יום. פעם בשבוע הם גם סדירים למשך לילה שלם. אבל בלב אני יודעת שזה לא זה . אני ממש מרגישה שאני לא מצליחה להרפות כל השרירים תפוסים. אין לי אוויר! לא מצליחה לקחת נשימות עמוקות אל הבטן כל הנשימות שלי שטחיות. התאריך מגיע. אני על קוצים מתה ללדת כבר!! לא יכולה יותר עם המתח של איך תהיה הלידה. מצד אחד כבר חוויתי לידה מהממת ללא כאב. מצד שני אני כל כך מכווצת שאני ממש לא בטוחה שאצליח שוב ללדת כך. כל דבר מעצבן אותי. אני בוכה מלא. מתעצבנת מלא על הילדים... שבוע 40+3 את 2 הקודמים כבר ילדתי בתאריך הזה. אני מתתתתה ללדת אמרתי כבר??
שוב מגיעה שבת. שוב צריך לדאוג לסידור כלשהו לארח או להתארח בשבת. אצל אמא אי אפשר להתארח כי היא רחוקה מבית החולים. אצל חמותי לא רוצה לנסות. לא בא לי ללדת אצלם בבית. מיואשת. שום דבר לא מסתדר. אומרת לבעלי שלא נורא מקסימום הוא יזעיק את אחותו שבמרחק 7 דק' הליכה מאיתנו. לשמור על הילדים (כן סה"כ רבע שעה הלוך חזור. נשמע לא בעייתי נכון?? חכו.)
טלפון חמישי בערב. יש!! אמא מוכנה לבוא אלי שוב לשבת, ואפילו תבשל הכל. פיו איזה הקלה!! זכיתי ביום חופשי. לא מסוגלת לעמוד על הרגליים אז הולכת לשכב במיטה. אני מתכרבלת לי בתנוחה עוברית, ומוצאת את עצמי מתחילה לדבר איתה. אני מספרת לה כמה אני מחכה לה. מדמיינת ביום ובלילה איך אני מלטפת את העור החלק והצמרירי הזה שלה. אני אומרת לה כמה אני אוהבת אותה. אבל כמה אני מבינה. מבינה אותה שהיא לא רוצה לצאת משם, מגן העדן שהיא נמצאת בו. מהחיבוק האין סופי הזה, לעולם שלנו שיש בו הרבה קושי. אני אומרת לה שאני מבינה שהיא מפחדת. ומספרת לה שגם אני. מפחדת מאוד. אבל נעבור את זה יחד. זו הלידה של שתינו. אני אהיה שם עבורה, איתה. והיא איתי. והיא תצא הישר לחיבוק הפיזי שלי.
אני פוקחת עיניים ומרגישה הקלה. משהו בי נרגע. אני נחה. והיום עובר נהדר פחות צרבות. הצירים נעלמו. איזה נחת.
מדליקים נרות. 2 דק' לפני שקיעה פתאום אני נזכרת ואומרת לבעלי מהר! לך תקשור את כל הדברים שבתיק לידה יחד בתוך שקית (רק ככה מותר לטלטל מוקצה בשבת). מזל שניזכרתי!!
יושבות יחד על הספה. פתאום אני מתרגשת, יש כאן שרשרת של דורות. שרשרת של נרות שבת, של קדושה. אמא, ואני. נושאת בתוכי את ביתי, אבל גם את פוטנציאל החיים של נכדי. לידנו משחקים ילדי. פתאום משהו נרגע. אמא מסתכלת עלי ואומרת לי אין מצב שתלדי השבת הבטן שלך ממש גבוהה! אני מסכימה איתה מספרת לה שסוף סוף אני מרגישה נורמלי אחרי שבועות קשים. צוחקת שלא נורא לפחות זכיתי לנוח ושמישהו אחר יבשל שבת.
שבת חורף. אוכלים. שרים שירי שבת שמזמן לא הספקנו וגם את י-ה אכסוף האהוב עלינו, עונג של שבת. הילדים נרדמים בקלות וחורפייים. אמא הולכת לישון בדירה של חברים מולנו.
גם אנחנו הולכים לישון. מתעוררת. סיבוב שירותים. השעה 11:30. נרדמת. מתעוררת מאיזה כאב עלום. זה כלום אני חושבת תנשמי תנשפי ושוב לישון. מתערפלת. עוד אחד נושפת קצת בעודי במיטה ונרדמת. שוב מתעוררת. כמובן לשירותים סיבוב בחדר ילדים השעה 12:20. באה לחזור למיטה טראאח ציר. אוקי כואב. מתישבת על הכדור פיזיו מקפצצת. אוי עוד אחד. אוקי לא כדור. נשענת על הספה. ברכיים על הרצפה ראש על הספה. אוי עוד אחד זה כואב. הרבה יותר ממה שהיה לי עד עכשיו. אחרי 2 דקות עוד אחד. אחרי 2 עוד אחד. אוקי אוקי, אז לא על הספה...
