רק יכול לומר שזה קורה. גם אחרי שנים רבות. כותב מניסיון רב.

המון תהליכים שקורים מתחת לפני השטח ופתאום משהו קורה, בד"כ כשאת הכי פחות מצפה לזה.

שתזכה להקים בית נאמן בישראל בקרוב ממש, בשמחה, בבריאות, פרנסה טובה וכל טוב.

גם ל @חתולה ג'ינג'ית מאחלת לך מכל הלב - שתזכי להקים בית נאמן בישראל בקרוב ממש, בשמחה, בבריאות, פרנסה טובה וכל טוב.

בשביל לסכות בברכה שלך ;)

אמן אמן

כמה זה נורמלי לחכות?

זה אבסורד

כי זו מטרה שאת כל כך רוצה, אבל הדרך כל כך קשה.

רוצה להגיע למטרה בלי לעבור את כל הדרך הזאת.

ולחכות לדעתי זו גישה לא נכונה (לא מדבר על להחליף כוחות וכדו'). 

תמיד לנסות להתקדם. גם בפעם ה100 שנכנסים עם הראש בקיר.

כשכבר עברת דרך ארוכה וקשה ועדיין כלום.. נכון @חתולה ג'ינג'ית  ?

שאני עושה כזה רושם צעיר 😜

רושם צעיר

בכל אופן: בהצלחה

ואם זה נראה לך (או לסביבה שלך) יותר מדי, אפשר גם לפנות לעזרה מקצועית כדי למצוא כוחות

אולי יכול לעזור אם יודעים שזאת טענה ריגשית ולא רק שיכלית. הרי מבחינה הגיונית העבר לא מעיד על ההווה. יעידו הרבה אנשםי שבסופו של דבר התחתנו למרות שבעבר לא התחתנו לפני זה

אמר מי שאמר (אריק איינשטיין? )

טיפשות היא לעשות את אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות בכל פעם.

אז אולי לשנות? לדייק את הקווים האדומים? להפתח לדברים טובים אחרים ממה שהכרת? להתייעץ עם מי שיכול לעזור.

גילוי נאות: את כל הנ"ל כבר עשיתי ועדיין לא...

והלהפתח,

הוא כבר חלק מהלעשות אותו דבר

סתם. באסה

אבל כן לנסות לצאת מאזור הנוחות - אם תמיד פסלת על X (גובה, גיל,עדה וכדו') אולי לנסות. יכול לפתוח מעגל נוסף.

ובכלל - הרבה פעמים זה מגיע דווקא מהצעה שנראית לא קשורה.

שם משפחה מספיק נפוץ.

באותה מידה את קרובת משפחה של קופסת גפרורים ואני של רב צעיר.

מסכים שיש צד שצריך ללמוד מטעויות ומהנסיון ולהמנע מלופים.

אז אגיד את מה שאמרתי בצורה יותר צנוע - הטענה מה שהיה הוא שיהיה היא לא מוחלטת מבחינה הגיונית.

את כל ה"כמעט" - לפעמים זה בדיוק אותם מטעני עבר, שגם באו כשהיו כל הסיבות להתייאש.

אז להאמין שיצליח משהו זה קל. 

להשתחרר ממטעני עבר זה קצת יותר מסובך.

אם הם הפכו למטעני עבר, זה אומר שהם לא הצליחו. אז מאיפה האמון הקל בזה שמשהו יצליח?

רוב הדברים המורכבים בחיים כוללים רכיבים שונים. כמעט בשום מקרה לא נגיע ל100% בכל הפרמטרים. הצלחה היא הצלחה של ממוצע גבוה יחסית - נאמר - ממוצע 85%.

לדוגמה בבחירה של בני זוג, אני יכול לחיות עם חסרון מסוים אם התכונות האחרות טובות כל כך שזה לא מפריע. זכור לי שחבר ניסה לשכנע ש"בכל מקרה אחרי החתונה תגלה כמה היא שונה ממה שחשבת; הנה, לפני החתונה חשבתי שלאשתי יש הרבה חסרונות, ומיד אחרי החתונה היא נהיתה טובה יותר" וכמובן שאלתי אותו - עם כל כך הרבה חסרונות, למה התחתנת איתה? והתשובה היתה כמובן שהיו חסרונות אבל היו גם הרבה מעלות. (זה כמובן שונה מאותם אלה שמשכנעים אותך שאחרי החתונה תגלה שכל המעלות שלה לא שוות כלום, ולכן כבר תתחתן עם מישהי שיש לה רק חסרונות...)

