מבלי להתייחס לסרט הנ"ל (שמהבנתי רוב המדרשיסטים מתנערים ממנו) - רואה יותר יתרונות לפנימיה.

בקצרה - בגרות, חברות, והתנתקות (יחסית) מהעולם החיצוני (עם שלל בעיותיו). 

ואני נגד בגילאים הקטנים

בגדולים אם הוא רוצה וזה בא ממנו אין בעיה

וכמו כן פרטי נמקי והסבירי

בחוויה האישית שלי, היה טוב. בתור ילד חסר ביטחון וביישן שאמנם היה לי טוב בבית אבל הקשר עם ההורים לא חזק מאוד, עשה לי טוב, בנה לי עצמאות ופתיחת דף חדש בחיים, זה לגמרי שינה לי את תחושת הנחיתות שלי בתור ילד ביסודי

אבל יש הרבה חבר'ה שקשורים לבית חזק, והחינוך שלהם הוא בבית, וקשה להם פנימייה.

באופן כללי אני בטוח שאפשר לומר, פנימייה עושה אנשים יותר מתחשבים או שיודעים להסתדר ביחד, גם פחות עצלנים הרבה פעמים. בונה ילדים לחבורה של גברים שעושים גם שטויות ובלגנים, אבל זו חוויה מיוחדת במינה. 

במיוחד הקטע המטריף שהחייל נכנס לחדר ומדליק את האור בשיא הטבעיות גם אם הלכו כמה כבר לישון 

שממש שמעתי כמה חיילים בוכים בלילה הראשון שלהם מחוץ לבית.. פשוטו כמשמעו לילה ראשון בלי אמא. 

למען הסר ספק - טירונות חי"ר. 

בעיני זו לא סיבה ללכת לפנימיה.

אלא אם כן סתם ציינת עובדה שרואים הבדל.

להתבגר לפני הצבא זה חשוב בכל מקרה.

אולי הם גם בוכים כי קשה להם?

לא רק לילדים ונשים מותר לבכות, לכולם מותר (וחשוב) לבכות במצבים שהם עדיין לא היו וקשים להם במיוחד.

לעומת זאת להקהות רגשות ולהדחיק אותם זה הרבה פעמים ממש לא בוגר

מספיק להפוך כל חולשה למשהו טוב.

אתה צודק, אני אוהב חולשות.

חולשות הן מה שמחבר בין אנשים, הן מה שמחבר אדם אל עצמו

אדם שמתכחש לחולשותיו מפסיד חלק גדול מהחיים שלו, נשמע לי פספוס

מדבר על התרבות הזו. וממש לא מסכים עם תיאוריית ה"חיבורים" שהבאת (מאיפה?).

מסכים שלא צריך להתכחש לחולשות - צריך להתגבר על אלו שאפשר וללמוד לחיות בינתיים עם אלו שלא.

זו המשמעות של להיות אדם (ועוד יותר גבר - מלשון התגברות). אחרת אפשר להצדיק כל פשע.

נשמע לא כל כך אמין

ביחס לטענות הענייניות -

יש הבדל בין חולשה לפשע. לא דיברתי על פשעים, דיברתי על חולשות.

יש אכן צד שלהתגבר על חולשות. אך יש צד מקדים, להכיר בהם, להתחבר אליהם. ללא הצד המקדים לא יהיה הצד המאוחר שלהתגבר עליהם.

אתה אולי מקשר את עצמך.

הגבתי עניינית לטענתך ואמרתי מאיפה היא שאובה לדעתי. תקרא בחתימה שלי 🙂

על התרבות שלך? על התרבות שאתה מזהה בדברי?

וכן, אנשים יכולים להיות מושפעים ממנה, לקבל רעיונות וכו'. זה לא אומר שהם תוצר שלה או אפילו מאמינים בה אבל בהחלט עלולה להיות השפעה.

בתגובה ההיא הגבתי באופן כללי בכוונה על התרבות הקיימת ולא הזכרתי אותך. 

זה פשוט לא קשור. אני לא דן על תרבות אני דן ביחס לסברה.

מצד "סברה יותר רחבה", זה לא עניין שאם אני אוהב לא אוהב את זה, זה פשוט לא אמין לטעון דבר כזה.

אם אתה רוצה לשאול אותי על איזו תרבות אני מבסס את דברי או לשאול האם אני מבסס את דברי על תרבות מסויימת - זה נשמע הגיוני.

אבל להחליט שאתה מתייחס לדברי בצורה "יותר רחבה" ע"י לקשר אותם להשפעה מתרבות מסויימת - זה לא נכון.

