מצרפת קישור:

חרוזית - חינמי מבית דיקטה

תודה (:

הייתי בבית החלמה אחרי לידה ושם יולדת אחת, אישיות בעלת שיעור קומה,

מסרה שיעור על מגילת רות;

הדבר שעשה עלי רושם מאותו שיעור היתה ההדגשה על המאמץ שרות

עשתה; ותתאמץ....

לא היה זה קל. לא היה זה פשוט. אבל היה המאמץ. ההתגברות, על אף הקושי.

מעניין שבאותה סיטואציה, ישבנו, אמהות אחדות, יחד עם המרצה,

ושוחחנו על כוס קפה (מן הסתם לווה עם עוגת גבינה....).

יולדת חדשה הצטרפה וחיפשה כוס. אין.

האשה הזו קמה מייד, ממש קפצה מהכיסא, נטלה כוס

מהשולחן, רצה להדיח אותה וחזרה ונתנה אותו למבקשת.

אם זה לא נאה דורש ונאה מקיים, אז אני לא יודעת מה זה....

אז את רואה תמימה'לה - יש לך כאן בסל אחד, כל הדרוש:

מגילת רות, מה שהשם רוצה ומעריך ואיך לא - עוגת גבינה!

חג שבועות שמח לכולם!

עזבי,

חזרי,

אין לך מה לחפש פה.

הרפי,

וותרי,

את בכלל לא שייכת.

אך היא עומדת, עיניה מושפלות, גווה כפוף,

והיא לוחשת:

לא.

אשאר,

אתמסר,

אעשה הכל, ובלבד שאהיה שייכת.

וגם אני, שמביטה מהצד,

לוחשת לעצמי:

אשאר,

אתמסר,

אהיה שייכת.

אוי איזה נוראי

בעיני זאת ממש בחירה. בחירה להיות כפופה, בחירה להתמסר.

אני בוחרת לשים את הקב''ה מעלי, להשתייך אליו, בוחרת בשייכות הזאת, לא כי אין לי ברירה, לא כי מאיים עלי שלא, אלא כי זה ממלא אותי. מילוי אמיתי.

וכן, בלעדי השייכות שלי לה', אין בי כלום. זו אמת פשוטה, מי שאני זה מה שהוא יוצק לתוכי.. ועדיין הרצון לשייכות הוא ממקום בוחר ורוצה, ולא מרצה.

אפילו מאוד מעניינת. אולי כי אני התרגלתי לראות את ההתמסרות הזו מהצד השלילי שלה. אבל זה נכון שיש לה גם צד חיובי.

(בעיניי, גם מול הבורא צריך להתנהל בצורה קצת אחרת)

רצון לשייכות, ולתורה, ולה' ....

כתוב מהמםםם!!

החג הזה שנדבק לשבת. החג הזה שבו אנשים אוהבים לקלקל לעצמם את הלילה כדי לספר לעצמם שהם מתפללים אבל בעצם הם מנקרים על השולחן. מזל שאין תפילין. אסור לישון עם תפילין.

ואני בכלל לא אוהב עוגות גבינה וגם מחלב אני די מתרחק. חוץ מגלידות. שאני מאוד אוהב אבל עושות לי כאב בטן.

צריך לשרוד את היומיים רצוף. האלה. אין לי כח אליהם אבל איכשהו עוברים אותם בכל זאת.

לפני כעשר שנים הגעתי לתפילה ב8:30 בשבועות. היינו בערך 10 מתפללים. אבל אף אחד מהם לא היה מהסוג שיודע להיות שליח ציבור. אילו שיודעים התפללו לפנות בוקר ועכשיו בחלום העשירי פחות או יותר.

אז הייתי שליח ציבור. בשחרית, ואחר כך גם לפני קריאת התורה. אינני זוכר אם  הרצתי גם את מוסף או לא .רק שזה היה מפתיע.

אני מאוד אוהבת את החג, מרגישה משהו מיוחד בזה שלומדים כל הלילה(אולי בגלל שאני לא לומדת😅😅)

אבל יפה, תודה ששיתפת...

היא בטח חשבה שזה טוב וחיובי וצדיק. אני קראתי את זה ונחרדתי.

אבל שיאהבו אותן לא בגלל היופי P:

אני מבין שזה נכתב בהתאם לגישה של לא לראות תמונה לפי שנפגשים... 

יותר בטוח אולי? 

אלא על חיבה. חיבה חתולית כזאת שחתולים רוכשים אחרי שמאכילים אותם כמה פעמים.

גם, לא נראה לי שזה מכוון לאישה ספציפית, או לאישה כלל. יותר כמו על סוג־של אישה קוסמית או רוח נשית תאומה בנפש או משהו בכיוון הזה. כמו "החתולה הסופרת" שאני מדבר עליה מבלי לדעת מי היא או מה היא, או אם היא בכלל קיימת (זה לא ממש משנה).

