בהקשר של הדתיות - פעם הייתה הרבה פחות מודעות להרבה הלכות - הן בציבור הדתי והן בחרדי. אוכל להשיג שיעור בנושא אם אתה רוצה אבל יקח לי זמן.

רבני המזרחי היו מגדולי הדור והיו הרבה רבנים שלא נקטו עמדה, ופשוט נשארו בגלות כי זה היה המצב הקיים.

רוב מוחלט של גדולי וחכמי ירושלים - ראשי ישיבותיה, דייניה, רבניה, ולומדיה, קיבלו ע"ע את מרן הרב באופן מוחלט

בהם ניתן למנות את הגרא"ז מלצר, הגר"י אריאלי, הגרחי"ל אוייערבאך, הגרצ"פ פראנק, ועוד.

יתירה מזאת, גם אלו שלא הלכו עימו - אחזו באופן חיובי את המדינה והציונות - בהם - הגר"ח שמואלביץ ר"י מיר, הגרי"ש כנהמן ר"י פוניבז', הגר"י סרנא ר"י "חברון", ועוד רבים.

אלא מה, היום מוחקים הכל... שכתוב היסטוריה על מלא....

דוגמה אחת - הזכרתי את הרב מפוניבז' ועמדתו, ובכן - מה קרה אחר כך? פשוט מאוד - הוא נפטר, הרב שך קיבל את המושכות, ומכאן הכל היסטוריה.... וכן הלאה.

הממסד היה בידי חלק מאוד מאוד מסויים ומצומצם, של חבר'ה מוכשרים ששלטו בהכל, וכיוונו את הכל לפי דעת רבותיהם, תוך השתקת כל עמדה אחרת.

וכן, גם תוך שימוש במניפולציות ושקרים בוטים, כשהמטרה מקדשת את האמצעים.....

דוגמה נאה וקצת דומה את יכולה למצוא במאמר הבא (שכתובי היסטוריה במשפחות תלמידי הראי"ה):  http://asif.co.il/download/asi%203/asi%203%208/1%20(10).pdf

הבעיה היא, שמי שמכיר - ורואה את התיעודים, מבין שהכל שקרים...

היו רבי חיים עוזר והרב מבריסק, [ואולי גם החזו"א] ולא הרב כהנמן, והשקפותיו של הרב  שך עצמו היו איפה שהוא בטווח שביניהם [לאו דווקא באמצע..].

הגרח"ע ודאי שלא, והגרי"ז "נחשב" שכן, אבל יש הבדלים מהותיים ביניהם, הרב שך הלך הרבה יותר רחוק...

אני חושב שהרב שך אמר את מה שהוא חושב, וזכותו לחשוב איך שהוא חושב.

ברובם. לצערנו הרב.

וזה משמעותי מאוד לחדד את זה, כשהחרדים מנפנפים ב"מסוירעס", וכשמסבירים ל"דלת העם" ש"הרב קוק היה גדול.. אבל המסורת..." ושאר בלה בלה ממין זה...

הנושא הוא הרב יותר מורכב מאשר איך שהחרדים מנסים להציג אותו..

אם לזה שלא תהיה תחושת הזדהות עם המדינה מצד אחד, אבל מצד השני זו המערכת הקיימת ובתוכה צריך לפעול, אני חושב שזה באמת מה שהחזו"א והרב שך סברו.

למחשבה שזה תהליך שעשה טוב לעם ישראל או ל'תחושת ההזדהות' שהוא דיבר עליה בשיחה?

ב. מאחר שהשיטה בציבור החרדי מתנגדת לתחושת הזדהות עם המדינה, אז זה מעצים את התעסקות בצדדים השליליים של התהליך, ובדיעות השליליות לגביו, וגורם להפחתת העיסוק בצדדים חיוביים שלו ובדיעות חיוביות עליו.

ג. כמו שהרב איתם הנקין כתב [במאמר שהפניתי אליו], נוצרה בשלב מסויים אילוץ לבחור השתייכות בין המזרחי והאידיאולוגיה בכיוון ציונית לאורח החיים החרדי, ומי שהעדיף את אורח החיים החרדי, בד"כ בסופו של דבר [הוא או בניו/תלמידיו], נהיה חלק מ"עסקת חבילה", של כל מה שכלול בחרדיות.

