לפני מספר שנים, כ"ה באלול, ימים ספורים לפני התקדש יום הדין, הרב ברוך יוצא מביה"ח שם בקר כמה חולים והתכונן לנסוע אל ביתו.
השעה הייתה מאוחרת. לפתע הוא שומע מישהו קורא לו, אחות יוצאת ומסמנת לו שיבוא בדחיפות. באחת המחלקות שוכב יהודי במצב קשה מאוד, כנראה ברגעיו האחרונים ואיש לא נמצא לידו, לכן כדאי שתהיה שם בעת יציאת הנשמה, מציעה האחות.
מצווה שכזו באמת לא מוצאים כל יום, הרב ניגש אל היהודי ששכב על המטה ומראהו נורא אך ידיו הדקיקות אחזו בספר התהילים רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע.
הרב שואל אותו האם יש לך אישה?
להפתעת הצוות הרפואי שהיה לידו פתח האיש את פיו והשיב לא.
וילדים יש לך?
אין לי.
יש לך קרובים?
יש לי קרוב אחד שאיתו אני מדבר עכשיו ומצביע על ספר התהילים, אל תפריע לי לשוחח אתו לך לעסקים שלך ואל תפריע לי.

*אמא הייתה אומרת שתלך לשחק*

ברגעים הבאים מצבו התדרדר, רגע לפני יציאת נשמתו,
פתאום הוא פותח את פיו בשנית וסגנון דברו השתנה מהקצה לקצה.
בעצם למה אמרתי לך שאין לי ילדים? דווקא יש לי. יש לי בן אחד ושמו דוד,
דוד היקר שלי.
החל הישיש לספר ועיניו נתמלאו בדמעות.
הוא מדבר אל בנו בלשון נוכח כאלו הבן היקיר נמצא עתה לידו.
דוד אהובי, שלחנו אותך לחידר
ואתה היית מתמיד גדול
ואפילו בהפסקת הצהרים המשכת לשקוד על תלמודך.
אמא הייתה מבקשת ממך שתלך קצת לשחק
או שתישן קמעה ותאגור כוחות ואתה היית מבקש ממני, אבא תגיד לאמא שאני רוצה ללמוד, זו היא שאיפתי היחידה בחיים.
בכיתתך למדו במסכת אלו מציאות אבל אתה רצית עוד ועוד והחילות ללמוד לבד גם מסכת סנהדין
והקשיש החל לנגן בערגה דיני ממונות בשלושה ...
היית רק בכיתה ב' וילדים מכיתה ז באו לשאול אותך שאלות.
המלמדים נבאו לך עתיד מזהיר, עדיו לגאון אמרו לי עליך תמיד, עד שהגיע היום שבו הפכת את עורך.

*מכונית של ח"ק הביאה את אמא*

היית בן עשר,
חזרת לאכול ארוחת צהרים
ובדיוק אז הגיע טלפון מהרופא המשפחתי
שבקש שנגיע אליו באופן מידי.
פניה של אמא חורו,
עוד בטרם הספיקה להגיש לך את האוכל,
הלכתי אתה למרפאה
ואתה ישבת ולמדת ונשארת רעב וצמא.
כשחזרנו מהרופא
אמא נגשה אליך חיוורת כולה, נשקה אותך
וכבר לא אמרה לך ללכת לישון או לשחק.
דוד תלמד עוד ועוד
אני חולה,
תתפלל עלי.
אני צריכה לנסוע לטפולים בחו"ל
ואתה ילד קטן
מלא באמונה תמימה.
מבטיח לה בדמעות, אמא, אל תדאגי אלמד תורה ואתפלל עליך ואת תחזרי מהר ב"ה.
וחזרת מיד אל דף הגמרא.
אמא נסעה ואני נשארתי אתך כאן בארץ.
עבר חודש הרופאים באמריקה דיווחו לי שמצבה מחמיר,
עד שיום אחד צלצל הטלפון.
לא היה לי האומץ להרים את השופרפרת
אך אתה דוד בני נגשת אל הטלפון
ושמעתי אותך זועק אל תוך השופרפרת:
אמא אני רוצה לגלות לך סוד,
רק את נתת לי
כשהיית כאן לידי את הכח להמשיך ללמוד
התנהגת אלי כמלאך כשקראת לי לבוא ולאכול
ראיתי שאכפת לך שיהיה לי כח ללמוד
אמא, בלעדיך לא אוכל ללמוד.
אמא,
אני רוצה שתבטיחי לי שתחזרי בתוך חודש...
ואמא הבטיחה
ודוד למד בחודש הבא יותר חזק.
הוא היה משוכנע שאמא שלו תחזור בתום החודש
ביום השלושים דוד חזר הביתה מהחידר
והיה בטוח שאמא הגיעה
והיא אכן הגיעה
מכונית של ח"ק הביאה אותה.