גם המפגש, בסופו‏־של־דבר, הוא די "שטחי" ולא נוגע לא במהות שבדברים וגם לא בכללות שבדברים ("וכלל איני יודע מי את"). נקודת המגע היא זעירה ושברירית – גלידה מועדפת (שגם הופכת לזיכרון נשכח). זה נסוב יותר סביב מה לא (להשאיר את הסודות, לא רעש, לא להביט בפנים) מאשר מה כן.

אבל מצד שני, זה הכי אמיתי שאני יכול להרשות לעצמי, נראה לי. חיבה ביישנית בלי היכולת להיישיר מבט. זה מזכיר לי אהבה אבודה, שככל שאני מנסה להיזכר איך פניה נראים, איני יכול. אבל חיבבתיה באמת.

פעם היייתי בארץ יפהפיה - המון מים, בכל מיני מצבים, פרחים ענקיים (בר), אנשים יפים,

רגועים, גבוהים, תמירים, עם עיניים ספירים..

שהינו באחת מאכסניות הנוער שהיה בהם ספר אורחים גדול. המתאכסנים שהיו לפני

כן, כתבו שם באריכות והתפעלות את התרשמותם. גם אנחנו. ובאמת, היה מה להתרשם.

כל אחד כתב בשפתו, והיו שם מכל מיני מקומות בעולם.

פתאום, הופיעו שתי שורות בעברית:

על אף הכל ולמרות הכל, אני מעדיף את ירושלים.

האמת שזה היה רעיון גם של @נתקה...

אבל תודה🙏♥️

אבל פליז פסקאות פליייזזזזזז

אקרא בעז"ה.  גיט שעבעס!!!!!!!!!

במקום להתפזר ולכתוב ככל העולה על רוחינו. ואולי לא - אולי זה יצור תחרות

איזו שהיא. דעתכם.

כולם רוצים אותך.

מוכנים למות למענך.

להילחם.

רק עם אחד זכה בך.

זכה לבנות בך, להתקדש.

עם שעושה את כל זה בשביל לחיות לצידך,

להלך לשבילי גופך.

"אם אשכח ירושלים, תשכח ימיני"..

ואיך אפשר לשכוח אותך אהובתי?

קריה יפיפיה משׂוֹשׂ לעריִך.

עטופה אבנים שספגו דמעות, גשם זלעפות, שמש מחבקת, תפילות המוניות.

אף אחד לא שואל מה מיוחד בך,

מעצם היותך את- כולם מתייחדים להיות הם.

מכוונים עצמם אלייך בכל תפילותיהם,

בעומקיי ביתך רוצים להלך ברגש.

רוצים לשוב. רצים שוב ושוב.

אל תבכי ארץ אהובה.

ושם נעלה. ונראה. ונשתחווה לפניך.

קירות ביתי

קירות לבי

קורות ביתי

ביתי קִירי

קורות חיי

רסיסי אהבתי

שברי משאלותיי

נֶחמתי

כולם שם לחושים

חלום זעיר ותקוותי

כתלי לבי

קירות חיי

לבי כותלִי

ביתי קירי.

ישנו מקום אחד, ושמו ירושלים.

אותו המקום אמצע העולם הוא, כל מי שיחפוץ, ימצא עצמו מרחק נגיעה ממנו. אך כדי לטעום ולהבין את סודותיה של העיר יש לעמול.

חומה לירושלים. סוגרת ומסוגרת. ושער נעול - חתום. ועוד שישה שערים לה, מצידם השני פורצת החוצה ירושלים במלוא עוזה ותפארתה.

אכן, ירושלים זו עיר מפותחת, קדמה ותרבות ברחובותיה. ובה בשעה אדם זקן רוכן על ספר בבית כנסת עתיק יומין ברחובה של עיר.

גם מלחמות רבות נסבו עליה, פעמים בין עמים שונים, פעמים בין דתות, ועיתים בין אחים שאבדה אחדותם. ואף על פי כן ממנה יפרוץ שלום בין עמים, בין דתות. וכן, גם בין אחים תשוב ותשרור האחדות מכוחה של העיר.

זוהי ירושלים שלי. עיר המחברת יחדיו. מחברת בין חלקיה ורבדיה השונים, מחברת בינה וביני, מחברת ביני לבינך.

ממנה יבוא השלום. השלמות.

בוקר אחד אני קם בבוקר ונוסע לעבודה. הר חוצבים דאז. עוד מלפני הכניסה לעיר פשוט עומדים.

אפשר להתעצבן ולהגיד שאני מאחר לעבודה. אפשר להתחרפן..

ואפשר פשוט להגיד אשרינו שזכינו.

