אגב

ההערכות היא באמת ללחימה ארוכה

סתם כדי לקבל מושג - בזמן שפינו את תושבי הצפון הבר אמרו שהתשלומים למפונים מאושרים עד סוף 2023

מקווים שלא ייקח הרבה זמן, אבל זה צפי הגיוני

מילואים במשך כל התקופה

לאט לאט הלחימה תצטמצם לדברים יותר מסויימים

אלא אם כן באמת תתפתח פה מלחמה יותר מורכבת ושל כמה זירות במקביל.

הם גם לא יודעים מתי תסתיים.

בע"ה נתפלל שנזכה לניסים ולישועות ולמשיח! ושזה יהיה במהרה!!

זה אומר שנעשה מה שצריכים בזהירות ובקצב הנכון ולא בלחץ בגלל אולטימטום

אבל אני גם די בטוחה שלא יחזיקו את כל המילואים שנה שלמה. זה לא ריאלי ולא אפשרי כלכלית....

אבל הלוואי שנשיג הישגים מרשימים בקלות ונסיים את המלחמה גם בהצלחה וגם במהירות! הכל יכול להתהפך לכל מיני כיוונים....

ניסים תמיד יכולים להיות

אז לא בטוח

זה אזור פחות נפיץ אפילו שתהיה מעורבות איראנית כי א זכבר ארהב תיכנס לתמונה. 

שעל הלבנונים פחות נחוס מאשר על העזתים כי אין שם מושגים כמו כיבוש וכו וגם אין שם חטופים לסכן ב"ה

ולכן זה אמור להיות קצר יותר

מלחמת לבנון השנייה לקחה 32 יום. חיזבאללה יותר מסוכן, אבל גם אפזר לפעול נגדו יותר בעוצמה מאשר בעזה שהיא מקום צפוף וצריך בה אשררי בינלאומי

צריך גאולה

וזהו

אמן בקרוב!

זה בטוח מקרב אותנו לשם

שמעתי שיעור של הרב דב ביגון שהוא מדבר על איך במאה האחרונה כל מלחמה הוסיפה עוד צעד בגאולת ישראל. והמלחמה הזו היא בוודאי נקודת מפנה משמעותית שמקדמת אותנו עוד צעד גדול קדימה לקראת הגאולה.

"בעל מלחמות, זורע צודקות, מצמיח ישועות"

והלוואי שנזכה לגאולה השלמה ממש, בקרוב בימינו...

זה מה שהתכוונתי במשפט האחרון - שאם כבר צעד גדול לקראת הגאולה, הלוואי שזה יהיה ממש הצעד האחרון ונראה את הגאולה השלמה ממש בימינו...

ועל זה כדאי ונכון להתפלל.

בזמן האחרון אני שמה לב להרבה פסוקים שממש אומרים את זה - הקב"ה נותן לפי מה שאנחנו מבקשים - "יהי חסדך ה' עלינו כאשר ייחלנו לך", "הרחב פיך ואמלאהו", "רוצה ה' את יראיו, את המייחלים לחסדו".

הלוואי שנצליח להאמין מספיק ולבקש באמת גאולה שלמה, מתוך אמונה אמיתית בכוח של הקב"ה להפוך פה את התמונה. ויהי רצון שתפילותינו יתקבלו ונזכה לראות ישועות גדולות...

לטהר את הרצועה יקח חודשים,

לבנות תוכנית ליציאה מהמלחמה יקח עוד יותר זמן מהמלחמה עצמה.

בלי בעלים שנה

חולים בראש

אני מתחרפנת שאף אחד לא מבין את גודל ההקרבה שלנו

אוף!!!

מתי יבינו שזה לא נורמלי וינסו למצוא פיתרון??

כרגע זה נראה שזה בכלל לא מעסיק אותם

רק מנסים לחזור לשגרה ושכל החיילים והמשפחות שלהם שהמדינה כולה עומדת עליהם יתפוצצו

אני עצבנית ברמות

לא רק שהמציאות הזאת שנכפתה עלינו היא ככ קשה, אף אחד לא מעריך מספיק, ולאף אחד לא אכפת שזה פשוט יימשך כל עוד רוב המדינה ממשיכה ב"שגרה" המטומטמת שלה

או לא מבינות ממי שבאמת לא מבינה מה עובר עלינו

תחסכו ממני תודה

שאני לא יכולה להתווכח עם תחושה אישית סובייקטיבית, אלא שהצורך הקולקטיבי או המדינתי עולה על הצורך האישי, גם אם הוא צורך של הרבה אינדיבידואלים בתוך הקולקטיב

המלחמה הזו היא באמת על הריבונות שלנו במדינה, כמדינה

זה חמור מאוד שארגון טרור נכנס למדינה וכובש אותה ב'טויוטות' מה שנקרא ופורע בתושבים וחוטף אותם

ואם לא תהיה המלחמה הזו, בהנחה שעד הסוף זה למוטט את שלטון חמאס ולשלוט בטחונית בעזה עד מיגור התופעה, זה עלול חס ושלום לחזור על עצמו.

ובכל זאת, אני בטוחה שמי שלא חווה לא יבין את הקושי שלך. אבל שתדעי שהוא לא חסר משמעות בכלל, את מוסרת נפש כפשוטו על הגנת המולדת. על זכותנו לחיות בארץ המובטחת

ועדיין, אני ככ ככ לא מסכימה עם ההתנהלות של המדינה בתוך המלחמה הזאת, זה פשוט הזוי בעיני שעדיין מתייחסים לזה כאילו יש חפים מפשע!!! הם פשוט משוגעים. והרבה מהשיקולים המקולקלים והמוטעים שלהם הם אלה שגורמים לסיפור הזה להיות ככ ארוך ולגבות ממנו ככ הרבה חיי אדם. הם עוד לא הבינו איך באמת צריך להילחם ושהחיים של חייל אחד שלנו לא שווים חיים של 100 או אפילו 1000 "חפים מפשע".

וכל עוד אני ככ לא מסכימה עם הסדר עדיפויות המקורי שלהם אז אני ממש לא סומכת עליהם שהם מנהלים את המערכה בצורה נכונה ושההקרבה שלי באמת הכרחית ונצרכת.

לגבי התחושה שאין הערכה, אפשר להגיד עד מחר שמעריכים מאד וואוו וכל הכבוד, בפועל בשטח אני לא מרגישה שרואים אותי, שעוזרים לי, שמפרגנים לי......

וככה עוד הרבה חברות אהובות שלי

הזה פחות מיטיבה עם נשות המילואים. לגמרי

מצד שני, המלחמה עולה הרבה כסף

המשק חייב לתפקד, אז ברור שמי שעד לא מזמן היה יכול להושיט יד, מוגבל עכשיו בגלל שצרמך להתרכז גם בחיים האישיים

זו באמת סיטואציה לא פשוטה, להרגיש שהזמן עוצר מלכת אצל חלק מהאנשים עם הקושי הככ גדול הזה, ולצפות להמשיך בשגרה רגילה כביכול כשחלק ככ מהותי מהבית של ככ הרבה נשים חסר

ואם כבר משהו פרקטי -  אם יש לך חברות במצבך, זה הזמן להיעזר אחת בשנייה ככל הניתן. אין מי שיבין אתכן כמוכן, הן מבחינה מעשית והן מבחינה רגשית. זה לא נותן מענה כמו בעל ואבא שחסר, זה וודאי, אבל אפשר לחשוב על הרבה דברים שיקלו עליכן כ'קהילה' קטנה משל עצמכן אם אתן קרובות. תהיו אתן לעצמכן אם אין מי שיעזור

ולכן מרגישה בודדה מאוד נפשית

והן חמושות באמת

אבל כן.. כבר מתיחסות להזה כעובדה מובנת מאליה

כבר כאילו לא שייך יותר לדבר את עומק הקושי

כי יאללה התקדמנו

גם הדיבור הוא-

יש כאלה שיכולות ויש להן הכח ואני פשוט לא יכולה

וזה לגמרי צובט

כי מבטיחה שגם לי אין טיפת כח

אבל באמת רואה שחברות במצב -ומה זה קצת מקל

הלוואי והיה לי

אבל

ואני מרגישה בדיוק את הצעקה הזאת שהושמעה פה

שגם בשם הערך החשוב הזה הקיומי

אני לפחות חייבת לקבל איזה הכוונה והרגעה

שזה לא מובן מאליו

שמשקיעים גם חשיבה איך נגיד לייצר מענה לקושי העצום הזה

העיקר שידברו גם על זה שיתיחסו לזה. שלא יובן מאליו שברור.