או בעבודה - יכולים להיות עובדים שונים מאד ביכולות שלהם אבל בסופו של דבר שניהם עובדים מוצלחים כל אחד בדרכו.

בעיני גם זוגיות היא כזאת. יכולה להיות זוגיות שבה יש הבנה הדדית ברמה גבוהה מאד; זוגיות אחרת שבה יש פחות הבנה אבל יותר אהבה; פחות משני אלה אבל כן אכפתיות. וגם בכל קשר יש רכיבים שונים. כאשר יש קשר שקרוב להצלחה, כל עוד אין לנו סבה לחשוב שהגורם לכשלון הוא עצמו היה הגורם להצלחה, זה אומר שהצלחנו בהרבה מדדים.

לדוגמה - האם אני מסוגל להתחייב לקשר? האם אני מסוגל לרצות מישהי במידה כזאת שארצה להקים איתה בית? האם אני מסוגל למצוא חן בעיני מישהי ברמה כזאת שהיא תרצה להקים איתי בית? האם אני מסוגל לנהל קשר ארוך טווח? האם מישהי מסוגלת להכיל את החסרונות שלי?

כל קשר כזה מסוגל לענות על חלק מהשאלות (אולי אפילו על כולן, אם נניח שיש קשרים שנופלים על דברים לא מהותיים גם בשלב מתקדם מאד, ואני חושב שכן)

אדם שהתארס, לדוגמה, גם אם הוא ביטל, יודע שהוא מסוגל להגיע עד לשלב הזה, וכל מה שצריך הוא לא להרוס אחר כך.

אין לי תשובה מעבר לאמונה .

אנחנו בנות דתיות מאמינות בה' מבינות שברגע שנגמר השכל מתחיל האמונה .. (ככה אני אומרת לחברה שלי(

את התאמצת יצאת, היית בעין טובה ,עשית עבודה המידות, נתת צ'אנס 

ועדיין לא קיבלת מענה ולפעמים פגעו בך שלא בצדק.

לא קיבלת את שלך ,

זה הכי כואב בעולם !

שוב שוב לנסות

וכבר במקום מסוים לא להאמין .. לחשוב אפילו שאין לך מזל.

אבל בדיוק כאן נכנסת האמונה מתי שנגמר השכל

 מתי שכבר אין לך תירוץ הגיוני לזה בשכל ,

נסית עבדת בשביל זה ולא עבד..:/

זה לא רק סלוגן זה באמת החיים

זה לא שהאמונה סותרת את השכל, זה פשוט שהאמונה מתחילה לחיות ולהתפתח ,ברגע שנגמר המוח האנושי .

נגמר השכל ..הרי עשית עבדת לפיו .. 

נתת את כל כולך עשית את שלך , אין לך איך להסביר את זה, למה זה לא עבד?! אין פשוט זה לא צלח(:

לכן מפה זה כבר שלו ואת צריכה להבין שאנחנו לא יכולות לדעת הכל , למה זה לא קרה .

לעיתים רחוקות יש מרצים שמדברים בהתלהבות על הכנה

 לחתונה וכו' /איך להצליח בדייט מבינים, הם לא תמיד מבינים שזה לא את הבעיה , זה באמת ה' רצה שכך יהיה .

כל עוד עשית את השתדלות שלך

ואין לך / לסביבה שלך( שאת סומכת עליה )למה זה לא קרה את יכולה להיות "רגועה" (למרות שאת הכל חוץ מרגועה כביכול..)