מוסבר התהליך הציבורי שקרה - https://asif.co.il/download/asi-4/as-4-11/20.pdf 

מעמ' 491, [והרקע לכך מעמ' 488].

בוודאי לא נכון.

היו דיעות שונות בין גדולי ישראל.

בחלק מהדברים הרב קוק היה בדעת מיעוט, ובחלק מהדברים, הרוב סברו כמוהו.

ומטבע הדברים, לא לכל השאלות כולם התייחסו.

(ביחס למדינה)

כואב הלב על התשובות האלה

שכל מסורת התורה התנקזה לקנאי מזרח אירופה.

ובכל שאר העולם לרבנים לא הייתה מסורת. מנסתרות ההשגחה

ומחשבה כי היא היא הנכונה והמקורית ואין בלתה מול תפיסת עולם כוללת של הרב קוק שנראית כחדשנית.

למרבה הפרדוקס (או שלא), הרב קוק, דווקא מתוך תפיסתו הכוללת נתן מקום ומשמעות גם לבדלנות המאפיינת חוגים מסויימים (כעין כח הגבול המחוייב להתגלות בבלתי-בעל-גבול, כמו שדובר בשרשור קודם). וכה דבריו הנהירים באגרת תקנה הידועה:

"ונשמות כאלו (שיש סהן רק סגולה פנימית של קודש, אך מעשיהן מקולקלים), אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת-עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש, שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה חס וחלילה, וללמוד ממעשיהם, ולהדבק בצד הרע שבהם והוא מחויב להתרחק מהם, והשי"ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו. אבל מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה, מצד רוממות רבון כל העולמים חיי החיים ב"ה, ולא חס וחלילה ביראה תתאה לבדה מצד עונשי עוה"ז או עונשי עולם הבא, - שהיא יראה חיצונית, שאסור לתלמידי חכמים העוסקים ברזי-תורה בהבנה פנימית להרבות בה, רק לקחת ממנה מעט, כדי ליסר את הגוף ונטיותיו הגסות, במדות רעות ותכונות מגונות חס וחלילה, אבל העיקר צריך להיות הלב מלא אהבה קדושה, ויראה עליונה, מסוד קדושים, כיראת מלאכי-מעלה גבורי-כח עושי דברו - תלמידי חכמים כאלה הנם מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית, ויודעים להפריד ממנה בדבקות-מחשבתם את הקליפה הבחירית, והם חייבים ומוזהרים על זה לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כח הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו".

ולפי זה הדברים והמציאות מאירה. והכל שריר ובריר וקיים, ואין באמת מלחמת דעות, אלא כל אחד נוטה לתפיסה מסויימת על פי רצון הבורא לטוב לו.

למלחמות דעות [מן הסתם, כי היא מתאימה לשורש נשמתך..].

אבל נראה לי שחשוב להזכיר, גם בהקשר הזה, את ההסתכלות הבסיסית שלו על מלחמות דעות -

"הכלל היסודי למגמתה של כל תיאוריה רוחנית, העומדת להאיר ולהחיות. להציל ולגונן על איזו הופעה רוחנית המתגלמת בחיים, נגד זרמים רוחניים אחרים שגם הם מתגלמים בחיים, והם מקטרגים אותה, ממעטים את צביונה ועושקים ממנה כחות, אורות ונשמות, הוא: שהתיאוריה המתעודדת, על הגנתה והשפעתה החיה, צריכה להחזיק בקרבה את כל היקפה, רחבה ורומה, של התיאוריה המנגדת, שממנה האסונות נובעים אליה. היא צריכה למוד את כח האויב בכל הערכים וכל השיעורים, ולהתנשא בכל כח ממעל לו, אחרי שתגיע כבר בכל שיעור- קומתה אליו. במלחמות תיאוריות עיקר כח האויב הוא, כמובן, הכח הרוחני, המוסרי, הרעיוני, הפנימי, וההלך הנפשי. אלה הם העיקרים, ועמהם נגררים ג"כ הטפלים: הכסף, הסידור, הקנינים, וריבוי העוזרים והנקשרים אל הדגל."

