גם אישתי.
גם ההורים שלי לבד ויחד וגם עם כל המשפחה יחד

הייתי משקיע המון אם הייתי יודע מי באמת יכול ויודע לעזור

כי זה תחום מלא שרלטנים.  

רק התחזקתי בספרים הקדושים, שמדברים על שמחה או עצבות וכ.. זה הספיק לי.

אצלי זה לא כסף

כמו הרבה הרבה זמן. קצת כמו השקעה של החיים שלי... 

השקעה שתניב רווחים בעז"ה. (כאילו היא כבר מניבה.. אבל תניב עוד הרבה בעתיד...)

הפגישה הראשונה שלי אצל פסיכולוג הייתה בכתה ט', בגיל 15 בערך. כתבתי עליה באריכות כאן:

נושא כבד - ראו הוזהרתם - נשואים טריים

בקצרה אגיד שהוא בכלל לא התעניין מי אני ומה אני, מה אני רוצה ומה יעשה לי טוב.

הוא הכניס אותי לתוך שבלונה שהוא בנה לעצמו בראש, החליט מה אני צריך לעשות בשביל לפתור את כל בעיותי, והמליץ לי לפגוע בעצמי פיזית כדי לממש את השאיפות שלו.

הקשבתי לעצה שלו, חייתי את העצה שלו... לקח לי 3 שנים להפסיק לפגוע בעצמי. 3 שנים עד שיכולתי להרגיש משיכה לנער בלי הצורך האובססיבי להעניש את עצמי על כך.

בנוסף, הוא גם המליץ לי לצפות בפורנו של נשים ו"לענג" את עצמי תוך כדי, כדי שהמוח שלי ילמד לקשר בין נשים יפות (וערומות) להנאה. היה לו לזה גם צידוק דתי: כמו שלאדם סטרייט מותר לשבת עם אשה בבית קפה ולדבר שיחות חולין וכו', וכל זה בשביל שיוכל לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ו"פרו ורבו" וכו', כך גם אני עושה את הדברים האלה בשביל לקיים מצוות בעתיד.

את ההמלצה הזאת לא קיימתי, מכיוון שזה היה נראה לי הזוי ומגעיל, וגם הרב שרלו (אתו התייעצתי על כך במייל) כתב לי שאין בזה שום היגיון ולכן לא כדאי לעשות זאת.

עזבתי את הפסיכולוג הנ"ל חבול (מילולית) ומותש נפשית, עם תחושת אשמה איומה על כך שאני עדיין לא רואה שינוי.

בהמשך, הישיבה שלי הציבה תנאי כדי שאוכל להמשיך ללמוד, והם דרשו שאמשיך לפגוש פסיכולוגים. למרות שניסיתי להתנגד, בסופו של דבר הלכתי אל הפסיכולוג השני.

הפסיכולוג הנ"ל אמר שכנראה אבא שלי ליטף אותי בילדות כשהייתי קטן, וזה היה לי כ"כ נעים, ולכן עכשיו המוח שלי מחפש את המגע הגברי כי הוא זוכר את זה בתור דבר נעים.

לחילופין, לא היה לי קשר טוב עם אבא שלי, ולכן המוח שלי מחפש מגע גברי בתור פיצוי.

במילים אחרות, הפסיכולוג הזה בטוח צודק - שהרי הוא אמר את כל האפשרויות הקיימות... או שהיה לי טוב עם אבא שלי או שלא, ולא משנה מה מהם נכון - זה הפך אותי להומו. ממש חכמה גדולה.

האמת היא שהיה לי קשר לגמרי נורמלי ובריא עם אבא שלי, ואני בשום פנים ואופן לא "חיפשתי מגע גברי" מתוך געגוע אל התחושה הטובה שהייתה לי בתור ילד. זה פשוט שטויות. ישבתי מולו על הכורסה הנוחה, ופשוט התביישתי לשמוע את הניתוח בשקל שלו, וכל זה בלי שהוא בכלל שאל אותי שאלה אחת על עצמי או על המשפחה שלי. 

בקיצור, גם אותו נטשתי די מהר.

אחרי ששתיתי אקונומיקה בכתה י"א (זוכר שהתרגלתי להכאיב לעצמי בגלל המשיכה?), הישיבה חידשה את האולטימטום שלה וחייבה אותי לפגוש עוד פסיכולוג.