 ולהבין שאין לך מה לעשות עם זה חוץ מלשחרר ,

 להתחיל שוב לא מתוך מקום של הנה אני שולטת על המצב אלא הנה אבא אני עושה את מה שאני יכולה

 ולפעמים הרבה מעבר למה שאני יכולה

כדי שאתה תפעל מלמעלה , ואני יודעת ,למרות שאני לא מרגישה את זה עכשיו , שאתה איתי , אתה אוהב אותי ואתה תתן לי בסוף את מה ששלי .

אהבתי 👍

תודה על המילים האלה.

כמה שחרור יש בהן...

אסור להתחיל מחדש.

בעקבות קשרים בעבר אנחנו השתננו, למדנו על עצמנו. על צורת התנהלות נכונה יותר. טאקט ועוד.

אני זוכר את הפגישה הראשונה שלי.

או עם הבחורה שאחריה, ושאחריה

איך זה אחרת. איזה תמימות הייתה לי. חחח כמה זמן עבר? זה לא שהייתי בן 3..

למדנו על עצמנו. להגדיר מה יותר מחפשים.

אני לא מחפש את מה שהיה מתאים לי שנה שעברה, אלא את מה שמתאים לי עכשיו. אחרי המשברים והקשיים והקשרים העמוקים והפחות עמוקים.. ולכן עכשיו זה יעבוד מה שלא עבד עד עכשיו. כי השתפרתי. התקדמתי. אני טוב יותר. עכשיו כבר אני אמצא אותה. וזה טוב כי למדתי על עצמי בשנה האחרונה וככה אני אגיע מוכן יותר לחיי נישואין.

יש מטעני עבר. וואו. כמה שזה מעצבן. צריך להתלבט מה לעשות - בהחלט. אבל לא צריך להתחיל מההתחלה אלא להתקדם. זה אחרת.

ואני אגיד משהו אמיתי,

אחרי קשר ארוך.. אולי גיליתם שאין התאמה.. אבל את החברות והאכפתיות, וכן, את האהבה שהייתה אי אפשר לזנוח ברגע של החלטה של " אני חושב/ת שלא איתך אני אמור/ה להקים בית". ושאלתי כמה אנשים מבוגרים.. מישהו אמר לי שאחרי שהוא התחתן הוא ממש שמח לשמוע שמישהי שהוא יצא איתה התארסה. זה ממש עשה לו טוב. זה טבעי ונורמלי. את חושבת שכשתתחתני פתאום לא יהיה אכפת לך מקשרי עבר? אז נכון, שיש חלל בלב שהם לפעמים קופצים לשם ומפריעים, וכשהחלל יתמלא אז זה יפריע פחות. אבל לא לגמרי.

מקווה שעזרתי

התחברתי.

תודה!

פשוט עושים, וזהו. שוב, אילו היה מדובר בחיפוש עבודה, אף אחד לא היה מתלבט יותר מדי בין להמשיך ולשלוח קו"ח, לבוא לראיונות עבודה ולהתמודד עם דחיות, לבין לגווע ברעב

מקשרת לדברים שכתבתי בהקשר של ייאוש:

מי אמר שלא מתייאשים? - לקראת נישואין וזוגיות

ומוסיפה על זה:

קודם כל, שוהים בתוך החידלון הזה, בתוך המקום חסר הכוח.

אי אפשר לחיות את כל החיים שלנו מלאי אנרגייה, שמחה וחיות. יש בהם רגעי שיא ורגעי שפל. תחשבי על לוח השנה היהודי - אנחנו צריכים להיות שמחים בסוכות, וצריכים למעט בשמחה באב. ואנחנו ממש דוחים דברים משמחים באב, כדי לשהות באבל.

לא לרוץ הלאה, לא לחפש את הנחמה שיש בתוך המצב הזה, אלא ממש לחוש את הכאב ואת הצער.

אבל אנחנו צריכים לדעת גם לקום מהמקום הזה.

לדעתי, כל אחד מאיתנו מקבל כוחות באופן שונה.

את מכירה את עצמך, את אמורה לדעת מה נותן לך כוחות.

אולי זה לסיים ספר תהילים בכותל. אולי זה לדבר עם רבנית שאת מעריכה אותה. אולי זה לעשות מסלול ים לים. אולי זה להכין עוגת שחיתות ולאכול אותה עם חברות. אולי זה לקנות איזה בגד או תכשיט חדשים. אולי זה קצת מהכל.