לפי זה, אם יש צורך, לציבור גדול, לוותר על דברים מהותיים כדי להגן מהשפעה רוחנית בעייתית, צריך לחפש כיצד לכלול את ההגנה הזו במלואה, בלי לוותר על אותם דברים מהותיים.

מה שכתב באגרת תקמא (שהבאת) אינה גישה שונה למה שכתב באגרת תקנה, אלא היא היא.

אלא שבאגרת תקנה מיישם הרב את משנתו הלכה למעשה, ומראה כיצד הוא אינו שולל את סברת הקנאים אלא סוף אלא נותן להם מקום בפסיפס הדעות (אע"פ שהיא עצמה, מצידה, כן רואה בו אוים מאיים). ולענ"ד הוא הדין לדברי הראש ישיבה הנ"ל.

ולא הבנתי מאי שייטייהו דדברים המהותיים כאן.

זה כמו מה שמופיע בזרעונים ביחס לכפירה.

לא משאירים את הכפירה כשלעצמה, אלא מוציאים את היסוד הנכון של שלילת הציורים המגושמים.

האם הנתינת מקום לדיעה הנגדית, יכולה להיות גם שהיא דרך נכונה ביחס לחלק מהאנשים?

יש לכך 2 אפשרויות-

1. בדברים שבהם לכתחילה ראוי שתהיה חלוקת תפקידים בתוך האומה, אלה עיקר עיסוקם בבניין הקודש, ואלה בבניין הגשמי, אלה בימין המקרבת ואלה בשמאל הדוחה.

2. כאשר יש חיסרון באותה דרך, ומלכתחילה היה ראוי שלא ילכו בה כלל, אבל, במציאות הנוכחית, עבור חלק מהאנשים החיסרון הזה מגן מחסרונות גדולים יותר.

ואם יש צורך, לציבור גדול, לוותר על דברים מהותיים כדי להגן מהשפעה רוחנית בעייתית, אז זה שייך לאפשרות הדיעבדית, וצריך לחפש כיצד לכלול את ההגנה הזו במלואה, בלי לוותר על אותם דברים מהותיים.

[וצריך לעיין מה שייך לדברים הדיעבדיים, ואיזה הבדלים עשויים להיות דרכים שונות שראויות מלכתחילה].

ובעצם במקרה שלנו שני הצדדים שהצגת אחד הם, כדלהלן בקצרה:

גם אם הרב קוק ראה בדרך ה'חדשה' כדרך האידיאלית, מכיון שהיא מועדת לסטייה ונסיגה מהמטרה, יש צורך בציבור אדוק וקנאי בכלל האומה בתור כח מאזן (אע"פ שמצידו אין הוא תופס את עצמו בתור מאזן אלא בתור מערער) על מנת שעל ידי הצד הקיצוני השני, יהיה מובטח שההליכה בדרך החדשה תשכון בטח ותגיע אל יעדה.

וזה, הלכה למעשה מה שכתב האיגרת תקמא, של שלילת דחיית רעיון מכל וכל, אלא ההבנה מה הוא תורם במגמה הכללית.

לדברי הראי"ה, אם לדרך של הכוח המאזן יש מחיר לא רצוי, הרי השאיפה שבסופו של דבר הדרך החדשה תלמד לאזן את עצמה בלי צורך לאותו כוח מנוגד [או אולי, היא תלמד מאותם מתנגדים את מה שהייתה צריכה ללמוד מהם].

ואז תחדל ההצדקה לקיצוניות השנייה, וממילא ידעך הכוח המעמיד שלה.

הרי עיננו רואות שמלחמת הדעות כמעט ולא מעבירה אנשים ממחנה אחד למשנהו. גם אם יש תמורות והמרות השקפה, הן בד"כ מתרחשות בגלל סיבות אחרות שקשורות לחוויות או התרחשויות מסויימות ולא בגלל טיעון כזה או אחר. אין בעייה להשמיע ברמה את דעותיך ואפילו להתווכח עליהן, אבל לא צריך לראות כמטרה שכנוע של הצד האחר. מה שיקרה, יקרה.

