אגב

ההערכות היא באמת ללחימה ארוכה

סתם כדי לקבל מושג - בזמן שפינו את תושבי הצפון הבר אמרו שהתשלומים למפונים מאושרים עד סוף 2023

מקווים שלא ייקח הרבה זמן, אבל זה צפי הגיוני

מילואים במשך כל התקופה

לאט לאט הלחימה תצטמצם לדברים יותר מסויימים

אלא אם כן באמת תתפתח פה מלחמה יותר מורכבת ושל כמה זירות במקביל.

הם גם לא יודעים מתי תסתיים.

בע"ה נתפלל שנזכה לניסים ולישועות ולמשיח! ושזה יהיה במהרה!!

זה אומר שנעשה מה שצריכים בזהירות ובקצב הנכון ולא בלחץ בגלל אולטימטום

אבל אני גם די בטוחה שלא יחזיקו את כל המילואים שנה שלמה. זה לא ריאלי ולא אפשרי כלכלית....

אבל הלוואי שנשיג הישגים מרשימים בקלות ונסיים את המלחמה גם בהצלחה וגם במהירות! הכל יכול להתהפך לכל מיני כיוונים....

ניסים תמיד יכולים להיות

אז לא בטוח

זה אזור פחות נפיץ אפילו שתהיה מעורבות איראנית כי א זכבר ארהב תיכנס לתמונה. 

שעל הלבנונים פחות נחוס מאשר על העזתים כי אין שם מושגים כמו כיבוש וכו וגם אין שם חטופים לסכן ב"ה

ולכן זה אמור להיות קצר יותר

מלחמת לבנון השנייה לקחה 32 יום. חיזבאללה יותר מסוכן, אבל גם אפזר לפעול נגדו יותר בעוצמה מאשר בעזה שהיא מקום צפוף וצריך בה אשררי בינלאומי

צריך גאולה

וזהו

אמן בקרוב!

זה בטוח מקרב אותנו לשם

שמעתי שיעור של הרב דב ביגון שהוא מדבר על איך במאה האחרונה כל מלחמה הוסיפה עוד צעד בגאולת ישראל. והמלחמה הזו היא בוודאי נקודת מפנה משמעותית שמקדמת אותנו עוד צעד גדול קדימה לקראת הגאולה.

"בעל מלחמות, זורע צודקות, מצמיח ישועות"

והלוואי שנזכה לגאולה השלמה ממש, בקרוב בימינו...

זה מה שהתכוונתי במשפט האחרון - שאם כבר צעד גדול לקראת הגאולה, הלוואי שזה יהיה ממש הצעד האחרון ונראה את הגאולה השלמה ממש בימינו...

ועל זה כדאי ונכון להתפלל.

בזמן האחרון אני שמה לב להרבה פסוקים שממש אומרים את זה - הקב"ה נותן לפי מה שאנחנו מבקשים - "יהי חסדך ה' עלינו כאשר ייחלנו לך", "הרחב פיך ואמלאהו", "רוצה ה' את יראיו, את המייחלים לחסדו".

הלוואי שנצליח להאמין מספיק ולבקש באמת גאולה שלמה, מתוך אמונה אמיתית בכוח של הקב"ה להפוך פה את התמונה. ויהי רצון שתפילותינו יתקבלו ונזכה לראות ישועות גדולות...

לטהר את הרצועה יקח חודשים,

לבנות תוכנית ליציאה מהמלחמה יקח עוד יותר זמן מהמלחמה עצמה.

בלי בעלים שנה

חולים בראש

אני מתחרפנת שאף אחד לא מבין את גודל ההקרבה שלנו

אוף!!!

מתי יבינו שזה לא נורמלי וינסו למצוא פיתרון??

כרגע זה נראה שזה בכלל לא מעסיק אותם

רק מנסים לחזור לשגרה ושכל החיילים והמשפחות שלהם שהמדינה כולה עומדת עליהם יתפוצצו

אני עצבנית ברמות

לא רק שהמציאות הזאת שנכפתה עלינו היא ככ קשה, אף אחד לא מעריך מספיק, ולאף אחד לא אכפת שזה פשוט יימשך כל עוד רוב המדינה ממשיכה ב"שגרה" המטומטמת שלה

או לא מבינות ממי שבאמת לא מבינה מה עובר עלינו

תחסכו ממני תודה

שאני לא יכולה להתווכח עם תחושה אישית סובייקטיבית, אלא שהצורך הקולקטיבי או המדינתי עולה על הצורך האישי, גם אם הוא צורך של הרבה אינדיבידואלים בתוך הקולקטיב

המלחמה הזו היא באמת על הריבונות שלנו במדינה, כמדינה

זה חמור מאוד שארגון טרור נכנס למדינה וכובש אותה ב'טויוטות' מה שנקרא ופורע בתושבים וחוטף אותם

ואם לא תהיה המלחמה הזו, בהנחה שעד הסוף זה למוטט את שלטון חמאס ולשלוט בטחונית בעזה עד מיגור התופעה, זה עלול חס ושלום לחזור על עצמו.

ובכל זאת, אני בטוחה שמי שלא חווה לא יבין את הקושי שלך. אבל שתדעי שהוא לא חסר משמעות בכלל, את מוסרת נפש כפשוטו על הגנת המולדת. על זכותנו לחיות בארץ המובטחת

ועדיין, אני ככ ככ לא מסכימה עם ההתנהלות של המדינה בתוך המלחמה הזאת, זה פשוט הזוי בעיני שעדיין מתייחסים לזה כאילו יש חפים מפשע!!! הם פשוט משוגעים. והרבה מהשיקולים המקולקלים והמוטעים שלהם הם אלה שגורמים לסיפור הזה להיות ככ ארוך ולגבות ממנו ככ הרבה חיי אדם. הם עוד לא הבינו איך באמת צריך להילחם ושהחיים של חייל אחד שלנו לא שווים חיים של 100 או אפילו 1000 "חפים מפשע".

וכל עוד אני ככ לא מסכימה עם הסדר עדיפויות המקורי שלהם אז אני ממש לא סומכת עליהם שהם מנהלים את המערכה בצורה נכונה ושההקרבה שלי באמת הכרחית ונצרכת.

לגבי התחושה שאין הערכה, אפשר להגיד עד מחר שמעריכים מאד וואוו וכל הכבוד, בפועל בשטח אני לא מרגישה שרואים אותי, שעוזרים לי, שמפרגנים לי......

וככה עוד הרבה חברות אהובות שלי

הזה פחות מיטיבה עם נשות המילואים. לגמרי

מצד שני, המלחמה עולה הרבה כסף

המשק חייב לתפקד, אז ברור שמי שעד לא מזמן היה יכול להושיט יד, מוגבל עכשיו בגלל שצרמך להתרכז גם בחיים האישיים

זו באמת סיטואציה לא פשוטה, להרגיש שהזמן עוצר מלכת אצל חלק מהאנשים עם הקושי הככ גדול הזה, ולצפות להמשיך בשגרה רגילה כביכול כשחלק ככ מהותי מהבית של ככ הרבה נשים חסר

ואם כבר משהו פרקטי -  אם יש לך חברות במצבך, זה הזמן להיעזר אחת בשנייה ככל הניתן. אין מי שיבין אתכן כמוכן, הן מבחינה מעשית והן מבחינה רגשית. זה לא נותן מענה כמו בעל ואבא שחסר, זה וודאי, אבל אפשר לחשוב על הרבה דברים שיקלו עליכן כ'קהילה' קטנה משל עצמכן אם אתן קרובות. תהיו אתן לעצמכן אם אין מי שיעזור

ולכן מרגישה בודדה מאוד נפשית

והן חמושות באמת

אבל כן.. כבר מתיחסות להזה כעובדה מובנת מאליה

כבר כאילו לא שייך יותר לדבר את עומק הקושי

כי יאללה התקדמנו

גם הדיבור הוא-

יש כאלה שיכולות ויש להן הכח ואני פשוט לא יכולה

וזה לגמרי צובט

כי מבטיחה שגם לי אין טיפת כח

אבל באמת רואה שחברות במצב -ומה זה קצת מקל

הלוואי והיה לי

אבל

ואני מרגישה בדיוק את הצעקה הזאת שהושמעה פה

שגם בשם הערך החשוב הזה הקיומי

אני לפחות חייבת לקבל איזה הכוונה והרגעה

שזה לא מובן מאליו

שמשקיעים גם חשיבה איך נגיד לייצר מענה לקושי העצום הזה

העיקר שידברו גם על זה שיתיחסו לזה. שלא יובן מאליו שברור.