הפעם, אמא שלי אמרה שהיא כבר לא סומכת על הפסיכולוגים שהרבנים שלי מפנים אותי אליהם, ולכן היא רצתה שאלך לפסיכולוג שהיא מכירה מהעבודה שלו.

אותו הפסיכולוג לא הסכים לטפל בי, בלי שאביא לו אישור של פסיכיאטר לכך שאני צריך טיפול פסיכולוגי ולא טיפול תרופתי.

מפה לשם, הלכתי לפסיכיאטר לקליניקה הפרטית (חלילה שיהיה רישום בקופת החולים שהלכתי לפסיכיאטר... שששש... צריך לשמור על תדמית של משפחה מושלמת).

סיפרתי לפסיכיאטר על קורותיי, ועל הסיבה שבגללה הגעתי אליו. זאת הייתה למעשה הפעם הראשונה שאיש מקצוע באמת הקשיב לי, ולא הכניס אותי לשבלונה שהוא בנה לעצמו (וגם... הפעם הראשונה שהלכתי לאיש מקצוע חילוני).

כשסיימתי לספר, הגיב לי הד"ר "אם היית חילוני, היית בועט אותך מהחלון ואומר לך שהכל בסדר אצלך, אתה לא צריך ממני כלום. הבעיה היא שאתה דתי, ואצלכם מסבכים כל דבר...".

בסופו של דבר, הוא הביא לי את האישור המיוחל - אני צריך רק מישהו לדבר אתו, ולא צריך שום טיפול תרופתי.

וכך הגעתי אל הפסיכולוג השלישי (גם הוא דתי), אלא שהפעם לא יכולתי יותר לסבול עוד אכזבות. ידעתי שהנפש שלי לא תעמוד בזה.

במשך חודשים ארוכים, סיפרתי לו דברים שלא היו ולא נבראו. אמרתי לו שהגעתי אליו כי קשה לי בלימודים, כי אני מאוהב במישהי בבני עקיבא והיא לא רוצה אותי (חחחחחחחחחחחח), סיפרתי לו שאני רוצה להצטיין בחוג ספורט שהייתי בו כדי להגיע לתחרויות רשמיות (לא הייתי בחוגים מאז היסודי), ובקיצור - בזבזתי להורים שלי 700 ש"ח בשבוע (על שני מפגשים) במשך חצי שנה, כדי שאוכל לדבר על דברים שלא קיימים.

וירא "פשוט אני.." כי טוב. אני לא מספר לו כלום, והוא לא פוגע בי. fair enough. אחרי כחצי שנה, הוא הוציא אישור לישיבה שלי, וכתב שם שאני לא מסוכן עוד לעצמי, מה ששחרר אותי מהחובה להמשיך ולפגוש אותו.

כשהייתי בשיעור א', סיפרתי לאחי הגדול שאני הומו.
הוא ענה לי ''אני לא שונא אף אחד, בטח לא יהודי, בטח לא את אחי הקטן''.

אחי המליץ לי ללכת לרב מסוים, שהוא גם יועץ זוגי ומטפל מיני וכו', כי כבר הייתה ביניהם היכרות מוקדמת.

סירבתי, אמרתי לו שכל הפסיכולוגים רק פגעו בי, ואין לי כל כוונה לתת לעוד אדם זר לשחק בנשמה שלי ככה.

אחי הבטיח לי שהרב הזה שונה. שהוא מאוד רגיש, אדיב וכו'.

אמרתי לו שכל הפסיכולוגים רק רוצים את הכסף שלי, ולא באמת אכפת להם ממני.

אז הוא אמר לי שהרב יקבל אותי בחינם, בגלל ההיכרות שלהם.

נעתרתי.

במפגש הראשון, הרב אמר לי כך:

אחיך ביקש שאספר לך שזה בחינם. אבל אני לא יכול לשקר למטופלים שלי, כי הבסיס לטיפול זה אמון.
אז תדע שאח שלך משלם לי מאחורי הקלעים.
תבחר אם זה מתאים לך או לא.

ואז אמרתי לעצמי, טוב, אם הוא באמת רק רוצה את הכסף שלי - הוא פשוט היה ממשיך לשקר, ומרוויח עוד לקוח.

אבל הוא הסתכן בזה שאקום ואצא, אז הוא כנראה באמת דואג לי ולא רק לכסף...

הלכתי אליו במשך תקופה ארוכה יחסית, והוא עזר לי *מאוד*. הוא לא בא בגישה של "אתה חייב להשתנות" או "משהו בך פגום", אלא פשוט עזר לי להבין את עצמי טוב יותר, לקבל את עצמי, להבין את המקום שלי, לעבד את הרגשות שלי מהתגובה של המשפחה שלי וכו'.

