מבלי להתייחס לסרט הנ"ל (שמהבנתי רוב המדרשיסטים מתנערים ממנו) - רואה יותר יתרונות לפנימיה.

בקצרה - בגרות, חברות, והתנתקות (יחסית) מהעולם החיצוני (עם שלל בעיותיו). 

ואני נגד בגילאים הקטנים

בגדולים אם הוא רוצה וזה בא ממנו אין בעיה

וכמו כן פרטי נמקי והסבירי

בחוויה האישית שלי, היה טוב. בתור ילד חסר ביטחון וביישן שאמנם היה לי טוב בבית אבל הקשר עם ההורים לא חזק מאוד, עשה לי טוב, בנה לי עצמאות ופתיחת דף חדש בחיים, זה לגמרי שינה לי את תחושת הנחיתות שלי בתור ילד ביסודי

אבל יש הרבה חבר'ה שקשורים לבית חזק, והחינוך שלהם הוא בבית, וקשה להם פנימייה.

באופן כללי אני בטוח שאפשר לומר, פנימייה עושה אנשים יותר מתחשבים או שיודעים להסתדר ביחד, גם פחות עצלנים הרבה פעמים. בונה ילדים לחבורה של גברים שעושים גם שטויות ובלגנים, אבל זו חוויה מיוחדת במינה. 

במיוחד הקטע המטריף שהחייל נכנס לחדר ומדליק את האור בשיא הטבעיות גם אם הלכו כמה כבר לישון 

שממש שמעתי כמה חיילים בוכים בלילה הראשון שלהם מחוץ לבית.. פשוטו כמשמעו לילה ראשון בלי אמא. 

למען הסר ספק - טירונות חי"ר. 

בעיני זו לא סיבה ללכת לפנימיה.

אלא אם כן סתם ציינת עובדה שרואים הבדל.

להתבגר לפני הצבא זה חשוב בכל מקרה.

אולי הם גם בוכים כי קשה להם?

לא רק לילדים ונשים מותר לבכות, לכולם מותר (וחשוב) לבכות במצבים שהם עדיין לא היו וקשים להם במיוחד.

לעומת זאת להקהות רגשות ולהדחיק אותם זה הרבה פעמים ממש לא בוגר

מספיק להפוך כל חולשה למשהו טוב.

אתה צודק, אני אוהב חולשות.

חולשות הן מה שמחבר בין אנשים, הן מה שמחבר אדם אל עצמו

אדם שמתכחש לחולשותיו מפסיד חלק גדול מהחיים שלו, נשמע לי פספוס

מדבר על התרבות הזו. וממש לא מסכים עם תיאוריית ה"חיבורים" שהבאת (מאיפה?).

מסכים שלא צריך להתכחש לחולשות - צריך להתגבר על אלו שאפשר וללמוד לחיות בינתיים עם אלו שלא.

זו המשמעות של להיות אדם (ועוד יותר גבר - מלשון התגברות). אחרת אפשר להצדיק כל פשע.

נשמע לא כל כך אמין

ביחס לטענות הענייניות -

יש הבדל בין חולשה לפשע. לא דיברתי על פשעים, דיברתי על חולשות.

יש אכן צד שלהתגבר על חולשות. אך יש צד מקדים, להכיר בהם, להתחבר אליהם. ללא הצד המקדים לא יהיה הצד המאוחר שלהתגבר עליהם.

אתה אולי מקשר את עצמך.

הגבתי עניינית לטענתך ואמרתי מאיפה היא שאובה לדעתי. תקרא בחתימה שלי 🙂

על התרבות שלך? על התרבות שאתה מזהה בדברי?

וכן, אנשים יכולים להיות מושפעים ממנה, לקבל רעיונות וכו'. זה לא אומר שהם תוצר שלה או אפילו מאמינים בה אבל בהחלט עלולה להיות השפעה.

בתגובה ההיא הגבתי באופן כללי בכוונה על התרבות הקיימת ולא הזכרתי אותך. 

זה פשוט לא קשור. אני לא דן על תרבות אני דן ביחס לסברה.

מצד "סברה יותר רחבה", זה לא עניין שאם אני אוהב לא אוהב את זה, זה פשוט לא אמין לטעון דבר כזה.