אני חושבת שממש חשוב להקדיש זמן וכסף למה שזה לא יהיה נותן לך כח. ממש להכניס לך ללו"ז. להקדיש לעצמך זמן שבו את דואגת לעצמך.

העבר בונה אותנו. החוויות (מהחיוביות ועד השליליות) והתגובות שלנו אליהן מעצבות אותנו, את מי שאנחנו.

אני חושבת שחשוב להפריד בשכל בין מה שהיה בקשר, לבין דמיונות\ פנטזיות של מה יכל להיות. 

נכון, יש בזה משהו מורכב, כי אנחנו מדברים על יחסים בין בני אדם. הדלת נסגרה מאחורי הקשר, אבל לפעמים אפשר לפתוח אותה מחדש. חוסר הבהירות הזה לפעמים מקשה (ולכן לפעמים יש הקלה כששומעים שמישהו שיצאנו איתו התחתן). בעוד אנחנו מתבוננים בעבר, אנחנו חיים את ההווה וצופים לעתיד.

המטענים האלה לא ייעלמו כשתתחתני. חתונה היא לא קסם שמעלים את ההיסטוריה שלנו.

לדעתי צריך להפריד בין דברים שאנחנו מסוגלים להתמודד איתם בעצמינו, לבין דברים שדורשים טיפול מקצועי. מטעני עבר נמצאים בהמון תחומי חיים (לדוגמה, פוסט טראומה, פגיעות מיניות, אלימות, שורדי פיגועים ועוד ועוד), ובהתאם ישנם אנשי טיפול רבים. אם את מרגישה שאת מתמודדת עם משהו שקשה לך מידי לסחוב, שמשתק אותך, מונע ממך להתקדם - אני חושבת שנכון לפנות לאיש מקצוע.

אין אדם שמגיע לקשר בלי מטענים. גם אם מדובר בקשר הראשון שיוצאים אליו, אנחנו באים עם מטענים שמגיעים מהזוגיות של ההורים שלנו. אנחנו באים עם רצונות ותפיסות. אני לא בטוחה שצריך לשחרר הכל. לא בטוחה שאפשר לשחרר הכל. הם אנחנו, הם חלק מאיתנו, ומהם אנחנו לומדים מה ואיך אנחנו רוצים לעשות בקשר שאנחנו בונים.

למה שפתאום זה יעבוד אחרי ששנים זה לא עבד?

א. אולי באמת צריך לעשות משהו שונה. כל אדם צריך לבדוק ולברר אולי משהו שהוא עושה לא נכון. 

ב. תשובה קצת הפוכה. כל קשר שאנחנו יוצרים עם מישהו, הוא קשר ייחודי. הקשר שלי עם איש X שונה מהקשר שלי עם איש Y. אם כל דייט שלך נראה אותו דבר, כל השיחות הם תקליט שבור - יש כאן בעייה. כל הקשרים שלי עד עכשיו לא עבדו, כי לא יצרנו מרחב ביחד מספיק טוב. אני לא מכונה שפעם עובדת ופעם לא, אני אדם. ויחד עם אדם נוסף אנחנו יוצרים משהו אחר לחלוטין שלא היה קודם, ולכן כל מה שהיה לא רלוונטי. 

(בהקשר הזה אספר שפעם רציתי להכיר מדוייט עבר שלי לחברה. הצעתי לה אותו, והיא אמרה לי שהיא כבר יצאה איתו, והיה לה ממש חוויה שלילית ולכן היא לא רצתה להכיר לי אותו. ואני דווקא רציתי להכיא לה אותו, כי היה לי איתו חוויה חיובית. אותו אדם יצר איתי מרחב הרבה יותר טוב ממה שהוא יצר איתה.).

