ומקווה שאכן תקוותך תתגשם , בעז"ה.

פורום נשואים טריים

אבל לשאלתך- 

אצלנו בבית קוראים אבא/אמא 
וכשמגיעים הנכדים אז סבא/סבתא

בעיני זה יפה וראוי

לא אוהבים שקוראים בשם הפרטי בכלל

יש אפשרות להעביר פורום ?

ומסכים בהחלט שלא שייך לקרוא בשם הפרטי. בשום אופן.נקודה.

תודה

השאלה מה ההלכה אומרת ...

ברוב המקרים, ההורים "מסכימים" שיקראו להם בשמם הפרטי, פשוט כי רוצים "שלום בית" ...

האם ההלכה תתיר לקרוא לו בשמו הפרטי?

כלומר - החומרה אכן פחותה. אבל את עצם הצורך בכבוד מעין כבוד אב לומדת הגמרא בלימוד דאורייתא (ממשה ויתרו).

ולא חשבתי שמה שתאמרי יהיה פסק הלכה, כתבתי את השאלה כדי לעורר אותך לנק' הזו. שלא בהכרח שההלכה מתחשבת בשיקול הזה. וממילא צודק @פשוט אחד בדבריו

האמת שהתשובה הזו לא משמ סיפקה אותי. בעיקר כי לא כתוב מי המשיב, ותשובות סטייל "צוות X" הן תמיד חשודות.

מה שכן, ראיתי שהרב יעקב אריאל פוסק ככה, ואם ככה זה בחלט מספיק.

מאידך, הרב עובדיה מעיר שבכל מקרה זה חינוך קלוקל מצד אבא - לאפשר לבניו לקרוא לו בשמו

ואמנם בחם וחמות ודאי זה לא ענין של חינוך. אבל לענ"ד זה עדיין קלקול ועיוות. כמו שכבר כתבתי - כנראה ההתייחסות תלויה במיקום על סקאלת השמרנות.

הרב אריאל כתב לגבי חם וחמות. לא התייחס לאבא ואמא.

רק שהרב, ממרום קדושתו וידיעותיו, עונה לפונה אליו, בהתאם לפונה.

חס וחלילה שלא יראה שאני מזלזל, להיפך.

רב חרדי יענה לחרדי כך, ולמתחזק - אחרת, ולסרוג, אולי מעט שונה.  במקרים דומים. [דוגמא - שעת תפילה לכל המאוחר].

זו גדולתו של רב. לדעת להכיר את הנפשות הפועלות והשואלות.

עד כמה שאני יודע, למי שלא קשה לו, מחוייב לקרוא להם אבא ואמא או לפחות לא בשמם הפרטי. כך גם פוסק הרב עובדיה זצ"ל.

ושוב, לא בקטע של חולק על הרב חלילה. הרב מעליי בהרבה .

וזה פסק הרב עובדיה זצ"ל:

האם מותר לקרוא לחמיו ולחמותו בשמו הפרטי? - פסקי מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

קריאת שם חם וחמות בשמם הפרטי | דין - שאל את הרב

ולסרוגים ולחרדלי"ם - שאינם פוסקים לפי מרן, אלא לפי גדולי ההוראה של הציונות הדתית - מותר, אם הם מוחלים.

הצבע על הנקנקייה?

לא הכיפה קובעת, לא צבעה ולא גודלה, אבל המניפה בדעות היא גדולה ומבורכת

למי שלא הולך לפי הרב עובדיה - מותר (אל אם רבו אוסר)

ככל הנראה זה באמת לפי סוג הכיפה. לצערי ...

רוב רובם של החילונים יקראו בשם הפרטי.

רוב רובם של החרדים יקראו בשמות, שאינם השם הפרטי.

וכל השאר - מגוונים.

כמו בשיר של ישי ריבו :

גם לקבל את השחור לבן
עם כל צבעי הקשת
משנה אבות פרק ג'
חביב אדם שנברא בצלם

זה לא שאלה של ספרדים ואשכנזים, שתהיה רלוונטיות לעדה של הפוסק.

הגר"ע פשוט מצביע על נקודה מאוד פשוטה וטבעית, שנדמה שלכל אדם לפני שלושים שנה היא היתה ה"מושכל ראשון". 

והיא - שגם אם מצד ההלכה היבשה של "כיבוד אב ואם" אין בעיה כשמחלו. זה התנהגות לא ראויה, מקולקלת ומשובשת. מבחינה ערכית, מבחינת הצורה והקונטקסט. 

דבריו רלוונטיים גם לאשכנזי וגם ל"סרוג", בדיוק כמו לתלמידיו 

והשאלה הגדולה היא, האם אנו בדור חדש ? בו זה קצת יותר "קשה" או לא "נפוץ/מקובל" לקרוא להם הורים ?