ואז לרדת מהאוטובוס ולקחת שני גלגלים בתקווה שהם יקדמו אותי יותר מהר ליעד.

ירושלים. שירים, סיפורים, מרחצאות דמים,

צעקות רוכלים פטפוט נערים צעקות חיילים.

ירושלים. ריחות בשמים, דנדון פעמונים,

קריאות מואזין, אבל.. משהו חסר..? ילדים שואלים.

אולי. אולי משהו באמת חסר. כנראה.

ייתכן שמה שחסר הוא יהודים, כן.

לא כאלה, כאלה שרוצים ששינוי שיקרה.

שיהיה להם גם רעש ייחודי בעיר, שרוצים להשתכן.

נחלי הדם והעשן, אבני הבניין המנופצות,

צווחות כל מי שאותך ירושלים אי פעם אהב,

דמעת אמהות שכולות, טרטור רובים ומרגמות,

והכל, כולל הכל, ירושלים, הכל לשווא.

בצריח המסגד מואזין קורא בעוז,

דנדון הפעמון מהדהד מכנסיות ומנזרים,

אבל אלו שדמם הקיזו עלייך, אחרונים בך לאחוז,

דווקא להם אין רעש ייחודי בתוכך, כמו היו זרים.

האם קול נבל עשור ומצילתיים המנגנים?

אולי זו סוף סוף מקהלת הלוויים?

ושמא זו תקיעת השופר המהדהדת מקדשי הקודשים?

מהו הקול, הייחודי לנו, היהודים?

המשתלשלים רכות מעל קירות אבן לבנה מתמסרת,

הכותל, עדיין רק כותל אבל סימן לבאות, זו תקווה(כן כן למרות שאתה רוצה שלמות וע כ ש י ו), זה

האמהות הדוחפות.עגלות עם תינוקות, כשלהקה שלמה של זאטוטים בגילאים קרובים

מקיפה אותן;

 זו  צפירת השבת, זה הכהנים המתאמנים, זה האנשים

שלא נראים דתיים אבל הם כן, זה הסיסים השחורים, גדולי העיניים

המבצעים לולייניות שמחה ומוקפדת

לפני לכתם לישון, זה היונים בגומחות הכותל (יש אחת לבנה 

לגמרי), זו התקווה המורגשת באוויר, זו גם המועקה,

המתח, שאלת המתי הנשמעת ללא קול,,

 זה הר הטומן בחובו גדולי עולם, צדיקים, תלמידי חכמים,

עושי דברו, זה תימני זקן המגיח משוק מחנה יהודה, נושא

בשתי ידיים מגויידות,  שני סלים גדושים, שאגודת ריחן

צפופה, נעה קלות למעלה;

הערבים הצוננים החותמים יום שרבי מעיק, זה האוויר הצלול כיין

זה כתובות נושנות על משקופי הבתים, בגאולה, מקור ברוך,

זו אפילו התחנה המרכזית שמשדרת משהו שונה מהשאר

ושמייד בכניסה מוכרים כיסויי ראש לנשים יהודיות...

זה כיכר השבת, זה כהן מהחמוצים שבזמנו הוא או אביו

הכניס אותי לחדרו של הרב כדורי זצ"ל, זה המכונית

הלבנה של הנ..נח...נחמנים עם הכיפות הסרוגות

הגדולות הלבנות, שמרקדים עליה, לצידה, בקולי

קולות....

בירושלים מבטאים 200 בצורה המיוחדת רק לה,

ומשחק הקלאס, נקרא כאן ארץ

ולגלעיני המשמש קוראים כאן.....שכחתי,

אולי גוגואים? אבל לא כמו במקומות אחרים בארץ.

זו עיר ש...עולים אליה, ואם נוסעים למקום אחר,

אז... יורדים. וגם בתוכה, עולים ויורדים, כי

זו לא עיר פשוטה, חלקה, עם רחובות ישרים,

ושדרות עצים גזומים בכפייה.

זו עיר שאתה צריך להתאים לה

לא היא לך. וזה לוקח זמן, כי היא בוחנת את

אלה הרוצים להישאר בה, בשבע עיניים,

בקפדנות, בלא  לפסוח על שום פינה, שום פינה....

וכשהיא מגיעה (בטובה) למסקנה

שאפשר מגיע לך לחיות בה, 

 היא מואילה לחשוף

בעדינות את חמודותיה, היפים,

המשמחים, החמימים.....

(ואתה, העולה החדש אליה

עוד חשבת שהיא...קשוחה!)

זו עיר היודעת, הרבה יותר ממך,

מאיתנו, מתי נכון לה זמן הגאולה

 ואי אפשר, ממש אי אפשר!

ללחוץ.

כי עדיין, אתה שלה,

לא היא שלך.