אם אתה טוען, שיש הצדקה לדרך שכוללת גם הסתגרות מדברים טובים, בגלל שהסכנה שבהם עבור חלק מהאנשים עולה על התועלת שבהם, ושעצם קיומה של הדרך המסתגרת מלמד אותנו על ההצדקה הזו, הרי שהוא מלמד אותנו גם שצריך להמשיך לחפש דרכים לצמצם את הסכנה הזו ככל הניתן.

התבדלות ציבורית - סוגי נשמות שגלוי כלפי שמיא שלא יכולים להלום בביטחה התחככות עם רעיונות גדולים ועדינים בשלב ההבשלה, ולכן מפתחים ואוחזים באידיאולוגיה חד-משמעית.

[אפשר לראות את האופן שהוא הציג את ההצעה כאן- נאום הפתיחה לקונגרס הששי / בנימין זאב הרצל / מיכל ברקוביץ - פרויקט בן־יהודה, ואת ההדגשה שזה לא ויתור על ארץ ישראל]

רוב נציגי המזרחי היו בצד שתמך בתכנית.

לא שמעתי על רעיון כזה שמישהו טען שאוגנדה היא א"י, ובוודאי לא על רב שהוציא ספר כזה, וגם בחיפוש באינטרנט לא מצאתי שום מקור כזה.

אמנם קשה להוכיח בצורה מוחלטת שמשהו לא קרה, אבל זה סיפור מוזר מאוד.

מסתבר בעיני שהרב גרילק סיפר משהו שונה לגמרי, והסיפור השתבש.

לארץ ישראל. מי יודע כמה היתה נמשכת הזמניות של אוגנדה...

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.

ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.

ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.

ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.

שהיו הולכים במעילים ארוכים ושטריימלים

בניגוד ליהדות מערב אירופה שנראתה יותר מודרנית

פולו זה סוג של חולצה לא?

קצת כמו לראות ציורים של ציירים לא יהודים..

אתה רואה שכולם מבינים שיש סוג של מראה יהודי נצחי עם זקן ופאות...

לא אומר שחייב, זה סוג של אותנתיות.

תכל'ס, אין על נערי גבעות בעולם!!!

איך בדיוק נשיא ארגנטינאי שמתעניין ביהדות אמור להיחשף לנערי גבעות?

אני מניח לעצמי שמה שהוא חשוף אליו הוא:

– הקהילה בארגנטינה (שאינם נערי גבעות למיטב ידיעתי)

– שיעורי תורה בספרדית

– שיעורי תורה באנגלית

מכירני כמה גרים (וגויים מארצות שונות שמתעניינים או התעניינו ביהדות)

באופן גורף הם חשופים או לחב"ד (כי הם בכל מקום), או לנישה של אותה שפה (למשל: רוסים וחב"ד/יהדות בוכרה, גרמנים לרבנים בגרמניה)

ובאופן כללי, גרים נוטים להיות מאוד אינדיבידואליסטיים

מה שפחות מתחבר לכל ה"כלל ישראל"

(מזכיר שיש הלכה שגרים פסולים לדיינות ולמשרות ציבוריות)

זאת פשוט תוצאה סבירה של הנסיבות.

וגם "לדון לכף זכות" שביקר בישיבה חרדית ולא בישיבה דתית־לאומית... יש ביותר מתנשא

מה אתה מתכוון לשאול בשאלה?

אתה מציף תאים רדומים...

ומה הנפק"מ העצומה.

באמת סרק מבחינתי, והיה טוב אילו התעלמתי מזה מלכתחילה

אם הוא הלך לישיבה "לא ציונית" אלא ליטאית קלאסית - זה מראה לי שהוא מעריך את התורה נטו!

לק"י

ולא בטוח שציונות מעניינת אותו פחות או יותר מהתורה.

מן הסתם הלך לאן שלקחו אותו.

(והציונות היא חלק מהתורה....).

