בס"ד

קישור לחלק א': נורמלית או לא נורמלית???! - נוער וגיל ההתבגרות

חלק ב': נורמלית או לא נורמלית????!? (חלק ב') - נוער וגיל ההתבגרות

חלק ג': נורמלית או לא נורמלית???!? (חלק ג') - נוער וגיל ההתבגרות

חלק ד'

כן. היא נכנסת.

היא הרימה את רגלה הימנית, קיפלה מעט את בירכה, והניחה את הרגל קדימה על הקרקע. הרימה את רגלה השמאלית, קיפלה מעט את הברך והניחה את רגלה השמאלית קדימה, על הקרקע.

וכך התקדמה לה לאט לאט בזהירות ובחשש.

"הסתכלי!" שמעה את פסיכו קורא לה בקולו העמוק.

היא הרימה את עיניה והביטה סביב, סוקרת במבטה את המועדון.  

זה היה מוזר! היא ראתה את כל כדור הארץ מתקטן תחת רגליה, ואותה עומדת מעליו.

זה היה הזוי. מחד היא ראתה את היבשות השונות ואת הארצות בתוכן. ומנגד, היא יכלה לראות כל אדם ואדם בעולם, מה מעשיו, מה הוא חושב, אומר, או מרגיש. היא ראתה הכל!!! את הכלל ואת הפרט, את חוץ ואת הפנים.

זה היה הזוי, מוזר, ויותר מכל- מבעית.

'ככה מתים??!' עלתה לראשה מחשבה מבהילה. 'או שאולי, סוף העולם הגיע??!'

'אני הוזה' נפלה לראשה ההבנה! 'אני לא סתם לא נורמלית! אני לא נורמלית עם תעודות. תכף יאשפזו אותי בבית חולים לחולי נפש וזה יהיה הסוף. יקשרו אותי למיטה כדי שלא אזיק לעצמי ויזריקו לי תרופות שיעלימו את הדמיונות, אבל... גם יעלימו אותי... את רוח החיות שבי.'

היא ניסתה להסתכל סביבה בשנית. אך עדיין, המראה נשאר כשהיה. כל כדור הארץ נפרש תחת רגליה, והיא ראתה בו כל פרט ופרט, כל אדם ואדם, וכל שינוי או תזוזה.

'אני חולמת בהקיץ!' היא הייתה בטוחה. 'אין אפשרות אחרת!'

היא ראתה מישהו בלבן מתקרב לעברה עם מזרק גדול, ובעתה מילאה אותה. הנה, זה קורה. לוקחים אותה לאשפוז.

אבל לא! זה לא קרה!

כי זה היה פסיכו, שהספיק לשנות את צבעו ללבן. בידו הייתה משקפת גדולה. אחת כזו שמרחוק בהחלט הייתה יכולה להראות כמזרק.

הוא הושיט לה את המשקפת, ואמר לה "התבונני! כל מי שתראי מבעד למשקפת שייך למועדון שלנו!"

היא קירבה את עינה הימנית למשקפת, סגרה את עינה השמאלית והשקיפה לכיוון כדור הארץ שתחת רגליה. נער תמיר השתקף מבעד למשקפת. הנער היה יפה תואר וחזק. הוא רץ במגרש כדורסל וזרק כדור גדול. היא הסיטה את משקפתה לימין, וראתה ילדה קטנה יושבת ובוכה. מסביבה היו אנשים רבים שבכו, אך את הילדה זה לא עניין, נראה היה כי הילדה אחוזת יגון. היא הקשיבה ושמעה את רחשי ליבה של הילדה והבינה כי הילדה מבכה על מות אימה שהסתלקה בטרם עת. יותר לא יכלה להסתכל לשם, ע"כ הסיטה את המשקפת למקום אחר. עתה היא הייתה במקום פורח ושליו, היא הביטה בו בעניין וראתה ילדים קטנים משחקים. היא התקרבה אל המקום במבטה וגילתה ש... הילדים עם תסמונת דאון.    

היא התבוננה בערים שונות, על אנשים שונים, ותמיהה אחזה בה.

"מה קורה פה???" שאלה את פסיכו בהשתאות.

"תביני" הוא אמר לה. "כולנו לא נורמלים!" הוא הביט בה, וכשראה כי מאזינה בקשב רב הוסיף להסביר: "מכירה את המשפט 'כל אחד מיוחד?!' בכל אחד יש דברים טובים, וכאלה שפחות. אבל אין אף אדם שזהה לשני. אפילו תאומים שנראים כזהים, רק נראים ככאלו. כי בסופו של דבר לכל אחד יהיה את החלקים הייחודיים לו. וע"כ אף אחד איננו נורמלי. לטוב ולרע. האחד גבוה, רעהו נמוך, השלישי מתקשה בלימודים, ואילו לרביעי אין הורים, החמישי סובל רגשית, ואילו השישי קטוע רגל. וכך ניתן להמשיך עד אינסוף...."

הוא שתק לרגע. נותן לה זמן לעכל ולחשוב על הדברים ואז הוסיף: "אגב, לא נורמלי זה גם יכול להיות לצד החיובי..."

"מההה????" היא שאלה אותו בתמיהה. "מ'זתומרת?"

בבת צחוק עלתה על פיו והוא ענה לה: "וכי אינשטיין היה נורמלי???! האינטליגנציה שלו הייתה הרבה מעבר לממוצע. ובטהובן...?! ומוצרט...?! ויש עוד רבים."

ההבנה חלחלה לתוכה והרפתה את אבריה הנוקשים.

האמת הדהדה, והלמה בה כתופים.

והיא ישבה מהורהרת...

"אז זה מה שאני?!" שאלה, אמרה לעצמה.

"הלא נורמלית- הנורמלית!"

סוף.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.

עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.

וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.

אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב

אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.

שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.

שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.

שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים

וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.

אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.

זֶה הַמִּסְפָּרִים.

הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.

לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם

כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.