*אמא הרי הבטחת לי שתחזרי!*

הדוד מאמריקה הוציא את המיטה
ונשק לדוד הקטן
אך אוי לה לאותה שעה שבה ראיתי איך עיניך שהיו מלאות חיים
התחלפו בעינים יבשות.
באותו רגע כמו שכחת את כל הגירסא דינקותא,
את אהבת ה שפעמה בך
את האמונה שיקדה בלבך
וזעקת:
אמא הרי הבטחת לי שתחזרי, ככה לא חוזרים!
כבר בעת אמירת הקדיש היית אדיש אמרת אותו בקרירות
ומאז השתנת לחלוטין.
לא החלפת מילה עם אף אחד,
הפסקת להתרכז בשיעורים בחידר,
הגמרא כבר לא ענינה אותך,
שערותיך גדלו פרא,
ואני אביך לא יכלתי לסבול את השינוי המבהיל שחל אצלך.
גערתי בך,
צעקתי עליך,
הכיתי אותך,
אולם אזניך היו אטומות.
יום אחד הבטחת לי שתשתנה
ולא קימת.
תפסתי אותך מתרועע עם חברים שפרקו עול מצוות
וצעקתי לך,
שקרן הרי הבטחת שתחזור בתשובה!
ואתה הרמת שתי עיניך
ושאלת:
אתה אומר לי שאסור להיות שקרן,
מה,
גם אמא שיקרה?
היא הרי הבטיחה לי שתחזור והיא לא חזרה!
בלי אמאא אני לא יכול ללמוד תורה.
מצבך התדרדר עד שלא יכלתי לראות אותך יותר עם פנים שכאלו ואסרתי עלייך לבוא הביתה.

*אתה צדיק ילדי, אני הוא זה שחטאתי נגדך*

את כל הדברים הללו סיפר הקשיש שהיה על ערש דוי.
ילד רשע היה לי,
הוא נשמע כמי שמסכם את הדברים.
אבל לפתע כמו שחזר בו הזקן מכל הדברים שאמר,
החליף את נימת קולו
ולהפתעת הכל
צוח ואמר:
דוד אתה לא פושע,
הנך ילד קדוש!
אני הוא זה שחטאתי נגדך.
לא הבנתי אותך,
לא ירדתי לרוחו של ילד יתום ואומלל שאבד את אמו
וגם את החשק ללמוד
והורדתי אותך עוד יותר.
הזקן החל לפתע לנגן:
"דיני ממונות בשלושה"
בהתרפקות ובגעגועים שאין כמותם,
דוד במקום שאני אמלא את מקומה של אמך
ואשמש לך כאבא וכאמא גם יחד,
התאכזרתי אליך,
דאגתי לעצמי,
הייתי במצב נורא אחרי פטירתה של אמא
ולא ידעתי כיצד עלי להתנהג איתך.
בני היחיד,
אני רוצה לדבר אתך
כדי שתדע שאתה בן שלי
ואתה הצדיק
ואני ה...
אני הרסתי אותך במו ידי
ועכשיו אני רוצה לבקש ממך מחילה.
הקשיש ביקש שיגישו לו את הטלפון
והחל לחייג.
השעה הייתה רגע לפני חצות, לפי השעון 3 דקות ל12.
החולה מתקשר לבנו והטלפון תפוס.
באותה שעה בצד האחר של העולם בארה"ב
עומד לו דוד הבן האבוד,
היהודי שהתנהג כגוי גמור
התחתן עם גויה והביא לעולם 5 נכדים אך גויים
ומה עושה אותו בן ברגעיו האחרונים של אביו?
מדבר בטלפון עם סוחר יהלומים.
הוא עצמו איש עסקים מצליח,
עשיר כקורח
ולקראת יומהולדת של אשתו הגויה
הלך לקנות לה יהלום ענק
שנדירים כמותו בעולם היהלומים בכלל.
בשיחת הטלפון הזו העיד מאוחר יותר שהוא התוכח עם הסוחר על המחיר.
מדבר ומדבר
השיחה התארכה
והאבא בביה"ח כבר כמעט והתיאש מלהשיגו
והוא מחליט לחייג פעם נוספת,
אך מצליח להקיש רק על 3 מספרים בלבד
ונשמתו עולה ליוצרה
ללא אמירת ק"ש, ללא וידוי.

*נגון של געגועים*

הרב נוטל את השפופרת ומנסה לחייג למספר של הבן בארה"ב
והנה עכשיו הקו כבר פנוי
השופופרת הרמה
ודוד היה על הקו
הלו, א"א לדבר אתי עכשיו
סגרתי כבר את המשרד, נדבר מחר.
כך נשמע הקול של הבן.
ממשיך הרב, האם אני מדבר עם דוד?
כאן מדברים מא"י, מביה"ח,
ברצוני להודיעך שאביך נפטר.
ההלויה תערך בעוד יממה בדיוק.
מעבר לקו נשמעה נימה של זעזוע כבד.
דוד הצליח להגיע להלויה,
בסתר לבו, כך התברר, נשמרה פינה חמה לאביו.
מיד עם נחיתתו בארץ סר לביה"ח אל מיטת המת.
הרב עדין היה שם.
תגיד לי, הוא שואל את הרב,
אבא למד גמרא לפני שהוא נפטר?
ומפיו של הבן נשמע נגון של גמרא
עם כל עומק הגעגועים,
"דיני ממונות בשלושה" והקול כקולו של ילד שזה עתה החל ללמוד.
במשך כל שנותי לא שמעתי געגועים כה אדירים ללמוד גמרא, מעיד הרב.
כוחה של גירסא דינקותא שאינה נאבדת לעולם.
אביך לא ללמד גמרא לפני שהחזיר את נשמתו,
אמר הרב לבן
ודוד מנסה בשנית
הוא התפלל לפני שנפטר?
והחל לפזם בקולו רסיסי תפלה שזכר מימי ילדותו
והרב מעיד שוב,
לבד מתפלתו הכוספת של רבי שמשון פינקוס זצ"ל בנעילה, לא שמעתי קול מתגעגע לתפילה יותר מזה שהוציא בנו של הנפטר
שכבר לא זכר מיהדותו מאומה.
לא האמנתי שלגירסא דינקותא יש כוח אדיר ממדים שכזה.
הוא גם לא התפלל, אמר הרב לבן.
גם לא אמר שמע ישראל התענין הבן בפליאה?
אבא שלך לא קרא שמע ישראל, לא התפלל ולא למד לפני שנפטר, הוא דבר עליך ורק עליך.
המילים האחרונות שלו היו אודותיך.
את רגעיו האחרונים הוא בזבז בנסיון נואש להתקשר אליך לאמריקה, אמר הרב.
אבא ניסה להתקשר אלי? מתי?
שלוש דקות לפני חצות היתה התשובה.

*טאטילע אבאלה שלי*

דוד שמע והתחלחל כולו. באותה דקה הוא היה עסוק בשיחת טלפון עם סוחר היהלומים
והתוכח אתו על המחיר.
לאט לאט הוא תפס את שקרה ואז
הוציא מכיסו את היהלום שקנה לאשתו
יהלום ענק שסינוור בגוניו את כל הנוכחים והשליכו ארצה
ואז הוא רוכן על אביו המת
וצועק באידיש טאטילע, אבאלה שלי!
אילו הייתי יודע שאתה בטלפון,
אילו ידעתי שאתה על הקו,
הייתי זורק את היהלום הצידה ומדבר איתך.
אבא, אני רוצה לשמוע את קולך.
אבא,
תשיר לי משהו.
תשיר לי שירים על אהבת התורה ויראת שמים
שהיית שר בבית,
בליל שבת ליד השולחן,
תשיר.
תשיר.
אני רוצה לשמוע,
אבא!
אתה עבורי היהלום היקר בעולם,
תנגן לי פעם אחרונה "דיני ממונות בשלושה."

*אבל אבא כבר לא נגן*

גם אנחנו עומדים לפעמים במצב שאבא רוצה לשוחח אתנו,
הוא מתקשר אלינו
ורוצה להאזין לנו
הוא מנסה לחייג
שלוש דקות לפני חצות
ואחכ הטלפון נתק,
השערים ננעלים.
אין אדם יודע יום מותו
או יום מותם של יקיריו.
כל רגע של חיים עלי אדמות יקר מאוד
יש לנצל את השנים,
הימים,
הרגעים.
כי הזמן הוא כמו גלגל שמתגלגל בכוון אחד
קדימה,
את הזמן שעובר לא נתן להשיב.
הרגע הנוכחי יחלוף בעוד רגע בדיוק ויהיה שייך לעבר,
האם נצלנו אותו כראוי?
האם הרגע הזה מכיל בתוכו מעשה שיזכר ויכתב לנצח?
את זה אנחנו נקבע על פי מעשינו.
אם נשכיל לנצל כל רגע בחיינו הקצרים להתקרב לאבינו שבשמים,
שממתין לנו על הקו,
אז נזכה לחיי נצח
ואם נתמהמה בעסקי העוה"ז ובמקום להתקרב לאבא ישוטט ראשנו ביהלומים, בנכסים וברכוש בר חלוף,
אי,
אז יפוח היום ונסו הצללים,
יחלוף יומנו האחרון בעוה"ז ואז אבא כבר לא יהיה מעבר לקו.
הבה נתפוס את הרגע,
הבה ננצל כל רגע בחיים להתקרב לאבינו שבשמים ולקדש את שמו בעולם.
*ואבא כאן, מחכה לנו.*

@היום הוא היום
@חצילים



@חצילוש
@עשב לימון