פעם שאל אחד המלכים הנוצרים את החכם של היהודים, כיצד ייתכן שהיהודים, המעטים שבאומות, ישלטו על כל העולם?
שהרי, הם אפילו לא אחוז אחד מכלל אוכלוסיית העולם.
ביקש ממנו החכם היהודי, שלמחרת היום יאסוף 20 תרנגולי קרב זכרים מורעבים, שלא אכלו כבר כמה ימים.
לאחר יומיים, הגיע החכם היהודי עם אפרוח קטן, ועם פרוסת לחם קטנה, וביקש להכניס את התרנגולים והאפרוח לחדר אחד.
אך לפני כן, שאל החכם את המלך: "האם לדעתך האפרוח יהיה מסוגל לאכול מחתיכת הלחם הקטנה, או שמא תרנגולי הקרב לא יאפשרו לו זאת?". המלך השיב: "בוודאות, אין סיכוי שהאפרוח יתקרב אל פרוסת הלחם!".
והנה, הוכנסו כל התרנגולים המורעבים, עם האפרוח ופרוסת הלחם, אל אותו החדר. מיד התחילו תרנגולי הקרב המורעבים להילחם האחד עם השני במקורם, עד לזוב דם, כדי לתפוס ולאכול מפרוסת הלחם, בעוד שהאפרוח מתחבא בפחד מתחת לאחד השולחנות.
לא עברו דקות רבות, עד שכל התרנגולים שכבו שותתי דם על הרצפה.
מיד יצא האפרוח מתחת לשולחן, עלה על גב אחד התרנגולים המתים, הביט ימינה ושמאלה, וכשראה את כולם שרועים שותתי דם, ניגש אל פרוסת הלחם, ואכל אותה לתיאבון...
אמר החכם היהודי למלך: "רואה אתה? זה מה שאומר הנביא ישעיה (יט'): "וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם וְנִלְחֲמוּ אִישׁ בְּאָחִיו וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ...מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה".
לעתיד לבוא, יסכסך הקב"ה בין רשעי אומות העולם, שיהרגו ויטבחו אלו את אלו. ואז יתקיים בעם ישראל (הם ה"אפרוח"/ העם הקטן שבאומות) מה שכתוב בתהילים (צא'): "רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט, וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה".
לישראל יישאר רק להביט ולראות את "שִׁלֻּמַת רְשָׁעִים" – כיצד הקב"ה משלם לרשעים בגאולה העתידה.
והנה, על עניין ההצלה שהציל הקב"ה את נח מן המבול, אומרים חז"ל, שהוא יסוד ואבן פינה לכל ההצלות שיציל הקב"ה את ישראל, בבחינת "מַעֲשֵׂה אָבוֹת סִימָן לַבָּנִים".
חז"ל מבארים ענין זה ואומרים, שכל ישראל היו כלולים בתוך נח. לכן, כאשר הציל הקב"ה את נח, הרי שהציל בכך את כל ישראל, שהיו כלולים בו. ובכך עשה הכנה לכל ההצלות העתידיות של ישראל. (והביאו חז"ל רמז לכך: "נח איש צדיק תמים" ראשי תיבות נאצת(=541) בגימטריה ישראל(=541)).
ויש להוסיף את מאמר חז"ל בגמרא (סנהדרין קח'): "אף על נח נחתך גזר הדין, אלא שמצא חן בעיני ה'". דהיינו, נח מצד עצמו לא היה ראוי להינצל, משום שלא הוכיח את בני דורו, וגם לא התפלל עליהם.
אלא, שמצא חן בעיני ה'. ומהו מצא חן?
אלא, מצד זה שהקב"ה הֶעֱרִיךְ/השווה אותו לעומת בני דורו, שהיו רשעים וחטאים גדולים, ובזכות זה זכה נח להינצל.
מעתה יש לומר, שמאחר והצלתו של נח היא יסוד לכל ההצלות שיציל הקב"ה לעתיד את ישראל, יוצא אפוא, שגם אם אין ישראל ראויים להצלה בזכות עצמם (כמו נח), הקב"ה מציל אותם, מצד זה שהוא יתברך מעריך את ישראל אל מול רשעת הגויים.
(מאותו טעם זכו ישראל לרשת את הארץ, כמו שכתוב: "לא בצִדְקָתְךָ...אתה בא לרשת את ארצם, כי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם האלה ה' אלהיך מורישׁם מפּניך").
לפי זה יובן, מדוע אנו מזכירים בתפילה בראש בשנה את ההצלה של נח (כמו שכתוב: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה...אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה"). שכן, היות וראש השנה הוא יום הדין והמשפט לכל באי עולם, ולפעמים, בעוונותינו הרבים, אין אנו ראויים לצאת זכאים בדין מצד מעשינו – לכן אנו מזכירים בתפילה את ההצלה שהציל הקב"ה את נח, כאשר העריך והשווה אותו לעומת רשעות בני דורו. וזאת אנו עושים, כדי שגם הקב"ה יזכנו בדין תמיד, על ידי שיעריך אותנו לעומת רשעת הגויים.
וכך יהיה לעתיד לבוא, בגאולה הקרובה. גם אם ישראל לא יהיו ראויים, חלילה, להיגאל בזכות עצמם, יעריך אותם הקב"ה לעומת רשעת הגויים, ויתקיימו דברי הנביא יחזקאל (לח'), שהתנבא על מלחמת גוג ומגוג: "חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה" – הקב"ה יסכסך בין רשעי אומות העולם, שיהרגו ויטבחו אלו את אלו. ומיד הוא יתברך יגאל אותנו ברחמים רבים ובניסים גדולים, כדברי הנביא "כימי צאתנו מארץ מצרים אראנו נפלאות..." – במהרה בימינו, אמן.
אקטואלי למצב
ברור שבכך יש איסור חמור