האמת היא שרק דרך השיחות הפתוחות האלה, שבהן הוא ממש למד להכיר אותי, הצלחתי להגיע למסקנה שאני לא נולדתי הומו - אלא יש אירוע מסוים שגרם לי להרגיש דחייה מגוף נשי.

ההבנה הזאת עזרה לי מאוד בהמשך הדרך. כ"כ עזרה, עד שביקשתי ממנו להיות הרב בחופה שלי (למרות שזה לא שכיח לתת למטפל שלך את הכבוד הזה...). ב"ה הוא הסכים בשמחה, וטען באוזניי שזו החתונה הכי מרגשת שהוא זכה לערוך.

אחרי מספר שנות נישואין, הרגשתי שאני חייב לקבל עזרה נוספת כדי שאוכל להמשיך להיות מאושר בנישואין, ומסיבות מסוימות הבנתי שאני חייב ללכת לאשה בלבד (בפעם הראשונה).  

ב"ה זכיתי להכיר את @נגמרו לי השמות, ובטיפול קצר וממוקד (משהו כמו 12 פגישות) הצלחתי ממש לטפל בכל הנקודות שהיו זקוקות לשיפוץ.

בזכותה, ובזכות ההבנה העמוקה שלה בנפש האדם העומד מולה, הצלחתי להבין מה *באמת* חסר לי (ספוילר: לא מה שחשבתי), וממילא איך אפשר למלא את החוסר הזה בדרכים נכונות ובריאות. היא תמיד ידעה מה לשאול, איך לכוון, מה לענות ועד כמה צריך להמשיך ולחפור ברגשות ובזיכרון בכל נושא ועניין...

אני לא אגזים עם אומר שהיא הצילה לי את הנישואין, ומאז אותן הפגישות - הזוגיות פרחה לרמות כ"כ גבוהות, שכלל לא ידעתי שהן קיימות במציאות.

אז מה דעתי על טיפולים פסיכולוגיים?

שהם כמו סכין מנתחים.

יכולים להציל אותך, ויכולים להרוג אותך. הכל תלוי בשאלה מי האוחז בסכין.

*הזהרתי שזה יהיה ספר, לא לכעוס עלי*

כמובן במידה וצריך זה סיפור אחר, אבל להסתובב בטבע או פעילות ספורטיבית עבורי היא תרפיה ששווה כנראה יותר משיחה עם איש מקצוע.

פשוט חילוני חוגג כמו שצריך בצורה אותנטית ודתי מלמל מילים ומשחק אותה שמח

כה "רענן" כה כן כה אמיתי?

החילוניות שאני מכיר אינה נוגעת אלה בקצה השטחי ביותר של הדברים

וכל נגיעה שלה במשהו עמוק מכך נובעת מנטייה דתית, גם אם לא ממש מפורשת.

אצלנו הכל מודרך ברחל בתך הקטנה.

כל אחד מחליט יפה מאוד מה לעשות לכל אדם ניתנה הבחירה במלוא מובן המילה.

אחריי אף־אחד לא רודף אני מחליט בדיוק איך להתייחש לכל סוגיה ועניין

צר לי אמנם שאיני מתחבר לאווירת המנגל ולהתעטף בדגלים

אבל זה לא מוריד מהאותנטיות של הלל בכוונה למי שאומרו בכוונה

או מהחיוך של הרב החרדי־ספרדי שלי בדברו על מעלת ארץ ישראל ביום העצמאות

או מהפסים הכחולים של הטלית שלי.

וגם לא יודע איזו קדושה מיוחדת יש בעמית לעבודה החילוני שבחר להכין פלאפל שני צבעים ביום העצמאות הזה. שכוייח, בטח טעים נורא. קדוש? אולי. לא מרגיש רגשות נחיתות ביחס לזה.

אני לא מתפלל כי אני חייב אני מתפלל כי אני רוצה.

לגבי תפילות החובה הרש"ר הירש כבר דן בשאלה הזאת בכמה מקומות והמסקנה הברורה היא שמטרת תפילות החובה אינה ביטוי רגשות אישיים (לשם כך צריך להתאסף במניין, לומר את אותה תפילה, בזמנים קבועים ביום?) אלא למקד אותנו סביב הרעיונות החשובים של החיים.