לא יודע.

איבוד של עולם ערכים. ושל צורת יחסים נכונה. וזה עצוב.

או שמא זה כורח הנסיבות והעולם "החדש" ?

לגבי חם וחמות - כתבתי שהרב אריאל כותב שאם הם רוצים מותר.

לגבי הורים לא ממש ברור לי.

אבל בכל מקרה, הנושא רחב הרבה יותר מהגדרת ההלכה היבשה. זה עולם ערכי. וכל כך אופייני להלך הרוח העכשווי לא לקבל את זה באמת. עצם זה שהפך להיות נורמלי לקרוא לחם וחמות בשמותיהם הפרטיים זה מזעזע. כואב שאנשים מתפדחים לקרוא להם "אבא ואמא" אבל לא מתפדחים לקרוא להם בשם הפרטי כאילו היו חברים שלהם מהביצפר.

רק לחשוב איך היו מסתכלים על זה לפני ארבעים שנה.. ולהבין כמה הפכנו להיות מושפעים מהתרבות הקלוקלת של המערב.

אגב, אני מדבר רק על החמים והחמות.

כנראה הושפענו, וסליחה מראש מכולם, מתרבות אחרת, לא שלנו. מערבית יותר. בה כולם חברים וכולם "הורים" , [כמו בקיבוצים ולהבדיל בבתי ילדים בחו"ל] שבהם אבא זה רק מישהו נוסף בחיים, שלא ממש מכיר אותך, קל וחומר ההורים של בן הזוג.

הרי כמה דיברו על הפורקן הערכי שבקיבוצים, שהילדים גדלים בבית ילדים וקוראים להוריהם בשמותם.

(אני זוכר אחר מחנך שלי ביסודי שסיפר שהיה בבית חולים, ולידו שכב קיבוצניק זקן, ובנו הגיע לביקור וקרא "מה קורה דודו?"....איזה תחושת גועל זה עורר..)

ופתאום אנחנו צועדים באותה דרך.

כאשר אני שומע את גיסיי וגיסותיי פונים בשם הפרטי. פשוט לא עושה לי טוב...

לדעתי, זה פשוט "לא הגיע משם", זה יותר "הונחל והוטמע משם" בכוונה ... לצערי.

לקחתם את הדיון הזה למקום שמפריע לי.

עוד שניה תאשימו את הקרן החדשה שמממנת קמפיינים לקרוא לחמות בשם הפרטי שלה.

כנראה יש תרבויות שונות, שהתפתחו בדרכים שונות.

לא חושב שלפני ארבעים שנה היו מתחלחלים מהרעיון, ולא שזה בא מהשפעה מערבית קלוקלת.

בין אם חושבים שזה נכון ובין אם לא, זה יכול להיות התפתחות טבעית ולא מזעזעת בכלל.

ומי שמרגיש עם זה לא נעים, אני לגמרי מבין אותו, אבל לא לקחת את זה למקום של רוע ורשע ומלחמת תרבות.

אבל תסכים איתי, שיש בגרעין הפחות רחוק מהיהדות, והקרוב יותר לקיבוץ החילוני, רעיון שכולנו "שווים", ואבא/אמא הם ההורים למטרת ילודה. המטפלים והמגדלים הם הקיבוץ.

וכן, תבדוק טוב, הייתה להם מטרה בכל הרעיון של "בית הילדים", גם בניכור מהמורשת. גם מהמורשת הטובה הזו.

וכך גם בעולם המערבי.

ואני מסכים בהחלט שזה דור שונה, שכולם חברים והכל כמעט מותר וראוי . בלי קשר לעולם שגרם לכך, אלא יותר לירידת הדורות בתחומים שונים.

ולכן כאמור, גם לי קשה לקרוא אבא אמא לחמי וחמתי.

העובדה שיש גנבים באיטליה, לא אומרת שהגנבים כאן בארץ למדו מהם.

וזה חשוב, כי השאלה היא אם מתעסקים בהטחת האשמות ובנסיבות ההיסטוריות, או מנסים להתעסק בשאלה מה ראוי באופן עצמאי.

אין שום דבר פסול בהשפעה מערבית. הבעיה היא השפעה שלילית מערבית. ולכן מישהו שמושפע מהמערב, ואתה תבוא ותספר לו שזאת השפעה מערבית, לא יבין מה את רוצה ממנו ובצדק.

ואם הוא עושה משהו פסול, זה לא משנה אם זה השפעה מערבית, מזרחית, צפונית או דרומית.

חשוב להתרגל לפסול את הפסול ולייקר את היקר, בגלל מה שהוא ולא בגלל המקור שלדעתנו הוא הגיע ממנו.