אני קראתי את התגובות פה ותהיתי לעצמי

נכון מבינה את המצב . ברור

אבל יש פה גם צעקה

שחייב להדמיע אותה

שבה לפחות אני ובטוחה שלא רק..סוחבות עלינו משקל עצום פי כמה מהיכולת

לאורך זמן כל עך ממושך וחסר סיום מוגדר.

אני לא אומרת טוב אז בואו נכנע בגלל זה

אבל חייב להתיחס לקושי העצום הזה ולא להתעלם ממנו.

אחרת יהיו פה נפגעים אחרים ..

אני כן מרגישה כבר עכשיו שחברות שלי שהבעל שלהן בבית ..ואצלי רק אני לבד מהחברות

מצד אחד ממש מפרגנות

ומצד שני

גם קצת מצפות שכבר כאילו התרגלתי

שאני מסתדרת כי זה כבר השגרה הרגילה

ובלב

תהומות של קושי יום יום

אין טיפת שמחה בחיים הכל רק הישרדות ובדידות כל הזמן.

והקושי מתגבר משבוע לשבוע

לא להפך

ומעשית

שיעשו סבב גיוס חדש והכשרה למי שעוד לא גוייס לפחות למי שאפשר להחליף- שיחליפו חלק

שמי שכרגע נגיד בכוננות ממש חסרת מעש (נגיד בעלי..וגם אם יוסלם המצב לא מיד יכנס לפעולה )

וואלה שישחררו יותר..שהיציאות יהיו ממושכות יותר

נכון מניחה שלוחמים בחזית ותפקידים מרכזיים פחות רלוונטי

אבל לפחות למי שאפשר

כתבת מדוייק

לדעתי מי שלא חווה את זה יום יום פשוט לא תבין אותנו .

שולחת לך חיבוק חזק והכי מבין ומזדהה שיש

זה קשה וזה בלתי אפשרי והסביבה פשוט לא מספיק רואה את זה או מבינה את זה

עצם הציפיה שעולה עכשיו ככ הרבה ש"נתרגל" למציאות הזאת היא פשוט ציפיה הזויה וחצופה לחלוטין שרק מראה כמה אין הבנה וגם הערכה למה שאנחנו עוברות.

❤️❤️❤️

אני לא כועסת על אף אחת

ולא מרירה על אף אחת

וה לא אשמה של אף אחד

בכלל

ומבינה גם שלא מבינים לעומק את הקושי

ושסה''כ לכל אחד החיים שלו וההתנוש-ות שלו

אני חושבת שיש כעס ותסכול מול הקושי עצמו

לא מול אף אחד

ומה שאני מצפה מהמדינה

הזה לעזרה -לא בחסד!

לא רוצה לחיות על טובות של אנשים טובים שב''ה יש

לא כיף לי להרגי כל הזמן שאני צריכה לבקש עזרה

ושמציעים- והאמת רובם מנימוס ולא באמת בףועל ה קורה

ושיש דברים בסיסים לא רק בטכני שפשוט אני לא יודעת להתמודד איתם

אני רוצה

שהמדינה תתיחס אךינו

עם אנשים שזה תפקידם הרשמי- ללוות כל מפשפחה והצרכים שלה

לתת מענה נפשי

או כלכלי או טכני

לתמןך

רק מקום לתשף ולא לשמור הכל בבטן ולהנהנן לכולם ששואלים מה שלומי

זה לפחות משהו שהיה נותן לי תחושה של תמיכה

נניח רק סביבי יש 90 משפחות עם ילדים שהבעל לא נמצא.

איך נותנים מענה מקצועי לכזה דבר? אין למדינה את המשאבים...

כל הזמן שאני חושבת כמה הילדים שלי יצטרכו טיפול רגשי וכל הדברים האלו.

ואז אני שניה עוצרת וחושבת על זה שיש אלפי משפחות שמפונות מהבית שלהן. שוואלה, אין מה לעשות הם יצטרכו את זה יותר ממני. אז מנסה להכניס את עצמי לפורפורציות שאין מה לעשות, המצב לא טוב עכשיו כי זה מלחמה ואי אפשר לצפות שיהיה מדהים. רק להתפלל שתיגמר מהר.

ואין לזה קשר למדינה בעיניי

כל אדם רוצה להרגיש שרואים אותו, שיבוא מישהו 'גדול' יותר ממנו ויגיד לו - אני הגב שלך, אני פה בשבילך, ויהיה בסדר. תשליך עליי

אבל האמת היא שזה לא תפקיד שהמדינה יכולה לעמוד בו כרגע וחבל לצפות לכך. 

למשל, המדינה תעשה לנו בייביסיטר לילדים? לא, בשביל זה פתחו את הגנים ברוב חלקי הארץ, גם אם ברוטציה (אגב, יש גמח בייביסיטרים בחינם דרך אזרחים טובים)

המדינה כן מאפשרת תמיכה נפשית ללא עלות דרך קופות החולים ודרך קווים ייעודיים

יש סיוע דרך כל מיני עמותות ואנשים פרטיים - כמעט בכל התחומים - מהסעות ועד סיוע כלכלי. 

אז אולי זה לא מושלם. אבל תכלס לא צריך בשביל זה את המדינה ממש. המדינה היא בעצם עם ישראל כולו. נוכחנו לראות את זה

וכמובן, המדינה נותנת סיוע גם אם לא מספיק מבחינה כלכלית בהגדלת התשלום למילואימניקים דרך הטבות נוספות וכו'

אבל יש חלק לא פחות חשוב בזה ופה אני אומרת שאולי לא כולן יאהבו לקרוא אבל אני כותבת בכל זאת למי שאולי זה כן ידבר אליה,(ומי שלא כמובן אז לא להתייחס) וזה מהמקום שלי שמאמין מאוד בהשתדלות ובכח שלנו לעזור לעצמנו-  האם את לוקחת חלק אקטיבי בעזרה לעצמך? נכון, לא אוהבים להרגיש שעושים לנו טובה, אבל זה לא באמת ככה. עמותות וקווי  סיוע נועדו כדי שיבקשו מהן עזרה. אין אפשרות לאתר את כל המתקשים והצריכים במדינה. ובטח גם אין אפשרות לענות לכל הצרכים כאילו בעלך נמצא בבית, אבל בטוחה שכל עזרה יכולה להועיל, גם אם לא בהכל.

את צריכה לפרוק ? את מרגישה שאת שומרת בבטן.? חבל, באמת. אם שואלים אותך מה שלומך ולא הכל בסדר, לא חייב להנהן כאילו זה קטן עלייך. לפעמים כשאנשים שואלים, הם באמת רוצים לדעת. ולפעמים החזות החזקה הזו היא זו שמונעת לפעמים את העזרה, כי תמיד יש מישהו שצריך יותר 

לדוגמה, אני יכולה לשתף שגיסי נכנס לעזה כבר כמה פעמים

אני מצדי מתקשרת המון, שואלת המון, אבל היא גם - 'הכל בסדר'. אני מקווה שבאמת הכל בסדר, אבל אני יודעת שהחוויה מאוד לא פשוטה. ואני מקווה שהיא משתפת אצל אחרות לפחות

ומצד שני, אני חושבת שגם לא טוב שזה מנהל אותנו. במצב של חוסר שליטה ככ גדול - זה הזמן לקחת שליטה על מה שניתן במקום שזה ישתלט עלינו

יש לך קשיי התנהלות? טכנים או מעשיים? אפשר לשחרר או להתייעץ לגבי זה. זו גם דרך של לקיחת שליטה, אני בוחרת להמתין עם זה ולשחרר את זה כי לא מתאים לי או בוחרת ללמוד איך עושים את זה (אין כמעט משהו שלא ניתו ללמוד בהתנהלות יומיומית), וזה שונה מאשר להסתכל על זה כ- (דוגמה מוקצנת): אני לא יודעת מה לעשות, ואוף, ובעלי לא פה כדי לעזור, ואף אחד לא עוזר, והמדינה , ולמה מלחמה .. זו הסתכלות שמקטינה אותנו לדעתי ולא מועילה כי היא משמרת את הנרטיב של - אני לא יכולה, כלמעשה את יכולה המון דברים, גם אם לא נראה לך.