אם אתה רוצה לשאול אותי על איזו תרבות אני מבסס את דברי או לשאול האם אני מבסס את דברי על תרבות מסויימת - זה נשמע הגיוני.

אבל להחליט שאתה מתייחס לדברי בצורה "יותר רחבה" ע"י לקשר אותם להשפעה מתרבות מסויימת - זה לא נכון.

משום מה החלטת לקחת את זה באופן אישי. לא ברור לי למה.

אם זה יעזור לך תחשוב שהגבתי למישהו אחר. או בקצרה - תתיחס לתוכן ולא לגופו של אדם. זה מה שאני עשיתי.

מסויימת, בלי שאתה מכיר אותי אפילו - זה אמין?

להיפך - תדבר איתי בצורה עניינית בסברות שאני מביא במקום לשייך את טענותי לטענות יותר רחבות שלא טענתי

אם זה עדיין לא מובן - לא מכיר אותך, לא יודע מי אתה ולא מכוון שום דבר נגדך.

העלת טענה. אמרתי מאיזה תפיסה היא מגיעה לדעתי. לא אמרתי עליך כלום. רק על הטענה.

אם אתה לא מסוגל להבין את זה - שיהיה לשנינו בהצלחה. חבל להמשיך.

מאיפה לך לדעת מאיזו תפיסה היא מגיעה?? אתה נביא??? זאת טענה שלי, לא שלך. אני מחליט מאיפה היא מגיעה...

אם אתה באמת רוצה לדעת מאיפה היא מגיעה במקום לנתח את דברי על פי מחשבותיך אתה יכול לשאול אותי, אלא אם כן אתה באמת חושב שאני אומר דברים בלי לדעת ממה אני מושפע שאני טוען אותם

אלא להגיע למצב שלהיות במצב הזה בכלל לא גורם לרצון לבכות.  

ככה אני מבין אותו לפחות @לאצעיר 

בנאדם אחד יבכה על זה שהוא מתגעגע לאמא והשני יבכה על זה שנשבר לו הפלייסטשן אבל הוא לא יתגעגע לאמא, מי יותר בוגר?

אגב, מן הסתם גם לא בוכים מגעגוע הרי אותם בחורים בטוח היו מחוץ לבית בטיולים וישנו אצל חברים והיו מבסוטים

מאמין שזה יותר הלם של פתאום אני לבד

לק"י

לא מדברת על למרר בבכי על כל דבר.

אבל לבכות מלחץ/ התרגשות/ קושי? לא רואה בזה כל רע.

לא כולם גברים קשוחים. ובטוחה שחלק מאלה שמראים שהם גברים, הם לא באמת כאלה קשוחים.

לא באתי להגיד שזה בהכרח רע

זתומרת אני כן חושב שצריך לעבור את זה מתישהו ולהתגבר על הקושי להיות לבד, 

אבל לא באתי להביע דעה אם זה צריך לקרות לפני הצבא או לא, או בכלל שכשזה קורה זה רע.. אין לי דעה כל כך בעניין

אני שירתתי בצבא, למדתי הנדסאים דרך הטכני של חיל האוויר בתנאי פנימייה וביום הראשון, הרגשתי נורא וכמעט בכיתי. התחושה לגיטימית לחלוטין. כשחזרתי כמה שנים אח"כ לעשות קורס בטכני בתנאי פנימייה, שוב ביום הראשון הרגשתי ממש רע נפשית.

אם אדם פועל בילדותיות בעקבות התחושה הזו - תוכל לקרוא לזה חוסר בגרות. עצם התחושה הוא לגיטימי ואפילו נורמלי. למה שתרגיש סבבה כאשר אתה מנותק מהסביבה הטבעית והתומכת שלך?

למה שתחושת אדישות כלפי הסביבה הטבעית והתומכת שלך תהיה נורמלית ורצויה? זה נראה לי היפך הטבע האנושי.

לא למדתי בפנימייה בתיכון ובאופן כללי אני מתנגדת לכך, אלא אם כן יש צורך גדול. פנימייה אינה האופן הטבעי שבו בני אדם מתבגרים ולדעתי עדיף להתבגר בצורה הנורמלית.

מי אמר לך שהם בוכים בגלל האמא

אולי הם רעבים? אולי מותשים?