אני קראתי את התגובות פה ותהיתי לעצמי

נכון מבינה את המצב . ברור

אבל יש פה גם צעקה

שחייב להדמיע אותה

שבה לפחות אני ובטוחה שלא רק..סוחבות עלינו משקל עצום פי כמה מהיכולת

לאורך זמן כל עך ממושך וחסר סיום מוגדר.

אני לא אומרת טוב אז בואו נכנע בגלל זה

אבל חייב להתיחס לקושי העצום הזה ולא להתעלם ממנו.

אחרת יהיו פה נפגעים אחרים ..

אני כן מרגישה כבר עכשיו שחברות שלי שהבעל שלהן בבית ..ואצלי רק אני לבד מהחברות

מצד אחד ממש מפרגנות

ומצד שני

גם קצת מצפות שכבר כאילו התרגלתי

שאני מסתדרת כי זה כבר השגרה הרגילה

ובלב

תהומות של קושי יום יום

אין טיפת שמחה בחיים הכל רק הישרדות ובדידות כל הזמן.

והקושי מתגבר משבוע לשבוע

לא להפך

ומעשית

שיעשו סבב גיוס חדש והכשרה למי שעוד לא גוייס לפחות למי שאפשר להחליף- שיחליפו חלק

שמי שכרגע נגיד בכוננות ממש חסרת מעש (נגיד בעלי..וגם אם יוסלם המצב לא מיד יכנס לפעולה )

וואלה שישחררו יותר..שהיציאות יהיו ממושכות יותר

נכון מניחה שלוחמים בחזית ותפקידים מרכזיים פחות רלוונטי

אבל לפחות למי שאפשר

כתבת מדוייק

לדעתי מי שלא חווה את זה יום יום פשוט לא תבין אותנו .

שולחת לך חיבוק חזק והכי מבין ומזדהה שיש

זה קשה וזה בלתי אפשרי והסביבה פשוט לא מספיק רואה את זה או מבינה את זה

עצם הציפיה שעולה עכשיו ככ הרבה ש"נתרגל" למציאות הזאת היא פשוט ציפיה הזויה וחצופה לחלוטין שרק מראה כמה אין הבנה וגם הערכה למה שאנחנו עוברות.

❤️❤️❤️

אני לא כועסת על אף אחת

ולא מרירה על אף אחת

וה לא אשמה של אף אחד

בכלל

ומבינה גם שלא מבינים לעומק את הקושי

ושסה''כ לכל אחד החיים שלו וההתנוש-ות שלו

אני חושבת שיש כעס ותסכול מול הקושי עצמו

לא מול אף אחד

ומה שאני מצפה מהמדינה

הזה לעזרה -לא בחסד!

לא רוצה לחיות על טובות של אנשים טובים שב''ה יש

לא כיף לי להרגי כל הזמן שאני צריכה לבקש עזרה

ושמציעים- והאמת רובם מנימוס ולא באמת בףועל ה קורה

ושיש דברים בסיסים לא רק בטכני שפשוט אני לא יודעת להתמודד איתם

אני רוצה

שהמדינה תתיחס אךינו

עם אנשים שזה תפקידם הרשמי- ללוות כל מפשפחה והצרכים שלה

לתת מענה נפשי

או כלכלי או טכני

לתמןך

רק מקום לתשף ולא לשמור הכל בבטן ולהנהנן לכולם ששואלים מה שלומי

זה לפחות משהו שהיה נותן לי תחושה של תמיכה

נניח רק סביבי יש 90 משפחות עם ילדים שהבעל לא נמצא.

איך נותנים מענה מקצועי לכזה דבר? אין למדינה את המשאבים...

כל הזמן שאני חושבת כמה הילדים שלי יצטרכו טיפול רגשי וכל הדברים האלו.

ואז אני שניה עוצרת וחושבת על זה שיש אלפי משפחות שמפונות מהבית שלהן. שוואלה, אין מה לעשות הם יצטרכו את זה יותר ממני. אז מנסה להכניס את עצמי לפורפורציות שאין מה לעשות, המצב לא טוב עכשיו כי זה מלחמה ואי אפשר לצפות שיהיה מדהים. רק להתפלל שתיגמר מהר.

ואין לזה קשר למדינה בעיניי

כל אדם רוצה להרגיש שרואים אותו, שיבוא מישהו 'גדול' יותר ממנו ויגיד לו - אני הגב שלך, אני פה בשבילך, ויהיה בסדר. תשליך עליי

אבל האמת היא שזה לא תפקיד שהמדינה יכולה לעמוד בו כרגע וחבל לצפות לכך. 

למשל, המדינה תעשה לנו בייביסיטר לילדים? לא, בשביל זה פתחו את הגנים ברוב חלקי הארץ, גם אם ברוטציה (אגב, יש גמח בייביסיטרים בחינם דרך אזרחים טובים)

המדינה כן מאפשרת תמיכה נפשית ללא עלות דרך קופות החולים ודרך קווים ייעודיים

יש סיוע דרך כל מיני עמותות ואנשים פרטיים - כמעט בכל התחומים - מהסעות ועד סיוע כלכלי. 

אז אולי זה לא מושלם. אבל תכלס לא צריך בשביל זה את המדינה ממש. המדינה היא בעצם עם ישראל כולו. נוכחנו לראות את זה

וכמובן, המדינה נותנת סיוע גם אם לא מספיק מבחינה כלכלית בהגדלת התשלום למילואימניקים דרך הטבות נוספות וכו'

אבל יש חלק לא פחות חשוב בזה ופה אני אומרת שאולי לא כולן יאהבו לקרוא אבל אני כותבת בכל זאת למי שאולי זה כן ידבר אליה,(ומי שלא כמובן אז לא להתייחס) וזה מהמקום שלי שמאמין מאוד בהשתדלות ובכח שלנו לעזור לעצמנו-  האם את לוקחת חלק אקטיבי בעזרה לעצמך? נכון, לא אוהבים להרגיש שעושים לנו טובה, אבל זה לא באמת ככה. עמותות וקווי  סיוע נועדו כדי שיבקשו מהן עזרה. אין אפשרות לאתר את כל המתקשים והצריכים במדינה. ובטח גם אין אפשרות לענות לכל הצרכים כאילו בעלך נמצא בבית, אבל בטוחה שכל עזרה יכולה להועיל, גם אם לא בהכל.

את צריכה לפרוק ? את מרגישה שאת שומרת בבטן.? חבל, באמת. אם שואלים אותך מה שלומך ולא הכל בסדר, לא חייב להנהן כאילו זה קטן עלייך. לפעמים כשאנשים שואלים, הם באמת רוצים לדעת. ולפעמים החזות החזקה הזו היא זו שמונעת לפעמים את העזרה, כי תמיד יש מישהו שצריך יותר 

לדוגמה, אני יכולה לשתף שגיסי נכנס לעזה כבר כמה פעמים

אני מצדי מתקשרת המון, שואלת המון, אבל היא גם - 'הכל בסדר'. אני מקווה שבאמת הכל בסדר, אבל אני יודעת שהחוויה מאוד לא פשוטה. ואני מקווה שהיא משתפת אצל אחרות לפחות

ומצד שני, אני חושבת שגם לא טוב שזה מנהל אותנו. במצב של חוסר שליטה ככ גדול - זה הזמן לקחת שליטה על מה שניתן במקום שזה ישתלט עלינו

יש לך קשיי התנהלות? טכנים או מעשיים? אפשר לשחרר או להתייעץ לגבי זה. זו גם דרך של לקיחת שליטה, אני בוחרת להמתין עם זה ולשחרר את זה כי לא מתאים לי או בוחרת ללמוד איך עושים את זה (אין כמעט משהו שלא ניתו ללמוד בהתנהלות יומיומית), וזה שונה מאשר להסתכל על זה כ- (דוגמה מוקצנת): אני לא יודעת מה לעשות, ואוף, ובעלי לא פה כדי לעזור, ואף אחד לא עוזר, והמדינה , ולמה מלחמה .. זו הסתכלות שמקטינה אותנו לדעתי ולא מועילה כי היא משמרת את הנרטיב של - אני לא יכולה, כלמעשה את יכולה המון דברים, גם אם לא נראה לך.