אבל אני חושב שרוב האנשים יסכימו איתי, שישנה השפעה של התרבות החדשה, של העולם החדש, של הגישה הפחות מסורתית. יש השפעה חיובית ויש שלילית.

לדעתי, זו אחת ההשפעות הפחות טובות.

אתה מסכים שבדור הקודם לא קראו בשמות ? רק אמא אבא וכד' [גם דוד ודודה].

אתה מסכים שזה נשמע פחות טוב שקוראים בשמות הפרטיים ?

היית קורא לרופא בשמו הפרטי בלי התואר ? או לרב בשמו הפרטי ?

תעשה סקר קטנטן, כמו פה, רק בחוג הפחות מסורתי. מבטיח לך ששם למעלה משמונים אחוז קוראים בשם פרטי, ולמעלה מחמישים אחוז מהדתיים קוראים "לא בשם הפרטי".

האם זו השפעת ה"פחות מסורת"?  לדעתי כן.

ואידך זיל וגמור.

ואם אתה מגלה שהן לא נכונות, תשנה את העמדה. התנצלויות סתם מבלבל.

כמו שכתבתי, עצם ההתעסקות בשאלת המקור פוגעת במטרות שלך.

אינני יודע מה המקור וזה גם לא מעניין אותי.

ועוד משהו שאני לא אוהב - ההנחה שלך שאני מסכים איתך עד לרמת המספרים ורק מתבייש להודות בזה

"אתה מסכים ש.."

"מבטיח לך ששמונים אחוז ככה וחמישים אחוז ככה"

"ואידך זיל גמור" - כלומר, "אתה יודע שאני צודק, ותגיע למסקנות האלה לבד"

אז בבקשה די. תתייחס לטענות, תנמק את עצמך, תביע את דעתך.

קודם כל סליחה אם לא הובנתי, וגם על הבקשה ל "הסכמתך" למספרים.

אנסה שוב,

ארבעים שנה אחורה, לא מכיר כמעט אנשים שקראו להוריהם הביולוגיים בשמם, והרוב קראו גם להורי הצד השני "הורים". ולא בשמות.

במהלך השנים, קראו מספר תמורות ושינוייים, במודע או לא במודע , בכוונה או שלא בכוונה, שהביאו לשינוי ב "כינוי":

1. כן, עצם יצירת בית ילדים בקיבוצים בעיקר, והגדרת ההורים כאנשים שילדו אותנו בלבד, יצרה ריחוק, וסיבה לקרוא  להורים הביולוגיים בשמם. מוזמן לבדוק שם.

2. הגירושין, ולהבדיל אלפי הבדלות, המלחמות, גרמו ל"הורים חדשים", ולהורים חורגים קשה לקרוא אבא אמא. ומשם הדרך לקרוא להורים "שלישיים" [של בני הזוג] - בשמם, הפרטי, קצרה בהחלט.

3. את נושא ה "הורה 1, הורה 2" איני צריך להרחיב, עם כל המשתמע מכך, גם הוסיף לקריאה בשם פרטי, ולא אבא אמא. מוזמן לבדוק מאיזה מגזר רובם באים. ומי דוחף לכך...

4. גם בסקרים שנערכו כאן, היה כמעט 50 אחוז שלא קוראים בשם פרטי לשוויגרים. וכאן היצוג של הסרוגים הוא רוב [לא כולם], גם אני סרוג. אז כן, בקבוצה שאני שייך אליה, יש יותר שלא קוראים בשם פרטי [גם מבחינה הלכתית].

5. ההלכה , מה לעשות, יותר נפוצה במגזר הדתי. והמגזר האחר, מנסה לשנות כיוון, גם בנושא הזה.   ולכן, גם רבנים אומרים, שרק אם מחלו, מותר לקרוא בשמם. זו לא ברירת המחדל.

בברכה ובכבוד,

אני לא זוכר שום דבר ארבעים שנה אחורה

אני יודע שיש תרבויות ישראליות מסוימות שקראו להורים בשמם הפרטי, לא יודע אם זאת השפעה של הקיבוצים - אבל סביר שהדברים התפתחו עם קשר ביניהם.

שאר הסיבות - אינני יודע לומר. היו עוד תקופות היסטוריות שבהן היה אחוז גירושין ומשפחות שהתפרקו בסדר גודל דומה (גם מלחמות אבל לא רק), לא ידוע לי שזה גרם לאנשים לקרוא להוריהם בשמם - להיפך, זה גרם לסיבוך של התמונה המשפחתית (ומכאן הכינוי "דוד" לכל אדם מבוגר)

אתה מדבר על "מנסה לשנות כיוון". אולי פשוט "משנה כיוון" - או עוד יותר פשוט, "נמצא בכיוון אחר"?

למה שאדם לא דתי יתחשב בהלכה?

