מבלי להתייחס לסרט הנ"ל (שמהבנתי רוב המדרשיסטים מתנערים ממנו) - רואה יותר יתרונות לפנימיה.

בקצרה - בגרות, חברות, והתנתקות (יחסית) מהעולם החיצוני (עם שלל בעיותיו). 

ואני נגד בגילאים הקטנים

בגדולים אם הוא רוצה וזה בא ממנו אין בעיה

וכמו כן פרטי נמקי והסבירי

בחוויה האישית שלי, היה טוב. בתור ילד חסר ביטחון וביישן שאמנם היה לי טוב בבית אבל הקשר עם ההורים לא חזק מאוד, עשה לי טוב, בנה לי עצמאות ופתיחת דף חדש בחיים, זה לגמרי שינה לי את תחושת הנחיתות שלי בתור ילד ביסודי

אבל יש הרבה חבר'ה שקשורים לבית חזק, והחינוך שלהם הוא בבית, וקשה להם פנימייה.

באופן כללי אני בטוח שאפשר לומר, פנימייה עושה אנשים יותר מתחשבים או שיודעים להסתדר ביחד, גם פחות עצלנים הרבה פעמים. בונה ילדים לחבורה של גברים שעושים גם שטויות ובלגנים, אבל זו חוויה מיוחדת במינה. 

במיוחד הקטע המטריף שהחייל נכנס לחדר ומדליק את האור בשיא הטבעיות גם אם הלכו כמה כבר לישון 

שממש שמעתי כמה חיילים בוכים בלילה הראשון שלהם מחוץ לבית.. פשוטו כמשמעו לילה ראשון בלי אמא. 

למען הסר ספק - טירונות חי"ר. 

בעיני זו לא סיבה ללכת לפנימיה.

אלא אם כן סתם ציינת עובדה שרואים הבדל.

להתבגר לפני הצבא זה חשוב בכל מקרה.

אולי הם גם בוכים כי קשה להם?

לא רק לילדים ונשים מותר לבכות, לכולם מותר (וחשוב) לבכות במצבים שהם עדיין לא היו וקשים להם במיוחד.

לעומת זאת להקהות רגשות ולהדחיק אותם זה הרבה פעמים ממש לא בוגר

מספיק להפוך כל חולשה למשהו טוב.

אתה צודק, אני אוהב חולשות.

חולשות הן מה שמחבר בין אנשים, הן מה שמחבר אדם אל עצמו

אדם שמתכחש לחולשותיו מפסיד חלק גדול מהחיים שלו, נשמע לי פספוס

מדבר על התרבות הזו. וממש לא מסכים עם תיאוריית ה"חיבורים" שהבאת (מאיפה?).

מסכים שלא צריך להתכחש לחולשות - צריך להתגבר על אלו שאפשר וללמוד לחיות בינתיים עם אלו שלא.

זו המשמעות של להיות אדם (ועוד יותר גבר - מלשון התגברות). אחרת אפשר להצדיק כל פשע.

נשמע לא כל כך אמין

ביחס לטענות הענייניות -

יש הבדל בין חולשה לפשע. לא דיברתי על פשעים, דיברתי על חולשות.

יש אכן צד שלהתגבר על חולשות. אך יש צד מקדים, להכיר בהם, להתחבר אליהם. ללא הצד המקדים לא יהיה הצד המאוחר שלהתגבר עליהם.

אתה אולי מקשר את עצמך.

הגבתי עניינית לטענתך ואמרתי מאיפה היא שאובה לדעתי. תקרא בחתימה שלי 🙂

על התרבות שלך? על התרבות שאתה מזהה בדברי?

וכן, אנשים יכולים להיות מושפעים ממנה, לקבל רעיונות וכו'. זה לא אומר שהם תוצר שלה או אפילו מאמינים בה אבל בהחלט עלולה להיות השפעה.

בתגובה ההיא הגבתי באופן כללי בכוונה על התרבות הקיימת ולא הזכרתי אותך. 

זה פשוט לא קשור. אני לא דן על תרבות אני דן ביחס לסברה.

מצד "סברה יותר רחבה", זה לא עניין שאם אני אוהב לא אוהב את זה, זה פשוט לא אמין לטעון דבר כזה.

אם אתה רוצה לשאול אותי על איזו תרבות אני מבסס את דברי או לשאול האם אני מבסס את דברי על תרבות מסויימת - זה נשמע הגיוני.

אבל להחליט שאתה מתייחס לדברי בצורה "יותר רחבה" ע"י לקשר אותם להשפעה מתרבות מסויימת - זה לא נכון.

משום מה החלטת לקחת את זה באופן אישי. לא ברור לי למה.

אם זה יעזור לך תחשוב שהגבתי למישהו אחר. או בקצרה - תתיחס לתוכן ולא לגופו של אדם. זה מה שאני עשיתי.

מסויימת, בלי שאתה מכיר אותי אפילו - זה אמין?

להיפך - תדבר איתי בצורה עניינית בסברות שאני מביא במקום לשייך את טענותי לטענות יותר רחבות שלא טענתי

אם זה עדיין לא מובן - לא מכיר אותך, לא יודע מי אתה ולא מכוון שום דבר נגדך.

העלת טענה. אמרתי מאיזה תפיסה היא מגיעה לדעתי. לא אמרתי עליך כלום. רק על הטענה.

אם אתה לא מסוגל להבין את זה - שיהיה לשנינו בהצלחה. חבל להמשיך.

מאיפה לך לדעת מאיזו תפיסה היא מגיעה?? אתה נביא??? זאת טענה שלי, לא שלך. אני מחליט מאיפה היא מגיעה...

אם אתה באמת רוצה לדעת מאיפה היא מגיעה במקום לנתח את דברי על פי מחשבותיך אתה יכול לשאול אותי, אלא אם כן אתה באמת חושב שאני אומר דברים בלי לדעת ממה אני מושפע שאני טוען אותם

אלא להגיע למצב שלהיות במצב הזה בכלל לא גורם לרצון לבכות.  

ככה אני מבין אותו לפחות @לאצעיר 

בנאדם אחד יבכה על זה שהוא מתגעגע לאמא והשני יבכה על זה שנשבר לו הפלייסטשן אבל הוא לא יתגעגע לאמא, מי יותר בוגר?

אגב, מן הסתם גם לא בוכים מגעגוע הרי אותם בחורים בטוח היו מחוץ לבית בטיולים וישנו אצל חברים והיו מבסוטים

מאמין שזה יותר הלם של פתאום אני לבד

לק"י

לא מדברת על למרר בבכי על כל דבר.

אבל לבכות מלחץ/ התרגשות/ קושי? לא רואה בזה כל רע.

לא כולם גברים קשוחים. ובטוחה שחלק מאלה שמראים שהם גברים, הם לא באמת כאלה קשוחים.

לא באתי להגיד שזה בהכרח רע

זתומרת אני כן חושב שצריך לעבור את זה מתישהו ולהתגבר על הקושי להיות לבד, 

אבל לא באתי להביע דעה אם זה צריך לקרות לפני הצבא או לא, או בכלל שכשזה קורה זה רע.. אין לי דעה כל כך בעניין

אני שירתתי בצבא, למדתי הנדסאים דרך הטכני של חיל האוויר בתנאי פנימייה וביום הראשון, הרגשתי נורא וכמעט בכיתי. התחושה לגיטימית לחלוטין. כשחזרתי כמה שנים אח"כ לעשות קורס בטכני בתנאי פנימייה, שוב ביום הראשון הרגשתי ממש רע נפשית.

אם אדם פועל בילדותיות בעקבות התחושה הזו - תוכל לקרוא לזה חוסר בגרות. עצם התחושה הוא לגיטימי ואפילו נורמלי. למה שתרגיש סבבה כאשר אתה מנותק מהסביבה הטבעית והתומכת שלך?

למה שתחושת אדישות כלפי הסביבה הטבעית והתומכת שלך תהיה נורמלית ורצויה? זה נראה לי היפך הטבע האנושי.

לא למדתי בפנימייה בתיכון ובאופן כללי אני מתנגדת לכך, אלא אם כן יש צורך גדול. פנימייה אינה האופן הטבעי שבו בני אדם מתבגרים ולדעתי עדיף להתבגר בצורה הנורמלית.

מי אמר לך שהם בוכים בגלל האמא

אולי הם רעבים? אולי מותשים?

אולי בהלם מהעיצוב? - זה קרה לי ,אבל לא בכיתי זה היה חמור מזה הסתכלתי בהלם טוטאלי על המקום ,ישבתי על המזוודה וככה רבע שעה שעובר לי במוח מה היה לך רע בחדר שלך? למה את מחפשת הרפתקאות? 

אחרי רבע שעה הרגעתי את עצמי חברה שלי הביאה לי קליק הבטיחה שהיא תנקה מחר וכך היה הכל היה נקי אומנם קצת מכוער אז עיצבנו עוד ואז היה בסדר 

לא רוצה לדמיין מה היה קורה אם הייתי בטירונות

אמא זה שם כולל לבית ותחושת הבית. היא מככבת בשירים בהקשר הזה.

לק"י

אני אישית לא אוהבת את הרעיון של פנימיה.

בתור נערה- אהבתי את המשפחה, העדפתי לנסוע ולחזור איך ומתי שבא לי, לא אהבתי שבתות בלי המשפחה. שרות לאומי עשיתי בעיר שקרובה למקום מגורי וגרתי בדירה. נהניתי מחלק מהדברים, אבל הייתי קרובה מספיקה כדי לנסוע ולחזור אם רציתי.

ובתור אמא, מעדיפה את הילדים שלי קרוב אלי. לדעת מה קורה איתם, ובכלל לפגוש אותם יותר מפעם בשבוע/ שבועיים.

מה שכתבתי מתייחס לבנים בלבד.

לבנות עדיף חד וחלק ליד הבית. 

אני חושב שאת עיקר החינוך הבת מקבלת מהאמא. לאו רק מהתוכן אלא יותר מהקרבה אליה וההתדבקות במידות הטובות. 

אני גם חושב שהמצב הבריא והטוב ביותר הוא מעבר מהבית של ההורים לבית שלה עם כמה שפחות תחנות בדרך.

כמובן שכל מקרה לגופו (גם אצל בנים כמובן) אבל זה העקרון המנחה.

כל מי שיצאתי איתה והעלינו את הנושא היא התנגדה לזה. גם אצל בנים שמחוברים ותלויים מאוד בבית זה אולי לא מקום טוב.

יש תיכונים עם חצי פנימייה זה עושה טוב לחלק מהאנשים (אני למדתי בתיכון כזה, היו כאלה שזה היה בדיוק האיזון בשבילם בין להנות מחוץ לבית לבין הצורך להיות בבית)

יהיו שיגידו שעדיף בגיל 14 (אני) . אבל זה נושא שאני אישית מאמין שקשה או אי אפשר להכליל בו, לי זה היה טוב, ראיתי חבר'ה שהיה להם קשה אבל עברו או שהיה בסדר, והיו גם שהיה  להם רע. באמת שזה   אינדיבידואלי 

לק"י

והלוואי שכך הם יעדיפו.

לא רואה למה לגור עם חברים עדיף על פני המשפחה.

במקרה שלי למשל. פנימיה בראשון, שני , רביעי וחמישי, שלישי וסופשבוע בבית.  לא הרגשתי שאני נוטש את המשפחה בא נאמר, גם ככה אחיות שלי היו בשירות, אחי בצבא וההורים עד הערב בעבודה

גם חברים וגם משפחה. אני אומר שוב, לי אישי היה קשה עם ההורים לבד (מעדיף לא להרחיב מדי) , אז פנימיה עשתה לי טוב, את האחים שלי מאז ומעולם אוהב מאוד, אבל גם אני חי את עצמי בסוף.

היה לי טוב בשני המקומות, בית וישיבה, היה שלב שהעדפתי בישיבה, אבל תמיד זה ככה, מטוטלת נפשית כזאת

להתרחק מהסינר של אמא.

צריך לשחרר מתישהו 

לק"י

יש חברים, יש פעילויות, לימודים.

לא צריכים פנימיה שתגדל אותם כדי שיהיו עצמאיים

את צריכה ללמוד לשחרר מתישהו..

זה מתחיל ביום הראשון של הגן, בית ספר, פנימיה, ישיבה, צבא,חתונה...

אני מביא שיקולים לכאן ולכאן. אחד מהם הוא היתרון בפן הזה של הפנימיה.

לא באתי בטענת "רק פנימיה כל השאר חנונים!!!!" אלא שטחתי את דעתי בנושא ולאן היא מכריעה. 

משמע שללכת לפנימיה זה לשחרר ולהשאיר בבית זה לא לשחרר.

הצגת את זה בצורה דיכוטומית גם אם אתה מסתייג כרגע מאותה צורה.

אי אפשר לחזור בכל תגובה על כל מה שנאמר קודם.

תקרא לפי ההשתלשלות של הדיון וההקשר יובן. 

למרות שהם לא בפנימיות😆

אני אישית לא הייתי בפנימיה ואת גיל ההתבגרות שלי התחלתי בגיל 18 בערך

גישה אידיאלית יותר לעניין נשמעת לי פשוט שהמבוגרים מבינים את ההתהליך החשוב שנער/ה עובר/ת בגיל ההתבגרות ומתחשבים בזה ומתייחסים לזה כמו שצריך להתייחס לזה. בין אם הם הורים, בין אם הם מורים

בתורה.

מצד שני, היה לי פחות קשר עם אחיי הקטנים כשגדלו. אבל זה לא פוגע בקשר שיש לי איתם עכשיו ועם האחיינים שלי.

אני הייתי בפנימיה בגיל 14 -17 בערך

וכל הטיעון הזה של לקבל בבית חום ואהבה והתעיינות וזמן איכות גם ככה לא רלוונטי לגבי כי זה פשוט לא היה.

הבית היה מלא מריבות ורק צילק אותי.. כמה שפחות זמן שם יותר טוב לנפש

אז מעבר לזה שהיה כיף עם החברים, בכל מקרה פנימיה היה עדיף 

יש גם כאלה...

כשמדברים על הוואי חברתי - אפשר להשלים את זה בתנועת נוער ודרכים אחרות.

כשמדברים על בגרות - זה בהחלט נכון, אבל לא חושב שדווקא באפיק הזה נרצה לחנך את הבנים שלנו שיהיו בוגרים. יש עוד הרבה תכונות בוגרות חשובות שמתקבלות על ידי לקיחת אחריות ולא רק ביחס ליציאה מהבית.

מצד שני, לא הכי מתנגד, אין לי דעה בנושא. לא לכאן ולא לכאן.. אבל אסור להתעלם מכך שיש סיבה מאוד טובה לכך שבציבור הכללי הנוהג המקובל הוא לא לצאת למוסד פנימייתי.

אני לא הייתי בפנימייה. גם ככה למדתי באולפנא בעיר בה גרתי, אבל זאת אולפנא עם גישה *מאוד* בעד פנימייה. אפילו שבקושי יש מקום לבנות, אז בעיקרון הפנימיה היא רק לבנות שגרות מחוץ לעיר, אבל יש להם תוכנית שבנות מהעיר נשארות בפנימייה בכל הפעילויות וחוזרות ב10 הביתה רק לישון, כי הם כל כך בעד הפנימיה. המורות מאוד לחצו עליי להצטרף לתוכנית הזאת.

אני רואה את היתרונות, אבל לא חושבת שזאת חובה גמורה והדרך היחידה לחוות קשרים חברתיים בגיל הזה כמו שהם הציגו את זה.

אם הילדים שלי ירצו ללכת לפנימייה אני אתן להם, אבל לא אחייב את זה.

אני כן חושבת שטוב להישאר בבית.

אבל מצד שני, להיות בפנימיה גם מפתח בגרות וגם נותן לילד אפשרות לצאת מהבית ולהשתחרר, לא תמיד רוצים רק את הבית. וגם לומדים להיות עצמאיים יותר. לדאוג לעצמך ולהתכונן גם לעתיד. ולהתחשב באחרים.