להרבה דברים יש פתרון. לפחות ברמה הפרקטית - יש 

רק מה - החלק הרגשי לפעמים חסר וההרגשה של הבאסה וחוסר המוטיבציה לפעמים גורמת לנו להתנהל בצורה של - או הכל או כלום. אם לא בדרך שאני רוצה - אז לא

אבל אני חייבת להגיד על זה משהו - אם תשימי את עצמך במשבצת של -'אני לא מסוגלת ולא יכולה וזה לא התפקיד שלי' זה לא יקרה וחוסר האונים רק יגדל

ונכון שהניסיון כרגע לא לא שווה לכולן, גם את זה צריך לומר. אבל בשביל זה יש לנו את האפשרות להתפלל להשם שיתן לנו כח. שהוא זה שיהיה הגב שלנו, ושנשליך עליו באמת

לא מספיק דואגים להם, לא לציוד ולא לשאר הדברים שהם צריכים.

פשוט בושה למדינה.

מה גם שאין כוונה לכבוש את עזה לפי מה שאומרת הממשלה.

אז בשביל מה כל הסבל הזה?????

בשביל מה חיילים מסכנים את עצמם?

אני מרגישה שהכל פשוט לחינם.

הממשלה יכולה להגיד מה שהיא רוצה

ה' מכתיב את המהלכים

לב מלכים ביד ה'

צריך להתפלל על החיילים שיחזרו כולם לשלום , רפואה לפצועים, פדות לשבויים,

גאולה שלמה אחישנה בחסד וברחמים

ולא ליפול ברוחנו. מה עוד שהממשלה הפנימה, שאי אפשר שהם יחיו בגבולינו ובהחלט יכול להיות שהם יברחו כפליטים ואז... אחרי שבעז"ה נמחה את זכר עמלק יחשבו שוב מה לעשות עם השטחים שכבשנו ושנכבוש בעז"ה  יכול להיות יגיעו למסקנה שהביטחון מחייב להתיישב, ולא להשאיר את העוטף כקו ראשון אחרי הטראומה. עוד מוקדם לדעת אבל בטוח שזה זמן תהילים ותפילות

יש הרבה שינויים לטובה שכבר רואים, ב"ה.

וצריך להיזכר ולהתחזק כל הזמן בידיעה שהכל בידיים של הקב"ה. לב מלכים ושרים ביד ה'. והקב"ה באמת כל יכול.

אותי ממש מחזק להגיד פסוקי דזמרה בתפילה. לרוב לא מספיקה, אבל כשאני מצליחה להגיד, הפסוקים כל כך מחזקים ומזכירים את כוחו וגדולתו של הקב"ה.

מובן לחלוטין.

ואם תרצי, תוכלי לנסות לחפש ממה להתחזק כדי שההמתנה תהייה יותר נסבלת... 

זה באמת קשה ממש...

רעיונות גדולים לא תמיד עוזרים להתמודד עם הקשיים שפוגשים במציאות. זה באמת קשה ממש...

אני מחפשת מה יכול להקל עלי.

למשל למדתי, שזה נכון לי לישון מתי שאני עייפה ואפשרי. אז אחכ אני מתעוררת בשלוש לפנות בוקר, שוטפת כלים ומכבסת. או בשעות משונות אחרות. קוראת כמה פרקי תהילים.

זה עוזר לי להתמודד עם התשישות הנפשית, כשאני מחזקת את הגוף.

אני לא מכניסה אותו עכשיו לסטרס של דיאטה, אבל אני כן מחפשת דרך לעשות פעילות גופנית אחרת ממה שהייתי רגילה קודם.

בנוסף אני משתדלת, אם אני מצליחה, ללכת לישון מוקדם כדי לא לחשוב יותר מדי בערב.

חרדות - אני משתדלת לנתב לתהילים. עשייה מפחיתה חרדה.

אני מקפידה מאד שהתחביב המרכזי שלי יצא לפועל **כל שבוע לפחות פעמיים**. משתדלת גם לקנות ולמכור בחנות יד שניה ספרים שמסוגלת להתרכז בקריאה שלהם. זה זול וזה עוזר.

לא הצלחתי לפתור את בעיית האכילות הליליות אבל אני מקווה שכן אצליח.

ולגבי הילדים - אני ממש מרפה עכשיו מהלימודים, הכי חשוב לי שנפשית הם ירגישו טוב.

עברתי כמה שלבים עם  ניקיון הבית - כעת אני בשיטת לנקות / לסדר מקסימום חדר ביום ולא יותר. לא להעמיס על עצמי.

יש הרבה פרמטרים שלא בשליטתינו אבל מה שאנחנו יכולות לחשוב להקל על עצמינו בלי להיות תלויות בעזרה מבחוץ יכול לעזור להסתגלות.

מקווה שמי שקוראת קוראת בנימה הנכונה אני חס וחלילה לא שופטת אף אחת וגם להתמוטט מדי פעם זה לגטימי לגמרי.

❤🇮🇱❤

להפך.

פשוט מבינים שהמשמעות של זה זה עוד 1500 הרוגים אם לא יותר אם לא נחסל אותם עכשיו לתמיד.

המחשבה על זה נוראית. אבל עברנו דברים כאלה בשביל להגן על המדינה שלנו. ומבחינתי אם המשמעות האמיתית של זה שבעלי לא נמצא זה שנקבל בטחון, ברור לי שזה שווה את זה. הלוואי אבל ובאמת זו תהיה התוצאה ולא תוצאת ביניים עלובה.

הרופסת הזאתי שתהיה תוצאה אמיתית לטובה

הרי אם היתה הנהגה נורמלית, דבר כזה בכלל לא היה קורה!!

וכמו שכתבתי למקורית ופירטתי ברגע שזאת ההנהגה ואי אפשר לסמוך עליה ועל השיקולים המטומטמים שלה (בינהם לדוגמא למצוא חן בעיני העולם, שיקול שהם נותנים לו ככ הרבה משמעות כשבעיני הוא חסר ערך לחלוטין!! כתוב בתנך, הן עם *לבדד* ישכון ובגויים *לא יתחשב* . ככה זה תמיד היה וככה זה יהיה.) אז אני גם לא כולה לסמוך עליהן בהקשר הזה שהם עושים את ההחלטות הנכונות והתוצאה תהיה שווה את זה

מבינה?

גם אני כועסת על זה.

אבל. משהו שמאוד חזק לי בתקופה הזו.

כל המלחמה הזו לא מרגישה בכלל כמו משהו מקרי. המחדל שהיה בשמחת תורה הוא מעבר להבנה שלנו, וגם של המנהיגים שלנו. זה ממש מרגיש כמו התערבות משמיים. כי זה לא הגיוני בשום צורה-לאף אחד אגב...

וככה גם הרבה מלחמות שהיו פה. שווה ללמוד קצת ולקרוא על מלחמת השחרור, יו'כ וששת הימים. גם אם המנהיגים תכננו משהו מסוים, בסוף האויבים שלנו אלצו אותם לדברים אחרים. לצורך העניין ככל הנראה אם זה היה תלוי רק בממשלת ישראל לא היו לנו את כל החלקים שכבשנו בחזרה בששת הימים. ככה שצריך סבלנות, ולזכור שזה ממש לא בידי אדם מה שקורה כאן, אלא גדול ממנו בהרבה. 

להקריב כל כך הרבה ולהיות בקושי כזה גדול, בלי לסמוך על מי שמנהיג פה את מה שקורה...

קודם כל - חיבוק גדול. את באמת עוברת המון, והלוואי שהייתי יכולה קצת להקל על הקושי❤️❤️❤️

ובכיוון אחר, אני רוצה לשתף קצת מהמחשבות שלי בנושא.

האמת שיש זמנים שאני מאוד מזדהה עם הדברים שאת כותבת - התסכול על ההתנהלות של הממשלה - עד עכשיו, וגם עכשיו ממש (למרות שנעשו ב"ה הרבה שינויים ממש לטובה, שעד לא מזמן לא הייתי חולמים שזה יקרה. ובכל זאת יש עוד כל כך הרבה לתקן, והקלקולים כל כך מתסכלים ומכעיסים...).

אבל אני מרגישה שכל מה שקורה פה עורר אותי להבין שאני צריכה לעשות תשובה אמיתית בעניין ההבנה של מי באמת מנהיג פה ומי באמת קובע מה יקרה.