בגלל שאנחנו מדברים על קשר בין בני אדם, זה אף פעם לא בדיוק אותו דבר. כשאני קונה חלה מאותה מאפייה כל שבוע, יש לחלה בדיוק את אותו הטעם, כי המאפייה מאוד מקפידה להשתמש באותם חומרי הגלם בדיוק, ללוש באותה צורה בדיוק, לאפות באותה טמפרטורה בדיוק וכו'. אבל בין בני אדם זה אף פעם לא אותו דבר בדיוק. זה לא שאנחנו עושים בדיוק אותו דבר ומצפים לתוצאה שונה. הכל שונה מראש, ולכן כל פעם התוצאה יכולה להיות אחרת - ועד עכשיו זה הוביל לפרידה, אבל זה לא אומר שבהכרח זה יהיה ככה בפעם הבאה.

ואני חושבת שחשוב גם להגיד לעצמך שאת ראויה כמו שאת עכשיו. לדאוג שאת נמצאת בסביבה של אנשים שאוהבים אותך ומעריכים אותך.

לדעת שיש לך מה להעניק, מה לתת, מה לקבל.

ושאנחנו בני אדם, ולא רוצים להתחתן עם מלאכים.

לכולנו יש מטעני עבר.

לכולנו יש מה לתקן.

וכולנו רוצים להיות בקשר שבו נרגיש נאהבים, בלי שיפוטיות, שמקבלים אותנו בפשטות כמו שאנחנו.

ואנחנו מבינים שקשר קרוב עם מישהו הוא עסגת חבילה, כי יהיו בו צדדים טובים יותר ופחות. וזה חלק מהפרק הזוגי של המסע.

ואנחנו גם כאן כדי להזדהות עם הקושי, והצער, והכאב וכל שאר הדברים שיש בתהליך הזה. צרת רבים.

אם נחלוק קצת את הדברים האלה, נשתף אחרים במקומות הפגיעים האלה, זה יעזור להתמודד איתם.

(ואולי נכון להפנות את השאלה לאנשים נשואים, מה פתאום גרם לשינוי - האם זה רק המפגש עם האדם הנכון?)

רק עכשיוהתיישבתי לקרוא.

השקעת ממש...

הכל מאד נכון, אבל מאד מורכב.

ה" יעזור לכולנ"ו

החיים מורכבים, והולגים ונהיים מורכבים יותר.

ככה זה כאן...

כל אחד מוצא את הדרך שלו להתנקות ולרצות להתחיל מחדש...  אני יכול להגיד שאצלי תפילה עושה את העבודה הזאת

בסוף המשברים בחיים לא נעלמים הם רק מחליפים צורה ושם

לא יכול להזיק אבל

חיי מוהר"ן סימן תקצ"ה

שכל איש יש לו כמה וכמה זיווגים, רק שיש בזה כמה בחינות שונות וענינים נפלאים.

כי מכל הדיבורים שמדברים בעניני השידוכים, אף על פי שאינם נגמרים זה בעצמו בחינת זיווג ושידוך.

ולפעמים יושבים בני אדם בבתיהם ואומרים שראוי שזה ישא את זאת, ועל ידי זה נגמר בחינת הזיווג של זה האיש עם אותה האשה, ולפעמים באים שדכנים ומדברים השידוך אבל אינו נגמר, וגם זה בחינת זיווג ושידוך, ובוודאי היא בחינת זיווג יותר מהראשון. ולפעמים נוסעים לעשות השידוך ובעת הגמר נפרדים מאיזה סיבה, ולפעמים נגמר השידוך ואחר כך מפסיקים הקשר של תנאים, ולפעמים באין לידי נישואין ואחר כך בסמוך נעשה גט ביניהם, ולפעמים אינו נעשה הגט עד אחר איזה זמן, וכיוצא בזה כמה בחינות שיש בעניני השידוכים והזיווגים שאינם נגמרים אחר כך, אבל כולם הם בחינת זיווגים שלו, כי כל אחד יש לו כמה זיווגים, רק שאצל זה נגמר איזה זיווג שלו על ידי איזה דיבור בעלמא שמדברים מזה השידוך, ולפעמים על ידי איזה דיבור יותר, או על ידי איזה התקשרות או נסיעה או עובדא בשביל השידוך לפי שעה וכו', וזה הדבר הוא ענין נפלא ונורא שלא נשמע כזאת, שהדיבור בעלמא שמדברים מהשידוך זה בעצמו הוא בחינת שידוך.

