הרב אליעזר מלמד:
אמרו חכמים (ברכות כד, א): "שוֹק באישה ערווה". כלומר, השוק הוא מן המקומות האינטימיים, שחשיפתו לעיני אנשים זרים נחשבת לפריצות, וממילא אסור לומר מול שוק מגולה דברים שבקדושה.
לדעת רוב הפוסקים, שוק הוא החלק שבין הברך לקרסול (ב"ח, שועה"ר עה, א; ערוה"ש עה, ג; חזו"א טז, ח; מנח"י ו, י). אלא שיש הבדל בחומרה בין שוק לירך, שאת הירך צריך לכסות באופן שצורתו לא תהיה ניכרת, על ידי חצאית או שמלה, ואילו את השוק אפשר לכסות על ידי גרביים או גרביון. וכיסוי כף הרגל תלוי במנהג המקום, במקום שנוהגים לכסותו - צריך לכסות, ובמקום שאין נוהגים - אין צריך לכסות.
לעומת זאת, דעת בעל ה'פרי מגדים' וה'משנה ברורה' (עה, ב), שאמנם בדרך כלל קוראים 'שוק' לחלק שמתחת לברך, אבל יש מקרים ובכללם דין זה שה'שוק' הוא הירך, שרק אותו חובה לכסות לגמרי. אבל לגבי החלק שלמטה מהברך הדין תלוי במנהג המקום: אם רגילים לכסותו - צריך לכסות, וכשאין רגילים לכסותו - אין צריך לכסות. למעשה, כיוון שרוב הפוסקים מחמירים, כך עדיף לנהוג. והרוצה להקל רשאית, שיש לה על מי לסמוך.
וכך היה מדריך מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, שנכון לכסות את השוק, אלא שאין לגעור במי שמקלה בזה, הואיל ויש לה על מי לסמוך. וכמה פעמים הביע צער על כך שבעל ה'משנה ברורה' הקל בזה.
למנהג המחמירים, חצאית ארוכה אינה תחליף לגרביים, מפני שהיא אינה מכסה תמיד את השוק, וגם הנכונות ללכת תמיד עם חצאית ארוכה שמגיעה עד לרצפה אינה עומדת במבחן הזמן. בנוסף לכך, במקומות רבים באשכנז היו רגילים לכסות גם את כף הרגל, והמחמירים המשיכו במנהגם, עד שגם כיום בארץ יש מקומות וקהילות ומשפחות שקרוב לומר שמנהג זה מחייב לגביהם כמנהג המקום.