אני מרגישה שכשאני מצליחה באמת להפנים שהקב"ה מוביל את המציאות, וההנהגה מושפעת באופן ישיר מהמדרגה בה עמ"י נמצאים ומה שאנחנו ראויים אליו - זה עוזר לי להתמקד יותר בתפילה, לסמוך על הקב"ה, ולשחרר את התסכול שלי מ'מקבלי ההחלטות' שלא תמיד פועלים כמו שהייתי רוצה.

כשאני נופלת יותר למחשבות של הסתכלות ארצית על מה שקורה, ותסכול ממה שעדיין לא כמו שהייתי רוצה שיהיה, זה מחליש אותי.

ואני מרגישה שזו העבודה שלי בתקופה הזו. כשאני נעה בגלים בין תסכול מהמצב, לחיזוק האמונה שלי בכוח של הקב"ה להוביל את המציאות דרך מה שאנחנו רואים בעיניים שלנו.

מצרפת קישור לעוד שתי הודעות שכתבתי לאחרונה, שבהן גם כתבתי בכיוון.

אני רוצה לשתף במשהו אישי - תובנות שהגעתי אליהן - הריון ולידה

אני רק רוצה להזכיר עוד נקודת מבט - הריון ולידה

(לא יודעת אם זה עוזר לך. אני משתפת מהרהורי ליבי, ושכל אחת שקוראת אותי תיקח מה שמתאים לה...)

הצבא צריך את החיילים

זו מלחמה קיומית

איזה עוד פתרונות יש?

זה ממש קשה, ולחשוב על כמה זמן זה יימשך ממש מחליש אותי, אז אני לא חושבת.

אבל אני לא רואה אופציה אחרת, וזה דווקא מה שעוזר לי להתמודד עם זה. אני מרגישה מגוייסת למלחמה הזו בדיוק כמו בעלי. לא בחרתי בזה, אבל נקלעתי לזה כמו כולנו.

אני לא יודעת בדיוק לאיזו "שגרה מטומטמת" את מתכוונת.

אבל את לא חושבת שזה חשוב שככל האפשר המדינה תמשיך?

אחרת תהיה כאן בנוסף למלחמה גם קריסה כלכלית, שזה הדבר האחרון שאנחנו רוצים להתמודד איתו בנוסף.

שבתוך השגרה שהם מנסים ליצור תהיה התייחסות מובנית למשפחות המילואים

סיוע כלכלי

התחשבות ממקומות העבודה של האישה (ולא משהו נקודתי, משהו מערכתי! שלא יוכלו לדפוק אותנו)

ועוד ועוד ועוד דברים כאלה

זה מינימום בעיני

לחזור ל"שגרה" בלי שום התייחסות אמיתית לזה שיש אנשים שלא יכולים לחזור לשום שגרה ככה! זה פשוט הזיה . וזה לא נכון ולא צודק.

ולגבי מלחמה קיומית וכל זה, תראי מה כתבתי תגובות קודמות... מאד משמעותי בעיני שאנחנו לא יכולים לסמוך על ההנהגה והשיקולים שלנ

כל אשת מילואים זכאית להיעדר שעה לפי חוק

יש תגמול מוגדל+ מענק נוסף שנותנים מלבד התשלום הרגיל על מילואים

יש המון הקלות שבנק ישראל הוציא למען משרתי המילואים

איזה מענה אחר למשל היית צריכה בנוסף? חוץ מהמובן מאליו

ורק למי שעובדת משרה מלאה זה רק מראה כמה לא מבינים את הסיטואציה בכלל.

יש עוד ככ הרבה מה לעשות ואיך לעזור, אבל באמת שאין לי כוחות כרגע לפרט כי אני גם לא מרגישה שזה באמת יעזור או יועיל בשום צורה..

ואשמח אם חברותי לצרה יענו גם על השאלה..

באמת במקום הזה אפשר להרים קול ולבקש עזרה.

נניח סיוע מסובסד של שיעורים פרטיים לילדים למי שצריך(הבת שלי לא עשתה שיעורי בית כבר מי יודע כמה זמן, והיא עוד במצב טוב). סיוע במשק בית למשפחות.

הבעיה שעולה לי תוך כדי זה שכל הדברים האלו עולים למדינה כסף. ובדיוק כמו שהיה בקורונה- את כל "ההטבות" שנקבל עכשיו, נקבל בהפוכה במיסים ובעליית מחירים אחרי המלחמה. אין דברים בחינם. 😔

דרך אתר המקפצה. אולי לשיעורי בית יש עוד אתר כבר לא זוכרת את השמות יש מורה פרטי דרך הזום.

אפשר להגיע דרך האתר של משרד החינוך (או"ח)

יש גם רשימת תפוצה שמקבלים sms עם עדכונים

זה נקרא Eduparents

יש דברים ממש שווים.

כדאי שלצייד כל ילד/ שני ילדים

במכשיר טאבלט או לפחות סמארטפון לאפשר למידה אינטראקטיבית יעילה.

מניסיון בתקופת הקורונה זה היה פי אלף יותר יעיל מלנסות לעקוב אחרי שיעורי הבית של הלמידה האישית בכיתה.

מבחינה רגשית שהילדה לא תרגיש מחוץ לעניינים- לשתף לשתף ולשתף את המורה.

כמה שהם אומרים שהם מבינים, הם לא. צריך כל שבוע/ שבועיים לתזכר שילדי המגוייסים רחוקים מאוד משגרה אמיתית ולהעביר את הבעיה וההתמודדות מהבית לביה"ס בכל מה שקשור לנהלים והכנת ש"ב. (לדוגמה לחתום על כל מיני טפסים ורשימות או להכין מצגת וכו. דברים שהורה אחד לא יכול לחלוש על כל המשימות ודווקא בגלל הרגישות אסור שילדי המגוייסים יישארו מאחור)

למידה זה משהו אחר לחלוטין ויש כלים אחרים יותר קלים ליישום אפילו בתוך משרד החינוך.

הצעה נוספת לבקש מביה"ס להקדיש זמן של בנות שירות או עוזרי הוראה אחרים לעזור לקבוצה של ילדי מגוייסים.

מן הסתם זה לא 1*1 אבל זה גם יכול לעזור.

תגמול מילואים מקבלים מהמעסיק כמובן ומי שלא עובד צריך להגיש בקשה באתר הביטוח הלאומי

המענק אושר לדעתי בועדת חוקה לא יודעת מתי יגיע באמת אבל יעבור אוטומטי דרך ביטוח לאומי

שעה פחות בעבודה, והקלות מהבנקים למשרתי מילואים כדאי לבדוק בכל זכות ובאתר הבנק שלכם

אבל זה קשור להתנהלות הכוללת של הממשלה, שמשדרת תחשוה כאילו לא הבינה את גודל השעה.

זה נכון לגבי המילואים, אבל זה עוד יותר נכון לגבי המפונים מהעוטף ומהצפון.

דרושה כאן תוכנית כוללת ורחבה, שכרגע לא נראה שקיימת כל כך.

אז זה ממש ממש מתסכל, אבל זה לא כי לא מעריכים את המילואים, אלא כי הממשלה הזו, לא כל כך מתפקדת. (וזה בלשון עדינה, כמצביעה שלהם, אני רוצה לצרוח עליהם, לא יעזור לי כרגע, אז מוותרת)

אני ממש מבינה את חוסר האמון

אולי זה לא עוזר, אבל אני ממש משתדלת לא להתעסק בכל מה שאין לי השפעה עליו.

כן ברור לי שהעניין של לגיטימציה עולמית הוא לא שולי, אנחנו לא מעוניינים בסנקציות כמו על איראן או רוסיה. זה יכול למוטט אותנו.

אני מרגישה שלפעמים אני נשאבת לכל מיני פתרונות שכביכול גורמים לי להרגיש שליטה, אבל הם לא. כי אני לא באמת מבינה בזה, ואין לי ראייה כוללת בשביל זה.

למשל הרעיון של להכשיר אנשים אחרים כדי לאפשר תחלופה, נשמע קורץ, אבל זה לא באמת ריאלי. בעלי אומר שהרבה דברים שהוא עשה בסדיר, הם עכשיו מה שמאפשרים לו להיות חייל טוב. אי אפשר באמת להחליף שירות סדיר בהכשרה קצרה, ממוקדת ככל שתהיה.

אז אפשר לנסות להציע לעצמנו פתרונות, אבל אותי זה מושך שוב לנקודת החולשה, למחשבה כאילו כל הפתרונות נמצאים בהישג יד, והסיבה שהם לא קורים זה רק כי למישהו לא אכפת.

