היום, לפי 79 שנים בדיוק, רצחו אנשי השלטון הזר את לוחם החופש היהודי, המצביא הדגול, המנהיג הנערץ, המשורר והסופר, החולם והלוחם. מפקד הלח"י האגדי, אברהם ב"ר מרדכי שטרן, המכונה "יאיר".
עלם יפה תואר וטוב עיניים. שהיה ממפקדי האצ"ל ומקים הלח"י, שהנהיג את בחוריו ברוח עוז ועיזוז, בשעות קשות ומרות, ברגעי שבר ומשבר, בתקופה קשה ואפלה, בימים אדומים של פרעות הדמים, בלילות השחורים של ייאוש.
גבר בגוברין, שלא חת ממאום, לא ממרגלים, לא מבתי סוהר ולא מהמוות, ומעל הכל - לא מאנשי השלטון הזר. הכובש, המדכא עם בנחלתו.
אדם שהפיח רוח תקווה וסערת קרב, שהחדיר אידאולוגיה בליבות צעירים ומילאם עוז גבורה והדר, ששקד וכתב אין סוף על תחיית אומתו ומלחמתה על עצמאותה, וקיים זאת בידיו, שמילא בגופו את אשר ביקש בשירתו, נאה דרש בכתביו, ונאה קיים בבשרו.
אדם שנשבע שבועת אמונים, למולדת, לעם, לחרות. נשבע להקריב המצפון, החיים. ציית, לחם, ומת.
לא שב וצפר, לא בגד ונטש, במחתרת, צינוק וחזית. כל חייו עמד על משמר הקדוש, לחיי האומה בעתיד.
בחייו על חיי ישראל הגן, בדמו על אדמת ישראל, ושמו לקדש בגויים נתן. נאמן לשומר ישראל.
אדם שקידש לו את המולדת, כדת משה וישראל, לשפחה השחה, הכורעת ואובדת, היה הוא בעל וגואל.
רחקו ממנה מבלעיה - בחייו ובמותו, הוא - ראשו הלין בחיק הריה, והיא - בדמו לעד חייתה
נרצח בידי אנשי הבולשת, פורעי חוק חדלי אישים, נטולי מוסר ודעת, חוליגנים לבושי מדים, נציגי השלטון הזר והבלתי חוקי בארצינו.
אשר פרצו לבית בו הסתתר, לכדוהו, קשרוהו אל הכסא וירו בו כאחרוני הפחדנים, וחשבו שבכך יכחידו את דרכו וידכאו את רוחו, אך לא ידעו, שאם נפל וקברוהו בלילה בלאט, במקומו יבואו אלפי אחרים להגן ולשמור עדי עד.
ביום זה, אנו מולאים שבעים ותשע שנים שלימות לאותו יום נמהר, בו נקבר גדול לוחמי עמינו בעת האחרונה, יאיר.
יאיר, שגדל לבית לא סממני לאום ודת, וכאבינו הראשון גילה אף אברהם זה את אלוקיו בעצמו, והחל לדרוש אותו ואת עמו.
יאיר, שאהב אהבת נפש את מולדת נפשו, ארץ הקודש, ולא הכיר מולדת אחרת חוץ ממנה
יאיר, שקשר גורלו בגורל עמו והקדיש את חייו ללאומו
יאיר, שצפה בעיני רוחו מולדת נבנית בשלושת עשר עיקרי התחיה, ומכוננת מקדש אלוקים על הר המוריה
יאיר, שצעד בעינים פקוחות אל מותו, ביודעו כי במלחמה זו אם ימות - יצווה לנו את החיים.
יאיר, שכתב "נקביל פי ציון גואל, יהי נא דמנו מרבד אדום ברחובות ועל מרבד זה מוחותינו כשושנים הלבנות"
יאיר, שהוספד בידי רעו, פקודו ותלמידו "רואה אני את דמו פרוש לפני גואל ציון, מרבד אדום ברחוב, ומוחו מוטל עליו, שושנה לבנה"
יאיר, האיש שחייו היו חיי האומה, שפרטיותו הופקרה ללאום, ושחייו הוקדשו לארץ. שבמותו, ציווה לנו את החיים.
יאיר. חייל אלמוני, בלי מדים, משורה שיחררו המוות.
מצורפים ערכים נבחרים מויקיפדיה, לזכרו ולדרכו
הרי את מקודשת לי (שיר) – ויקיפדיה