אותנטי זה לא רק מה שפרוע וחסר רסן.

ללבוש חולצה עם משבצות זה גם אותנטי.

מעולם לא הרגשתי איזו קדושה ביום העצמאות. אולי אתם מתכוונים לריגוש?

@כְּקֶדֶם 

https://www.inn.co.il/news/695303

המשתתפים בחידון התנך כבר שנים רבות דתיים לאומיים בלבד, החילוני האחרון למיטב ידיעתי שהשתתף בחידון התנך היה אבנר נתניהו.

עוד משהו שפיספסתי?

בדיוק כמו החילונים שעליהם אתה מדבר

אחרת היית יודע - שמראש עולים לחידון שניים מהחינוך הדתי ושניים מהחינוך הממלכתי. ממש ככה הוא מוגדר

אני לא מצליח לזהות חילונים.

תמיד האמת עדיפה

אז זהו אם שמת לב יש מילכוד בשאלה

א) כי הוא לא _אמר_ לאפחד שהו בן 25 הוא רמז על זה לא חשוב בדיוק איך 

ב) למה? אפשר להבין את זה לא? זה בולט בשטח ומעלה שאלות.. ואנשים לא אוהבים לבלוט בשטח

א. אז שיתקן את הטעות, קצת פדיחה, לא נורא

ב.לא צריך לפחד מלבלוט בשטח, אנשים בסוף מתרגלים להכל ,עדיף לא לתת לזה להשפיע על החלטות בחיים שלנו.

אני חושבת שזה לא בריא לנפש, בין היתר, להציג מצג שווא, הגיל שלו יכול להיות אפילו יתרון, חבל.

תהיה אותנטי אתה עם הנתונים שלך ומי שאתה

אני בן 25 לא ממני להיות האדם המגניב בעולם מבלי לשנות שום פרט לגבי עצמי

תהנה, זה פורום ציבורי.

מה הכוונה להיות נשוי למלבנים דיגיטלים?

זה נורא ואיום

לא שורד ככה

[12 הצעדים... אחי, תהיה חזק אתה בכיוון]

כמובן הכל ברוח טובה

ומוגבים..

אני חושב שמה שגורם לאנשים הרבה לכתוב (אא"כ זה ברו"מ או אנשים מיוחדים) זה שאנשים מגיבים ועונים לך, ואז אתה לא מרגיש שאתה משתף לאוויר..

ההצעה שלי: לא לעבור אליו ישר בבלעדיות

אלא להחזיק גם וגם

לשימוש השוטף תשתמש במוגן (במיוחד אם אתה נוסע לאנשהו וכיו"ב) ואם אתה צריך משהו תשתמש בראשון

בסוף גם לא תצטרך את הראשון

ומניסיון הוא יצטרך לסמן שהוא לא רובוט ולסמן ריבועים עם רמזור.

לא בטוחה שיהיה לו ככ קל להסכים לחתונה. 

ניקח את ג'פטו ונבקש ממנו להציג טענות בעד ונציב מולו ג'פטו נוסף שיציג טענות שכנגד

כך הם יוכלו ללעוס את אותם טיעונים שחוזרים על עצמם כל הזמן

ובינתיים אנחנו נהיה פנויים ללכת ללמוד תורה

ואז היא תעשה את הדיונים האלה במקומנו

בלי חרדיות מבוהלות שחייבות לצופף שורות,

או לחילופין פשןו עם חרדיות לא מבוהלות, זה גם יהיה בסדר

ממש מרתק אותי לחקור את התופעה הזו..

לא שנאה. כעס. - צעירים מעל עשרים

כי כשאתה התחלת שם את הדיון אני הייתי יסודי והתייחסתי לעצם הטיעונים, ואף טרחתי להביא ציטוטים של ממש ונימוקים של תורה.
 

אגב, אם כבר מורשה לי להעיר, פוסט הפתיחה שלך בעצמו היה רעיל ולעגני: "מישהו יודע אם הנופלים עומדים בשעת הצפירה ומצדיעים.. האם הם צופים בזרי פרחים לרוב?".

ואתה לא מתבייש להגיד לי "קשוט עצמך"? יקח אדוני מראה גדולה כדי שיוכל ליטול קיסם מבין שיניו וקורה מבין עיניו.

רבים כמו שתי תרנגולי הודו מרוטי נוצות

אני נהנה

תמשיכו

אמנם לא אני היא שהתחילה ראשונה את הויכוח כאן (אלא מישהו שרמז על חרדים אגואיסטים, באותו הקשר)

אבל אני קפצתי...וכל השאר, ידוע.