משהו מתרחש. לא יודעת מה עדיין. מתקדמת לכיוון החדר שינה השעה רק 12:30. מנסה להעיר את בעלי המותש. מתחילה משפט ואז נאחזת בסדינים של המיטה כואב ליייי. והוא מתוך שינה לא מבין מה אני רוצה. אני אומרת לו קום בבקשה. תתארגן משהו קורה. אני לא מצליחה להרפות ולכן כואב מאוד. נכנסת לחדר אמבטיה מניחה רגל אחת גבוה ועושה סיבובי אגן ונשיפות כל ציר. פתאום פאאאק. אאההה! שפריץ ענק של מים (ודם). בעלי עדיין מנומנם בקושי מתלבש. אני צועקת לו ירדו לי המים!! והוא בקול עייף: את בטוחה שלא הקאת? כן מאמי, אני בטוחה!!
הוא מתקרב בוהה בי. יאללה מאמי תתקשר לאמבולנס . איפה הפלאפון בכלל? שבת היום.
פתאום מגיע ציר אימתני. אני נופלת על שש כורעת בכניסה לשירותים. ומעכשיו עסוקה רק בלנשוף. לנשוף החוצה את הכאב. ציר. לנשוף לנשוף לנשוף לנשוף. נשיפות קצרות כמו של כלב. אני כמעט ולא מצליחה למלא את הריאות באוויר. ציר נושפת נושפת. הוא בטלפון עדיין חצי ישן, יש לו זמן..... אהה אשתי נראה לי בלידה. כנראה ירדו לה המים. הפסקה מציר: מה כנראה? בטוח!. תגיד שאני יולדת מהר שישלחו נט"ן. (ניידת טיפול נמרץ. התנהלות חובה של מד"א כשבטוח תתרחש לידה) והוא מגמגם. כן בלידה הקודמת היה די מהר בסוף היא ילדה בבית. ואני ציר. יאללה דבר כבר! שיבואו. אני יולדת. מגיע ציר נושפת נושפת. אני מרגישה את התינוקת קרובה אלי מאוד. נגמר הציר היא בורחת גבוה. ושוב ציר היא כמעט בפתח. נגמר היא עולה חזרה גבוה. אני מתחילה קצת להתייאש כואב לי! קצת כועסת על עצמי שאני לא מצליחה להרפות, ובגלל זה הכאב מגיע.
ומצד שני זה מה שיש תתמודדי. עכשיו יש רק נשיפות. מתכנסת בתוך עצמי. בודקת מדי כמה רגעים מה עם התינוקת שלי איפה היא ומה שלומה.
מגיעים. הצוות היישובי לא נטן. מה קורה? את בלידה? החובש מתנצל אני עובר מעלייך... (אני הרי על שש בפתח של השירותים.ח..ח. ) פתאום אני רואה בלנסטון ענק מידה 50 קרוב לראש שלי. מציץ. לא, אני לא רואה ראש. קדימה לאמבולנס. אני מסמנת בראש לא. לא מסוגלת לדבר. הצירים במרווחים של פחות מעשר שניות. אפילו לא מספיקה להסדיר את הנשימה לפני הגל הבא. מנסה לדבר. יותר נכון למלמל. שלושה חובשים מולי במסדרון הצר אני על שש על הרצפה בעלי כורע על שש לידי. אני: חתהח הץחג כל. מה מה היא אמרה? אני: גחגתגןגצ לצד חב. בעלי: היא אמרה שהתינוקת ממש יורדת לפתח כל ציר. אה טוב. אני: אלהוהצ חגצ. מה? בעלי: היא אמרה שהיא מרגישה שזה ממש בקרוב. טוב אז נזמין נט"ן.
וואלה. מה אתם אומרים? אני ביקשתי מראש...
ממשיכה לנשוף בעוז רק לנשוף. מנסה להתרכז בעצמי. לא רואה כלום מולי. יש רק אותי ואותה. אני מרגישה אותה בתוכי יורדת כל ציר עולה בחזרה. יורדת עולה. אני משתגעת היא כל כך קרובה אלי. מנסה להתרומם. לא מצליחה. והצירים כל גל יותר גדול מהקודם. מנסה להתרכז אני והיא אני והיא. הרישרוש של הערכות לידה שהם פותחים מוציא אותי מדעתי. בעלי אלוף שכמותו, תותח בתור שומר ראש, מכיר אותי ומבקש בעדינות שהם ילכו לפתוח את זה בסלון כי הם מפריעים לי. חם לי. הגוף עובד בטירוף. כולי רועדת עם כל ציר כל הגוף מטלטל. אני פשוט נוטפת מים. ממלמלת מים, מים. בעלי מזנק וחוזר אחרי שניה עם כוס מים. בקושי מצליחה לשתות. ציר ציר ציר. הגברים קצת מתרחקים והחובשת מנסה לעזור, ומניחה לי יד על הכתף כל ציר. אני מטלטלת מעט את הגוף ומנסה למלמל משהו. בעלי ישר קולט. בבקשה אל תגעי בה זה מפריע לה להתרכז. מרגישה שהצירים מתקדמים. לא עדיין לא פתיחה מלאה. מתחילה כל ציר לתת דחיפה פצפונת כדי לגרום לה לרדת יותר. לגרום להכתרה.
מגיע הצוות אמבולנס השני עוד שלושה אנשים שלום לכם. נעמדים מולי. היי. אני במופע חיי. שוב, סליחה אני רק עובר מעלייך. לא. את לא בפתיחה מלאה. אני נושפת. נוהמת נו בואי כבר אני מחכה לך! עוד ציר דחיפה פיצית. פתאום בכוח על מרגישה את עצמי נעמדת. גל של ציר מטורף. זהו הראש פה. והוא מאחורי: הראש פה. בציר הבא את לוחצת. באמת? מה אתה אומר! כאילו לא שמתי לב שיש לי משהו עגול בין הרגליים...
ועכשיו שקט. כולם עומדים יחד איתי ומחכים. מחכים לציר הבא. מחכים לקבל פני שב(א)ת מלכתא. ומחכים ומחכים. שמונה אנשים שבע מלפני אחד מאחורי. עומדים מצפים, שלוש דקות של שקט מביכות.
ואזז זה בא גל גדול נשיפה חזקה למטה. והיא מתגלצ'ת הישר לזרועותיו של הפראמדיק החסון. אני עומדת בוהה. מסתכלת על בעלי פולטת, ילדתי. ילדתי!! (הוא נקרע מצחוק...) אחרי דקה שואלת את הפראמדיק אם אפשר להחזיק אותה. הוא בשקט בקור רוח אומר לי רק רגע, כבר. אחרי עוד כמה זמן פתאום פעיה רכה. והיא סוף סוף בזרועותי. (שמעתי אחר כך אותו אומר למיילדת שהיא נולדה סגולה כולה. אפגר 4. אמל'ה. טוב שלא שמתי לב למשהו חריג). השעה 01:20! (לפני שעה עוד ישנתי).
פתאום אני מרימה ראש וקולטת כמה מביך. אני ללא בגדים בחלק גופי התחתון. ומולי מלא אנשים.... מבקשת משהו להתכסות ומדדה לעבר המיטה של האמבולנס שהכניסו. מתיישבת על כיסא המלוכה, זאת אומרת, על האלונקה. מביטה בגוף החמים הקטן הזה שבזרועותיי. ופתאום זה בא! גל אדיר של אוקסיטוצין, של חום, של אהבה וחיבור. קליק של נשמה לנשמה. היא יצאה מגופי אבל נכנסה לי עמוק ללב. חיבור מידי. טהור וזך שלא חוויתי כמותו.
אחרי כמה דקות של אושר עילאי הם מתנצלים ואומרים שחייבים לחתוך את חבל הטבור. מציעים לבעלי הוא מסרב אומר להם רגע ונעלם.
אחרי דקה הוא חוזר אמא שלי איתו לבושה בפיזמה ומעל חלוק (הוא רץ לדירה של השכנים דפק בדלת. אמא שלי בקול מנומנם מי זה. הוא אני הבעל של... אמא שלי; מה קורה משהו? לבוא? הוא כן מזל טוב נולדה לך נכדה. היא כמעט מתעלפת). עם דמעות בעיניים ורטט של התרגשות בידיים היא חותכת את חבל הטבור. ( אמא שלי היקית בוכה רק בסרטים ואף פעם לא בוכה בחתונות, לידות וכו').
היידה לאמבולנס. נוסעים לאשפוז. רגע רגע. אמא שלי עולה לאמבולנס ושואלת אותי עם יש מים חמים אצלנו. אני כזה מה קרה? פתאום אני קולטת שאני והתינוקת שחורות מכף רגל ועד ראש. מסתבר שברגע שהניחו לי אותה בידיים היא פשוט עשתה קקי מקוניום בכמות אדירה! שהיא לא עשתה אחר כך 3 ימים. אז לא. אין מים חמים. מנסים להתנגב קצת עם מגבונים....
יאללה לבית חולים. אמא נשארת בבית עם הילדים שלא התעוררו מהרעש למזלי! ועם כל הג'יפה של הלידה שצריך לנקות...