זה נשמע שנקודת ההנחה שלך היא שזה "רע" שהוא הלך לשם. "לו הוא יודע" הוא לא היה הולך. אבל - לו הוא היה יודע... מה בדיוק?

זהו.

מיליי מתלהב מיהודים ומיהדות, מי שטפסו טרמפ ראשונים, זכו בביקור.

תהנה, זה פורום ציבורי.

מה הכוונה להיות נשוי למלבנים דיגיטלים?

זה נורא ואיום

לא שורד ככה

[12 הצעדים... אחי, תהיה חזק אתה בכיוון]

כמובן הכל ברוח טובה

ומוגבים..

אני חושב שמה שגורם לאנשים הרבה לכתוב (אא"כ זה ברו"מ או אנשים מיוחדים) זה שאנשים מגיבים ועונים לך, ואז אתה לא מרגיש שאתה משתף לאוויר..

ההצעה שלי: לא לעבור אליו ישר בבלעדיות

אלא להחזיק גם וגם

לשימוש השוטף תשתמש במוגן (במיוחד אם אתה נוסע לאנשהו וכיו"ב) ואם אתה צריך משהו תשתמש בראשון

בסוף גם לא תצטרך את הראשון

ומניסיון הוא יצטרך לסמן שהוא לא רובוט ולסמן ריבועים עם רמזור.

לא בטוחה שיהיה לו ככ קל להסכים לחתונה. 

אבל תמיד אפשר לנסות את הPC. את המחשב הגדול.

אז למה שיסכים...

וחוץ מזה. אם יציע נישואין למשהו זה למדפסת

פשוט חילוני חוגג כמו שצריך בצורה אותנטית ודתי מלמל מילים ומשחק אותה שמח

כה "רענן" כה כן כה אמיתי?

החילוניות שאני מכיר אינה נוגעת אלה בקצה השטחי ביותר של הדברים

וכל נגיעה שלה במשהו עמוק מכך נובעת מנטייה דתית, גם אם לא ממש מפורשת.

אצלנו הכל מודרך ברחל בתך הקטנה.

כל אחד מחליט יפה מאוד מה לעשות לכל אדם ניתנה הבחירה במלוא מובן המילה.

אחריי אף־אחד לא רודף אני מחליט בדיוק איך להתייחש לכל סוגיה ועניין

צר לי אמנם שאיני מתחבר לאווירת המנגל ולהתעטף בדגלים

אבל זה לא מוריד מהאותנטיות של הלל בכוונה למי שאומרו בכוונה

או מהחיוך של הרב החרדי־ספרדי שלי בדברו על מעלת ארץ ישראל ביום העצמאות

או מהפסים הכחולים של הטלית שלי.

וגם לא יודע איזו קדושה מיוחדת יש בעמית לעבודה החילוני שבחר להכין פלאפל שני צבעים ביום העצמאות הזה. שכוייח, בטח טעים נורא. קדוש? אולי. לא מרגיש רגשות נחיתות ביחס לזה.

אני לא מתפלל כי אני חייב אני מתפלל כי אני רוצה.

לגבי תפילות החובה הרש"ר הירש כבר דן בשאלה הזאת בכמה מקומות והמסקנה הברורה היא שמטרת תפילות החובה אינה ביטוי רגשות אישיים (לשם כך צריך להתאסף במניין, לומר את אותה תפילה, בזמנים קבועים ביום?) אלא למקד אותנו סביב הרעיונות החשובים של החיים.

אותנטי זה לא רק מה שפרוע וחסר רסן.

ללבוש חולצה עם משבצות זה גם אותנטי.

מעולם לא הרגשתי איזו קדושה ביום העצמאות. אולי אתם מתכוונים לריגוש?

@כְּקֶדֶם 

https://www.inn.co.il/news/695303

המשתתפים בחידון התנך כבר שנים רבות דתיים לאומיים בלבד, החילוני האחרון למיטב ידיעתי שהשתתף בחידון התנך היה אבנר נתניהו.

עוד משהו שפיספסתי?