מוכר...

פעם שמעתי שכל ה"זיווגים" הפוטנציאליים האלו, הם כל אלו שקפצו כשהכריזו את השם של האדם בשמיים 40 יום קודם וכו'...

אני רק מנסה להבין במה זכיתי שכ"כ הרבה נשמות קפצו למשמע השם שלי ;)

כמה אוטובוסים אפשר למלא במדוייטיות עבר שלי. זו לא היתה מחשבה מרנינה.

זו דוגמא לשדכן שפשוט מחקתי מהטלפון, בגלל עוד מקרה נוסף של זלזול לא נורמלי. עם כמה שאני משתדל לבלוע, גם לי יש גבולות.

הקטע העצוב שאת המשפט הנ"ל הוא אמר כסוג של השתתפות בקושי.. שיהיה בריא.

אני בטוח שגם את קיבלת מספיק "מחמאות".

לגבי מה שלא עבד- זו מחשבה נכונה. צריכים לראות מה לא עבד ולמה ומה כן יעבוד. גם כאן אפשר להיעזר באשת מקצוע או לפחות לשמוע שיעורים מקצועיים. ברגע שרואים מה הולכים לשנות זה כבר מרגיע. אתמול יישמתי את זה בתחום אחר על עצמי.

וכמובן, תמיד חשוב להתמלא בכוחות ואפשר לקחת הפסקה מדי פעם

ויש כאן נטיה בפורום לזרוק את זה כברירת מחדל.

זה נכון וחשוב כשצריך. לא תמיד צריך וגם כשצריך - לדעת שזה לא פתרון קסם כאמור.

ההצעה לפנות לעזרה מקצועית עלתה בשרשור הזה כמה וכמה פעמים.

מצד אחד, אני הראשונה להפנות לעזרה מקצועית כשצריך.

מצד שני, יש לאנשים נטייה להציע את זה כפותר בעיות אולטימטיבי, כאשר אין לי מושג אם האנשים האלה אי פעם התנסו בקבלת עזרה מקצועית.

מהיכרות קרובה עם השטח, אני חושבת שחלק מהאחריות בהפנייה לעזרה כזו, היא גם אמירה שהדברים עשויים לקחת זמן.לפעמים הרבה מאד זמן.

כי אחרת אנחנו יוצרים אשליית שווא שהכל פתיר במהירות באופן הזה. וזה לא נכון.

בתור מישהי שמייעצת את זה הרבה כאן -

בעיני מובן שבעניינים נפשיים זה לא כמו לקחת אנטיביוטיקה במשך חמישה ימים, אלא להיכנס לתהליך.

אלו לא פתרונות של זבנג וגמרנו.

זה גם לא פותר הכל.

אבל יש בעיה שאנשים שואלים שאלות גדולות ואין זמן ויכולת לענות תשובה מספקת. גם פה ספציפית  אין לי יכולת להפנות לדברים מקצועיים מפורטים שכתבתי שעונים על השאלה, מבחינת חוקי הפורום (שאני מכבד אותם).

אז לפעמים זה הכי אחראי לענות משהו כזה.

הסתייגות אחת, אם מישהי מפרטת ברמה מאד גדולה של פירוט את המצב ומה היא ניסתה ומה תקוע אפשר לענות תשובות יותר ספציפיות ולא להפנות לאחרים.

והוא - זה תלוי בעבודת האדם עצמו, יותר מאשר בזמן.

יש נטייה לחשוב שטיפול מקצועי זה להוריד חלק מהאחריות ממך ולהפיל אותה על המטפל. אבל האמת שההפך, התהליך דורש הרבה יותר ממאמץ רגיל של המטופל עצמו, ובו ההצלחה תלויה. בלי הבנה של הנקודה הזאת זה באמת יהיה קשה... 

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

נכון, מסכים מאד.

תודה על הדיוק

זה נכון ולא נכון זאת אומרת זאת הגישה בהחלט של חברים ולא עוד זרים, אבל לגבי השאלה האם ממשיכים זה די משתנה יצאתי עם מישהי שגם אחרי רביעי ביקשה שאשאל...