אולי בהלם מהעיצוב? - זה קרה לי ,אבל לא בכיתי זה היה חמור מזה הסתכלתי בהלם טוטאלי על המקום ,ישבתי על המזוודה וככה רבע שעה שעובר לי במוח מה היה לך רע בחדר שלך? למה את מחפשת הרפתקאות? 

אחרי רבע שעה הרגעתי את עצמי חברה שלי הביאה לי קליק הבטיחה שהיא תנקה מחר וכך היה הכל היה נקי אומנם קצת מכוער אז עיצבנו עוד ואז היה בסדר 

לא רוצה לדמיין מה היה קורה אם הייתי בטירונות

אמא זה שם כולל לבית ותחושת הבית. היא מככבת בשירים בהקשר הזה.

לק"י

אני אישית לא אוהבת את הרעיון של פנימיה.

בתור נערה- אהבתי את המשפחה, העדפתי לנסוע ולחזור איך ומתי שבא לי, לא אהבתי שבתות בלי המשפחה. שרות לאומי עשיתי בעיר שקרובה למקום מגורי וגרתי בדירה. נהניתי מחלק מהדברים, אבל הייתי קרובה מספיקה כדי לנסוע ולחזור אם רציתי.

ובתור אמא, מעדיפה את הילדים שלי קרוב אלי. לדעת מה קורה איתם, ובכלל לפגוש אותם יותר מפעם בשבוע/ שבועיים.

מה שכתבתי מתייחס לבנים בלבד.

לבנות עדיף חד וחלק ליד הבית. 

אני חושב שאת עיקר החינוך הבת מקבלת מהאמא. לאו רק מהתוכן אלא יותר מהקרבה אליה וההתדבקות במידות הטובות. 

אני גם חושב שהמצב הבריא והטוב ביותר הוא מעבר מהבית של ההורים לבית שלה עם כמה שפחות תחנות בדרך.

כמובן שכל מקרה לגופו (גם אצל בנים כמובן) אבל זה העקרון המנחה.

כל מי שיצאתי איתה והעלינו את הנושא היא התנגדה לזה. גם אצל בנים שמחוברים ותלויים מאוד בבית זה אולי לא מקום טוב.

יש תיכונים עם חצי פנימייה זה עושה טוב לחלק מהאנשים (אני למדתי בתיכון כזה, היו כאלה שזה היה בדיוק האיזון בשבילם בין להנות מחוץ לבית לבין הצורך להיות בבית)

יהיו שיגידו שעדיף בגיל 14 (אני) . אבל זה נושא שאני אישית מאמין שקשה או אי אפשר להכליל בו, לי זה היה טוב, ראיתי חבר'ה שהיה להם קשה אבל עברו או שהיה בסדר, והיו גם שהיה  להם רע. באמת שזה   אינדיבידואלי 

לק"י

והלוואי שכך הם יעדיפו.

לא רואה למה לגור עם חברים עדיף על פני המשפחה.

במקרה שלי למשל. פנימיה בראשון, שני , רביעי וחמישי, שלישי וסופשבוע בבית.  לא הרגשתי שאני נוטש את המשפחה בא נאמר, גם ככה אחיות שלי היו בשירות, אחי בצבא וההורים עד הערב בעבודה

גם חברים וגם משפחה. אני אומר שוב, לי אישי היה קשה עם ההורים לבד (מעדיף לא להרחיב מדי) , אז פנימיה עשתה לי טוב, את האחים שלי מאז ומעולם אוהב מאוד, אבל גם אני חי את עצמי בסוף.

היה לי טוב בשני המקומות, בית וישיבה, היה שלב שהעדפתי בישיבה, אבל תמיד זה ככה, מטוטלת נפשית כזאת

להתרחק מהסינר של אמא.

צריך לשחרר מתישהו 

לק"י

יש חברים, יש פעילויות, לימודים.

לא צריכים פנימיה שתגדל אותם כדי שיהיו עצמאיים

את צריכה ללמוד לשחרר מתישהו..

זה מתחיל ביום הראשון של הגן, בית ספר, פנימיה, ישיבה, צבא,חתונה...

אני מביא שיקולים לכאן ולכאן. אחד מהם הוא היתרון בפן הזה של הפנימיה.

לא באתי בטענת "רק פנימיה כל השאר חנונים!!!!" אלא שטחתי את דעתי בנושא ולאן היא מכריעה. 