להרבה דברים יש פתרון. לפחות ברמה הפרקטית - יש 

רק מה - החלק הרגשי לפעמים חסר וההרגשה של הבאסה וחוסר המוטיבציה לפעמים גורמת לנו להתנהל בצורה של - או הכל או כלום. אם לא בדרך שאני רוצה - אז לא

אבל אני חייבת להגיד על זה משהו - אם תשימי את עצמך במשבצת של -'אני לא מסוגלת ולא יכולה וזה לא התפקיד שלי' זה לא יקרה וחוסר האונים רק יגדל

ונכון שהניסיון כרגע לא לא שווה לכולן, גם את זה צריך לומר. אבל בשביל זה יש לנו את האפשרות להתפלל להשם שיתן לנו כח. שהוא זה שיהיה הגב שלנו, ושנשליך עליו באמת

לא מספיק דואגים להם, לא לציוד ולא לשאר הדברים שהם צריכים.

פשוט בושה למדינה.

מה גם שאין כוונה לכבוש את עזה לפי מה שאומרת הממשלה.

אז בשביל מה כל הסבל הזה?????

בשביל מה חיילים מסכנים את עצמם?

אני מרגישה שהכל פשוט לחינם.

הממשלה יכולה להגיד מה שהיא רוצה

ה' מכתיב את המהלכים

לב מלכים ביד ה'

צריך להתפלל על החיילים שיחזרו כולם לשלום , רפואה לפצועים, פדות לשבויים,

גאולה שלמה אחישנה בחסד וברחמים

ולא ליפול ברוחנו. מה עוד שהממשלה הפנימה, שאי אפשר שהם יחיו בגבולינו ובהחלט יכול להיות שהם יברחו כפליטים ואז... אחרי שבעז"ה נמחה את זכר עמלק יחשבו שוב מה לעשות עם השטחים שכבשנו ושנכבוש בעז"ה  יכול להיות יגיעו למסקנה שהביטחון מחייב להתיישב, ולא להשאיר את העוטף כקו ראשון אחרי הטראומה. עוד מוקדם לדעת אבל בטוח שזה זמן תהילים ותפילות

יש הרבה שינויים לטובה שכבר רואים, ב"ה.

וצריך להיזכר ולהתחזק כל הזמן בידיעה שהכל בידיים של הקב"ה. לב מלכים ושרים ביד ה'. והקב"ה באמת כל יכול.

אותי ממש מחזק להגיד פסוקי דזמרה בתפילה. לרוב לא מספיקה, אבל כשאני מצליחה להגיד, הפסוקים כל כך מחזקים ומזכירים את כוחו וגדולתו של הקב"ה.

מובן לחלוטין.

ואם תרצי, תוכלי לנסות לחפש ממה להתחזק כדי שההמתנה תהייה יותר נסבלת... 

זה באמת קשה ממש...

רעיונות גדולים לא תמיד עוזרים להתמודד עם הקשיים שפוגשים במציאות. זה באמת קשה ממש...

אני מחפשת מה יכול להקל עלי.

למשל למדתי, שזה נכון לי לישון מתי שאני עייפה ואפשרי. אז אחכ אני מתעוררת בשלוש לפנות בוקר, שוטפת כלים ומכבסת. או בשעות משונות אחרות. קוראת כמה פרקי תהילים.

זה עוזר לי להתמודד עם התשישות הנפשית, כשאני מחזקת את הגוף.

אני לא מכניסה אותו עכשיו לסטרס של דיאטה, אבל אני כן מחפשת דרך לעשות פעילות גופנית אחרת ממה שהייתי רגילה קודם.

בנוסף אני משתדלת, אם אני מצליחה, ללכת לישון מוקדם כדי לא לחשוב יותר מדי בערב.

חרדות - אני משתדלת לנתב לתהילים. עשייה מפחיתה חרדה.

אני מקפידה מאד שהתחביב המרכזי שלי יצא לפועל **כל שבוע לפחות פעמיים**. משתדלת גם לקנות ולמכור בחנות יד שניה ספרים שמסוגלת להתרכז בקריאה שלהם. זה זול וזה עוזר.

לא הצלחתי לפתור את בעיית האכילות הליליות אבל אני מקווה שכן אצליח.

ולגבי הילדים - אני ממש מרפה עכשיו מהלימודים, הכי חשוב לי שנפשית הם ירגישו טוב.

עברתי כמה שלבים עם  ניקיון הבית - כעת אני בשיטת לנקות / לסדר מקסימום חדר ביום ולא יותר. לא להעמיס על עצמי.

יש הרבה פרמטרים שלא בשליטתינו אבל מה שאנחנו יכולות לחשוב להקל על עצמינו בלי להיות תלויות בעזרה מבחוץ יכול לעזור להסתגלות.

מקווה שמי שקוראת קוראת בנימה הנכונה אני חס וחלילה לא שופטת אף אחת וגם להתמוטט מדי פעם זה לגטימי לגמרי.

❤🇮🇱❤

להפך.

פשוט מבינים שהמשמעות של זה זה עוד 1500 הרוגים אם לא יותר אם לא נחסל אותם עכשיו לתמיד.

המחשבה על זה נוראית. אבל עברנו דברים כאלה בשביל להגן על המדינה שלנו. ומבחינתי אם המשמעות האמיתית של זה שבעלי לא נמצא זה שנקבל בטחון, ברור לי שזה שווה את זה. הלוואי אבל ובאמת זו תהיה התוצאה ולא תוצאת ביניים עלובה.

הרופסת הזאתי שתהיה תוצאה אמיתית לטובה

הרי אם היתה הנהגה נורמלית, דבר כזה בכלל לא היה קורה!!

וכמו שכתבתי למקורית ופירטתי ברגע שזאת ההנהגה ואי אפשר לסמוך עליה ועל השיקולים המטומטמים שלה (בינהם לדוגמא למצוא חן בעיני העולם, שיקול שהם נותנים לו ככ הרבה משמעות כשבעיני הוא חסר ערך לחלוטין!! כתוב בתנך, הן עם *לבדד* ישכון ובגויים *לא יתחשב* . ככה זה תמיד היה וככה זה יהיה.) אז אני גם לא כולה לסמוך עליהן בהקשר הזה שהם עושים את ההחלטות הנכונות והתוצאה תהיה שווה את זה

מבינה?

גם אני כועסת על זה.

אבל. משהו שמאוד חזק לי בתקופה הזו.

כל המלחמה הזו לא מרגישה בכלל כמו משהו מקרי. המחדל שהיה בשמחת תורה הוא מעבר להבנה שלנו, וגם של המנהיגים שלנו. זה ממש מרגיש כמו התערבות משמיים. כי זה לא הגיוני בשום צורה-לאף אחד אגב...

וככה גם הרבה מלחמות שהיו פה. שווה ללמוד קצת ולקרוא על מלחמת השחרור, יו'כ וששת הימים. גם אם המנהיגים תכננו משהו מסוים, בסוף האויבים שלנו אלצו אותם לדברים אחרים. לצורך העניין ככל הנראה אם זה היה תלוי רק בממשלת ישראל לא היו לנו את כל החלקים שכבשנו בחזרה בששת הימים. ככה שצריך סבלנות, ולזכור שזה ממש לא בידי אדם מה שקורה כאן, אלא גדול ממנו בהרבה. 

