בהקשר של הדתיות - פעם הייתה הרבה פחות מודעות להרבה הלכות - הן בציבור הדתי והן בחרדי. אוכל להשיג שיעור בנושא אם אתה רוצה אבל יקח לי זמן.

רבני המזרחי היו מגדולי הדור והיו הרבה רבנים שלא נקטו עמדה, ופשוט נשארו בגלות כי זה היה המצב הקיים.

רוב מוחלט של גדולי וחכמי ירושלים - ראשי ישיבותיה, דייניה, רבניה, ולומדיה, קיבלו ע"ע את מרן הרב באופן מוחלט

בהם ניתן למנות את הגרא"ז מלצר, הגר"י אריאלי, הגרחי"ל אוייערבאך, הגרצ"פ פראנק, ועוד.

יתירה מזאת, גם אלו שלא הלכו עימו - אחזו באופן חיובי את המדינה והציונות - בהם - הגר"ח שמואלביץ ר"י מיר, הגרי"ש כנהמן ר"י פוניבז', הגר"י סרנא ר"י "חברון", ועוד רבים.

אלא מה, היום מוחקים הכל... שכתוב היסטוריה על מלא....

דוגמה אחת - הזכרתי את הרב מפוניבז' ועמדתו, ובכן - מה קרה אחר כך? פשוט מאוד - הוא נפטר, הרב שך קיבל את המושכות, ומכאן הכל היסטוריה.... וכן הלאה.

הממסד היה בידי חלק מאוד מאוד מסויים ומצומצם, של חבר'ה מוכשרים ששלטו בהכל, וכיוונו את הכל לפי דעת רבותיהם, תוך השתקת כל עמדה אחרת.

וכן, גם תוך שימוש במניפולציות ושקרים בוטים, כשהמטרה מקדשת את האמצעים.....

דוגמה נאה וקצת דומה את יכולה למצוא במאמר הבא (שכתובי היסטוריה במשפחות תלמידי הראי"ה):  http://asif.co.il/download/asi%203/asi%203%208/1%20(10).pdf

הבעיה היא, שמי שמכיר - ורואה את התיעודים, מבין שהכל שקרים...

היו רבי חיים עוזר והרב מבריסק, [ואולי גם החזו"א] ולא הרב כהנמן, והשקפותיו של הרב  שך עצמו היו איפה שהוא בטווח שביניהם [לאו דווקא באמצע..].

הגרח"ע ודאי שלא, והגרי"ז "נחשב" שכן, אבל יש הבדלים מהותיים ביניהם, הרב שך הלך הרבה יותר רחוק...

אני חושב שהרב שך אמר את מה שהוא חושב, וזכותו לחשוב איך שהוא חושב.

ברובם. לצערנו הרב.

וזה משמעותי מאוד לחדד את זה, כשהחרדים מנפנפים ב"מסוירעס", וכשמסבירים ל"דלת העם" ש"הרב קוק היה גדול.. אבל המסורת..." ושאר בלה בלה ממין זה...

הנושא הוא הרב יותר מורכב מאשר איך שהחרדים מנסים להציג אותו..

אם לזה שלא תהיה תחושת הזדהות עם המדינה מצד אחד, אבל מצד השני זו המערכת הקיימת ובתוכה צריך לפעול, אני חושב שזה באמת מה שהחזו"א והרב שך סברו.

למחשבה שזה תהליך שעשה טוב לעם ישראל או ל'תחושת ההזדהות' שהוא דיבר עליה בשיחה?

ב. מאחר שהשיטה בציבור החרדי מתנגדת לתחושת הזדהות עם המדינה, אז זה מעצים את התעסקות בצדדים השליליים של התהליך, ובדיעות השליליות לגביו, וגורם להפחתת העיסוק בצדדים חיוביים שלו ובדיעות חיוביות עליו.

ג. כמו שהרב איתם הנקין כתב [במאמר שהפניתי אליו], נוצרה בשלב מסויים אילוץ לבחור השתייכות בין המזרחי והאידיאולוגיה בכיוון ציונית לאורח החיים החרדי, ומי שהעדיף את אורח החיים החרדי, בד"כ בסופו של דבר [הוא או בניו/תלמידיו], נהיה חלק מ"עסקת חבילה", של כל מה שכלול בחרדיות.