משום מה החלטת לקחת את זה באופן אישי. לא ברור לי למה.

אם זה יעזור לך תחשוב שהגבתי למישהו אחר. או בקצרה - תתיחס לתוכן ולא לגופו של אדם. זה מה שאני עשיתי.

מסויימת, בלי שאתה מכיר אותי אפילו - זה אמין?

להיפך - תדבר איתי בצורה עניינית בסברות שאני מביא במקום לשייך את טענותי לטענות יותר רחבות שלא טענתי

אם זה עדיין לא מובן - לא מכיר אותך, לא יודע מי אתה ולא מכוון שום דבר נגדך.

העלת טענה. אמרתי מאיזה תפיסה היא מגיעה לדעתי. לא אמרתי עליך כלום. רק על הטענה.

אם אתה לא מסוגל להבין את זה - שיהיה לשנינו בהצלחה. חבל להמשיך.

מאיפה לך לדעת מאיזו תפיסה היא מגיעה?? אתה נביא??? זאת טענה שלי, לא שלך. אני מחליט מאיפה היא מגיעה...

אם אתה באמת רוצה לדעת מאיפה היא מגיעה במקום לנתח את דברי על פי מחשבותיך אתה יכול לשאול אותי, אלא אם כן אתה באמת חושב שאני אומר דברים בלי לדעת ממה אני מושפע שאני טוען אותם

אלא להגיע למצב שלהיות במצב הזה בכלל לא גורם לרצון לבכות.  

ככה אני מבין אותו לפחות @לאצעיר 

בנאדם אחד יבכה על זה שהוא מתגעגע לאמא והשני יבכה על זה שנשבר לו הפלייסטשן אבל הוא לא יתגעגע לאמא, מי יותר בוגר?

אגב, מן הסתם גם לא בוכים מגעגוע הרי אותם בחורים בטוח היו מחוץ לבית בטיולים וישנו אצל חברים והיו מבסוטים

מאמין שזה יותר הלם של פתאום אני לבד

לק"י

לא מדברת על למרר בבכי על כל דבר.

אבל לבכות מלחץ/ התרגשות/ קושי? לא רואה בזה כל רע.

לא כולם גברים קשוחים. ובטוחה שחלק מאלה שמראים שהם גברים, הם לא באמת כאלה קשוחים.

לא באתי להגיד שזה בהכרח רע

זתומרת אני כן חושב שצריך לעבור את זה מתישהו ולהתגבר על הקושי להיות לבד, 

אבל לא באתי להביע דעה אם זה צריך לקרות לפני הצבא או לא, או בכלל שכשזה קורה זה רע.. אין לי דעה כל כך בעניין

אני שירתתי בצבא, למדתי הנדסאים דרך הטכני של חיל האוויר בתנאי פנימייה וביום הראשון, הרגשתי נורא וכמעט בכיתי. התחושה לגיטימית לחלוטין. כשחזרתי כמה שנים אח"כ לעשות קורס בטכני בתנאי פנימייה, שוב ביום הראשון הרגשתי ממש רע נפשית.

אם אדם פועל בילדותיות בעקבות התחושה הזו - תוכל לקרוא לזה חוסר בגרות. עצם התחושה הוא לגיטימי ואפילו נורמלי. למה שתרגיש סבבה כאשר אתה מנותק מהסביבה הטבעית והתומכת שלך?

למה שתחושת אדישות כלפי הסביבה הטבעית והתומכת שלך תהיה נורמלית ורצויה? זה נראה לי היפך הטבע האנושי.

לא למדתי בפנימייה בתיכון ובאופן כללי אני מתנגדת לכך, אלא אם כן יש צורך גדול. פנימייה אינה האופן הטבעי שבו בני אדם מתבגרים ולדעתי עדיף להתבגר בצורה הנורמלית.

מי אמר לך שהם בוכים בגלל האמא

אולי הם רעבים? אולי מותשים?

אולי בהלם מהעיצוב? - זה קרה לי ,אבל לא בכיתי זה היה חמור מזה הסתכלתי בהלם טוטאלי על המקום ,ישבתי על המזוודה וככה רבע שעה שעובר לי במוח מה היה לך רע בחדר שלך? למה את מחפשת הרפתקאות? 

אחרי רבע שעה הרגעתי את עצמי חברה שלי הביאה לי קליק הבטיחה שהיא תנקה מחר וכך היה הכל היה נקי אומנם קצת מכוער אז עיצבנו עוד ואז היה בסדר 

לא רוצה לדמיין מה היה קורה אם הייתי בטירונות

אמא זה שם כולל לבית ותחושת הבית. היא מככבת בשירים בהקשר הזה.

