לענ''ד, לדון לכף זכות לפעמים מתפרש או נחווה כדרישה לבטל את הרגש הטבעי שלנו שמתעורר מול סיטואציה מסויימת שלא נראית טוב, ושאפשר בקלות לחשוב מחשבות לא טובות על האחר ולפרש את מעשיו לצד חובה. אם זה מה שנמצא בבסיס של לימוד כף הזכות, אפשר להבין למה זה לא מרגיש שלם...
כי לימוד כף זכות הוא לא בקשה ''לטייח ולעוות מציאות'' כדי להתאים אותה לראייה חיובית של זכות, ולפעמים זו החוויה.
איך שאני מבינה את זה, לימוד זכות כשמו כן הוא - לימוד. ולמידה זה תהליך, דרך הסתכלות ודרך חיים, ובדרך חיים אנחנו מבקשים את מה שמגביר ומעצים ומרחיב את החיים. ויש מה להתבונן בלימוד הזכות ולנסות להבין מה בו ובנוכחותו מעצים חיים, ואם ההרגשה הפוכה בחוויה האישית, כנראה יש מה לברר בעניין.
אני מנסה להתבונן בתהליך הזה שנדרש שם וזה מה שעלה במחשבה:
בכל המהלך הזה יש שלבים שצריך לעבור דרכם, זה יכול לקחת יותר או פחות זמן במצבים שונים ולפי רמת החומרה בעינינו והנגיעה האישית אלינו, אבל זה תהליך.
ובתהליך הזה יש הכרה במעשה שנעשה, הכרה ברגש שהתעורר אצלנו ומה הפרשנות שנתנו באוטומט לכוונת העושה, מענה לרגש הזה בינינו לבין עצמנו בלי קשר למעשה ולעושה, הפרדה בין העושה למעשה שמאפשרת להכניס שם את אותה הסתכלות של עין טובה שהוזכרה פה.
עוד מחשבה שעולה ומעלה שאלות, מעניין אותי מה חושבים על זה :
ללמד זכות זו פעולה שעושים כלפי חוץ. ללמוד זה לעצמנו, ללמד לאחרים ועל אחרים. אם כך מה בעצם המשמעות של ללמד זכות?
למי בדיוק מלמדים? מה מלמדים?
האם זה תהליך שכולו וכל תכליתו זה להישאר בינינו לבין עצמנו, נגיד שחלק מאיתנו (שמתבונן מחוץ למצב, ואולי השכל) מלמד חלק אחר (אולי הפגוע בנו, המאוכזב/מתוסכל/שוחר צדק..., או הרגש)?
או שזה עובד אחרת?