מוסבר התהליך הציבורי שקרה - https://asif.co.il/download/asi-4/as-4-11/20.pdf 

מעמ' 491, [והרקע לכך מעמ' 488].

בוודאי לא נכון.

היו דיעות שונות בין גדולי ישראל.

בחלק מהדברים הרב קוק היה בדעת מיעוט, ובחלק מהדברים, הרוב סברו כמוהו.

ומטבע הדברים, לא לכל השאלות כולם התייחסו.

(ביחס למדינה)

כואב הלב על התשובות האלה

שכל מסורת התורה התנקזה לקנאי מזרח אירופה.

ובכל שאר העולם לרבנים לא הייתה מסורת. מנסתרות ההשגחה

ומחשבה כי היא היא הנכונה והמקורית ואין בלתה מול תפיסת עולם כוללת של הרב קוק שנראית כחדשנית.

למרבה הפרדוקס (או שלא), הרב קוק, דווקא מתוך תפיסתו הכוללת נתן מקום ומשמעות גם לבדלנות המאפיינת חוגים מסויימים (כעין כח הגבול המחוייב להתגלות בבלתי-בעל-גבול, כמו שדובר בשרשור קודם). וכה דבריו הנהירים באגרת תקנה הידועה:

"ונשמות כאלו (שיש סהן רק סגולה פנימית של קודש, אך מעשיהן מקולקלים), אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת-עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש, שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה חס וחלילה, וללמוד ממעשיהם, ולהדבק בצד הרע שבהם והוא מחויב להתרחק מהם, והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו. אבל מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה, מצד רוממות רבון כל העולמים חיי החיים ב"ה, ולא חס וחלילה ביראה תתאה לבדה מצד עונשי עוה"ז או עונשי עולם הבא, - שהיא יראה חיצונית, שאסור לתלמידי חכמים העוסקים ברזי-תורה בהבנה פנימית להרבות בה, רק לקחת ממנה מעט, כדי ליסר את הגוף ונטיותיו הגסות, במדות רעות ותכונות מגונות חס וחלילה, אבל העיקר צריך להיות הלב מלא אהבה קדושה, ויראה עליונה, מסוד קדושים, כיראת מלאכי-מעלה גבורי-כח עושי דברו - תלמידי חכמים כאלה הנם מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית, ויודעים להפריד ממנה בדבקות-מחשבתם את הקליפה הבחירית, והם חייבים ומוזהרים על זה לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כח הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו".

ולפי זה הדברים והמציאות מאירה. והכל שריר ובריר וקיים, ואין באמת מלחמת דעות, אלא כל אחד נוטה לתפיסה מסויימת על פי רצון הבורא לטוב לו.

למלחמות דעות [מן הסתם, כי היא מתאימה לשורש נשמתך..].

אבל נראה לי שחשוב להזכיר, גם בהקשר הזה, את ההסתכלות הבסיסית שלו על מלחמות דעות -

"הכלל היסודי למגמתה של כל תיאוריה רוחנית, העומדת להאיר ולהחיות. להציל ולגונן על איזו הופעה רוחנית המתגלמת בחיים, נגד זרמים רוחניים אחרים שגם הם מתגלמים בחיים, והם מקטרגים אותה, ממעטים את צביונה ועושקים ממנה כחות, אורות ונשמות, הוא: שהתיאוריה המתעודדת, על הגנתה והשפעתה החיה, צריכה להחזיק בקרבה את כל היקפה, רחבה ורומה, של התיאוריה המנגדת, שממנה האסונות נובעים אליה. היא צריכה למוד את כח האויב בכל הערכים וכל השיעורים, ולהתנשא בכל כח ממעל לו, אחרי שתגיע כבר בכל שיעור- קומתה אליו. במלחמות תיאוריות עיקר כח האויב הוא, כמובן, הכח הרוחני, המוסרי, הרעיוני, הפנימי, וההלך הנפשי. אלה הם העיקרים, ועמהם נגררים ג"כ הטפלים: הכסף, הסידור, הקנינים, וריבוי העוזרים והנקשרים אל הדגל."

