קצת ארוך אבל אשמח שתקראו ותגידו לי מה דעתכן.
אולי אני מדמיינת אבל לחמתי יש קטעים מאוד מוזרים.
ברוך ה' נכנסתי לשבוע 40, כל יום יכולה ללדת. הריון ראשון אז ההתרגשות גדולה. מההתחלה היא כל פעם שאלה אם אפשר להיות בלידה ואמרתי לה שאחותי ואמי נכנסות איתי. אם לא הצעתי למה להעמיד אותי במצב לא נעים? פעם אחת גם שאלה מול כולם ובכלל גרמה לי להרגיש לא בנוח.
העניין הוא, שאני שמה לב שיש לה קטעים מוזרים. היא מאוד אנוכית וחושבת על עצמה. מעדיפה שנחיה בצמצום רק שהבן שלה יהיה קרוב אליה. מעדיפה שאני אהיה רחוקה מהמשפחה שלי רק כדי שהיא תהיה קרובה לנכד שיבוא. ובפועל, כשגרנו לידה לא קיבלנו שום עזרה. הרגשתי בודדה ומרוחקת מכל הסביבה שלי ולהורים שלי היה קשה לעזור למרות שמאוד רצו. אם זה בקניות, לבשל כשאני חוזרת מותשת מעבודה ובהריון וכו. הרגשתי בודדה ותלושה ומבחינתה הכול היה טוב ויפה כל עוד אנחנו קרובים.
אז מה מפריע לי בה כל כך? שאני מרגישה שאין לה עין טובה והיא מאחלת 'רעות' למשפחתי. אנחנו גרים כבר 3 חודשים ליד ההורים שלי, ומאז שהיא הבינה שאנחנו עוברים היא עשתה פרצופים. מאותה תקופה ההורים שלי לא בקו הבריאות, כל אחד 'קיבל' משהו אחר. כשאני מספרת לה אני ממש שומעת את חוסר האכפתיות שלה ואפילו שמחה לאיד. היא כל פעם אומרת שאם אמא שלי לא תוכל לבוא ואחותי תצטרך להיות איתה היא מאוד תרצה להיות בלידה. או שאם אחותי לא תוכל לבוא כי אין לה סידור לילדים ואין מי שיסיע את אמא שלי היא תשמח לבוא. למה לאחל לי כזה דבר? הן יעשו הכול בשביל להיות איתי. למה להגיד את זה בטון כל כך חסר רגישות ואפילו בציפייה? גם אם הן לא יוכלו לבוא אני לא ארצה שהיא תהיה. עם כל הכבוד אני מכירה אותה בקושי שנתיים וגם בשנתיים האלו אף פעם לא הרגשתי באמת קרובה אליה. עם כמה שניסיתי העקיצות וההערות שלה רק הרחיקו אותי.
בדרך כלל אני לא מאמינה בזה אבל אני מרגישה שהיא ממש עושה עין הרע למשפחה שלי. אני אשמע קצת קיצונית אבל היא יכולה לשמוח אם משהו יקרה לאחד מהם רק כדי שהיא תיכנס לתמונה.
זה גורם לי לא לאהוב אותה בלשון המעטה. וגורם לי להתרחק מבעלי.
לא רוצה אותה בקרבתי. לא רוצה שהיא תבוא ללידה. מרגישה ריחוק ממנה. יודעת שאנחנו עכשיו בעשרת ימי תשובה אבל קשה לי לסבול אותה ולהתגבר על התחושות האלה.
מה עושים? איך אני יוצאת מהמחשבות האלה?
אולי אני מדמיינת אבל לחמתי יש קטעים מאוד מוזרים.
ברוך ה' נכנסתי לשבוע 40, כל יום יכולה ללדת. הריון ראשון אז ההתרגשות גדולה. מההתחלה היא כל פעם שאלה אם אפשר להיות בלידה ואמרתי לה שאחותי ואמי נכנסות איתי. אם לא הצעתי למה להעמיד אותי במצב לא נעים? פעם אחת גם שאלה מול כולם ובכלל גרמה לי להרגיש לא בנוח.
העניין הוא, שאני שמה לב שיש לה קטעים מוזרים. היא מאוד אנוכית וחושבת על עצמה. מעדיפה שנחיה בצמצום רק שהבן שלה יהיה קרוב אליה. מעדיפה שאני אהיה רחוקה מהמשפחה שלי רק כדי שהיא תהיה קרובה לנכד שיבוא. ובפועל, כשגרנו לידה לא קיבלנו שום עזרה. הרגשתי בודדה ומרוחקת מכל הסביבה שלי ולהורים שלי היה קשה לעזור למרות שמאוד רצו. אם זה בקניות, לבשל כשאני חוזרת מותשת מעבודה ובהריון וכו. הרגשתי בודדה ותלושה ומבחינתה הכול היה טוב ויפה כל עוד אנחנו קרובים.
אז מה מפריע לי בה כל כך? שאני מרגישה שאין לה עין טובה והיא מאחלת 'רעות' למשפחתי. אנחנו גרים כבר 3 חודשים ליד ההורים שלי, ומאז שהיא הבינה שאנחנו עוברים היא עשתה פרצופים. מאותה תקופה ההורים שלי לא בקו הבריאות, כל אחד 'קיבל' משהו אחר. כשאני מספרת לה אני ממש שומעת את חוסר האכפתיות שלה ואפילו שמחה לאיד. היא כל פעם אומרת שאם אמא שלי לא תוכל לבוא ואחותי תצטרך להיות איתה היא מאוד תרצה להיות בלידה. או שאם אחותי לא תוכל לבוא כי אין לה סידור לילדים ואין מי שיסיע את אמא שלי היא תשמח לבוא. למה לאחל לי כזה דבר? הן יעשו הכול בשביל להיות איתי. למה להגיד את זה בטון כל כך חסר רגישות ואפילו בציפייה? גם אם הן לא יוכלו לבוא אני לא ארצה שהיא תהיה. עם כל הכבוד אני מכירה אותה בקושי שנתיים וגם בשנתיים האלו אף פעם לא הרגשתי באמת קרובה אליה. עם כמה שניסיתי העקיצות וההערות שלה רק הרחיקו אותי.
בדרך כלל אני לא מאמינה בזה אבל אני מרגישה שהיא ממש עושה עין הרע למשפחה שלי. אני אשמע קצת קיצונית אבל היא יכולה לשמוח אם משהו יקרה לאחד מהם רק כדי שהיא תיכנס לתמונה.
זה גורם לי לא לאהוב אותה בלשון המעטה. וגורם לי להתרחק מבעלי.
לא רוצה אותה בקרבתי. לא רוצה שהיא תבוא ללידה. מרגישה ריחוק ממנה. יודעת שאנחנו עכשיו בעשרת ימי תשובה אבל קשה לי לסבול אותה ולהתגבר על התחושות האלה.
מה עושים? איך אני יוצאת מהמחשבות האלה?
אבל בהחלט הזיה..
..ואמא שלי מזה חמודה שאלה אותי מי את רוצה שישאר איתך ? אמרתי לה את ובעלי אז חמותי הבינה ויצאה 