להקריב כל כך הרבה ולהיות בקושי כזה גדול, בלי לסמוך על מי שמנהיג פה את מה שקורה...

קודם כל - חיבוק גדול. את באמת עוברת המון, והלוואי שהייתי יכולה קצת להקל על הקושי❤️❤️❤️

ובכיוון אחר, אני רוצה לשתף קצת מהמחשבות שלי בנושא.

האמת שיש זמנים שאני מאוד מזדהה עם הדברים שאת כותבת - התסכול על ההתנהלות של הממשלה - עד עכשיו, וגם עכשיו ממש (למרות שנעשו ב"ה הרבה שינויים ממש לטובה, שעד לא מזמן לא הייתי חולמים שזה יקרה. ובכל זאת יש עוד כל כך הרבה לתקן, והקלקולים כל כך מתסכלים ומכעיסים...).

אבל אני מרגישה שכל מה שקורה פה עורר אותי להבין שאני צריכה לעשות תשובה אמיתית בעניין ההבנה של מי באמת מנהיג פה ומי באמת קובע מה יקרה.

אני מרגישה שכשאני מצליחה באמת להפנים שהקב"ה מוביל את המציאות, וההנהגה מושפעת באופן ישיר מהמדרגה בה עמ"י נמצאים ומה שאנחנו ראויים אליו - זה עוזר לי להתמקד יותר בתפילה, לסמוך על הקב"ה, ולשחרר את התסכול שלי מ'מקבלי ההחלטות' שלא תמיד פועלים כמו שהייתי רוצה.

כשאני נופלת יותר למחשבות של הסתכלות ארצית על מה שקורה, ותסכול ממה שעדיין לא כמו שהייתי רוצה שיהיה, זה מחליש אותי.

ואני מרגישה שזו העבודה שלי בתקופה הזו. כשאני נעה בגלים בין תסכול מהמצב, לחיזוק האמונה שלי בכוח של הקב"ה להוביל את המציאות דרך מה שאנחנו רואים בעיניים שלנו.

מצרפת קישור לעוד שתי הודעות שכתבתי לאחרונה, שבהן גם כתבתי בכיוון.

אני רוצה לשתף במשהו אישי - תובנות שהגעתי אליהן - הריון ולידה

אני רק רוצה להזכיר עוד נקודת מבט - הריון ולידה

(לא יודעת אם זה עוזר לך. אני משתפת מהרהורי ליבי, ושכל אחת שקוראת אותי תיקח מה שמתאים לה...)

הצבא צריך את החיילים

זו מלחמה קיומית

איזה עוד פתרונות יש?

זה ממש קשה, ולחשוב על כמה זמן זה יימשך ממש מחליש אותי, אז אני לא חושבת.

אבל אני לא רואה אופציה אחרת, וזה דווקא מה שעוזר לי להתמודד עם זה. אני מרגישה מגוייסת למלחמה הזו בדיוק כמו בעלי. לא בחרתי בזה, אבל נקלעתי לזה כמו כולנו.

אני לא יודעת בדיוק לאיזו "שגרה מטומטמת" את מתכוונת.

אבל את לא חושבת שזה חשוב שככל האפשר המדינה תמשיך?

אחרת תהיה כאן בנוסף למלחמה גם קריסה כלכלית, שזה הדבר האחרון שאנחנו רוצים להתמודד איתו בנוסף.

שבתוך השגרה שהם מנסים ליצור תהיה התייחסות מובנית למשפחות המילואים

סיוע כלכלי

התחשבות ממקומות העבודה של האישה (ולא משהו נקודתי, משהו מערכתי! שלא יוכלו לדפוק אותנו)

ועוד ועוד ועוד דברים כאלה

זה מינימום בעיני

לחזור ל"שגרה" בלי שום התייחסות אמיתית לזה שיש אנשים שלא יכולים לחזור לשום שגרה ככה! זה פשוט הזיה . וזה לא נכון ולא צודק.

ולגבי מלחמה קיומית וכל זה, תראי מה כתבתי תגובות קודמות... מאד משמעותי בעיני שאנחנו לא יכולים לסמוך על ההנהגה והשיקולים שלנ

כל אשת מילואים זכאית להיעדר שעה לפי חוק

יש תגמול מוגדל+ מענק נוסף שנותנים מלבד התשלום הרגיל על מילואים

יש המון הקלות שבנק ישראל הוציא למען משרתי המילואים

איזה מענה אחר למשל היית צריכה בנוסף? חוץ מהמובן מאליו

ורק למי שעובדת משרה מלאה זה רק מראה כמה לא מבינים את הסיטואציה בכלל.

יש עוד ככ הרבה מה לעשות ואיך לעזור, אבל באמת שאין לי כוחות כרגע לפרט כי אני גם לא מרגישה שזה באמת יעזור או יועיל בשום צורה..

ואשמח אם חברותי לצרה יענו גם על השאלה..

באמת במקום הזה אפשר להרים קול ולבקש עזרה.

נניח סיוע מסובסד של שיעורים פרטיים לילדים למי שצריך(הבת שלי לא עשתה שיעורי בית כבר מי יודע כמה זמן, והיא עוד במצב טוב). סיוע במשק בית למשפחות.

הבעיה שעולה לי תוך כדי זה שכל הדברים האלו עולים למדינה כסף. ובדיוק כמו שהיה בקורונה- את כל "ההטבות" שנקבל עכשיו, נקבל בהפוכה במיסים ובעליית מחירים אחרי המלחמה. אין דברים בחינם. 😔

דרך אתר המקפצה. אולי לשיעורי בית יש עוד אתר כבר לא זוכרת את השמות יש מורה פרטי דרך הזום.

אפשר להגיע דרך האתר של משרד החינוך (או"ח)

יש גם רשימת תפוצה שמקבלים sms עם עדכונים

זה נקרא Eduparents

יש דברים ממש שווים.

כדאי שלצייד כל ילד/ שני ילדים

במכשיר טאבלט או לפחות סמארטפון לאפשר למידה אינטראקטיבית יעילה.

מניסיון בתקופת הקורונה זה היה פי אלף יותר יעיל מלנסות לעקוב אחרי שיעורי הבית של הלמידה האישית בכיתה.

מבחינה רגשית שהילדה לא תרגיש מחוץ לעניינים- לשתף לשתף ולשתף את המורה.

כמה שהם אומרים שהם מבינים, הם לא. צריך כל שבוע/ שבועיים לתזכר שילדי המגוייסים רחוקים מאוד משגרה אמיתית ולהעביר את הבעיה וההתמודדות מהבית לביה"ס בכל מה שקשור לנהלים והכנת ש"ב. (לדוגמה לחתום על כל מיני טפסים ורשימות או להכין מצגת וכו. דברים שהורה אחד לא יכול לחלוש על כל המשימות ודווקא בגלל הרגישות אסור שילדי המגוייסים יישארו מאחור)

למידה זה משהו אחר לחלוטין ויש כלים אחרים יותר קלים ליישום אפילו בתוך משרד החינוך.

הצעה נוספת לבקש מביה"ס להקדיש זמן של בנות שירות או עוזרי הוראה אחרים לעזור לקבוצה של ילדי מגוייסים.

מן הסתם זה לא 1*1 אבל זה גם יכול לעזור.

תגמול מילואים מקבלים מהמעסיק כמובן ומי שלא עובד צריך להגיש בקשה באתר הביטוח הלאומי

המענק אושר לדעתי בועדת חוקה לא יודעת מתי יגיע באמת אבל יעבור אוטומטי דרך ביטוח לאומי

שעה פחות בעבודה, והקלות מהבנקים למשרתי מילואים כדאי לבדוק בכל זכות ובאתר הבנק שלכם

אבל זה קשור להתנהלות הכוללת של הממשלה, שמשדרת תחשוה כאילו לא הבינה את גודל השעה.

זה נכון לגבי המילואים, אבל זה עוד יותר נכון לגבי המפונים מהעוטף ומהצפון.