כמו שציינו גם אחרים כאן, יש הרבה אנשים שמרגישים שלא בנוח לקרוא לאנשים שאינם הוריהם "אבא"/"אמא", ויש אנשים שלא מרגישים בנוח שכך יקראו להם. או יותר גרוע, לפעמים ההורים לא מרגישים בנוח שתקרא למישהו אחר בשם הזה (ומה תעשה בנוכחות ההורים משני הצדדים? "אבא איציק" ו"אבא מנשה"?). זה לא קשור לנסיון מכוון לשנות כיוון. זאת תחושה לגיטימית.

להשלמה, הנה דעה של רב כט – אשת אביו, אחים גדולים, חמיו וחמותו – פניני הלכה

סיכום דבריו הנוגעים לענייננו: כבוד אביו החורג (בעל אמו) נלמד מדרשה, ובכל זאת, ציינו כאן ש"אפשר להבין שלא רוצים לקרוא לו אבא". לעומת כבוד חמיו, שאין לימוד כזה, ובוודאי אין השוואה בין כבוד חמיו לכבוד אביו. לדעתו מעיקר הדין מותר לקרוא להם בשמם, ובלבד שזה יהיה מכובד מספיק.

אני יודע שהוא לא ציין מקורות להכל, אבל נראה לי שהוא מספיק בר סמכא כדי שהמשך הדיון יהיה במסגרת בית המדרש ולא כשאלה של מחויבות להלכה.

הדגשתי בתשובתי הקודמת, שהעניין העיקרי הוא לא לא לקרוא בשמם.  ואני לא מכיר שם "סביר" אחר אליו התכוון כותב ההלכה. אלא אבא אמא [בשפה כזו או אחרת].

סיטואציות לא נעימות, בכל הקשור למפגש, תמיד יהיו, ואינם סיבה לא לקרוא אבא. ומה עושים כאשר לנכד יש שם דומה לסבו, יש פתרונות הלכתיים , גם מפורט מה לעשות...

בעניין הלא נח - מסכים בהחלט ! גם לי לא נח, ולכן איני קורא אבאאמא. אך גם לא בשם האמיתי.

ושוב, הכל תלוי בהורים 

היום במקרה פגשתי מישהו, חרדי [!], שלא הסכים שהחתן יקרא לו אבא, אלא בשמו.

ושוב תודה על התשובה המושקעת.

הורה 1

הורה 2

אבל רק נציין שתרבות הקיבצים מגיעה מהמזרח (ברית המועצות) ולא מהמערב

ואכן שם באמת , ברוסיה, ניסו לטשטש ערכים. במספר תחומים.

ב"ה, כאן בארץ חוזרים למקורות [תרתי משמע.

תודה רבה

משתי סיבות, אחת על דרך החיוב ואחת על דרך השלילה

על דרך החיוב (בחם וחמות) - להורי אשתך אמור להיות לך כבוד דומה לשל ההורים, כבר הבאתי שמבחינת ההלכה יש לזה דרשה מדאורייתא, היחס בין אדם לבין חמיו וחמותו הוא יחס שדורש התייחסות כזו. מול הורה חורג אין משהו שדורש את זה.

ועל דרך השלילה (בהורה חורג) ההורה החורג מגיע בעצם "על המשבצת" של הנפטר, וזה מאוד קשה רגשית, כידוע. מיותר לומר שאין לנימוק הזה שום קשר לחם וחמות.

הגם שאני חושב שגם לאב ואם חורגים חשוב לתת את הכבוד [לפי מה שהם מבקשים/מסכימים, כמובן]

כתבתי שני הבדלים - האם את סבורה שיש טעות בהם? כתבתי הבדלים לא נכונים?

ולכן אין להם השפעה על דעתה (או על דעתי - אני מסכים איתה)

נשמע מוזר לומר שההבדל בין אדם שהגיע "במקום" הורה מת, לאדם שהוא האבא של הבן זוג, הוא הבדל מינורי.

אבל גם אם כן, אני לא אומר שצריך לקרוא דווקא אבא. הבעיה היא לקרוא בשם פרטי.

אבל אנחנו לא נקרא בשמם הפרטי. גם כי כתוב בהלכה. וגם כי אנחנו חושבים שזה לא מכובד.

אבל כאמור, תלוי במנהגים.

מן הסתם זה תלוי במיקום על סקאלת השמרנות, והיום כבר הרבה דברים שפעם לא היו מעלים על הדעת הפכו להיות מקובלים "חופשי על הבר"

אבל זה נשמע לי מזעזע. אני לא מצליח בשום פנים ואופן לדמיין את אבא שלי קורא לסבא שלי מצד אמא בשם הפרטי. ברר

זה עניין של נורמות ותרבות ו/או העדפה אישית, אין כאן תשובה נכונה.