לק"י

אני אישית לא אוהבת את הרעיון של פנימיה.

בתור נערה- אהבתי את המשפחה, העדפתי לנסוע ולחזור איך ומתי שבא לי, לא אהבתי שבתות בלי המשפחה. שרות לאומי עשיתי בעיר שקרובה למקום מגורי וגרתי בדירה. נהניתי מחלק מהדברים, אבל הייתי קרובה מספיקה כדי לנסוע ולחזור אם רציתי.

ובתור אמא, מעדיפה את הילדים שלי קרוב אלי. לדעת מה קורה איתם, ובכלל לפגוש אותם יותר מפעם בשבוע/ שבועיים.

מה שכתבתי מתייחס לבנים בלבד.

לבנות עדיף חד וחלק ליד הבית. 

אני חושב שאת עיקר החינוך הבת מקבלת מהאמא. לאו רק מהתוכן אלא יותר מהקרבה אליה וההתדבקות במידות הטובות. 

אני גם חושב שהמצב הבריא והטוב ביותר הוא מעבר מהבית של ההורים לבית שלה עם כמה שפחות תחנות בדרך.

כמובן שכל מקרה לגופו (גם אצל בנים כמובן) אבל זה העקרון המנחה.

כל מי שיצאתי איתה והעלינו את הנושא היא התנגדה לזה. גם אצל בנים שמחוברים ותלויים מאוד בבית זה אולי לא מקום טוב.

יש תיכונים עם חצי פנימייה זה עושה טוב לחלק מהאנשים (אני למדתי בתיכון כזה, היו כאלה שזה היה בדיוק האיזון בשבילם בין להנות מחוץ לבית לבין הצורך להיות בבית)

יהיו שיגידו שעדיף בגיל 14 (אני) . אבל זה נושא שאני אישית מאמין שקשה או אי אפשר להכליל בו, לי זה היה טוב, ראיתי חבר'ה שהיה להם קשה אבל עברו או שהיה בסדר, והיו גם שהיה  להם רע. באמת שזה   אינדיבידואלי 

לק"י

והלוואי שכך הם יעדיפו.

לא רואה למה לגור עם חברים עדיף על פני המשפחה.

במקרה שלי למשל. פנימיה בראשון, שני , רביעי וחמישי, שלישי וסופשבוע בבית.  לא הרגשתי שאני נוטש את המשפחה בא נאמר, גם ככה אחיות שלי היו בשירות, אחי בצבא וההורים עד הערב בעבודה

גם חברים וגם משפחה. אני אומר שוב, לי אישי היה קשה עם ההורים לבד (מעדיף לא להרחיב מדי) , אז פנימיה עשתה לי טוב, את האחים שלי מאז ומעולם אוהב מאוד, אבל גם אני חי את עצמי בסוף.

היה לי טוב בשני המקומות, בית וישיבה, היה שלב שהעדפתי בישיבה, אבל תמיד זה ככה, מטוטלת נפשית כזאת

להתרחק מהסינר של אמא.

צריך לשחרר מתישהו 

לק"י

יש חברים, יש פעילויות, לימודים.

לא צריכים פנימיה שתגדל אותם כדי שיהיו עצמאיים

את צריכה ללמוד לשחרר מתישהו..

זה מתחיל ביום הראשון של הגן, בית ספר, פנימיה, ישיבה, צבא,חתונה...

אני מביא שיקולים לכאן ולכאן. אחד מהם הוא היתרון בפן הזה של הפנימיה.

לא באתי בטענת "רק פנימיה כל השאר חנונים!!!!" אלא שטחתי את דעתי בנושא ולאן היא מכריעה. 

משמע שללכת לפנימיה זה לשחרר ולהשאיר בבית זה לא לשחרר.

הצגת את זה בצורה דיכוטומית גם אם אתה מסתייג כרגע מאותה צורה.

אי אפשר לחזור בכל תגובה על כל מה שנאמר קודם.

תקרא לפי ההשתלשלות של הדיון וההקשר יובן. 

למרות שהם לא בפנימיות😆

אני אישית לא הייתי בפנימיה ואת גיל ההתבגרות שלי התחלתי בגיל 18 בערך

גישה אידיאלית יותר לעניין נשמעת לי פשוט שהמבוגרים מבינים את ההתהליך החשוב שנער/ה עובר/ת בגיל ההתבגרות ומתחשבים בזה ומתייחסים לזה כמו שצריך להתייחס לזה. בין אם הם הורים, בין אם הם מורים

בתורה.

