לא היה לי ממש איפה לכתוב את זה
אז פתחתי שרשור חדש.
קודם כל צריך להפריד בין כמה דברים שנראה לי התערבבו
יהדות מול ישראליות:
מאז ומתמיד השאלה זו חזרה על עצמה ואני אחדד. כשעם ישראל על ארצו הוא מחזק את הרגש הלאומי ולפעמים מתוך חוסר הבנה הרגש הלאומי מחפה על הרגש הדתי, והדתיות מפנה מקום ללאומיות הבעיה שהלאומיות ללא התורה וללא ערכי אמת סופה להכחד כמו שאמר יעקב חזן נסינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות. ולכן במצב מתוקן הרגש הלאומי צריך לבוא לצד החזון הדתי.
בגלות בערך מאז שממלכת שלמה עברה לבנו והממלכה נחתכה לממלכת ישראל ויהודה. הרגש הלאומי שמגובה בחזון הדתיות נגנז (על זה בוכה שלמה בקהל הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל.)
בכל מקרה מאז הגלות הרגש הלאומי לא קיבל את המקום הנכון שלו הלאום כבר מתחיל להתטשטש ואת מקומו תופס השיוך הדתי מאז במשך כמעט 2800 שנה בערך הדתיות והלאומיות נלחמות בניהם השיא הוא אולי בממלכת חשמונאי שהיתה ממלכה דתית שלא שרדה הרבה בגלל שהיא היתה דתית ולא ידעה לתת מענה לצורך הלאומי שהיה לעם ישראל מול היוונים. בכל מקרה מאז בגלות היה מה ששמר על עם ישראל מאוחד וזה היה הצד הדתי כלומר מה ששמר במשך 2000 שנה על הזהות היהודית היתה הדתיות. אבל היא גם שמרה על עם ישראל בתוך הגלות. בגלל שהיא הרדימה את הרגש הלאומי. ואז לפני כ 200 שנה 150 מעליית תלמידי העש"ט תלמידי הגר"א וכו מתגלה לו משיח בן יוסף כלומר התעוררות הרגש הלאומי. וכיוון שהדתיים התנגדו לרגש הלאומי מחשש שהוא יפגע בדתיות יוצא שאת עיקר המסה של בניית הארץ עשו דווקא אלו שרגש הלאום התעורר בהם ובגלל שהדתיות לא קיבלה את רגש הלאום הם היו חילונים. אבל מצד שני הם היו אידיאולוגיים. כי הם פעלו מכוח הלאום. כדוגמת הרצל כדוגמת אחד העם בן גוריון וכו. רגש הלאום שרד בערך עד ששת הימים. עד ההתבגרות הראשונה של הלאום שחזר לארצו שהוא כבר לא כמה תושבים שלא יודעים לאחוז בנשק אלא הופך למעצמה איזורית של ביטחון מפתיע את מדינות ערב ובניסי ניסים מנצח את המלחמה. מאז הרגש הדחוף שהתבטא בצורך למצוא מקלט לעם היהודי הולך ודועך. ולכן הדור שגדל פשוט הופך ללא אידיאולוגי כי הוא מתחיל לשאול את עצמו למה בכלל להיות בארץ כי הרגש הלאומי כבר לא מספיק לבדו.
כמובן שהתשובה לזה היא מהתורה כלומר אחרי שמפייסים בין הדתיות ללאומיות רק אז אפשר להתחיל לדבר על עם ישראל ארץ ישראל ותורת ישראל.
בכל מקרה זה לא משנה לעניין השאלה על תינוק שנשבה.
לגבי העניין הזה. בימינו שרוב אלו המגדירם את עצמם דתיים אינם יודעים באמת מה זה אומר להיות דתי. והם בעצמם תינוקות שנשבו רק נשבו בצד מסויים וממשיכים את היותם דתיים מכוח האינרציה של הדתיות של הוריהם. רוב המוחלט וכמעט 100אחוזים של הציבור החילוני הוא תינוקות שנשבו. ולא משנה איזה עבירה או מצווה הם עושים.
ולגבי הממשלה.
אין שום קשר בין הממשלה בין נבחרי הציבור לבין כל מה שאמרנו
מאחר והדתיים לא עלו לארץ בתהעוררות הגאולה והרוב היו חילונים. המדינה דמוקרטית. ולכן היושבים בראשה שריה ויועציה הינם נבחרי ציבור. וכן גם אם איננו מסכימים גם חלק מהעם הם עדיין חלק מהעם ודעתם לא תשתנה גם אם נשליט משטר יהודי אורטודוקסי מלוכני. פשוט פה יש להם אפשרות להגיד שהם צריכים שאנחנו נסביר להם על הדרך שלנו ולמה היא דרך נכונה. ולפני זה עוד מהשורש בכלל. שנאהב אותם כמונו ממש ואהבת לרעך כמוך גם אינו שומר שבת. וכמוך כמוך ממש. למסקנה יש שני אפשרויות אחת קלה אחת יותר קשה אפשרות ראשונה לצעוק ולהתריע ולרדת מהארץ שזה נחמד כי זה מוחה ואת מצוות המחאה עושים ככה בהידור אבל החיסרון שבזה אנחנו מנתקים את עצמינו מהמדינה ובעצם מהגאולה אז יוצא שאולי קיימנו מצוות תוכחה אבל כל שאר המצוות לא ממש (כי מצוות זה רק בארץ ישראל בחול זה משום הציבי לך ציונים) ואפשרות שניה והרבה יותר קשה היא להכנס לעם ישראל ולהניע שינוי מבפנים להתחיל קודם כל בלאהוב אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לא אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה אלא אוהב את הבריות ומתוך כך הם מתקרבים לבד לתורה. ואז השינוי יהיה עמוק הרבה יותר מה שיוביל לבניית בית המקדש ולהופעת שכינה בעולם בצורה הממשית ביותר שלה ואז עם ישראל יוכל להיות אור לגויים ולתקן עולם במלכות ש-ד-י