דרושה כאן תוכנית כוללת ורחבה, שכרגע לא נראה שקיימת כל כך.

אז זה ממש ממש מתסכל, אבל זה לא כי לא מעריכים את המילואים, אלא כי הממשלה הזו, לא כל כך מתפקדת. (וזה בלשון עדינה, כמצביעה שלהם, אני רוצה לצרוח עליהם, לא יעזור לי כרגע, אז מוותרת)

אני ממש מבינה את חוסר האמון

אולי זה לא עוזר, אבל אני ממש משתדלת לא להתעסק בכל מה שאין לי השפעה עליו.

כן ברור לי שהעניין של לגיטימציה עולמית הוא לא שולי, אנחנו לא מעוניינים בסנקציות כמו על איראן או רוסיה. זה יכול למוטט אותנו.

אני מרגישה שלפעמים אני נשאבת לכל מיני פתרונות שכביכול גורמים לי להרגיש שליטה, אבל הם לא. כי אני לא באמת מבינה בזה, ואין לי ראייה כוללת בשביל זה.

למשל הרעיון של להכשיר אנשים אחרים כדי לאפשר תחלופה, נשמע קורץ, אבל זה לא באמת ריאלי. בעלי אומר שהרבה דברים שהוא עשה בסדיר, הם עכשיו מה שמאפשרים לו להיות חייל טוב. אי אפשר באמת להחליף שירות סדיר בהכשרה קצרה, ממוקדת ככל שתהיה.

אז אפשר לנסות להציע לעצמנו פתרונות, אבל אותי זה מושך שוב לנקודת החולשה, למחשבה כאילו כל הפתרונות נמצאים בהישג יד, והסיבה שהם לא קורים זה רק כי למישהו לא אכפת.

זה נכון שיכול להיות שיש מה לשפר בהתנהלות. אבל לא אני זו שאשפיע על זה, אז אני משתדלת להשלים עם המציאות הנתונה. והמשמעות של זה היא להשלים עם זה שמלחמה זה לא מצב אידיאלי. למלחמה יש מחירים. ואת המחירים בנפש כולנו מכירים לצערנו, והם מדוברים. אבל יש גם מחירים אחרים, מחירים שקטים. שאני מרגישה שאנחנו קצת מסרבים להשלים איתם, למרות שהם חלק בלתי נפרד מהמלחמה.

מחירים של בדידות, של קושי כלכלי, של מצוקה נפשית אמיתית, של חוסר ביטחון ועוד ועוד.

וכבני אדם אנחנו שואפים לזה "שהכל יהיה בסדר", אבל אנחנו במלחמה, והכל לא בסדר. ומצד אחד זה קשה נורא, כי זה סיוט שלא נגמר, מצד שני, לפעמים ההשלמה עם המצב מקילה אפילו קצת על ההתמודדות. ואני משתדלת להיאחז בזה.

זה משחק עדין בין ייאוש לתקווה, זו בעצם מלחמה פרטית שכל אחת מאיתנו מנהלת. והיא מתחילה כל יום מחדש, וזה קשה ומייאש וכואב, ואני כותבת את זה כאחת שגם לבד בבית עם הילדים, משתגעת מדאגה. אבל כן עוזר לי להסתכל למציאות בעיניים בדיוק כמו שהיא, ומכאן אני יכולה להתחיל לנסות להתמודד. רק במה שאני יכולה להשפיע, כל השאר מפריע ואני מזיזה אותו הצידה

זה לא שהממשלה לא הבינה את גודל השעה, זו ממשלה שמתנהלת ברשלנות הרבה שנים וממשיכה ככה עכשיו.

האדם הפרטי תמיד שילם מחירים בגללה, בזמן מלחמה המחירים עצומים ובלתי נתפסים.

האם הגיוני להשאיר אנשים בכוננות שנה?

בעיני לא.

המחיר של זה גבוה מדי.

אישית, נפשית, כלכלית, חברתית.

חשבתי על יישובים ביו"ש או סתם במקומות פחות בטוחים,

זה אפילו לא בטחוני שכל הגברים בחזית.

יש לנו ככ הרבה 'כמעט' חזיתות.

כן, הצבא הורעב

כן צריך לתרגל.

סבבה.

אין סיבה שבגלל זה ככ הרבה גברים ישנים מחוץ לבית

אי אפשר להחזיק מורל גבוה ככ הרבה זמן כשבפועל לא נלחמים.

אמר שכולם יישארו בכוננות שנה?

תיראי איך לוקחים ידיעה אחת, שזה ראש המל"ל מעריך שהמלחמה תיקח שנה, וישר מסיקים מסקנות לגבי הכל.

הצבא לא מודע לעניין המורלי?

לפגיעה הכלכלית?

לזה שלא מחזיקים סתם חיילים?

אני חושבת שהוא לגמרי מודע

אני מכירה חיילים ששוחררו ממילואים כבר לפני שבועיים כי לא היו צריכים אותם

ומכירה מורים ששוחררו ממילואים באופן פרטני כי היו מספיק חיילים והייתה הבנה שיותר צריך אותם בעורף מאשר בחזית.

ואני יודעת על חיילים שיש כבר דיבור להוציא אותם לסירוגין, למשל שבוע - שבוע, כדי להקל.

ובעלי, שהוא ביחידה לוחמת וגם מבצע משימות, השתתף כבר בלחימה באופן פעיל והיחידה שלו מיועדת גם להמשך הלחימה כנראה, מקבל בכל זמן שזה מתאפשר זמן קצר ליציאה הביתה. זה לא ווצא המון, נכון. אבל זו ממש לא תחושה שמשאירים אותם בכוח, אלא שכשצריך הם נמצאים, וכשאפשר הם יוצאים לסירוגין.

אז בעיניי כל הפרשנויות האלו רק מחלישות, ולא מקדמות.

האמון נסדק מאד.

בממשלה, בגופי הבטחון (לא ספציפית צהל)

בהבנה שהתפיסות שלהם שונות מאד משלנו

ולא, זה לא מרגיש כמו שיקולים מקצועיים..

וזה מה שקשה לי, ואולי גם לעוד נשים פה.

אבל אני לא מרגישה שיש לי ברירה אחרת.

תראי את התגובה השנייה שלי למעלה.

אם אני מנסה לחשוב על כל מה שהייתי רוצה לתקן ואני לא יכולה, אני משתגעת. ממש.

ואין לי כוח להיות חלשה עכשיו

אז תקראי לזה הדחקה

תקראי לזה תמימות

אני קוראת לזה התמודדות

זו המלחמה שלי, בין הייאוש וחוסר האמון, לבין התקווה.

ואני מנסה לנצח בה ומסלקת מהדרך כל מה שמפריע לי

באיזשהו שלב רוב הלחימה תהיה של כוחות סדיר ויחידות מיוחדות וכו

עם עתודות של מילואים אבל לא רציפות כמו עכשיו..

ולא הגיוני לחיות ככה תקופה כזו ארוכה.

קשה ועוד יותר קשה לדעת שזה לא  עומד להסתיים בקרוב

ברור שברמה הלאומית צריך להמשיך

אבל יש ככ הרבה משפחות מגוייסים שפוגשות את הבעל ליממה אחת לשבוע או שבועיים

זה לא נתפס...

חיבוק

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

אולי תצאו ביחד לקנות?

יכול לעזור? 

מותק!! חיבוק גדול גדול גדול!!!!

ואם זה בסדר להוסיף..

נשמע שמשהו בתקשורת שלכם חסר..

ושהקשר בכלל מאוד מבקש ודורש תחזוק, טיפול 10,000...

וטיפול זוגי יכול להיות ממש מתנה ענקית והקפצה מטורפת לקשר!

או השקעה אחרת אם את מעדיפה..

אבל להבין שיש כאן ששר שנשמע היה נורא חזק וקיבלתי ממנו הרבה ועכשיו דורש השקעה כדי לחזור למה שהיה ואפילו עלות עוד למעלה...