לפי זה, אם יש צורך, לציבור גדול, לוותר על דברים מהותיים כדי להגן מהשפעה רוחנית בעייתית, צריך לחפש כיצד לכלול את ההגנה הזו במלואה, בלי לוותר על אותם דברים מהותיים.

מה שכתב באגרת תקמא (שהבאת) אינה גישה שונה למה שכתב באגרת תקנה, אלא היא היא.

אלא שבאגרת תקנה מיישם הרב את משנתו הלכה למעשה, ומראה כיצד הוא אינו שולל את סברת הקנאים אלא סוף אלא נותן להם מקום בפסיפס הדעות (אע"פ שהיא עצמה, מצידה, כן רואה בו אוים מאיים). ולענ"ד הוא הדין לדברי הראש ישיבה הנ"ל.

ולא הבנתי מאי שייטייהו דדברים המהותיים כאן.

זה כמו מה שמופיע בזרעונים ביחס לכפירה.

לא משאירים את הכפירה כשלעצמה, אלא מוציאים את היסוד הנכון של שלילת הציורים המגושמים.

האם הנתינת מקום לדיעה הנגדית, יכולה להיות גם שהיא דרך נכונה ביחס לחלק מהאנשים?

יש לכך 2 אפשרויות-

1. בדברים שבהם לכתחילה ראוי שתהיה חלוקת תפקידים בתוך האומה, אלה עיקר עיסוקם בבניין הקודש, ואלה בבניין הגשמי, אלה בימין המקרבת ואלה בשמאל הדוחה.

2. כאשר יש חיסרון באותה דרך, ומלכתחילה היה ראוי שלא ילכו בה כלל, אבל, במציאות הנוכחית, עבור חלק מהאנשים החיסרון הזה מגן מחסרונות גדולים יותר.

ואם יש צורך, לציבור גדול, לוותר על דברים מהותיים כדי להגן מהשפעה רוחנית בעייתית, אז זה שייך לאפשרות הדיעבדית, וצריך לחפש כיצד לכלול את ההגנה הזו במלואה, בלי לוותר על אותם דברים מהותיים.

[וצריך לעיין מה שייך לדברים הדיעבדיים, ואיזה הבדלים עשויים להיות דרכים שונות שראויות מלכתחילה].

ובעצם במקרה שלנו שני הצדדים שהצגת אחד הם, כדלהלן בקצרה:

גם אם הרב קוק ראה בדרך ה'חדשה' כדרך האידיאלית, מכיון שהיא מועדת לסטייה ונסיגה מהמטרה, יש צורך בציבור אדוק וקנאי בכלל האומה בתור כח מאזן (אע"פ שמצידו אין הוא תופס את עצמו בתור מאזן אלא בתור מערער) על מנת שעל ידי הצד הקיצוני השני, יהיה מובטח שההליכה בדרך החדשה תשכון בטח ותגיע אל יעדה.

וזה, הלכה למעשה מה שכתב האיגרת תקמא, של שלילת דחיית רעיון מכל וכל, אלא ההבנה מה הוא תורם במגמה הכללית.

לדברי הראי"ה, אם לדרך של הכוח המאזן יש מחיר לא רצוי, הרי השאיפה שבסופו של דבר הדרך החדשה תלמד לאזן את עצמה בלי צורך לאותו כוח מנוגד [או אולי, היא תלמד מאותם מתנגדים את מה שהייתה צריכה ללמוד מהם].

ואז תחדל ההצדקה לקיצוניות השנייה, וממילא ידעך הכוח המעמיד שלה.

הרי עיננו רואות שמלחמת הדעות כמעט ולא מעבירה אנשים ממחנה אחד למשנהו. גם אם יש תמורות והמרות השקפה, הן בד"כ מתרחשות בגלל סיבות אחרות שקשורות לחוויות או התרחשויות מסויימות ולא בגלל טיעון כזה או אחר. אין בעייה להשמיע ברמה את דעותיך ואפילו להתווכח עליהן, אבל לא צריך לראות כמטרה שכנוע של הצד האחר. מה שיקרה, יקרה.

אם אתה טוען, שיש הצדקה לדרך שכוללת גם הסתגרות מדברים טובים, בגלל שהסכנה שבהם עבור חלק מהאנשים עולה על התועלת שבהם, ושעצם קיומה של הדרך המסתגרת מלמד אותנו על ההצדקה הזו, הרי שהוא מלמד אותנו גם שצריך להמשיך לחפש דרכים לצמצם את הסכנה הזו ככל הניתן.