זה כמו שבעיניי האשכנזים לנקוב בשם ה' היה מזעזע וכינו אותו 'אלוקים', ולעומת זאת בעיניי התימנים זו היתה מעלה והכינוי 'אלוקים' נתפס ככינוי גנאי. אותו דבר היה לגבי המנהג לפנות לרב בגוף שלישי.

זה עניין של כבוד , והלכה.

האם למורים קוראים בשמם בלבד ? למנלים ? לרבנים ?

הורי הכלה/חתן הם "הורים", ובדיוק כמו שהיינו רוצים שיקראו לנו הבנים שלהם, אנו צריכים להרגיש לפחות, שהם כמו ההורים שלנו. לטוב, כמובן.

אני מבין שזה קצת מרתיע או קשה, או לא תמיד מקובל ורצוני. אך , לדעתי, זו גישה לחיים בכלל, ואליהם בפרט.

ישנן לא מעט כינויים מכובדים למעט אבא/אמא, אפשר בשפות זרות "מאמא/פאפא", או לא לפנות בשם.

אגב, כמו שכבר ציינו לא מעט, מחכים שנה שנתיים וקוראים להם סבא או סבתא

כמובן שזו רק דעתי, ושמח לשמוע דעות אחרות.

אני אקרא לו איך שיהיה לו נוח שאקרא לו - וזה הכבוד האמיתי. 

יש כאלו שיגרום להם לאי נעימות אם תקרא להם בשם רשמי או מאולץ כמו 'אדוני' 'אבא' או 'סבא'.

הוא לא סבא שלי וגם לא אדון שלי, ואם יהיה לו נוח עם קריאה בשם פרטי שמבטאת קשר טבעי ופשוט אז זה גם מה שיכבד אותו. ואם יהיה לו נוח עם 'אבא' או כל דבר אחר זה גם בסדר מבחינתי.

השאלה האמיתי היא : איך שואלים אותו. או מה שואלים.

הרוב הגדול [מניסיון שלי עם גיסתי] - יגידו שתקראו להם איך שבא לכם. אבל בפנים זה קצת כואב. לפעמים.

השאלה צריכה להיות מהכיוון הנכון, לדעתי כמובן. האם אוכל לקרוא לכם אבא אמא/ מאמא ? או שאתם מעדיפים אחרת ?

הרוב הגדול יסכימו לאבא אמא.

פשוט התחילו לקראו בשם, ואז בדיעבד שאלו....

אני מדבר גם על חרד"ל וגם על חרדים, ובכלל, זה כבודם. אם שואלים אותם נכונה.

הכל עניין של שאלה נכונה, ותשובה נכונה ....

בדיוק כך אני חושב לעצמי. אם חתניי וכלותיי כשיגיעו, ישאלו אם הם יכולים לקרא לי בשמי, אענה להם שיעשו איך שנח להם, ואם ישאלו האם לקרוא לי אבא, אחייך ואשמח .

אבל האפשרות שניה, פחות [הרבה פחות] סבירה בעיניי...

אולי יום אחד אשאל אותם אם נפגעו ממני , שפניתי אליהם רק במבט

אגב, אמא שלי מעדיפה פניה במבט, או בכלל לא, מאשר בשמה הפרטי.

כמו שכתבתי בתחילה, כולם אצלנו קוראים בשם הפרטי. אי"ה אנחנו לעולם לא נקרא בשם הפרטי.

לי זה עושה צמרמורת. או כואב או משהו דומה.

לקרוא אבא אמא - זה קשה, גם טאטא מאמא קשה, במיוחד כשהאחרים פונים בשם הפרטי.

ולכן שאלתי מה עושים

אנחנו  עדיין פונים ב"עיניים/מבט" ...

אם הם מסכימים

מודה שלא התעמקתי בכ-ל מה שהיה כתוב אז באמת גם לא הבנתי אם זה הלכה/לא...

בהלכה, כמובן. לא בתורה

וחכמים דיברו על הנושא הזה בהרחבה, שזו חובה. אך יש מקילים, אם הייתה מחילה.

זה ברור, השאלה אם המחילה הגיעו מתוך רצון לקבלת החתן/כלה... - לקראת נישואין וזוגיות

וכמובן, שאין איסור לקרוא בשמות כינוי אחרים שמקובלים עליהם, מפאפא מאמא, אמא אבא, דוד, שוויר, וכו'.

אבל המשתמע הרגיל הוא אבא אמא, כמדומני.

https://www.yeshiva.org.il/ask/37273

וכן...