משמע שללכת לפנימיה זה לשחרר ולהשאיר בבית זה לא לשחרר.

הצגת את זה בצורה דיכוטומית גם אם אתה מסתייג כרגע מאותה צורה.

אי אפשר לחזור בכל תגובה על כל מה שנאמר קודם.

תקרא לפי ההשתלשלות של הדיון וההקשר יובן. 

למרות שהם לא בפנימיות😆

אני אישית לא הייתי בפנימיה ואת גיל ההתבגרות שלי התחלתי בגיל 18 בערך

גישה אידיאלית יותר לעניין נשמעת לי פשוט שהמבוגרים מבינים את ההתהליך החשוב שנער/ה עובר/ת בגיל ההתבגרות ומתחשבים בזה ומתייחסים לזה כמו שצריך להתייחס לזה. בין אם הם הורים, בין אם הם מורים

בתורה.

מצד שני, היה לי פחות קשר עם אחיי הקטנים כשגדלו. אבל זה לא פוגע בקשר שיש לי איתם עכשיו ועם האחיינים שלי.

אני הייתי בפנימיה בגיל 14 -17 בערך

וכל הטיעון הזה של לקבל בבית חום ואהבה והתעיינות וזמן איכות גם ככה לא רלוונטי לגבי כי זה פשוט לא היה.

הבית היה מלא מריבות ורק צילק אותי.. כמה שפחות זמן שם יותר טוב לנפש

אז מעבר לזה שהיה כיף עם החברים, בכל מקרה פנימיה היה עדיף 

יש גם כאלה...

כשמדברים על הוואי חברתי - אפשר להשלים את זה בתנועת נוער ודרכים אחרות.

כשמדברים על בגרות - זה בהחלט נכון, אבל לא חושב שדווקא באפיק הזה נרצה לחנך את הבנים שלנו שיהיו בוגרים. יש עוד הרבה תכונות בוגרות חשובות שמתקבלות על ידי לקיחת אחריות ולא רק ביחס ליציאה מהבית.

מצד שני, לא הכי מתנגד, אין לי דעה בנושא. לא לכאן ולא לכאן.. אבל אסור להתעלם מכך שיש סיבה מאוד טובה לכך שבציבור הכללי הנוהג המקובל הוא לא לצאת למוסד פנימייתי.

אני לא הייתי בפנימייה. גם ככה למדתי באולפנא בעיר בה גרתי, אבל זאת אולפנא עם גישה *מאוד* בעד פנימייה. אפילו שבקושי יש מקום לבנות, אז בעיקרון הפנימיה היא רק לבנות שגרות מחוץ לעיר, אבל יש להם תוכנית שבנות מהעיר נשארות בפנימייה בכל הפעילויות וחוזרות ב10 הביתה רק לישון, כי הם כל כך בעד הפנימיה. המורות מאוד לחצו עליי להצטרף לתוכנית הזאת.

אני רואה את היתרונות, אבל לא חושבת שזאת חובה גמורה והדרך היחידה לחוות קשרים חברתיים בגיל הזה כמו שהם הציגו את זה.

אם הילדים שלי ירצו ללכת לפנימייה אני אתן להם, אבל לא אחייב את זה.

אני כן חושבת שטוב להישאר בבית.

אבל מצד שני, להיות בפנימיה גם מפתח בגרות וגם נותן לילד אפשרות לצאת מהבית ולהשתחרר, לא תמיד רוצים רק את הבית. וגם לומדים להיות עצמאיים יותר. לדאוג לעצמך ולהתכונן גם לעתיד. ולהתחשב באחרים.

מנקודת מבט שלי, הייתי רוצה פנימיה אם היה מתאפשר.

מנקודת מבט אם הייתי עכשיו אמא- לא הייתי רוצה שהבת שלי תלך לפנימיה. דווקא כי אני יודעת מה אני הייתי עושה אם הייתי בפנימיה🙈🙈🙈

אבל עם בן זה שונה. הולכים לישיבה וישנים שם.

אבל גם לבנים קשה. גם הם מתגעגעים. וגם צריכים את הפינוק הזה של בית, שמישהו עושה בשבילם הרבה דברים.

הייתי בפנימיה...

חושבת שלטווח הקצר זה חסך לי התמודדות מול ההורים בגיל הקשה, אבל מצד שני פגע בי בטווח הארוך

אולי חצי פנימיה זה פיתרון... 