התבדלות ציבורית - סוגי נשמות שגלוי כלפי שמיא שלא יכולים להלום בביטחה התחככות עם רעיונות גדולים ועדינים בשלב ההבשלה, ולכן מפתחים ואוחזים באידיאולוגיה חד-משמעית.

[אפשר לראות את האופן שהוא הציג את ההצעה כאן- נאום הפתיחה לקונגרס הששי / בנימין זאב הרצל / מיכל ברקוביץ - פרויקט בן־יהודה, ואת ההדגשה שזה לא ויתור על ארץ ישראל]

רוב נציגי המזרחי היו בצד שתמך בתכנית.

לא שמעתי על רעיון כזה שמישהו טען שאוגנדה היא א"י, ובוודאי לא על רב שהוציא ספר כזה, וגם בחיפוש באינטרנט לא מצאתי שום מקור כזה.

אמנם קשה להוכיח בצורה מוחלטת שמשהו לא קרה, אבל זה סיפור מוזר מאוד.

מסתבר בעיני שהרב גרילק סיפר משהו שונה לגמרי, והסיפור השתבש.

לארץ ישראל. מי יודע כמה היתה נמשכת הזמניות של אוגנדה...

ששילמת מחיר גבוה על זה.

אין מה לעשות, ככה נפש האדם עובדת (למרות שיש מקרים שבהם אפילו אדם יודע שזה פלצבו זה משפיע עליו, במיוחד אם יש כבר התניה פבלובית לפני)

במחקרים רפואיים, הנסיינים לא צריכים לשלם על לקיחת התכשיר, ובכל זאת גם חברי קבוצת הביקורת מגיבים לפלצבו.

כך גם ילד שמקבל תכשיר מהוריו, בלי שהוא שילם עליו דבר. או יולדת שמקבלת דיקור בבית החולים בחינם, והדוגמאות עוד רבות.

אתה צודק שאם נגיד לאדם שהכדור יקר יותר, תהיה לו ציפייה גדולה יותר ולכן האפקט יכול להיות משמעותי יותר.

יקרה רק מקבלים בחינם. אבל עצם המחשבה שתרופה יקרה, בין אם שילמתי או לא, יוצרת אפקט פסיכולוגי שהתרופה שווה מבחינה רפואית

Fasting can be challenging, especially when someone is experiencing weakness or other symptoms. I think it’s important to be careful with advice involving pills or medication and to rely on safe, medically appropriate guidance rather than unverified instructions.

אז לא חסכתי כלום 😂

כאילו שאסור לי לחיות בלי שאני עושה משהו?

לא הלכתי אגב

(פעם היה לי פה שרשור של התמודדות עם אתגרי שינה, אבל היום אני כבר לא עומד מאחוריו עד הסוף)

מעניין, חוששני אבל שפה זה לא העניין, אין לי שום בעיה ללכת לישון או להרדם..

בכל מקרה, אני מאוד אוהבת את הלילה, אז אם לא צריכה לקום מוקדם למחרת לא ממהרת לישון.

מה בעצם את אוהבת בלילה מאוחר?

אני יודע להגיד קצת על הרקע שלי מתי אהבתי לילות ומתי בקרים. וזה היה מאוד קשור למסגרות שפעלתי בהן.

אוהבת את השקט, את העולם הרדום, הרוגע שיש.

אבל מסכימה שהלילה שייך למביני עניין בלבד.

אני פשוט סידרתי את הלוז שלי כך שיתאים לי לאופי הזה. אפילו העבודה שלי היא בין היתר בלילה.

אני יכול להגיד שמתישהו הגוף התהפך ואהב את הבקרים. אבל זה בעיקר בגלל סיפורי עבודה וזה שנגמרו המסגרות שתופסות את הבוקר.

כשיש שגרה שלא מאפשרת אז אין ברירה. השאלה מהי ברירת המחדל של ההעדפות.

איזה עבודה עם נוער יש שהשיא שלה בלילה?

(שמחתי לראות אותך)

אנשים היו כותבים פסוקים וציטוטים אהובים על הבוקסות שלהם.