לכבד את השווער משפחה וזוגיות הרה"ג דב ליאור כ"ה אדר תשס"ד

שאלה:
האם חייב אדם רק בכבוד חמיו או גם במוראו? האם אם כך יכול לקרוא לו בשמו הפרטי, לסתור דבריו, לשבת במקומו וכו-? האם יוכל לעשות כך גם בפני ילדיו של חמיו או בתו של חמיו (אשתו שלו)? האם אשה חייבת בכבוד ומורא חמיה וחמותה?

תשובה:
חז"ל אומרים שאדם חייב בכבוד חמיו וחמותו, כפי שחייב בכבוד אביו ואימו, ולכן אין לקרא להם בשמם הפרטי וכן כל שאר האיסורים הבאים ממצוות "איש אימו ואביו תיראו".

אז איך לקרוא להם ? יש לך פתרון אחר [בעיניים , כמוני ..] ?

יש שלל כינויים, הגם שהכוונה לאבא אמא, או בשפת האם/אב.

וגם לי זה קשה, אז לא קורא בכלל, פשוט פונה אליהם

רק, מה מתוך כל מה שכתבתי החשבת לסיבה?

הכי קשה לקבל.

מילא מי שאומר קשה לי, הרגשה, וכו' - מה אפשר לעשות. זה הרגש שלו.

אבל להעמיד את זה כסיבה מהותית - נו באמת, גיליתם את אמריקה? כל היהודים כל הדורות לא ידעו שיש משהו מהותי באבא ואמא? 

תשאל את הדור הקודם.

למה זה השתנה ? עניתי כבר מספר פעמים בשרשור הזה, את דעתי.

הגם שאני חושב שלא צריך היה להשתנות.

ולכן מסקנתי, ככתוב בהלכה, לפחות לא לקרוא בשם הפרטי.

כל מה שכתוב בשו"ע זה שצריך לכבד אותו.

מי אמר לך שהמנהג לקרוא "אבא" הוא מדורי דורות? אולי הוא מנהג חדש?

(אל תביא הוכחה מדוד שקרא לשאול "אבי". הרי יש דעה במדרש שהוא קרא "אבי" לאבנר, שלא היה לא אביו ולא חמיו)

התלבשתם פה על איזה דעה הלכתית שנהוגה בציבורים מסוימים, פרשנות הלכתית מאד ספציפית להלכה כללית בשו"ע, והחלטתם שההלכה בדיוק כך, ונותנים ציונים לאנשים לפי השאלה עד כמה הם מתאימים לדעתכם ההלכתית

רק ציינתי שרוב רובם של הפוסקים, גם בימינו, וקל וחומר בעבר, לא הסכימו לקרוא בשם הפרטי.

למעט מקרים בהם הם מוחלים בלב שלם [או מבקשים בפירוש שיקראו להם כך].

למה ללכת לתקופת דוד המלך ע"ה ? תשאל את ההורים והסבים, כמה מהם מכירים סיטואציה בה קראו להורי החתן/כלה בשמם הפרטי ....

איך לקרוא בפועל - לא יודע.

וממי היא למדה לעשות את זה.

לא התלבשו פה על "דעה הלכתית ספציפית שנהוגה בציבורים מסויימים" ולא "נתנו ציונים לפי דעתנו ההלכתית" כמו שאתה מנסה להגחיך את זה תוך שינוי מן האמת. במפורש כתבנו, גם אני וגם אחרים, שאין חיוב הלכתי לקרוא אבא ואמא, אבל יש הלכה שלא לקרוא בשם הפרטי. וזה משום מה הלכה מפורסמת וכללית. כמו כל הלכה אחרת בתורה.

מה שכעת כתבתי לגבי אבא ואמא זה לעניין ההפיכה של זה לאידאולוגיה, מילא כשדיברו על קושי - שוין. אבל לעוות כל כך עד כדי שקובעים כבר שלומר אבא ואמא זה הלא בסדר?! הההלו, סטופ.

אז כן, בשולחן ערוך או כל גורם מחייב אחר אין שום אזכור.

כתוב שחייבים לכבד, לא כתוב שאסור לקרוא בשם.

כיון שזאת לא הלכה, היא לא יכולה להיות הלכה מפורסמת ולא הלכה כללית.

יש פוסקים שפירשו שראוי להימנע מלקרוא בשם, כמו שנמנעים לגבי האבא - על אף שאצל האבא זה נובע ממורא אב ולא מכבוד, ואין חובה של מורא חמיו וחמותו (זה קורה לבד לפעמים). לפי דעתם, זה פרט בהלכה של כבוד.

בזה אמור להיגמר הדיון שמקורו בסמכות.

מה נוהגים בפועל, תלוי במה שנוהגים בפועל. אם שני דורות נוהגים משהו, זה מספיק כדי להחשב שהמנהג השתנה.

לגבי ציונים - כן, אתם מגיבים לכל אחד כאן אם הוא בסדר או לא בסדר. במיוחד פותח השרשור@פשוט אחד. אם אתה כבר יודע את ההלכה, בשביל מה פתחת שרשור? כדי להראות שרק אתה יודע?