באמת נקדימון לא אשם כי אפשר לאמר שהתגרינו בו, בהשקפה שלו, ובבית שלו.  סליחה!

וצריכה באמת לבקש סליחה מהשם; כל יום אני מבקשת "אל תביאנו לידי מחלוקת", וכמתחילה כזו

אני מייד מוצאת את עצמי שם....

בטוחה שלקב"ה לא משנה, ואף אחד לא יתבע אם עמד או לא בצפירה, אם הניף או לא דגל, ואפילו אולי

אם אמר (או לא) הלל ביום העצמאות.

העיקר שכולם משתדלים לשמור מצוות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו (שזה יותר קשה, לי , בכל אופן)..

אולי, חס וחלילה, אתבע על הונאת דברים, ליבון מחלוקת, לגלוג, חוצפה...

כל היתר ממש לא חשוב.

כל טוב.

אפשר לדון אם אותו הדבר

"והשיר יהיה לכם כליל התקדש חג"

כך שלא רואה איך כאן זה נתון לפרשנות אחרת

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.

ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.

ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.

ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.

שהיו הולכים במעילים ארוכים ושטריימלים

בניגוד ליהדות מערב אירופה שנראתה יותר מודרנית

פולו זה סוג של חולצה לא?

קצת כמו לראות ציורים של ציירים לא יהודים..

אתה רואה שכולם מבינים שיש סוג של מראה יהודי נצחי עם זקן ופאות...

לא אומר שחייב, זה סוג של אותנתיות.

תכל'ס, אין על נערי גבעות בעולם!!!

איך בדיוק נשיא ארגנטינאי שמתעניין ביהדות אמור להיחשף לנערי גבעות?

אני מניח לעצמי שמה שהוא חשוף אליו הוא:

– הקהילה בארגנטינה (שאינם נערי גבעות למיטב ידיעתי)

– שיעורי תורה בספרדית

– שיעורי תורה באנגלית

מכירני כמה גרים (וגויים מארצות שונות שמתעניינים או התעניינו ביהדות)

באופן גורף הם חשופים או לחב"ד (כי הם בכל מקום), או לנישה של אותה שפה (למשל: רוסים וחב"ד/יהדות בוכרה, גרמנים לרבנים בגרמניה)

ובאופן כללי, גרים נוטים להיות מאוד אינדיבידואליסטיים

מה שפחות מתחבר לכל ה"כלל ישראל"

(מזכיר שיש הלכה שגרים פסולים לדיינות ולמשרות ציבוריות)

זאת פשוט תוצאה סבירה של הנסיבות.

וגם "לדון לכף זכות" שביקר בישיבה חרדית ולא בישיבה דתית־לאומית... יש ביותר מתנשא

מה אתה מתכוון לשאול בשאלה?

אתה מציף תאים רדומים...

ומה הנפק"מ העצומה.

באמת סרק מבחינתי, והיה טוב אילו התעלמתי מזה מלכתחילה

זהו.

מיליי מתלהב מיהודים ומיהדות, מי שטפסו טרמפ ראשונים, זכו בביקור.

באותה מידה יכולת להגיד שלכולן יש שיער בצבע מסוים או משקל מסוים או מידת נעליים מסוימת או עדה מסוימת או גננת גן חובה עם אותו השם.

כל דבר מקרי הוא מקרי, גם אם זה נראה וואו ממבט ראשון.

כמו לנסות להסביר למה אוכלים צ'ולנט בשבת, ואז לחפש איך צ'ולנט בגימטריא מזכיר משהו שקשור לשבת.

הזכות שעמדה להן היא לא של מקים האולפנה אלא של המאמץ האדיר שלהן, הזיכרון שלהן, החוכמה שלהן וכיוצ''ב.

וזה שכולן בנות כהן - מקרי לחלוטין.

קראתי על הרב בהר"ן עכשיו בויק', נשמע דמות מיוחדת

על רקע פרישה מטעמים אידיאולוגיים.

יודע מאמא שלי שלמדה באולפנת כפר פינס, בתקופת הרב בהר"ן שם.

פרש מראשות האולפנה על רקע חילוקי דעות אידאולוגים מול מרכז ישיבות בני עקיבא על אופי האולפנה.

(אולפנת כפר פינס היא אם האולפנות)  

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אתר יזכור כותב עליו יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב.

מרגיש אצל החרדים..