בדיוק כמו החילונים שעליהם אתה מדבר

אחרת היית יודע - שמראש עולים לחידון שניים מהחינוך הדתי ושניים מהחינוך הממלכתי. ממש ככה הוא מוגדר

אני לא מצליח לזהות חילונים.

זה מובנה בחידון שעולים שניים מהממלכתי ושניים מהממד

כמובן בדכ מכבדים ומגיעים עם כיפה. היה אגב גם חילוני שזכה במקום הראשון לפני עשר שנים בתשעז

תמיד האמת עדיפה

אז זהו אם שמת לב יש מילכוד בשאלה

א) כי הוא לא _אמר_ לאפחד שהו בן 25 הוא רמז על זה לא חשוב בדיוק איך 

ב) למה? אפשר להבין את זה לא? זה בולט בשטח ומעלה שאלות.. ואנשים לא אוהבים לבלוט בשטח

א. אז שיתקן את הטעות, קצת פדיחה, לא נורא

ב.לא צריך לפחד מלבלוט בשטח, אנשים בסוף מתרגלים להכל ,עדיף לא לתת לזה להשפיע על החלטות בחיים שלנו.

אני חושבת שזה לא בריא לנפש, בין היתר, להציג מצג שווא, הגיל שלו יכול להיות אפילו יתרון, חבל.

תהיה אותנטי אתה עם הנתונים שלך ומי שאתה

אני בן 25 לא ממני להיות האדם המגניב בעולם מבלי לשנות שום פרט לגבי עצמי

ניקח את ג'פטו ונבקש ממנו להציג טענות בעד ונציב מולו ג'פטו נוסף שיציג טענות שכנגד

כך הם יוכלו ללעוס את אותם טיעונים שחוזרים על עצמם כל הזמן

ובינתיים אנחנו נהיה פנויים ללכת ללמוד תורה

ואז היא תעשה את הדיונים האלה במקומנו

בלי חרדיות מבוהלות שחייבות לצופף שורות,

או לחילופין פשןו עם חרדיות לא מבוהלות, זה גם יהיה בסדר

ממש מרתק אותי לחקור את התופעה הזו..

לא שנאה. כעס. - צעירים מעל עשרים

כי כשאתה התחלת שם את הדיון אני הייתי יסודי והתייחסתי לעצם הטיעונים, ואף טרחתי להביא ציטוטים של ממש ונימוקים של תורה.
 

אגב, אם כבר מורשה לי להעיר, פוסט הפתיחה שלך בעצמו היה רעיל ולעגני: "מישהו יודע אם הנופלים עומדים בשעת הצפירה ומצדיעים.. האם הם צופים בזרי פרחים לרוב?".

ואתה לא מתבייש להגיד לי "קשוט עצמך"? יקח אדוני מראה גדולה כדי שיוכל ליטול קיסם מבין שיניו וקורה מבין עיניו.

רבים כמו שתי תרנגולי הודו מרוטי נוצות

אני נהנה

תמשיכו

אמנם לא אני היא שהתחילה ראשונה את הויכוח כאן (אלא מישהו שרמז על חרדים אגואיסטים, באותו הקשר)

אבל אני קפצתי...וכל השאר, ידוע.

באמת נקדימון לא אשם כי אפשר לאמר שהתגרינו בו, בהשקפה שלו, ובבית שלו.  סליחה!

וצריכה באמת לבקש סליחה מהשם; כל יום אני מבקשת "אל תביאנו לידי מחלוקת", וכמתחילה כזו

אני מייד מוצאת את עצמי שם....

בטוחה שלקב"ה לא משנה, ואף אחד לא יתבע אם עמד או לא בצפירה, אם הניף או לא דגל, ואפילו אולי

אם אמר (או לא) הלל ביום העצמאות.

העיקר שכולם משתדלים לשמור מצוות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו (שזה יותר קשה, לי , בכל אופן)..

אולי, חס וחלילה, אתבע על הונאת דברים, ליבון מחלוקת, לגלוג, חוצפה...

כל היתר ממש לא חשוב.

כל טוב.

אפשר לדון אם אותו הדבר

"והשיר יהיה לכם כליל התקדש חג"

כך שלא רואה איך כאן זה נתון לפרשנות אחרת