אני כתבתי על הבוקסה שלי "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".

המשפט הזה משפיע עלי עד היום.

מתוך הפיוט סוכה ולולב לעם סגולה

את השלט הראשון תלוי בסוכה. דיסוננס לא קטן

סוכת חירות, מהבחירות

איזה כיף שהשנה סוכות בשבת

אני חושב שאם זה אפשרי אז לעשות המחשות יותר מעביר את המסר.

נניח לעשות משהו יפה של עננים ושמיים ואופק בצבע מתאים ולכתוב באמצע "שכינה".

אפשר גם לעשות שני כלים שבורים בהתאמה (או אולי לא שבורים), ולכתוב על אחד "ויהי בשלם סוכו" ועל השני "ומעונתו בציון" (ככה זה ממחיש את החיבור ביניהם)

ועל אחד השברים כתוב: הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.

ויש עננים - לענני הכבוד

ויש לויתן גדול

ויש עוד מלאאא קישוטים מיוחדים ב''ה😊

אבל אני אף פעם לא שבעה...

חשבתי עכשיו על לעשות אותיות גדולות כאלו בנפרד ולכתוב "בשעה שמלך המשיח בא", אבל לא יודע אם זה ישים.

אולי אפשר לשים אותם על מסגרת עם רקע של צהוב ואור (ראו באורי שזורח)

(המדרש הקצר הזה הוא תמצית העבודה שלנו בדור הזה של טרום המקדש: שעובדים בשביל המקדש ולא מחכים שיצנח, ומאידך מבינים שהשלמות שלו - הגג- השראת השכינה בו, לא תלויה בנו, וזו ענווה אמיתית ושלמה ולכן אנחנו נקראים "ענווים ענווים". ויש רצון כל כך גדול עד שקשה להאמין שהדבר העצום הזה, תכלית כל הבריאה, מתממש, ואז ההארה שזורחת)

אך אם כבר כותבים, אפשר

יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ־אָרֶב - עם של אריות!

(הפסוק הקודם הוא "הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא")

איוב לח, לט - מ

לאומנים, פוליטיקאים ואחרים שרוצים לבלוט בתודעה: תהא שנת פריצה זוהרת

והכי חשוב, כנראה: תהא שנת פרנסה זמינה

וביקשת בלי "תהא שנת":

תשוקה, שייכות, פריחה זוהרת

תפילה, שירה, פתיחות זולת

תקופה של פרנסה זמינה

מהשנה של הבחירות הקודמות

תאכלו שוקולד פלוס זנגביל

תנין שבולע פטריה זוהרת

תוכי שאוכל פסטה זולה

תרצה שנעשה פוקר זבל

תהה שנת פתרון זהב

תופסת שנכנסת פה זהירות

תהא שנת פרס זכאית

תהא שנת פייס זכייה

תהא שנת פורום זורמת

פורום דתי.

זה הכי מקורי שעלה לי

זה הרמז שנתן הרבי ר' ישראל מויז'ניץ שליט"א

או שזה נוטריקון של "תתאשפז"

לא, לא כמו שחשבתם 😁

הכוונה שהקב"ה יחזור להתארח (מלשון אושפיזין) אצלנו בבית המקדש

יש חוק שקובע את המינימום,

ויש חוזי העסקה שיכולים להיות יותר טובים מהמינימום הקבוע בחוק.

זה נכון לשכר, הפרשות סוציאליות, צבירת חופשה, ולכל נושא אחר...

אז כן, לפי החוק מותר למעסיק למחוק ימי חופשה. האם זה קורה בפועל? תלוי בהסכם שלך מול המעסיק.

אבל באופן כללי החוקים נועדו לעודד אותך לנצל את ימי החופשה ולא לפדות אותם בכסף. אגב, גם חברות גדולות לא אוהבות את זה.

לפעמים בתקופות של משבר כלכלי או אין עבודה מסיבות אחרות (סטייל מה שקרה באינטל לפני שנתיים) נותנים הוראה מהכספים לכל העובדים לשרוף את ימי החופשה שלהם כדי להקטין את החובות במאזן.

זה הנושא

אבל בגילי זה באמת אחרת

אני תמיד בתנועה

לחלום

להגשים

לשפר

להתמיד

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.