וכן, שוב ושוב חוזרת כאן הטענה כאילו "יש שלל כינויים, הגם שהכוונה לאבא אמא, או בשפת האם/אב" (כאן נכון... - לקראת נישואין וזוגיות) - כלומר, משתמשים בכינויים לאבא ואמא בשביל הורי בני הזוג.

אני לא טענתי בשום מקום שמי שכן קורא כך צריך להפסיק. טענתי שמי שמציק לאנשים שחושבים אחרת ממנו צריך להפסיק.

אתה מכיר פוסקים שכתבו במפורש שאין בעיה לקרוא בשם פרטי? (באופן עקרוני. חוץ ממה שהביאו לגבי מחלו על כבודם וכו')

אם לא - אז זו ההלכה. נקודה סוף פסוק. התורה איננה הפקר.

ובזה אמור להיגמר הדיון שמקורו בסמכות.

לגבי ציונים - אם כיף לך להיות טהרן - לבריאות. אבל זכותו של אדם לפתוח שרשור ולנהל דיון, וכן, דיון פירושו גם הבעת ביקורת על עמדה. מי שמאוד רכרוכי ולא מסוגל לקבל זאת - ידיר עצמו מלכתחילה מדיונים טעונים. ואל נא ישתמש בדמגוגיה. ובטח שלא יטיל חיציו על מי ש"בחוצפתו" העיז לפתוח שרשור.

שוב, במפורש נכתב שגם כינוים אחרים הם בסדר, וגם אי פניה בלשון נוכח כלל, העיקר שלא לקרוא בשם הפרטי. אל תסלף עובדות כדי להשחיר מישהו שחושב אחרת ממך, ואל תעוות את דבריו. תודה מראש.

אף אחד לא מציק לך, לא חייבו אותך להשתתף בשרשור. זכותם שלא נשים להביע את עמדתם - אם זה מפריע לך אתה מוזמן בזה הרגע לבטל מעקב ולעזוב את השרשור. יש גבול לסתימת פיות.

מכל מקום, כל התגובה הזו שלך היא סתם אובססיה שגרמה לחריגה מהנושא של תגובתי לעיל. אני טענתיש לא יתכן לומר על דבר שכלל ישראל נהגו בו שהוא בעייתי, ולהמציא סברות בטן של "אבא ואמא יש רק אותם" כסברה מהותית המצביעה על פסול בקריאה להם כאבא ואמא. 

תודה רבה !!!

אבל כשבאים אליי בטענות של "ככה כולם קוראים בשם הפרטי, מדורי דורות" , ו "אין שום בעיה" וכו וכו', הבעתי את דעת ההלכה. גם אם לא תמיד היא נוחה לנו.

אין שום רב, בשום מגזר, שיתיר מלכתחילה לחתן לקרוא לחמתו בשם הפרטי שלה, מבלי שבדק מולה, או שיודע שהסכימה לכך.

אגב שולחן ערוך - ראה ערך דיון חשמל בשבת ויום טוב. זה לא מופיע שם. אבל נלמד משם.

אגב, אם הייתי שואל איזה שוקולד הכי טעים והיו מספרים לי על לא כשר, גם הייתי מביא את דעת ההלכה .

וכבר הבאנו את הרבנים שהתירו , אבל רק אחרי מחילה, לא מלכתחילה.

@נשמה כללית ענתה לך יפה מאוד, ותודה לה על כך.

אני לא מנסה חלילה לכפות דעה, אבל להביע דעה עם מקורות, מראה לי קצת בוגר יותר  מאשר להגן על הדעה שלך, כי ככה החלטת [ולא מדבר אליך אישית, חלילה].
 

והכי חשוב, כל אחד יעשה כמנהג אבותיו, תרתי משמע

מדיון  כללי, איך אתם קוראים לחמות , הפכו את היוצרות שמי שקורא "חלילה", בשם "אבאאמא" הוא מוזר ועוף שלא שייך לכאן. ואולי גם "פוגע" במושג הורים.

כל מה שהבאתי לפרקים , זו את הדעה ההלכתית, כאשר "נלחמו" להגיד שאינה נכונה או מובנת.

כל אחד יעשה כמנהגו !

תודה שוב

זה לא אומר על הכלל.

אגב, בדקת מול הסבים וההורים שלהם ? לא בטוח שקראו בשם הפרטי. בטח לא באירופה או בארצות אפריקה.

ומשפחות רבות נהגו, כמו אצלי, לשמוע מוזיקה ביום טוב. לא מכיר מישהו שממשיך בדרך הזו.

כל החיים אנחנו לומדים.