אני אומרת שזה פגע בי כי זה ניתק אותי מהמשפחה, מהאחים, ומלהיות שותפה רמה היומיומית ומחוברת למקום הגדילה שלי וזה דברים חשובים... וגם, כבר לפני כן הייתי כזאת שמשתעממת רצח בשיעורים ובורחת מבית הספר, אז בפנימיה בחיים לא הייתי מגיעה ללימודים ולא היה שם אף אחד שינתב אותי וישמור עליי פשוט נתנו לי ללכת לאיבוד וההורים שלי היו רחוקים אז הם בקושי יכלו לעשות משהו. אחרי הפנימיה הרגשתי ממש צורך לפצות ורצון לחזור הבייתה...

אבל בגלל שהחוויה שלי הייתה בסוף שלילית הדעה שלי לא אובייקטיבית אז לא יודעת(:

אני למדתי בפנימיה וזה עשה לי ממש טוב. כנ"ל לרוב מי שסביבי.

ולא כי היה לי רע בבית. 

לומדת במוסדות חרדיים ותמיד נמשכתי לדתל, משהו היה נשמע לי מאוזן יותר, אהבת עם ישראל, ארץ ישראל, השילוב שלהם בתורה, השמחה שראיתי שם......

מבינה מאוד מאיפה זה מגיע.....

אין פה דרך נכונה או לא נכונה, לכל נשמה יש את מה שמושך אותה, אצלי אישית כרגע הבנתי כמה דברים על הדתל ועל מגזרים בכללי אבל לא משנה מה דעתי, רק תדע שכנראה זה קורה לעוד ופשוט תבדוק עם עצמך מה בדיוק הנקודה שמושכת אותך לשם, נניח אם זה הדגש אהבת העם והארץ(כמו שהיה אצלי) פשוט תעתיק אתזה לחיים שלך...

לאידעת מזה אומר חרדי ומה נער גבעות אבל הדרך חיים שלי היא לקחת את הטוב מכל המגזרים, יכול להיות שיתאים גם לך... אם לא-יכול גם להיות שהדרך של הנשמה שלך היא באמת יותר בדרך הדתל ופחות בחרדי....

אגב, יכול להיות שדווקא בגלל שכל השנים אמרו לך שהתורה האמיתית היא אצל החרדים ולא אצל המזרוחניקים-אתה עכשיו אולי קצת בהלם שזה לא נכון ורוצה לברר את זה...

בקיצור, תנסה, הרב קוק נשמע לך דתל? תנסה ללמוד אותו, רבנים אחרים? תחפש ספרים או מאמרים ופשוט תקרא, תראה אם זה מה שהנשמה שלך חיפשה......

ובין אם כן ובין אם לא-תמיד אפשר לשלב, זה קשה מאוד ועבודת חיים אבל אתה יכול להיות עם כובע וחליפה ולאהוב את כל עם ישראל, למרות שלפעמים זה לא נראה ככה😅🫣😅

באמת בהצלחה🙏🙏

(אני צעירה ולא מעל עשרים אבל פשוט תפס אותי מאוד... לא לסקול אותי😜🫣)

הוא אולי הלך שחור לבן, וגם לא היה פתוח.

בסוף גם היום, קח את החבר'ה מחרשה - הם לא חרדים, הם שמורים כמו חרדים אבל הראש אחר

זה מגזר עם התנהלות. ושם הרב קוק לא שייך.

ומבחינת תפיסת עולם ותפיסת התורה, הרב קוק אמנם זכה לכבוד מהחזו"א שבא לפגוש אותו (החזוא את הרב קוק, ושמא היה זה הרב שך?) אבל בדעותיהם היו שונים.

נאמר כך, הרב קוק הסמיך את הרב צבי יהודה להיות אחראי על הוצאת כתביו - שכידוע הם ליקוטים מכלל פנקרי הראי"ה והכתבים שהשאיר אחריו. דהיינו הרצי"ה נחשב לממשיך בפשטות של הרב קוק.

האם הרצי"ה נחשב חרדי, ואפילו קיצוני? אני סבור שהתשובה ברורה.

התשובה שלך מאוזנת ובוגרת.