טסים. השליה עדיין בפנים. ( מי שקראה את הסיפור הקודם זוכרת שפראמדיקים מעדיפים לא ליילד שליה. מפחד של דימום מוגבר שיגרום איבוד דם רציני שמצריך ניתוח). אז יאללה בטיסה לבית חולים. אנחנו נוסעים בשבת במחלף אלוף שדה פעם ראשונה ואחרונה מבטיחה. אל תזרקו עלי אבנים.
בדרך תופעה חדשה לא מוכרת הצירים ממשיכים. כל כמה דקות אני מתכווצת בציר.. תוך כדי נסיעה מטורפת שלהם מנסה להניק. מתקשה ממש להחזיק אותה כי הצירים כואבים ואני חייבת את 2 הידיים להחזיק במיטה הטלטלות הדרך. אז התינוקת בטוחה ומוגנת בידיים של בעלי.
מגיעים למיון יולדות המנומנם ונכנסים לחדר לידה . הצוות מעדכן את האחיות בפרטי הלידה. ואני בנתיים חצי נחה חצי מתמודדת עם הצירים של השלייה. פתאום אני מרגישה משיכה ביד ומישהו מניח עלי משהו לוחץ. אני מסתכלת אחות באה לנעוץ לי מחט. אני כזה סליחה אני לא מעוניינת. היא בוהה בי ממשיכה! אני מושכת את היד ואומרת לה אני לא מעוניינת בפתיחת וריד אין בזה צורך אני אחרי לידה. היא; אבל זה הנהלים! אני אומרת לה הגוף שלי שייך לי. אני לא מסכימה לפתיחת וריד זה כואב לי ממש אחר כך ההנקה. היא רוטנת והולכת לקרוא לרופא. נכנסת רופאה בסערת קרב, יאללה! תשכבי מיד. קדימה השליה עדיין בפנים.את חייבת להוציא אותה עכשיו. אחרת יתחיל דימום נכניס אותך לחדר ניתוח. אני מסתכלת עליה בשוק לרגע (ציפיתי לחיוך קטן, שבת שלום, מזל טוב, משהו, קצת יחס אנושי). ישר הידיים שלה עלי. אני אומרת לה. תבדקי אותי אבל אל תלחצי עלי! בודקת השליה גבוהה. שוב חוזרת על האיומים. אני אומרת לה תשמעי. יש לי עבר מהלידות קודמות. לשליה אצלי לוקח זמן לרדת. אין צורך ללחוץ על הבטן זה עצמו מסוכן ויכול לגרום לדימום מוגבר. יש לי צירים היא תרד. תני לי לעשות עמידת כריעה על המיטה תבואי עוד עשר דקות. נכנסת אחרי כמה דקות נו יאללה עבר זמן תשכבי אני אבדוק. אני שניה יש לי ציר אני לא מסוגלת להשכב. היא מתעצבנת. אנחנו נצטרך לעשות לך ניתוח. ניתוח זה מה שאת מעדיפה. ללכת לחדר ניתוח?! אני מנסה לגייס את שארית כוחותי ושפיותי. אני עייפה וכאובה ורק רוצה יותר ממנה שהכל יגמר בטוב. אבל הגוף שלי מאותת לי מה טוב בשבילו... יש לי ציר אני אומרת לה אני לא מסוגלת לשכב. אני אומרת לה בשקט השליה תצא לבד תני לי עוד כמה דקות. אם את רוצה אני יחתום לך עכשיו על טופס שאני מסירה ממך ומבית החולים אחריות על מה שיקרה. היא יוצאת עצבנית לא מחכה לבדוק אותי.(לא יודעת מה עבר עליה). שקט אני מתנדנת לי בשפיפה על המיטה (כמו שערבים יושבים לשתות קפה. כמו על שרפרף נמוך). מתפללת בלי קול לה' שהלידה תגמר באופן חיובי ומהר. כי אני כבר ממש עייפה. עוד כמה צירים. הרופאה נכנסת שוב. ציר נוסף ואני נשכבת לבדיקה. ממששת ובחצי פליאה מודיעה לי השליה בדרך למטה. אני מבקשת שתרים לי את הגב של המיטה. (הפעם היא כבר לא מתווכחת). לוחצת למטה והופ השליה בחוץ. סוף סוף שקט בא אל הגוף.
שבת מנוחה. ונשמה חדשה. "נועם הנשמות, עונג הרוחות ועדן הנפשות."
יאוולי לקח לי יותר זמן לכתוב את הסיפור מאשר ללדת.
ח.ח.. מקווה שנהניתן. והלוואי שנתתי קצת כוח למישהי לברוא את הסיפור שלה.