ועם זאת - אם זה קבוע אצלכם במשפחה - אז המחילה קיימת מלכתחילה, ומותר לכם

תודה

יש הבדל בין הלכה לדורות, ולבין הלכה שלא לדורות.

פעם נהגו להקל בלא מעט דברים - בגלל סיבות אלו ואחרות [חוסר ידע , כמו בבית הוריי שיחיו, תרבות המדינה בה חיו, אנוסים , וגם החמרה בכדי להבדל משאר הגויים]. - ועם זאת יש דברים הכתובים בהלכה, וגם מוסכמים על רוב הפוסקים, ועל אלו אין חולק [אע"פ שאינם  בשולחן ערוך : חשמל בשבת, ,  לנהוג ברכב, לצפות בסרטים בשבת  ועוד ...].

ויש דברים שבמחלוקת הפוסקים. ספרדים מול אשכנזים, תימנים מול האחרים. וכל אחד יעשה כדעת רבותיו ואבותיו.

ולכן חילקתי בין מה שאין חולקים עליהם [למשל - קריאה בשם הפרטי להורים מלכתחילה], לבין אלו שחולקים ומציגים הקלות [במקרה שהם מוחלים].

מקווה שהובנתי נכונה.

אגב, אם למישהו יש דעת רב מוסמך וגדול בתורה, האומרת שמותר לקרוא להורים של הצד השני בשמם הפרטי, מלכתחילה.  אשמח לשמוע

אבל יש הלכה לכבדם כמו ההורים. ויש הלכה לא לקרוא בשמם הפרטי.

כל השאר פרשנויות,  והקלות מתואמות .

תודה

הגם שיש מקילים, כשיש מחילה מההורים של הצד השני.

ונכון, קשה לקרוא להם אבאמא, אבל לפחות לנסות לא לקרוא בשמם , פחות קשה

ברירת המחדל היא השם הפרטי, אבל אם הוא ירצה מחינתי שיהיה 'אדוני מלך כוזר והגלילות'.

א. לא אמא ביולוגית שלו, אלא של החלק השני שלו.

ב. דווקא אצל חרדים מקפידים יותר, כמדומני. [לפעמים פשוט קוראים לה "שוויגר"].

ג. זה לא הורים אמיתיים, מכון. אז בכינוי יכול להיות טוב. לא ?

א. נכון. היא לא אימו. אבל מחוייב בכבודה. כמו שלא יקרא למנהל בית הספר בשמו...

ב. הלוואי עליי.

ג. כינוי כגון מאמא [לפי העדה כמובן].

וההורים שלי ב"ה חיים ובריאים !

ואע"פ כן, לא אקרא לשוויגר בשמם

פשוט פונה בעיניים , לעת עתה.

וכל אחד יעשה כדרכו.

ועדיין אני ואישתי באותו קו, שאין קוראים בשמם.

ועם זאת, עדיין מתקשים [אחרי שנים] לקחת דברים לבד דברים מסויימים מהבית של השוויגרים.

אולי זו הסיבה גם שאיננו מצליחים לקרוא להם אבא אמא

לוב, פרסי, מרוקאי ...

הספרדים מקפידים יותר שלא יקראו בשמם, כמדומני.  בעיקר הדתיים שביניהם.

זו אופציה טובה. או כל כינוי שהם אוהבים.

ואני (לא שאני מצפן מוסרי) אבל זה נשמע לי די מכובד.

מצד אחד זה לא הורים, מצד שני אנשים שצריך לכבד

יכולה לדמיין שאומרים 'שבת שלום לחמותי היקרה' אבל לא שממש קוראים לה ככה... 

לא סטנדרטי, אבל מכבד

שאין פונים להורי הצד השני בשמם.

בדיוק כמו שלא יפנה לרב שלו בלא תואר רב, או בשמו הפרטי. או גם ל רב אחר , אע"פ שאינו רבו.

אפשר כמובן בכינוי. או אבא שמואל [למשל], אבל לא בשם. לי זה מאוד מוזר. ואף יותר.

תודה

ברור שלפני החתונה קוראים בשמם האמיתי

ואם הם רוצים שכך תקראי להם אי"ה גם אחר הנישואים - אז חשוב למלאת רצונם.

אגב - יפה שדיברתם על זה לפני החתונה בפתיחות.

ושוב - מזל טוב.

כי נהגו העולם, לפי ההלכה, שלא לפנות אליהם בשמם הפרטי [ראי שרשור למעלה, עם מקורות הלכה], למעט מקרים בהם הם מחלו [מחלו באמת...].

זהו חלק מכיבוד הורים שלא לקרוא בשמם הפרטי, אלא אבאאמא או כל כינוי אחר שנוח להם ולבני הזוג.

וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.

שיהיה לכם במזל  טוב !.

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.