זה נכון שיכול להיות שיש מה לשפר בהתנהלות. אבל לא אני זו שאשפיע על זה, אז אני משתדלת להשלים עם המציאות הנתונה. והמשמעות של זה היא להשלים עם זה שמלחמה זה לא מצב אידיאלי. למלחמה יש מחירים. ואת המחירים בנפש כולנו מכירים לצערנו, והם מדוברים. אבל יש גם מחירים אחרים, מחירים שקטים. שאני מרגישה שאנחנו קצת מסרבים להשלים איתם, למרות שהם חלק בלתי נפרד מהמלחמה.

מחירים של בדידות, של קושי כלכלי, של מצוקה נפשית אמיתית, של חוסר ביטחון ועוד ועוד.

וכבני אדם אנחנו שואפים לזה "שהכל יהיה בסדר", אבל אנחנו במלחמה, והכל לא בסדר. ומצד אחד זה קשה נורא, כי זה סיוט שלא נגמר, מצד שני, לפעמים ההשלמה עם המצב מקילה אפילו קצת על ההתמודדות. ואני משתדלת להיאחז בזה.

זה משחק עדין בין ייאוש לתקווה, זו בעצם מלחמה פרטית שכל אחת מאיתנו מנהלת. והיא מתחילה כל יום מחדש, וזה קשה ומייאש וכואב, ואני כותבת את זה כאחת שגם לבד בבית עם הילדים, משתגעת מדאגה. אבל כן עוזר לי להסתכל למציאות בעיניים בדיוק כמו שהיא, ומכאן אני יכולה להתחיל לנסות להתמודד. רק במה שאני יכולה להשפיע, כל השאר מפריע ואני מזיזה אותו הצידה

זה לא שהממשלה לא הבינה את גודל השעה, זו ממשלה שמתנהלת ברשלנות הרבה שנים וממשיכה ככה עכשיו.

האדם הפרטי תמיד שילם מחירים בגללה, בזמן מלחמה המחירים עצומים ובלתי נתפסים.

האם הגיוני להשאיר אנשים בכוננות שנה?

בעיני לא.

המחיר של זה גבוה מדי.

אישית, נפשית, כלכלית, חברתית.

חשבתי על יישובים ביו"ש או סתם במקומות פחות בטוחים,

זה אפילו לא בטחוני שכל הגברים בחזית.

יש לנו ככ הרבה 'כמעט' חזיתות.

כן, הצבא הורעב

כן צריך לתרגל.

סבבה.

אין סיבה שבגלל זה ככ הרבה גברים ישנים מחוץ לבית

אי אפשר להחזיק מורל גבוה ככ הרבה זמן כשבפועל לא נלחמים.

אמר שכולם יישארו בכוננות שנה?

תיראי איך לוקחים ידיעה אחת, שזה ראש המל"ל מעריך שהמלחמה תיקח שנה, וישר מסיקים מסקנות לגבי הכל.

הצבא לא מודע לעניין המורלי?

לפגיעה הכלכלית?

לזה שלא מחזיקים סתם חיילים?

אני חושבת שהוא לגמרי מודע

אני מכירה חיילים ששוחררו ממילואים כבר לפני שבועיים כי לא היו צריכים אותם

ומכירה מורים ששוחררו ממילואים באופן פרטני כי היו מספיק חיילים והייתה הבנה שיותר צריך אותם בעורף מאשר בחזית.

ואני יודעת על חיילים שיש כבר דיבור להוציא אותם לסירוגין, למשל שבוע - שבוע, כדי להקל.

ובעלי, שהוא ביחידה לוחמת וגם מבצע משימות, השתתף כבר בלחימה באופן פעיל והיחידה שלו מיועדת גם להמשך הלחימה כנראה, מקבל בכל זמן שזה מתאפשר זמן קצר ליציאה הביתה. זה לא ווצא המון, נכון. אבל זו ממש לא תחושה שמשאירים אותם בכוח, אלא שכשצריך הם נמצאים, וכשאפשר הם יוצאים לסירוגין.

אז בעיניי כל הפרשנויות האלו רק מחלישות, ולא מקדמות.

האמון נסדק מאד.

בממשלה, בגופי הבטחון (לא ספציפית צהל)

בהבנה שהתפיסות שלהם שונות מאד משלנו

ולא, זה לא מרגיש כמו שיקולים מקצועיים..

וזה מה שקשה לי, ואולי גם לעוד נשים פה.

אבל אני לא מרגישה שיש לי ברירה אחרת.

תראי את התגובה השנייה שלי למעלה.

אם אני מנסה לחשוב על כל מה שהייתי רוצה לתקן ואני לא יכולה, אני משתגעת. ממש.

ואין לי כוח להיות חלשה עכשיו

אז תקראי לזה הדחקה

תקראי לזה תמימות

אני קוראת לזה התמודדות

זו המלחמה שלי, בין הייאוש וחוסר האמון, לבין התקווה.

ואני מנסה לנצח בה ומסלקת מהדרך כל מה שמפריע לי

באיזשהו שלב רוב הלחימה תהיה של כוחות סדיר ויחידות מיוחדות וכו

עם עתודות של מילואים אבל לא רציפות כמו עכשיו..

ולא הגיוני לחיות ככה תקופה כזו ארוכה.

קשה ועוד יותר קשה לדעת שזה לא  עומד להסתיים בקרוב

ברור שברמה הלאומית צריך להמשיך

אבל יש ככ הרבה משפחות מגוייסים שפוגשות את הבעל ליממה אחת לשבוע או שבועיים

זה לא נתפס...

חיבוק

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

לדעתי לא יפה לעשות אירוע בבית, להזמין אנשים, ךהכין כיבוד ולא לדאוג שהם יוכלו לאכול.

זה חוסר התחשבות

כמו שתיארת איך התאמצת שיהיה משהו טבעוני מכל דבר

לק"י

בטח כשלא מדובר בחילוני גמור שמנותק לגמרי מאנשים דתיים.

הוא לא יודע שדתיים צריכים אוכל כשר?... ולא אוכלים בכל מקום?

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

ולתזכר אותו ....

ובאמת נשמע מצב מאתגר, בהצלחה!!

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

ותחשבי שהייתי במצבים כאלו עם ילדים שצריך לומר להם לא לגעת בכלום

למדתי להאכיל את כולם לפני (קונה להם פיצות אז הם מאושרים)  ולשמוח ביחד המשפחתי

גם אצלינו נושאי שיחה זה קשוח ביותר בטח מאז הבלאגנים של הרפורמה ועוד יותר מאז המלחמה בעזה, אני מנסה למצוא נושאי שיחה לא נפיצים, להחמיא על מה שאפשר, לשתוק הרבה גם כששומעת דברים כואבים וללכת הביתה בידיעה שעשיתי מה שיכולתי.

משערת שגם לצד השני יש מה לומר עלינו כי כל אחד רגיש לדברים אחרים.

ולבקש להתחשב או להגיע שבעים או להביא פיצה בעצמכם

אצלנו השיח במשפחה על הכשרות פתוח, לא אוכלים טרפות ב"ה אבל לא ברמה שלנו אז מדברים על מה כן ומה לא, כשברור לנו שזה שיח לגיטימי

אתם התחשבתם עם האקדח, לגיטימי שיתחשבו בדברים אחרים שחשובים לכם. לא רואה סיבה להשאיר את זה לא פתור ולצבור מרמורים

אצלנו אחרי תקופה קצת מתוחה בהתחלה פתחתי שיח ומאז עובר בטוב והכל בסדר

מה נשמע עם אנשים.

בחיים לא הייתי מכבדת בקשה כזו. אני לא אגיד לך אפילו לבוא עם חולצה עם שרוול ולא גופיה.

על האקדח אתה בא עלי??

לק"י

(חולצה עם שרוולים, לא מחשוף גדול, מכנסיים לא קצרים).

לא מבקשת אולי, אבל כן ברור לי שאמורים לכבד. למרות שמאנשים שמבקשים ממני לא לבוא עם אקדח, בהחלט אפשר לבקש לבוא עם לבוש מכבד. מבחינתם זה כנראה ממש דת, הפציפזם הזה (לא שאני מסכימה איתם כמובן. אבל יש מצבים שעדיף לכבד כדי לשמור על יחסים תקינים. בטח אם מדובר בביקור של פעם ב...).

אבל גם כוללת את הרתיעה מהנוכחות שלו במרחב האישי שלהם, רתיעה מכך שהוא חלק מחיי היומיום (במגוריהם כביכול אין סיבה לנשק), העובדה שהוא בתוך בית עם ילדים, והצורך להסביר להם. מבחינתם שהילד גם לא ילך לצבא... יש למשל הורים פציפיסטיים שמסרבים לחשוף את הילדים למשחקים עם אלימות וכיבוש, אפילו משחקי קופסה, אז הם לא ירצו מראה של הכלי הזה עצמו בבית.

(חושבת על הקבלה של אולי לבוא במעיל פרוות שועל לבית טבעוני)

(כמובן שאני אישית לא מזדהה, רק מסבירה את העמדה שיכולה להיות, ותמיד שווה שהפותחת זו שתסביר, או שתשאל את קרובי מהשפחה הפציפיסטיים אם אינה יודעת)

מהשאלה שלך, שווה לך לגגל פציפיזם. חנוכה שמח!

לק"י

לא נשמע לי שזה קשור לחשש מתקלות עם הנשק.

אלא לזה שהם נגד מלחמות (חיים בסרט. אבל שיהיה).

אבל באמת זו סוגיה ביניכם.

אם תלכו את תרגישי רע ושמתייחסים אלייך לא יפה וזה טינה שכבר נצברה ותיצבר עוד.

אם לא תלכו אז בעלך יהיה זה שיצבור טינה.

אם תעשו פעם ככה פעם ככה מתוך שמחה - זה יכול להיות פתרון, אבל אם זה יבוא מתוך מרמור ותסכול ותחושת אין ברירה - בסוף שניכם תרגישו רע.

לדעתי כדאי לכם ללכת ליעוץ זוגי ממוקד על זה, גם כי זה פער שמתרחב ביניכם ביחס למצב, וגם אם יש דפוס של ריצוי שפוגע בזוגיות אז חשוב להאיר את זה ולראות מה ניתן לעשות.

הם ישמחו אם תבואו?

אתם תשמחו להגיע?

זה נשמע שגם אתם וגם הם לא ממש שמחים להיפגש, אז למה לטרוח? 

מרחק, תינוק, להגיע מאוחר ועוד עם משהו שצריך להביא.. מה ההנאה פה בדיוק?

לא יודעת, אם לא זורם אז לא בעיניי

שבעלך ייסע לבד עם הילדים 

היה לי בעבר מצב כזה מול חמותי

לא אפליה אלא שהיא לא היתה מבינה את הקושי שלנו בלהגיע

הם גרים בחור

היינו בלי רכב

יכלה להתקשר במוצש אנחנו מתישבים למלווה מלכה אולי תגיעו? כאילו הם גרים בפינת הרחוב... ולא נעים לסרב

ואנחנו נחפזים לצאת מטרטרים ומגיעים כשמפנים את השולחן.

עברנו הרבה מים בנהר סביב זה.

בסוף הבנתי- שזה לא טוב לאף אחד.

אני לא באה כשאין בצד השני מי שמעריך את המאמץ להגיע.

להורים שלי אין מצב שלא נבוא, כי תמיד נקבל יחס טוב, יכול להיות שיש להם פחות יכולות/תנאים לאירוח, אבל אנחנו מרגישים רצויים.

אצל חמותי לפעמים החויה היא קצת מנותקת. כאילו מזמינה מלא אבל לא מדברת איתי.

גיסה אחרת אמרה לי בגילוי לב שמרגישה שבעצם היא מזמינה אותנו כדי לראות את הנכדים אבל לא רוצה להיות מחויבת לבייביסיטר.

מאז ששחררנו, וזה היה עבודה משותפת שלי ולש בעלי- אנחנו באים רק כשזה בכיף לנו.

כן זה מאמץ, אבל אנחנו באים ממקום של רצון.

הבנו את החשיבות לש זה בשבילנו ועושים צה שטוב לנו.

מה אגיד לך, עשה פלאים למערכת.

קודם כל היום היא מזמינה הרבה יורת בנעימות )מסיבת חנוכה ביום שלישי, נשמח שתבואו. זה היום שמתאים ךי ואני מבינה שיכול להיוץ זה לא יתאים לכולם( לעומת פעם שגיסה מאושפזת היא חשבה שצריכה לחתום שיוצאת ערב!!! כי איך מפספסים כזה אירוע.

וכאמור גרים בחור אף פעם לא הצעה להקפצה אפילו לצומת קרובה או משהו...

היום יש הערכה ואוירה יותר טובה כשמגיעים

ובעיקר אנחנו לא מרגישים מחוקים.

והיום רואה הרבה יותר את הטוב שבה.

היא שומרת לי על הילדים אחרי לידה

היא סבתא טובה.

נכון אני אפפעם לא אהיה ידידת נפש שלה כנראה, אבל לצאת מהמקןם המרצה עה ממש טוב.

אגב אצלינו זה כן קשור אליה כי כל הכלות עברו את התהליך הזה )אין לה בנות( כל אחת בקצב שלה...

זה באמת מאמץ מיותר להגיע רק לקינוח כשזה נסיעה רחוקה ככ

יותר הגיוני לצאת מוקדם, או להגיד מראש שלא מסתדר לכם ולחסוך את הטירחה

עם הנרות לפני שיוצאים מהבית. ואם הם מדליקים בצאת הכוכבים+נסיעה למקום רחוק זה הגיוני מאד.

@מולהבולה היקרה

כשלנו קרה שהגענו לסעודת פורים של המשפחה לקינוח, או יותר מדויק לזימון.... אחרי 3 וחצי שעות נסיעה בפקקים

וכל זה כי היו צריכים להתחיל מוקדם כי לירושלמים יש קריאת מגילה וצריכים לחזור בזמן הביתה

ודווקא לנו שזה היה מצוה לאכול סעודה לא חיכו.

אז הודעתי לבעלי שבזה נגמר הסיפור

והתחלנו לחגוג פורים בבית.

אותו דבר בחנוכה ובכל זמן אחר

יש שלב שזה כבר נהיה לא הגיוני לסחוב את כל המשפחה, במיוחד כשאת אחרי לידה.

ובמיוחד בחנוכה שהכל כ"כ פקוק ויש הדלקה

ממש לא הייתי נוסעת

הייתי מבקשת שינסו לעשות במקום קרוב יותר או מזמינה אלי את כולם

או שפשוט הייתי מתארגנת על מסיבה חילופית לילדים בבית.

חנוכה שמח ושיהיה לכם רק טוב

להדליק כשחוזרים

לכתחילה זה בצאת כוכבים, אבל לא אסור להדליק אחרי.

אישית אנחנו נוסעים להדלקה אחת אצל ההורים שלי כל חנוכה ויוצאים מוקדם. בעלי מדליק אצלנו בבית שחוזרים. לא לכתחילה,אבל זה בהחלט יגרום לנו לפספס אם לא נצא מוקדם וחשוב לנו לפגוש אותם. אפשר להתגמש כשצריך 

לק"י

להשתתף בכסף או שהם מוותרים.

או להביא חנוכיה ולהדליק שם גם (אם זה אפשרי מבחינת המנהגים. לא יודעת).

לפי מה שזכור לי, מקום הדלקת הנרות צריך להיות במקום שבו הולכים לישון.

אז אם נשארים לישון שם - אפשר להדליק שם, או לצאת ידי חובה בחנוכיה של המארח.

אבל אם חוזרים אחר כך הביתה, אז זה לא פתרון נכון הלכתית. ועדיף באמת להדליק בבית אחרי שחורים.

אפשרות נוספת זה להדליק לפני הזמן ואז לצאת - מותר להדליק החל מפלג המנחה, רק צריך לדאוג שהנרות ימשיכו לדלוק מספיק זמן שיישארו דולקים עד חצי שעה אחרי צאת הכוכבים (וכמובן צריך לדאוג שזה יהיה בצורה בטוחה, שלא תהיה סכנה להשאיר את החנוכיה בלי השגחה. בתוך אקווריום לדעתי צריך להיות מספיק בטיחותי).

זה בכללי גישה לתורה..

נכון לפעמים נבחר את מה 'שמותר'..אבל ראוי שלא

אבל מבחינתנו זה שייך רק למצבי אין ברירה קצת ...ולא לכל מצב

בחנוכה או שננסה לקבוע דברים לבוקר-צהרים

ואז יאפשר להפגש לפני ההדלקה

או אחרי אם זה לא רחוק

ואם לא אז בזאת חנוכה שזה בלי הדלקה

ואם לא אז לא

אז נבוא לבקר בלי קשר

לק"י

ולכן להפגש בבוקר פחות רלוונטי.

זה גם משהו שצריך לחשוב עליו.

במקרים מסויימים אולי אפשר לקחת את החנוכיה ולהדליק בבית של המארחים (כתבתי "מקרים מסויימים", כי אני לא בקיאה בהלכות של כל עמ"י).

אבל זו בהחלט אופציה בעיניי ואין שום בעיה של גישה לתורה לפי הרב ששאלתי בכל אופן

מה ראוי ומה לא הוא אינדיבידואלי לכל סיטואציה בפני עצמה ואם יש מורכבות כזו או אחרת זה יכול להיות ראוי למהדרין

על גישה לתורה

קל להסתכל מהצד ולחשוב שיש גישה כזו או אחרת לתורה ובוחרים מה שמותר.

את אף פעם לא יכולה לדעת כמה אדם מוסר נפש על מצווה כזו או אחרת ואי אפשר לדעת מה הגישה של כל אדם אז ראוי לכתוב בזהירות לענ"ד שמגיעים לנושאים כאלה

קשור לגישה לתורה.

אם ההלכה מאפשרת הדלקה מאוחרת יותר, גם אם במצב לא אידיאלי, אני אשתמש בזה כדי שאוכל ללכת למפגש משפחתי ולשמח את סבא וסבתא.

מפגשים משפחתיים זה גם מהנה, אבל לא רק.

אצלנו למשל זה מאתגר, יש חצי מהחג מפגשים ב"ה, וזה נסיעות ארוכות, מיד אחרי העבודה.

ועדיין, חשוב לנו לעשות את זה בשביל המשפחה.

בשביל סבא וסבתא שלא תמיד יש הזדמנות לפגוש ובכללי מפגש עם משפחה שלא תמיד יוצא לנו להיפגש.

יש לזה לגמרי ערך גם בפני עצמו

ואם ההלכה מאפשרת את זה, מצויין.

כן, במצב אידיאלי הייתי שמחה להדליק נרות בדיוק בזמן.

אבל נגיד אצלנו זה לא כל כך מצב שואלים כל אחד מתי נוח לו. פשוט קובעים ואין לנו יכולת להשפיע על זה.

אז אני אעשה את המאמץ שלי, גם אם זה אומר להדליק מאוחר.

והדמעות בעיניים של סבתא שרואה את כל המשפחה יחד, שוות את זה בעיניי.

המשפחה שלי מאוד כזאת, ואני רואה את זה מתבטא בדברים בכל החיים, לא רק חנוכה. אם ההלכה היא X ואפשר להקל במידת הצורך, הם לא יקלו אלא בצורך מאוד מאוד גדול וגם אז יעשו הכל בשביל להקל כמה שפחות. וכן, כשבאים בגישה כזאת יש הרבה אנשים שמפגש משפחתי הוא לא צורך גדול מספיק. ויש בזה גם משהו מאוד יפה בעיני, שלקיים מצוות הדלקת נרות בהידור ובזמן מלכתחילה חשוב לנו יותר. ההתייחסות היא לא שאם יש מצב אידיאלי אתה מדליק בזמן (ובעצם כמו שצריך. חשוב להדגיש שהאופציות של להדליק בבית המארחים או אחרי/לפני זה להקל. רוב מוחלט של הרבנים יגידו שזה מותר, אבל ההלכה היבשה היא להדליק בזמן) אלא שאתה עושה הכל בשביל להדליק כמו שההלכה קבעה מלכתחילה, בלי קולות

אז יוצאים ככה שיגיעו בערך בחמש ומדליקים בבית כשחוזרים.

ואם אין מצב לא להדליק בבית, אז מראש מודיעים שלא נגיע... לא רואה איפה החוסר התחשבות פה...

אם כבר, אז הם אלו שלא מוכנים להתגמש ולא מתחשבים. אולי יש דברים קודמים שמעכירים את האוירה וכו'. אבל ככה סתם רק המקרה הזה, לא בטוחה איפה החוסר התחשבות פה.

אגב גם במקרה שלכם של פורים

לא יודעת, נניח יש 3-4 משפחות שמחכות למשפחה אחת שנתקעה בפקקים. מה הציפיה? שלא יאכלו שעתיים שלוש וישבו סתם ויחכו עם כל הילדים?

אני הייתי מתקשרת מהדרך ואומרת אל תחכו לנו, תשמרו לנו אוכל.

ואם זה כזה טירחה באמת להבא זכותכם להחליט שיותר נח לחגוג בבית ולא להטרטר בחג בפקקים, האמת לגיטימי.

אצלנו במשפחה (כולל המורחבת מאוד) הרוב מקפידים להדליק בזמן, והפתרונות של להדליק מאוחר/מוקדם בבית המארחים תקפים רק במקרי קיצון, לא סתם ככה כי אנחנו רוצים לקבוע מפגש משפחתי בהדלקת נרות. אז מתחשבים בכולם, כולל אלו שגרים רחוק, בין אם בשעה או במיקום (זאת אומרת אם בחרנו מיקום שלמישהו יקח שעתיים נסיעה, נתחשב בו בקביעת השעה, ולא במי שגר במרחק הליכה). וכן, יש לי דודים שאומרים שלא יודעים אם יגיעו מראש או לא, כי הם גרים רחוק וקשה להם להתנייד. אבל חד משמעית לדעתי, אם אתה יודע למשפחה מסוימת יש מגבלות קבועות (הם כל שנה מגיעים באותה שעה, לא שהיה בלת"ם) צריך למצוא פיתרון כלשהוא, וגם שאר המשפחה צריכה להתחשב. כמו שאם יש משפחה אחת שאוכלת מהדרין כשכל השאר לא, לא באופן קבוע כל מפגש לא יהיה להם מה לאכול, צריך למצוא פיתרון ביניים 
אולי לאחר קצת את המפגש ואז הם יגיעו יותר באמצע, אולי לעשות במקום קרוב יותר, ברור שגם הם יצטרכו להתגמש, אבל לפעמים יש דברים שלנו אין איך לשנות

אס אם זה המצב, באמת כדאי למצוא פתרון. גם אם לא כל שנה, אז פעם בשנתיים לפחות.

ואפשר להדליק בזמנים אחרים כשיש צורך. אני מכירה הרבה אנשים (דרך אגב, לרוב זה בא בעוד תחומים בחיים, העניין הזה של מה אתה מגדיר צורך שניתן להקל בו) שלא מקלים בזה אלא אם ממש אין להם ברירה, ומפגש משפחתי לא תמיד נכנס לקטגוריה הזאת. אני מדברת על אנשים שגם הופכים עולמות בשביל להדליק נרות בזמן ומשנים תוכניות שלמות בשביל זה, שנה שעברה התארחנו בשבת חנוכה ונשארנו לישון במוצ"ש למרות שזה פחות נוח לנו, בשביל להדליק נרות בזמן ולא באיחור של כמה שעות

לק"י

לא נתקלתי בבעיה בנוגע לזה.

זכור לי שאפשר להשתתף בתשלום בשמן/ נרות.

לק"י

ולמה להשאר לישון?

אי אפשר להדליק ואז לחזור הביתה?

שאני מכירה המצווה היא להדליק בבית שלנים בו

מי שמקפיד להדליק בזמן ידאג לישון איפה שמדליקים

וגם אז לא בטוח. לי אמרו פעם שאם הבית שלי במרחק הליכה סביר ואני יכולה ללכת להדליק שם נרות, גם אם אני ישנה בבית אחר אני צריכה ללכת להדליק שם כי זה הבית שלי. כמו שכתבתי, לרוב זה סגנון מסוים של אנשים, שנוהגים לא להקל אלא אם אין ברירה (בתור נערה קבעו לי טסט רגע לפני הדלקת נרות, אז הלכתי, אבל חזרתי כמה שיותר מהר להדליק, וזאת הפעם היחידה לדעתי עד שהתחתנתי שלא הדלקתי בזמן). זה אנשים שבאמת מוכנים גם לשלם מחירים בשביל להקפיד על ההידור ההלכתי, וזה מתבטא בהמון דברים

בדיעבד.

הכי טוב להדליק בבית שלכם

להשתתף עם מישהו בתשלום זה לא לכתחילה הלכתית

תמיד מעניין אותי לקרוא איך כלות מתיחסות שונה לחמה ולאמא.ולפעמים הסיטואציות זהות..

1.לגבי ההגעה המאוחרת שלכם- זו החלטה שלכם.אפשר להדליק אצל הסבא והסבתא ואחר כך בבית.אי אפשר גם לרצות להדליק בבית לחכות חצי שעה ואחר כך להתלונן שמגיעים לקינוח.הם גרים רחוק.מה לעשות?

2.ביקשו לא להגיע ביידים ריקות- מבינה שיש הרבה אנשים.טרחה גדולה והרבה עבודה וטרחה לפני ואחרי להורים, מקובל שכל אחד מביא משו.אפשר לקנות.לא ביקשו רק מכם.

3.שינה- כאשר מארחים עם הרבה אנשים, המארחים בעיקר אם הם יחסית מבוגרים, זקוקים קצת לשקט.לינה של משפחה עם ילדים מקשה מאוד- מצעים, ארוחת בוקר, רעש.ממש לא פשוט. את אומרת שבכל אופן הציעה לך לישון, למרות הקושי- אז על מה את מתלוננת? שלבעלך אמרה שקשה? כי עם הבן שלה היא מרשה לעצמה להגיד שקשה.ובשבילך היא מתאמצת.האמת? ראוי להערכה גדולה מצידה.הכי קשוח להורים שילדים קטנים נשארים לישון אחרי ערב מורכב, בטח כמו פורים.

3.אין לה בעיה שהבת תישן? זה מעצבן אותך....כן, מה לעשות, בת זה משהו אחר מכלה.הבת גדלה בבית .מניחה שאמא לא מרגישה בנח שיש בלאגן  כאשר הכלה בבית ומרגישה נח עם הבת.טבעי.

4.ביביסיטר- הסבתא לא אמורה להיות ביביסיטר.היא אמורה להינות מהנכדים.

5.המפגש הוא לאו דווקא שהסבא והסבתא יראו אותך- זה מפגש גם שבני דודים נפגשים, אחים נפגשים.יש לזה ערך חשוב.

6.בעלך לא רוצה לרצות אותם. בעלך אוהב את המשפחה שלו ורוצה להיות במחיצתם.

סליחה אם כתבתי קצת קשה.מאוד מעצבן לראות את העין הרעה שיש לכלות על החמיות ואת התמיכה שהן מקבלות על זה מבנות הפורום.

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

וגם לא באמת חזר לה מספר גבוה, היא מסתדרת בקלות גם בלי משקפיים

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

עלה המספר

במספר שלם..

אז חוששת מאוד לעשות לייזר ושיחזור לי...

למי שיש הסדר עם הקופ"ח? נכון לתקופה זו..

והאם אפשר לשלם בתשלומים? 

בביטוח שיש בקופת חולים

ובהסכם של קופת חולים עם המקום

הפער לאותו ניתוח באותו מקום בין השתתפות קופות חולים יכול להגיע לאלפי שקלים (מניסיון), אז צריך לברר ספציפית.

שעשתה

המספר עלה לה ובמהלך הזמן גם הסתבך ונהיה קרע ברשתית

במשקפי קריאה..

קצת מוקדם יותר מאנשים ללא משקפיים..

אולי הגיל קצת משתנה אבל ממה שהבנתי זה די מחייב שיהיה 

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..

לפעמים אוכלות פחות מהלחץ

לפעמים מנוהלות מספיק כדי שלמור על בריאות גם בעומס

מבינה את התסכול

אבל לא יודעת איך זה עוזר לך

עזבי את זה ותתרכזי במה נכון וטוב ואפשרי לך

ומאמינה שיש גם את הבודדות שיכולות גם לעמוד בעומס וגם להתמיד באוכל בריא והתעמלות, אבל אותן אני פחות רואה סביבי...

במשרות בכירות לרוב יהיה תכונות אישיות גבוהות

מה שעזר להם להגיע למשרה

וזה גם מה שעוזר להם לתזונה נכונה ומשקל תקין

מודעות תכנון ושליטה עצמית

בנוסף אם לומדים ניהול זמן ואנרגיה נכונים

אפשר להספיק בחיים גם קריירה וגם אורח חיים בריא (וגם עוד דברים)

1. הגדרת מטרות

2. תכנון זמן/ כוח ריאלי לכל מטרה

3.תיעדוף משימות לפי רמת החשיבות

4. שיבוץ המשימות באופן יומי/ שבועי/ חודשי וכו

5. להשאיר מקום בלו"ז לבלתמים והפסקות

6. לעשות בקרה תקופתית על עלות תועלת של ביצוע המשימות לעומת הזמן והאנרגיה שהן לקחו

במידת הצורך לחזור שוב על הסעיפים מחדש

שאני לא מחשבת נכון זמנים

כמו באג כזה חח

ובכלל אני לא זריזה

שסוגר את התאבון..

וגם - יש אנשים שעומס ועשייה עושה להם טוב וממקד אותם, יש אנשים שפחות. השאלה היא איפה את נמצאת בסקאלה.

כשלך יש עומס את אוכלת לא מסודר. לא לכל הנשים זה ככה. כשלי יש עומס אני בקושי אוכלת, יכולה לעבור גם ימים שלמים בלי אוכל או עם ארוחה אחת ביום. זה משתנה בין כל אדם, ולכן זה שהן במשרה בכירה או שיש להן הרבה עומס לא משפיע על הרצון שלהן.

גם זה שהן במשרה בכירה לא אומר שהן עמוסות יותר. יכול להיות שכמו שכתבו פה הן יודעות לתכנן זמנים נכון, או שלהן יש פחות דברים בחיים האישיים שמעמיסים עליהן או שיש להן יותר עזרה
וזה גם אופי של אנשים כמה הם מרגישים עומס וסטרס או שהם נהנים ופורחים מזה

מניחה שהם לא יגבילו למינימום אנשים גדול מדי...

וצלם וקיר בלונים וכו'- לדעתי זאת החלטה שלכם אם ההוצאה שווה את זה. אחרים לא יכולים להגיד לך מה בזבוז כי זה שאלה של מה חשוב לך ומה ישמח אותך...

יצא לנו יותר זול מלקחת אולם וקייטרינג (מינימום הזמנה של 60 מנות שחלקם הלכו לפח)

צילומים - אם יש לאחד המשתתפים אייפון התמונות ממש איכותיות, לנו זה הספיק.

לא מוצאת מקום באיזור...

ובאיזו שעה עשיתם? ערב/בוקר?

אנחנו עשינו אירוע צהריים

כזה משעה 14 עד 16-17 בערך

יותר זול לעשות בצהריים מבערב

לא זוכרת כמה בדיוק

עלה לנו 150 למנה אם לא טועה + טיפ + בקבוק יין שווה..

הייתה ארוחה בשרית עם מנה ראשונה עיקרית והרבה מאוד תוספות וקינוח. חלק מהדברים ארזו לנו הביתה.

היינו 25 איש, בפועל הגיעו קרוב ל 30 ובעל המקום אמר שאכלנו ממש קצת ולכן לא מחייב על התוספת

אחות של בעלי רצתה לעשות שם כמה חודשים אחרינו והמחיר היה קצת גבוה יותר,

בגלל ענייני כשרות עשתה בסוף באנטריקוט (אנטירוקט עדהח רודריגז רובין)

וחצי מהמנות הלכו לפח כי אין לנו צורך בכמות כזאת..

זה זול ומרשים.

ואז לשלם קצת כסף למישהי שתנפח את על הבלונים ותתלה.

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

אם רלוונטי תגידי לי ואחפש לך עוד

שמכינות מארזים (חלבי) מאוד יפים של סלטים, פשטידות, סנדוויצ'ים, מוקרם, קינוחים...

אם חלבי זה יתאים, תכתבי אזור אולי נוכל לעזור לך לאתר משהי. 

או לעשות במסעדה שיש בה אופציה

או להזמין מגשי אירוח שיש בהרבה קייטרינגים, ואז לעשות בופה יפה ומכובד

או מסעדה שעושה משלוחים

ולפעמים יש גם קייטרינג שעושים דברים קטנים, בעיקר מתחילים וכאלה.

מזל טוב!!!

אולם של בית כנסת

קיטטרינג עשו לנו 30 מנות ויש פה הרבה שעושים ככה. זה מגיע בתבניות גדולות וצריך להגיש.

קנינו שתייה וחד פעמי

צלם ממש לא ראינו צורך

יצא בין 2000-3000

והיה ממש מכובד בעיני