תיקון קל: המגזר החרדי אוהב את העם לא פחות מהדתי לאומי. הוא פשוט מסתגר יותר מהטעמים שלו. 

זו ממש טעות לחשוב אחרת.

אבל (נקדימון), הבה לא נגרר שוב למחלוקת דאז. בבקשה. טוב?

תודה, מחמיא לי מאוד❤️😅

אני לא מדברת על אנשים אלא על המגזרים, מההיכרות שלי עם שני המגזרים-שניהם לא אוהבים במיוחד אחד את השני וזה הגיוני, הרבה פעמים כשאנחנו בטוחים בצדקת הדרך שלנו עלולים קצת לדחות את הדרך של האחר(למרות ששבעים פנים לתורה וכל הדרכים כן צודקות לאנשים שהולכים בהן...) וגם כשמחנכים ילדים צריך לחנך אותם שהדרך שלנו נכונה, אמנם לא שהדרך של השני שגויה, לכן אני גם מדברת רק על המגזר ולא על האנשים אבל בכללי-במוזגות הלימוד של שני המגזרים די מחנכים לכך שהדרך של האחר שגויה...

האנשים עצמם אוהבים אחד את השני, לפחות רובם, מי שמתייחס לואהבת לרעך כמוך יותר משהו מתייחס לצורה בה חינכו אותו....

ומה הכוונה ב"רוח הלימוד"? איך לומדים גמרא והלכה? או שאתה מתכוון לתפיסה של התורה עצמה ולאופן שהיא מתממשת בחיים.

תלך ללמוד במקום של דת"ל שמושך אותך

לא חייב שזה יהיה ה-ישיבה שלך, אפשר ערב בשבוע.

תלמד תורה במקומות שנוגעים בך ומתחברים לך. לפעמים זה אפילו לא עניין של הגדרה מגזרית אלא מי הרב הספציפי ומה רוח המקום מבחינת אווירה

מכירה איש צדיק שלמד במגוון ישיבות על ספקטרום מגזרי מאוד מאוד רחב (אני עצמי הייתי בהלם, למרות שמכירה אותו). ברובן כאיש נשוי. מבחינת מגזר שלו הוא בערך כמו הבית בו גדל, זה לא היה מתוך בלבול, אלא מתוך ללמוד תורה. גם מרבנים שהם לא רבנים שקשורים למגזר שלו.

בקיצור- לא הכל חייב להיות בתוך תבנית מוגדרת. אתה בין לבין? תלמד גם מפה וגם מפה.

לאט לאט אני מניחה שתמצא דרך שלך.

אותם הקילקולים שראה רבי ישראל סלנט כשהקים את תנועת המוסר.

בעניין הזה המציאות מוכיחה, לצערינו, שנפש החיים טעה כשכתב שלימוד גמרא מתקן את מידותיו של האדם. תנועת המוסר צדקה.

למעשה כבר קדם הרמח"ל ותיאר במדויק בהקדמה למסילת ישרים את המצב שבו החכמים לא לומדים מוסר והבעלבתים גם לא לומדים מוסר. ללמוד על מנת לעשות.

על כל אדם/מגזר איזשהו.

כל פעם כשאני מצליח לצאת ממנו, אני מופתע כל פעם מחדש.

ת'אמת, שזה לא בדיוק 'מצליח' אלא שהשם מוציא אותי ממנו.

אבל נשמע מסקרן הנושא

מעצמי אני לא מתייאשת (כנראה) אף פעם

אני יודעת שתמיד יש דרך להשיג את מה שאני רוצה

לפעמים זה לוקח זמן למצוא/ ליישם אותה

מאחרים כן

אני לא נותנת צ'אנס שוב ושוב

אני לא מצפה מאנשים לעשות אחרת ממה שהם תמיד עושים 

לגבי עצמי.

השאלה היא אם זה נכון ו/או מציאותי ומעשי

במילים אחרות

סטנדרטים גבוהים

עצמיים ומאינטרקציה עם הסובבים

באופן מעשי זה אומר לסמוך בעיקר על עצמי

להבין יתרונות/ חסרונות של הסובבים

ולפעול בהתאם 

לפעמים לוקח שנים כדי להבין את עומק הייאוש שאתה מיואש ממישהו אחר..

אני מבין שאת מהוותיקות פה

קמתי במצב רוח קרבי..

אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.

(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)