מצד שני, היה לי פחות קשר עם אחיי הקטנים כשגדלו. אבל זה לא פוגע בקשר שיש לי איתם עכשיו ועם האחיינים שלי.

אני הייתי בפנימיה בגיל 14 -17 בערך

וכל הטיעון הזה של לקבל בבית חום ואהבה והתעיינות וזמן איכות גם ככה לא רלוונטי לגבי כי זה פשוט לא היה.

הבית היה מלא מריבות ורק צילק אותי.. כמה שפחות זמן שם יותר טוב לנפש

אז מעבר לזה שהיה כיף עם החברים, בכל מקרה פנימיה היה עדיף 

יש גם כאלה...

כשמדברים על הוואי חברתי - אפשר להשלים את זה בתנועת נוער ודרכים אחרות.

כשמדברים על בגרות - זה בהחלט נכון, אבל לא חושב שדווקא באפיק הזה נרצה לחנך את הבנים שלנו שיהיו בוגרים. יש עוד הרבה תכונות בוגרות חשובות שמתקבלות על ידי לקיחת אחריות ולא רק ביחס ליציאה מהבית.

מצד שני, לא הכי מתנגד, אין לי דעה בנושא. לא לכאן ולא לכאן.. אבל אסור להתעלם מכך שיש סיבה מאוד טובה לכך שבציבור הכללי הנוהג המקובל הוא לא לצאת למוסד פנימייתי.

אני לא הייתי בפנימייה. גם ככה למדתי באולפנא בעיר בה גרתי, אבל זאת אולפנא עם גישה *מאוד* בעד פנימייה. אפילו שבקושי יש מקום לבנות, אז בעיקרון הפנימיה היא רק לבנות שגרות מחוץ לעיר, אבל יש להם תוכנית שבנות מהעיר נשארות בפנימייה בכל הפעילויות וחוזרות ב10 הביתה רק לישון, כי הם כל כך בעד הפנימיה. המורות מאוד לחצו עליי להצטרף לתוכנית הזאת.

אני רואה את היתרונות, אבל לא חושבת שזאת חובה גמורה והדרך היחידה לחוות קשרים חברתיים בגיל הזה כמו שהם הציגו את זה.

אם הילדים שלי ירצו ללכת לפנימייה אני אתן להם, אבל לא אחייב את זה.

אני כן חושבת שטוב להישאר בבית.

אבל מצד שני, להיות בפנימיה גם מפתח בגרות וגם נותן לילד אפשרות לצאת מהבית ולהשתחרר, לא תמיד רוצים רק את הבית. וגם לומדים להיות עצמאיים יותר. לדאוג לעצמך ולהתכונן גם לעתיד. ולהתחשב באחרים.

מנקודת מבט שלי, הייתי רוצה פנימיה אם היה מתאפשר.

מנקודת מבט אם הייתי עכשיו אמא- לא הייתי רוצה שהבת שלי תלך לפנימיה. דווקא כי אני יודעת מה אני הייתי עושה אם הייתי בפנימיה🙈🙈🙈

אבל עם בן זה שונה. הולכים לישיבה וישנים שם.

אבל גם לבנים קשה. גם הם מתגעגעים. וגם צריכים את הפינוק הזה של בית, שמישהו עושה בשבילם הרבה דברים.

הייתי בפנימיה...

חושבת שלטווח הקצר זה חסך לי התמודדות מול ההורים בגיל הקשה, אבל מצד שני פגע בי בטווח הארוך

אולי חצי פנימיה זה פיתרון... 

אני אומרת שזה פגע בי כי זה ניתק אותי מהמשפחה, מהאחים, ומלהיות שותפה רמה היומיומית ומחוברת למקום הגדילה שלי וזה דברים חשובים... וגם, כבר לפני כן הייתי כזאת שמשתעממת רצח בשיעורים ובורחת מבית הספר, אז בפנימיה בחיים לא הייתי מגיעה ללימודים ולא היה שם אף אחד שינתב אותי וישמור עליי פשוט נתנו לי ללכת לאיבוד וההורים שלי היו רחוקים אז הם בקושי יכלו לעשות משהו. אחרי הפנימיה הרגשתי ממש צורך לפצות ורצון לחזור הבייתה...

אבל בגלל שהחוויה שלי הייתה בסוף שלילית הדעה שלי לא אובייקטיבית אז לא יודעת(:

אני למדתי בפנימיה וזה עשה לי ממש טוב. כנ"ל לרוב מי שסביבי.

ולא כי היה לי רע בבית. 

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל