מביך אותי שאת מתייגת אותי ככה ליד תיתי, היא באמת אלופה, לי יש עוד הרבה מה ללמוד…🤭
אבל אני אנסה לכתוב בכל זאת ממה שעולה לי, בכיוון קצת אחר מהשאלה המקורית.
לגבי איך היה נכון לפעול - כל הדברים שכבר כתבו פה ממש נכונים בעיני, ולא נותר לי אלא להצטרף לדברים.
אבל אני רוצה להוסיף עוד משהו שבעיני חשוב לזכור (לא בטוחה עד כמה זה רלוונטי למה שקרה אצלך הפעם -
@המקורית, אבל גם אם לך זה לא מתאים הפעם, אולי זה יוסיף למישהי אחרת פה).
הרבה פעמים גם כשאנחנו יודעים בשכל מה נכון לעשות - זה ממש לא קל ליישם.
כי אנחנו בני אדם, ויש לנו לב ורגשות, ותמיד יש פער בין השכל לבין הלב (בעצם זו ערלת הלב שהקב"ה עתיד להסיר אותה באחרית הימים, אבל בינתיים זו המציאות שלנו…).
וצריך לזכור את זה - קודם כל בשביל חמלה עצמית. קודם כל שלא נהיה שיפוטיות כלפי עצמנו, ונכעס על עצמנו בכל פעם שאנחנו לא מצליחות לפעול כמו שאנחנו מאמינות ומבינות שנכון לילדים שלנו.
כי זה בסדר, אנחנו אנושיות, ואנחנו לא אמורות להיות מושלמות. אנחנו כן שואפות לשם, וזה טוב שזה כואב לנו כשאנחנו טועות, כי זה אומר שאנחנו מרגישות שזה לא נכון ורוצות לשנות. אבל המטרה של הכאב הזה היא רק בשביל להתקדם הלאה, לא בשביל לכעוס על עצמינו או להתבאס יותר מידי על מה שהיה.
ומתוך זה אפשר לצמוח. ולפעול כדי לעזור לעצמנו להצליח יותר בפעם הבאה, או בפעם שאחריה, או מתישהו שכן נצליח, גם אם זה לא יהיה מיד…
ואני קצת מתביישת לכתוב מה עוזר לי, כי כבר הרבה זמן לא עשיתי את זה בעצמי, אבל אולי בזכות הכתיבה שלי פה זה יעורר גם אותי לחזור לזה.
אלו דברים שכבר כתבתי פה, אבל אף פעם לא מיותר לחזור, ומקווה שזה יוסיף למישהי…
אני חושבת שאחד הדברים המשמעותיים לעבודה עצמית ולשינוי, זה להקדיש זמן להתבוננות על הדברים. כי תוך כדי מעשה אנחנו פועלים הרבה פעמים מתוך האוטומט שלנו. אבל אם אחר כך עוצרים כדי להסתכל על מה שהיה, להבין מה עשינו טוב, איפה טעינו, מה אפשר לעשות כדי לתקן, מה יעזור לי לזכור את זה בפעם הבאה - כל החשיבה הזו עוזרת לברר את המחשבות ולקרב אותן לידי מעשה (כמו שמבואר במידת הזהירות במסילת ישרים - לא להמשיך את שטף החיים 'כסוס שוטף במלחמה' אלא לעצור להתבונן על המעשים שלנו).
בעצם, פתיחת השרשור פה היא ממש חלק מההתבוננות הזאת. עצם החשיבה על מה שהיה, והבירור מה היה נכון לעשות זה שלב משמעותי וחשוב. כי אם אין לנו תסריט חלופי של תגובה אחרת, אז אנחנו לרוב ניפול לתגובה האוטומטית שלנו, גם אם אנחנו יודעים שזה לא נכון ולא מועיל. אבל עצם הבירור והחשיבה מה אפשר לעשות אחרת - נותן לנו תכנית פעולה חלופית שאפשר 'לשלוף' אותה בשעת הצורך.
אבל חוץ מהחשיבה איך כן נכון להגיב (שלפעמים כבר ברורה לנו מראש, ועדיין אנחנו נופלים ומגיבים בצורה אחרת) - אני חושבת שזה יכול לעזור אם נעמיק בזה קצת יותר - נעמיק עוד קצת ב'למה זה חשוב לי'. וגם נחשוב על כלים מעשיים שיכולים לעזור בזמן אמת להצליח.
אני אוהבת לעשות את ההתבוננות בכתיבה - יש לי רשימת שאלות שעוזרות לכוון אותי, ואני מעתיקה אותן כל פעם כשאני רוצה לברר משהו יותר לעומק, ועונה עליהן לפי הסדר. ולפעמים יותר לי לעשות את זה בדיבור (עם הבעל, עם חברה, או עם הקב"ה..) זה גם יכול להיות ממש משמעותי וטוב.
ולגבי הכלים המעשיים שהזכרתי - אצלי הכלי המעשי הכי יעיל זה תפילה. כשאני בתוך סיטואציה שמאתגרת אותי, ואני מצליחה לעצור רגע להתפלל לה' שיעזור לי - הרבה פעמים זה ממש מאפס אותי ומזכיר לי מה באמת חשוב לי כרגע, ומכוון אותי להיזכר באיך אני באמת רוצה להגיב, למרות שזה קשה לי כרגע.
הרבה פעמים אני ממש מרגישה איך גם התפילה מביאה לסייעתא דשמיא ולפעמים גם הילדים מעצמם משנים כיוון (לא תמיד, לפעמים בכל זאת אני צריכה לעשות את כל העבודה. אבל לפעמים אני ממש מרגישה איך הקב"ה מצטרף ועוזר לי).
ולפעמים גם אחרי שהתפללתי אני לא מצליחה עד הסוף. אבל לרוב אני אצליח לעשות איזה שינוי קטן. אם לא בתגובה הראשונית - אז אחריה אני אצליח להירגע קצת יותר, להראות לילדים שאני עדיין אוהבת אותם ועדיין איתם אחרי מה שקרה.
וכשאין אפשרות בתוך הסיטואציה לתפילה ממש (כי הכל סוער מידי, או כי לי אין פניות נפשית) - לפעמים עוזר לי רק לבקש מה' "משוך עבדך (אמתך) אל רצונך" (אפשר גם לחשוב על משפט קצר אחר שמבטא את מה שבעצם אנחנו רוצים).
ורוצה רק להגיד שוב, שזה ממש קשה ליישם. עם כל כמה שאני כותבת על הדברים, וכבר כמה שנים שעשיתי את זה לא מעט וראיתי כמה זה עוזר, עדיין אני הרבה פעמים שוכחת או קצת זונחת את הדברים ולא מצליחה ליישם למעשה (אם זה התפילה שהזכרתי - עם כל כמה שאני יודעת שזה עוזר לי, זה ממש קשה לי כל פעם מחדש תוך כדי הסיטואציה לזכור ולעצור להתפלל. וגם עצם העצירה להתבוננות - זה לא קל לפנות לזה את הזמן - לא רק טכנית, אלא כי היצר הרע תמיד מנסה לדחוק את זה ותמיד יש דברים ש'קודמים'. אבל אני מאמינה שזו חלק מעבודה, וגם זה משהו שצריך להתבונן ולחשוב איך בכל זאת מצליחים להשקיע את הזמן לעצירות האלו, שמוסיפות כל כך הרבה בעבודה העצמית…).
)