מנקודת מבט שלי, הייתי רוצה פנימיה אם היה מתאפשר.

מנקודת מבט אם הייתי עכשיו אמא- לא הייתי רוצה שהבת שלי תלך לפנימיה. דווקא כי אני יודעת מה אני הייתי עושה אם הייתי בפנימיה🙈🙈🙈

אבל עם בן זה שונה. הולכים לישיבה וישנים שם.

אבל גם לבנים קשה. גם הם מתגעגעים. וגם צריכים את הפינוק הזה של בית, שמישהו עושה בשבילם הרבה דברים.

הייתי בפנימיה...

חושבת שלטווח הקצר זה חסך לי התמודדות מול ההורים בגיל הקשה, אבל מצד שני פגע בי בטווח הארוך

אולי חצי פנימיה זה פיתרון... 

אני אומרת שזה פגע בי כי זה ניתק אותי מהמשפחה, מהאחים, ומלהיות שותפה רמה היומיומית ומחוברת למקום הגדילה שלי וזה דברים חשובים... וגם, כבר לפני כן הייתי כזאת שמשתעממת רצח בשיעורים ובורחת מבית הספר, אז בפנימיה בחיים לא הייתי מגיעה ללימודים ולא היה שם אף אחד שינתב אותי וישמור עליי פשוט נתנו לי ללכת לאיבוד וההורים שלי היו רחוקים אז הם בקושי יכלו לעשות משהו. אחרי הפנימיה הרגשתי ממש צורך לפצות ורצון לחזור הבייתה...

אבל בגלל שהחוויה שלי הייתה בסוף שלילית הדעה שלי לא אובייקטיבית אז לא יודעת(:

אני למדתי בפנימיה וזה עשה לי ממש טוב. כנ"ל לרוב מי שסביבי.

ולא כי היה לי רע בבית. 

בעו"ס, היינו לימוד תורה.

עד אז אגבש דעה עם בעלי, בטח נשקיע בלחיות היטב בכדי למות היטב

חשוב לא להתרגש

כשמאה מיליון דולר נופלים אל כיסי.

בנוסף לא מצאתי עדיין מי שילמד אותי את הדברים מפיו, ועליי ללמוד לפני שאצא לשדה.

הרבה יותר חשוב להרים מיזמים שיעשו את העבודה ויכניסו כסף אחר כך

מלתרום אותו ובעצם לאבד אותו.

בכללי אני מעדיף לתת דגים ולא חכות.

לא? 

גם הפורום כיום אינו מה שהיה לפני שנה,

די דעך.

הרבה ניקים ותיקים התחלפו בניקים אחרים.  כנראה הרוב לא יזהו את הניק הותיק, גם אם היית יודע אותו.   

הערתי ברצינות אם הציניות פוספסה כדי שלא תצא תקלה

'באתי עדיך - האם הכרתני? הנני היהודי, ריב לנו לעולמים...'

חוץ מזה מי אמר שמותר לנפץ ע"ז שאינה שלך, ואולי לפי דינא דמלכותא כל ממצא שייך למדינה. וגם מי אמר שהוא ע"ז? והאם הולכים בזה לפי חזקה או לפי סימנים או לפי מה שאומר הארכאולוג?

"כי את מזבחותם תתצון, ואת מצבותם תשברון

ואת אשריהם תכרותון."

יהודי כלל לא רשאי להחזיק בפסלים

מבחינה ממונית הפסל לא שווה כלום

ונחשוב כאפר, כי צריך לשרוף אותו.

מותר להחזיק דברים שלא שווים כלום.

ולא בטוח שאיסורי הנאה אכן לא שווים כלום.

ובכל זאת אסור להחזיק פסל

תציץ בפניני הלכה לגבי דין של ביטול עבודה זרה, ובחלוקה שבין בעלות יהודית לבעלות של גוי.

כאן הלכה ה - ביטול עבודה זרה של גוי | פרק י - איסור הנאה | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א וכאן הלכה ו - עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם | פרק י - איסור הנאה | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

על פניו נראה שלא בטל מזה דין עבודה זרה, אם כי זה יהיה גם תלוי בשאלה האם הפסל נמצא באזור שהיה יהודי או לא. עכשיו באמת תהיה השאלה האם בכלל זה משהו שבידך לאבד או שאתה צריך לתת את זה למדינה. זו שאלה מעניינת מאוד.

צריך שאלת רב על כזה דבר. לא לנחש בעצמנו.

אם זו שאלה רק לעיון - יש על זה מאמר בתחומין לו. המסקנה שלו לא לנתץ, כי עבודה זרה שאף אחד לא עובד היום בטלה מאליה. וגם אם יש חשש שהפסל היה של ישראל, זה ספק ספיקא - כי אולי הישראל לא השתמש בו לפולחן. ראה גם כאן:

הלכה ח - תיירות | פרק יב - בתי פולחן וסמלים | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

זו אמירה מאוד מוזרה.

לאיזה עוד שימוש ישראלים החזיקו פסלי עבודה זרה? בזמן שעבודה זרה שולטת בכיפה, קשה לומר שהיו מי שהחזיקו דבר כזה רק לנוי.

אם חזקת רוב פסלים שהם לנוי. אז בשביל להוציא מחזקה יש כללים הלכתיים ביורה דעה

שרוב הפסלונים של הישראלים לא שימשו לפולחן אלא למסחר או דברים אחרים

(יש על זה הרחבה במאמר אחר בתחומין יג. בלי קשר למאמר - אני שמעתי מארכיאולוגית שמתישהו הארכיאולוגים הגיעו למסקנה שהיו פסלונים שפשוט שימשו למשחק ילדים)

אם יש 9 חנויות כשרות ואחת טרפה ונמצא בשר ביניהם, ושרלוק הולמס אומר שיש ממצאים מיקרוסקופים שזה טרפה, מה הדין?

למשל בתכלת, למרות הממצאים המחקריים, רוב הפוסקים לא פסקו שזה התכלת

אבל מעניין, אחפש לקרוא בתחומין

התרפים שמיכל שמה במיטה של דוד.

או האריות בכסא שלמה.

גם בארכאולוגיה יש כזה דבר פסלים שהם בבירור לנוי. אני לא יודע לגבי הארץ, אבל בבבל היו הרבה כאלה בארמונות

(ואם התכוונת למה שהארכיאולוגית סיפרה לי בנוגע לצלמיות משחק - דומני שהיא התכוונה אפילו לא רק אצל יהודים, אלא בכלל)

וכן, המעשה הנכון הוא לפתוח הפניות 👍

אולי היום בניגוד לילדות אני אצליח לטפל בו ויגדל לו קצת שיער

נעשה לו קוקיות, שיהיה בת

איך אומרים ראש דשא או ראשת?😉

"ראש אולפנה או ראשת אולפנה?" 

"ראש עיר או ראשת עיר?"

כן ראשת זה חארטה..

מחבבת שגרה

היא לא חייבת להיות משעממת

בשבט יש יומולדת לעץ שלנו בגינה

שגדל בספונטניות מתוך דשא סינתטי

לא שזכרתי את זה

אבל האייפון בחר להציג תמונה שלו הראשונה להיום 

יש הזדמנות לעשות סעודה רביעית, להוסיף אלפא ביתא פסוקי ברכה ופיוטים וכו'. הלוואי שאזכה לחצי ממה שאני מדבר בחצי מהפעמים. אבל לפחות יש משמעותית יותר זמן ויותר נחת לזה מאשר בקיץ. (וגם בקיץ זה ברכה כי יש הזדמנות יותר בנחת משמעותית בשישי להשלים שמו"ת ושיר השירים וכו' וכולי האי הלוואי )

שהעברת נושא. זה מאוד חכם. יישר כוח!

חודש טוב!

לגבי מה עושים במוצ"ש ארוך. זה היה כמו מים קרים על נפש עייפה  אחרי הדיונים של חרדים -דת"ל.