באופן אישי יכולה להמליץ לך מניסיון על @נגמרו לי השמות  שמאוד קיבלנו ממנה הרבה !!

בהצלחה גדולה יקרה!!

ואם יורשה לי - ברגע שהצהרת שקנית לעצמך, אולי הוא הבין שזה מיותר כי סגרת לו פינה?

מבינה ממש את הצורך הבסיסי הזה בהרגשה של יחס וזאת מוערכת

לדעתי זה יושב על עוד דברים וזה רק טריגר שמפוצץ הכל, אז מעודדת אותך לצלול פנימה לכאב ולטפל במוגלה

וגם,עוד לא מאוחר. חנויות התכשיטים יהיו פתוחות היום וגם מחר. תגידי לו ברחל ביתך הקטנה - בעלי אני רוצה להרגיש חשובה, אני מבקשת ממך שתלך לקנות לי תכשיט לחג, אני רוצה שתשמח אותי בזה. ככה ממש. "תפילי" עליו את הציפיות שלך כדי שיוכל לספק אותן

לא עזר

כן היום הגיע עם מאפה פלצני בשבילי

לא יודעת למה כל כך לא מזיז לו לא לקנות לי תכשיט או משהו לחג או סתם מכתב לבבי שגם עליו אני קודחת לו בלי סוף

אין לי מושג מה הסיפור

אם זה ספציפית כאן בעניין של תכשיט או מכתב לקראת החג, או שזו תחושה שיש לך גם במקרים נוספים.

נשמע שאת מאוד מאוד מתוסכלת, עושה השוואה בין רמת ההקפדה שלו על מצוות לבין איך הוא משמח אותך.

השאלה היא אם זה באמת דברים ברי השוואה

את מדברת על זה שהוא מקפיד כשנוח לו (מצוות אחרות) ומחפף שלא נוח לו (לקנות לך תכשיט)

האם לקנות לך תכשיט זה מצווה או עניין זוגי של הערכה ואהבה?

האם מה שמפריע לך זה החיפוף הזה, כי את באמת חושבת שאלו מצוות שוות?

או שאת ממש זקוקה ורוצה שהוא יראה אותך ואת פשוט מרגישה שאת מתחננת לכך והוא לא עושה עם הבקשות שלך מה שאת רוצה, ואז את מרגישה שהוא עוד יותר לא רואה אותך?

את לא חייבת לענות כמובן

פשוט לי עוזר קודם כל להבין על מה הקושי

האם את באמת כועסת על עבודת ה' שלו

או שאת פגועה ומאוכזבת ממנו מבחינה זוגית

כי אלו שני קשיים נפרדים, עם דרכים שונות לפתרון

ברור שמה שמפריע לי ברגע הזה זה שלא חשוב לו לקנות לי משהו ולהעריך ולהביע אהבה

אבל בוודאי שזה גורם לי לזלזל בדברים האחרים שהוא ככ מנסה להקפיד כמו מניין ספיציפי שמרגיש מתפללים בו יותר בדבקות.

מטריף אותי וגורם לי לרצות לבעוט בהכל

נשמע שאת קצת עמוסה רגשית

וקצת מעמיסה על זה מעבר למה שזה

מלא בעלים בעיני לא טובים בלקנות מתנות

גם בעלי לא טוב בזה

וגם אותי ביו ימי הולדת שהתבאסתי מממממש

כלום מכלום או חוזר לאותו דבר שנח לו ואמרתי מפורש שלא אוהבת

והיו פעמים שהיתי מוצפת בגלל זה

אבל

חושבת שאפשר להיות מוצפת ומאוכזבת

מזה עצמו

מזה שהוא לא טוב במתנות ופינוקים

שזה מבאס מובן

אבל

הז לא אומר

שהוא לא אוהב

לא אכפת לו

לא רואה

ולא מהדר במצוות

כל זה זה פרשנות והעמסת משקל עודפת או מיותרת בעקבות הרגש המציף

בעיני להתבאס אפילו מלא על חסרון שי שבו

בלי להאמין לפרשנות המאשימה הזאת

זה עדיף בהמון

ככה אני מתיחסת לזה

וואלה הוא פשוט לא טוב בלהיות רומנטי..בלפנק במתנות וכו

מה לעשות

נכון הז צורך חזק שלי

וזה חלום שהיה לי

וזה מבטא בשבילי.אבל ביקשתי והסברתי ושיתפתי

במשך שנים וזה לא עזר האמת

לפעמים כן

ואז שוב לא

מה אעשה

על זה אתקע?

יום יומיים מתבאסת ואז שוכחת עד הפעם הבאה...

וזוכרת שגם לו יש צרכים שאני לא מספקת כנראה וחלומות שא ימלא ממשת

ומשתדלת לשים בפרופורציה

אולי אתם מדברים בשפות אהבה שונות

גם אצלינו ככה וקשה לי יותר רגש והבעה וחום

אבל הוא אחר

ובלב יודעת שאוהב ואכפת לו גם כשהמופע אחר ממני

לפעמים עצם הציפייה גורמת להם לאבד את זה. בעלי פעם אמר לי אחרי איזה שנה שהוא לא קנה שהוא לא ידע מה להביא לי שאני גם יאהב.. לפעמים זה גם חלק מהעניין

אבל במקומך בהחלט הייתי אומרת - תודה על המאפה, ושואלת אם זה מבחינתו במקום תכשיט ועוד פעם פותחת את זה

גברים לא בהכרח מבינים את החשיבות והערך הרגשי של הדבר הזה. חבל להיכנס לערב חג עם מועקה כזו. הייתי אומרת שוב, אבל זה מאוד תלוי בדינמיקה ביניכם. יש כאלה שזה ימאיס עליהם ויבאס אותם

עבר עריכה על ידי הריון ולידה בתאריך י"ג בניסן תשפ"ו 13:50

באמת תוהה מה מניע אותו ככה לא לרצות לקנות

חושבת שאולי זה באמת ממאיס אותו על זה 

אבל מה אני אעשה? אני מבהירה ואז מרגישה שאולי אם אזכיר לו עוד אז זה יקרה

ברור שאני רוצה את זה נטו בשביל להרגיש אהובה ומוערכת (ומגיע לי הכי בעולם!!!!!) 

וכבר הסברתי לו שגם תכשיט בהכל בדולר יעשה לי את זה אם צריך והעיקר המחשבה 

ולא יודעת אם הוא לא מכיר בערך של זה

הרי בהתחלה הוא ממש היה קונה ומשקיע מעצמו 

מרגישים ממש את הכאב העצום שלך

הרבה נשים (ובכללן אני) לא מקבלות מתנה לחג וחיות עם זה בשלום.

כל אחד ואחת והסיבה שלו/שלה.

לפעמים מפתחים תלות שבה האושר שלי, תלוי במעשים של אחרים.

מגיע לך תכשיט? תקני תכשיט.

גם בבעל הכי טוב בעולם כדאי לא לפתח תלות רגשית חזקה מאוד (לדעתי).

עוד משהו, תמיד כייף יותר לתת כשזה לא חובה. (תחשבי על ההבדל בין לפנק בעוגיות טעימות לבין להיות חייבת להכין אותן).

ולגבי חובה הלכתית, בעבר הגבר היה אחראי בלעדי על הכסף ועל הקניות ולכן הוא היה צריך לקנות, היום, לדעתי מספיק שיש לי אשראי ואפשרות לקנות.

מקווה שאת יותר בסדר עכשיו. 

(ואין איך שאדאג לזה בעצמי. כאמור קניתי לי לצאת ידי חובה.)

מגיעה לי אהבה והערכה מבעלי

לא משנה באיזו צורה.

משנה זה שעכשיו יש לו דרך להביע את זה בשפה שהיא גם שלו והוא מכיר אותה אישית ובעבר השתמש בה והוא בחר שלא.

זה מה שכואב.

ויתכן שעכשיו הלך לקנות כי לא נמצא פה כבר מהבוקר

לגבי לתת כשחייבים, מבינה.

אז איך נכון לשקף לו את זה? כי כשרק רומזת או אומרת במפורש פעם אחת זה ממש ממש לא מספיק לו לצערי. ושוב, פעם זה היה מאוד מספיק ואפילו היה מקדים אותי ומפתיע אותי כשחשבתי שלא קנה.

באמת שואלת..

ואם אכן קונה, האם זה יתן את התחושה הטובה ? לא יודעת , אולי תלוי אם יתן לי להרגיש שהוא שמח לשמח אותי ואז אקח בע"ה בשתי ידיים.

אבל אולי לפחות יכנס לו ההרגל ויבין שבאמת אני מתקשה לוותר על זה

מרגישה רק תנקזות לרגע הזה, אבל בתכלס - זה לא רק עכשיו

אני ממש מקווה שבאמת ישמח אותך, אבל זה משו שהייתי לוקחת כפרויקט בכללי לחיים הזוגיים שלכם

לשקם את מה שהיה, לטפל אם צריך

את צודקת, מגיע לך. כזה פשוט. ♥️

אני חושבת שמתנה צריכה להוסיף לאושר הקיים, אבל לא להיות הכרחית בשבילו.

כלומר, מתנה יכולה לשמח אבל לא להיות תנאי לשמחה.

תארי לך גבר שממש חשוב לו שאשתו תפנק אותו ותכין לו עוגיות, אם היא ממש ממש חייבת והוא כועס עליה כשהיא לא מכינה, ורוצה שהיא תחשוב עליו ותפנק אותו. זה קצת לא ברור, היא חייבת או לא?

זו מתנה או חובה?

יש כ''כ הרבה דברים שממש ממש חייב שהבעל/ האישה יעשו ולמרות שאנחנו מנסות לא לשנות את בן הזוג אנחנו מתעקשות על זה,

מתנה בשבילי זה משהו שצריך להסתדר איתו, אבל לא לחנך אותו.

(אני לא רואה כ''כ ערך באישה שתגיד חינכתי את בעלי לתת לי מתנה, הוא נותן אבל הוא לא רוצה, לא מתחשק לו? הוא עשה את זה רק כי אשתו ממש כעסה, זה מתנה?)

מקווה שאני קצת יותר מובנת,

ואולי התגובה שלי צריכה להיות יותרת אמפטית, אני מצטערת אם היא לא כזו

זו לא המילה הנכונה

לגבר במע יחסים זוגית אוהבת ומיטיבה, כשהוא מונח במקום הנכון מול אשתו, אמורה להיות נביעה של נתינה. מעצמו. כדי לשמח את אשתו.

אם לשמח את אשתו לא נמצא בראש סדרי העדיפויות שלו (ולא בגלל מילואים או מצב רפואי מורכב חלילה לצורך העניין כמובן), ולפני כן היה, זה אומר שמשו במנגנון שם התקלקל.

ולא הייתי קוראת לזה חינוך בכלל בכלל.

אצלנו זה גם היה,שבעלי היה קונה ואז כמה שנים הפסיק. לא סבלתי מזה שאין לי תכשיט חדש כמו שסבלתי בכללי מזה שאני מרגישה לא חשובה בעיניו, ולא רק בערב חג/ יום הולדת מן הסתם. זה פשוט זמן שאליו מתנקזות ציפיות.. קצת כמו לצאת לחופשה זוגית במצב זוגי רעוע ולצפות שתהיה התקרבות מטורפת בלי לפתור את הדברים

אז הציפייה לא ריאלית, נכון,אבל קראתי בשם הסטייפלער זצל שכתב שבשביל אישה להרגיש הכי חשובה ובעלת ערך מול בעלה,זה פיקוח נפש ממש.

התחברתי לזה האמת. זה מכניס למצוקה. לא כי האושר שלי אצלו,אלא כי במציאות של כתובה ונישואין, נוצרת אצל האישה כמיהה בריאה להיות במקום הראשון אצל בעלה. ברגע שזה לא מתממש זה סבל. וזה יכול לבוא לידי ביטוי היומיום גם כאמור אבל להתנקז לפתע כואב יותר בזמנים מסוימים. בטח ובטח אם כבר נתן מתנות, הווה אומר יש לי מסוגלות ויכולת להתנהל בשפת האהבה של אשתו

הכאב שלך ממש זועק.

אני כן באה להציג זווית שונה, מה שמתאים לך תקחי.

אני מבינה אותך, בגלל שגם בעלי כזה. אף פעם לא קונה לי מתנות. ממש אף פעם.

האם עדיין זה מבאס אותי? בהחלט. אבל היום לא ברמה כמו שאת מתארת, ולא גורם להגיע לחג במתח.

אני הבנתי שאצלו זה לא " מה כואב לך לקנות לי" אלא יושב על אמונות מגבילות אחרות.

למשל " בטוח אם אני אקנה את לא תאהבי" ( למרות שמליון פעם אמרתי לו שזה לא נכון והוא אפילו לא ניסה).

או למשל הוא בן אדם של " על הדרך" ולקנות מתנה זה משהו שדורש קצת יותר.

זה לא הופך את זה ללא מעצבן, אבל כן אני יודעת שהשורש הוא לא חוסר אהבה.

ולי נשמע, שעם כמה שזה מעצבן וכואב, מה שנשאר לך זה לשחרר. לא בהכרח זה יגרום לו לקנות. אבל זה ייתן לך יותר שקט נפשי ופחות מתח ערב חג.

ותשקיעי בעצמך. מגיע לך משהו ביותר מ20₪.

זה לא מחליף את התחושה של האהבה מהבעל, זה נותן מענה לצורך להתחדש.

ומוסיפה עוד משהו. נשמע שיש לך התניה של מתנה= אהבה. (ע"ע שפות האהבה וכו' אבל אם את מכירה) את רוצה שהוא יראה לך אהבה דווקא בדרך הזו.

אני מציעה לנסות לרדת לצורך העניין, לרצון להרגיש אהובה, מוערכת ולא להשאר ברמת המתנה כי זה מאוד מגביל.

בהצלחה אהובה, בע"ה שיהיה לך החג הכי טוב בעולם!

מרגישה שאצלנו זה שונה כי הוא כן היה קונה לי כמה שנים

לא היה מפספס הזדמנות לקנות וגם אם סתם היה עובר במקום כלשהו ורואה היה עוצר לקנות לי גם סתם בלי סיבה.

אולי אם הייתי מרגישה שהוא מבטא את האהבה בעוד דרכים מספקות הייתי רגועה יותר אבל עכשיו כשזה חלק ממהות החג והוא מודע לזה לחלוטין, וגם יודע כמה שזה חשוב לי,  , זה מתסכל אותי יותר. כאילו אם הוא לא היה טיפוס של מתנות היה לי הרבה יותר קל לשחרר ולהסתפק במה שיכולה לקנות לעצמי

לפעמים אפילו בוכה מהתרגשות כשזה היה מצורף למכתב.

מה השתנה? לא יודעת.

אולי הוא פחות מרוצה ממני ופחות מסופק בעצמו בחיים. אבל זה עדיין לא סיבה לוותר על זה כשהוא מודע לצער הגדול שזה מביא לי. 

זו באמת שאלה מה השתנה...

כן הייתי מנסה טיפה לשחרר, אם את מסוגלת, כי נשמע שנוצר מעגל שלילי מאוד חזק, והשאלה אם הוא כן יקנה אם זה לא יצא בסוף מצוקמק כזה...

ועם כל הבאסה והקושי, להפסיק להזכיר ולחפור ( כי את אומרת שהוא כן יודע לבד) ולמצוא כרגע דרכים אחרות לחזק את עצמך ואת הזוגיות, בתקווה ותפילה שבהמשך התחום הזה כן ישתפר...

אני בוחרת בעצמי את המטפחת והתכשיט, משאירה למוכרת שתשים בצד והוא בא ומשלם...

וככה אנחנו מרוצים.

בעלי לא אוהב למצוא על דעת עצמו משהו. מרגיש שהוא לא טוב בזה. וגם לא אוהב לבזבז על זה זמן עבודה.

אני לא אוהבת שהוא לחוץ או עצבני, ותמיד לא מרגישה בנוח שיש סביבנו מלא נשים

אז זה היתרון שמצאנו, והוא ממש נוח וסבבה לשנינו.

נראה לך כמו משהו שתרצי לאמץ?

וגם אז , לגרור אותו ולהכריח אותו? אם העניין היה נטו טכני אני מבינה והייתי גם לוקחת את זה על עצמי ומביאה לו פשוט לתת לי בכניסת החג

אבל לא נראה בכלל שזה מטריד אותו באיזושהי צורה 

אז כשהוא קונה לי זה ממש מכספו.

איך זה מתנהל?

הלכתי לקמיליון, בחרתי מטפחת ועגילים וחזרתי הבייתה. אחר כך הוא בא ושילם על זה. השקית הייתה בינתיים אצל המוכרת.

תאמיני שהוא רוצה לשמח אותך. תעשי לו את זה יותר פשוט רק.

אם הוא לא הולך לשלם, תלכי את לשלם ותתבאסי עליו. לפעמים הם מרוויחים את זה ביושר...

ופשוט מביא לי ביד מזומן בסכום שאמור לצאת בערך.. זה גם יכול להיות פיתרון בשבילכם

ואגב אנחנו עם חשבון אחד ככה שהמתנה מכסף משותף, ועדיין יש משהו מאוד כיף בלקבל ביד סכום שמוקצב רק למתנה לי

לתחזוקה ולטיפול

פותחי סתימות וחומרים לתחזוק

יש בסופר

זה לא מוריד הכל אבל גורם לזה שלא יהיו סתימות (חומר חריף מאוד)

יש בנוזל ויש באבקה ששמים עליה מים

הדברים הגדןלים לרוב נשארים בסיפון אפשר לפתוח אותו ולנקות.

השאר נשטף לצנרת ושם הבעיה של הסתימות, אז כמן שעכבר בלוטוס אמרה, כדאי להשתמש בסודה קאוסטית. אנחנו משתמשים בנוזל מוכן שנקרא אינסטלטור נוזלי, זה קיים בסופר. אפשר גם להשתמש באבקה אבל צריך לערר עם מים ורק אז לשפוך פנימה, יותר התעסקות. וזה חומר ממש מסוכן עם הוראות שימוש שצריך להקפיד (גם הנוזל וגם האבקה) אז אני אישית מעדיפה פשוט להשתמש בנוזל. פחות כאב ראש.

לשפוך את זה פעם בחודש חודשיים אמור לשמור על הצנרת

גם צריך לחכות לפני ואחרי.

תקני אחד ותעשי לפי מה שכתוב עליו.

ןחשוב לשתמש בכפפות

הגיוני שאם זה חומר חריף זה הורס את הצנרת.

פחות מתאים לנירוסטה 

לכל דבר שצריך להוריד

בכל מקרה אם זה מקום שלא פותחים בשגרה אין צורך לנקות שם וגם לא לבדוק

זה לא בהגדרה של 'ידו מגעת'

(כל מה שצריך להבריג כדי לנקות עונה להגדרה הזו)

אינסטלטור נוזלי קוראים לזה

לחלופין להחליף סיפון לא עולה יקר

אני מרתיחה קומקום.

עד שהמים רותחים שופכת סודה לשתייה בנדיבות, מעל שופכת הרבה חומץ, ומעל הכל את המים הרותחים.

ואח''כ סוגרת את הפקק של הכיור שכל האדים ישארו למטה (אצלי שני הכיורים עם אותו סיפון- אז את שני הפקקים יחד, שלא יברח האדים של הבשרי מהכיור החלבי).

זה בדרך כלל פותר את הבעיה לאיזה שבוע-שבועיים, עד שאני מספיקה לקנות 'אינסטלטור' (תכשיר נוזלי שופכים פנימה ופותר את הבעיה לבערך שנה קדימה)

הקטנה שלי אוהבת בעיקר לחם ופיתה וכמובן ממתקים🙈 לפעמים אוכלת גם פריכיות. בירקות מבושלים היא אוכלת רק תפו"א בצורת צ'יפס.

אנחנו ננסה לתת לה מהמצות, אבל אם היא לא תסכים - אז נקנה פיתות ולחמניות מקמח תפו"א (הן לא בהכשר לפסח שאנחנו אוכלים, אבל לא תהיה ברירה).

והיא תזלול הרבה במבה (מזל שאנחנו ספרדים...)

גם קניידלך יש סיכוי שהיא תאהב, אני מקווה. (היא אוהבת פלאפל וכדורי פירה)

מקווה שהילדים הבררניים של כולנו לא ירעבו🤷‍♀️

בחג עצמו אנחנו מתארחים

מקווה שיהיה שם דברים לאלתר לה

אין לי תנור של פסח...

מערבבים הכל על הגז עד לאיחוד

על נייר אפייה ליצור עיגולים ללחמניות

ולאפות על 180 עד שמזהיב קצת לצערי לא זוכרת כמה זמן.. 

קשוח בלי שרויה..

אפשר פנקייקים מקמח תפוח אדמה 

כשאני רוצה שתאכל בשרי אני מערבבת לה טוב באורז או בקוסקוס וגם אז לפעמים היא מסננת את זה

אבל הם בסוף מסתדרים!!

אגב,

אפשר להשרות חתיכות קטנות של מצה במים כמה דק' ואז לסנן ולהכין עם זה מצה ברייט עם קצת חלב, זה מרקמית מאוד מזכיר פתיתים.

גם קניידלך זה אחלה. 

קינואה אתם אוכלים?

במקרה שממש לא מוצאת הייתי מתייעצת עם רב אם אפשר להקדיש סיר לבישולים שלה ולהכין לה פסטה קטניות ואורז..

עד גיל שנתיים בוודאי התירו לי לתת קטניות

אפשר גם מקמח מצה וגם מקמח תפוחי אדמה

מצה מפוררת עם חלב וסוכר או שוקו אחרי כמה זמן קצת מתרכך

מצה טוסט במחבת

אני מכינה אותו מראש לעניין, ברמה ששאלתי אותו "אתה זוכר מה זה ליל הסדר?" והוא ענה: "כן, החג שאין בו פסטה." 😂

לא שאני חושבת שההכנב הזו תעזור...

מקרה דומה - ילד שלא אוכל וממש בורר.

כן אמרו להכין בסיר נפרד ולא בסיר שישמש גם אותנו.

אפשר גם מצב מטוגנת, קציצות ירקות פירה

זה בערך מה שמתכננת להכין כל יום כל היום 

אבל אנחנו קונים הרבה חטיפים לפסח.

ביסלי, וופלים, ציפס. זה בלי קטניות ומשביע במידה מסוימת. 

עזרתן לי ממש!

מקווה שבאמת ילך בקלות

מקסימום ניקח מהשכנים הספרדים באמת אורז בשבילה

את אני? מזדהה עם כל מילה

הזמנתי מישהי שתבוא לעזור לי עם הילדים בזמן של הבדיקה ולהכשיר שיש וכיורים

מקווה שזה יעבור בשלום וכבר להיות אחרי זה..

בגדול ארונות ומקומות סגורים שאת יודעת שניקית כבר את לא צריכה לבדוק

אלא אם כן הייתה גישה לילדים לשם עם חמץ גם אחרי שניקית

תעשי מינימום.

את לא בסיטואציה רגילה.

חיבוק גדול

מבינה כל כך

תודה לכם על המסירות למען כולנו ❤️❤️

גם לי זה תמיד הזמן שאני נחה עד שמסיים והוא בודק. השנה מגוייס (גם ליל הסדר). אז כל ההכנות היו שונות, והוא לא היה פה בהכשרות.

יש לי ב"ה בן בר מצוה, אז הוא בודק (בכל זאת כנראה אנוח קצת), אבל מבאס אותי ממש ממש.

מאחלת לך ולכולנו חג שמח ושתצליחי להנות מהחג למרות הכל...