נכון, זה טיפ שמקדם משמעותית. אבל- כשיוצאים בגישה כזאת אז אם מחליטים להיפרד צריך לעשות את זה עוד יותר ברגישות כי זה הרבה פחות צפוי ויותר כואב. זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום. לי עשו את זה ואני חושבת שאם זו ההתנהגות עדיף כבר את הגישה הראשונה. 

אכן מבין את העניין אבל לדעתי אם יוצאים בגישה הראשונה של הולכים לראות איך זה.. 

פשוט הרבה פחות מתקדמים כך וכל הזמן חושבים האם מתאים או לא, 

 וכתוצאה מכך מסיימים את הקשר על דברים קטנים שלא נכון לסיים את הקשר בגללם.

מסכים שזה קצת בום כזה, אבל כך זה סיום קשר, תמיד זה לא נעים ולא כיף לצד השני.

אם אני אחשוב לעצמי שאני בודק וגם זה מה שאשדר לה שאנחנו מנסים כזה, הרבה פחות סיכוי שנתקדם, והקשר יסתיים על דברים לא מהותיים.

אשמח לשמוע עוד דעות בנושא.

כן, קשה. נכון. אבל עדיף להתאמץ מלדפדף אנשים.

אם מה שאתה אומר זה: "אנשים יפגעו בדרך אבל זה המחיר לקשרים טובים", אז לא בהכרח... קשר טוב צריך להיות קשר טוב מהתחלה ועד הסוף. הוא לא צריך להסתיים בלא נעים, הוא צריך להסתיים באיחולי הצלחה כנים אחד לשני. אם עשית הכל ואין ברירה אז אין ברירה, אבל למה לא מלכתחילה לנסות לא לפגוע?

לא סתם אצל גויים כשזוג נפרד שואלים "מי זרק את מי?" כי זאת ההרגשה, כאילו בדקת אם טוב לך ואם לא אתה זורק ומתקדם הלאה. אצל יהודים זה לא עובד ככה. גם אם לא מתאים למישהו הוא משתדל לשמור על הכבוד של הצד השני..

גם בכל ההתנהלות של הקשר- לא למרוח, להיות גלוי. זה ואהבת לרעך כמוך.

ברור שיש לסיים ברגישות ובצורה הכי הכי מכובדת שיש!!

ובאיחולי הצלחה אחד לשני! 

אני אומר שמנסים להיות חבר אחד של השני כמה שאפשר, 

ואם בסוף לאחד זה לא מתאים אז לסיים בצורה יפה ומכובדת. 

אלא שאינני מסכים עם מה שכתבת "זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום."

 אני אומר כן נתנהג כמו חברים ובע"ה אם יתאים נתחתן, ואם חלילה לא אז לסיים בצורה מכובדת ביותר!

מסכים להיות גלוי במידת מה, אבל אם אני מספר ומשדר לעצמי ולה שאני מתלבט וחוזר על זה מידי פעם לדעתי הקשר יורד המון, 

אכן מסכים צריך הרבה חכמה ורגש. 

מסכימה שלא להביא לקשר את כל ההתלבטויות והספקות ולהתמקד בזה... לא לזה היתה הכוונה.

כשאמרתי "בבום" התכוונתי לאיך שהפרידה נעשית. וגם זה משתנה בהתאם לאורך הקשר. 

טוב שמחה שהבהרת

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אבל גם אני רואה שהייתי צריכה את הנסיונות כדי להגיע לנישואין ממקום בריא...

אז לא יודעת.

אבל אני עדיין מנסה להבין האם היא מתנה או רק המתנה

שהרב גלינסקי אומר שאמנם כתוב "לא טוב היות האדם לבדו" אבל גם לאו דווקא רע. אפשר לעשות מזה רע, אבל לא חייבים. אפשר ליהנות ממה שיש. לשיר בקולי־קולות בבית. לתופף על הבטן. לשים שעון מעורר לתיקון חצות ולימוד בהתעלות עצומה עד עלות השחר. לטוס לביקיני אטול. הקב"ה מבקש השתדלות לא השתגעות.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי