הַכּוֹתֵב נְכָסָיו שְׁכִיב מְרַע,
שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא—
מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה;
לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא—
אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.
הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו,
וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא —
אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ —
אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ.
(קיבלתי רשות ועידוד מ*** רבי ומורי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה
בירושלמי כאן מובא חידוש דין בשכיב מרע שאם קופץ החולי עליו בפתאומיות ויש חשש מיתה מידית, אפילו אם הוא משאיר קרקע אצלו, זה לא נחשב מתנה.
מהרמב"ם (זכייה ומתנה ח, כד) משמע שהסיבה שזה לא נחשב מתנה, כי הוא עושה תנאי במתנתו לגמרי, רק אם הוא ימות הוא נותן את המתנה.
השאלה למה זה לא יהיה דומה למקרה רגיל של המשנה של שכיב מרע שכאשר הוא משאיר קרקע אצלו, הוא מתכוון שגם שיקום מחוליו המתנה תהיה מתנה?
הרי לכאורה גם מי שקפץ עליו חולי בפתאומיות, לא סתם משאיר קרקע אצלו.
כנראה שהרמב"ם סובר שהסכנה הכבדה שחופפת עליו, עושה אומדנא דמוכח שהוא נותן רק משום המוות, גם אם הוא משאיר קרקע אצלו, ולכן זה בטל אם הוא קם מהחולי
לפענ"ד אפשר לפרש את הירושלמי כרמב"ם, אבל לא מטעמו, שמי שקופץ עליו חולי מסוכן הוא נותן בלי מספיק דעה צלולה, כי המסוכנות משבשת את דעתו, לכן מתנתו לא מתנה, גם אם משאיר קרקע אצלו.
זה יכול להיות הכוונה בירושלמי גיטין (ו, ו) להסביר מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון בן שזורי, אם מסוכן יכול לתת גט או לא, כי לפי תנא קמא המסוכן אין לו מספיק דעת.
בפירוש הרא"ש על המשנה וכן הרא"ש בבבא בתרא (ט, יח) נראה שהוא מפרש שגם מי שקפץ עליו החולי באופן פתאומי, הוא כמו דין שכיב מרע, ואם השאיר קרקע אצלו, מתנתו מתנה. רק ההבדל שמי שקפץ עליו חולי פתאומי הוא מוגדר שכיב מרע מיד, וחולה רגיל רק לאחר שלושה ימים.
המדרש תנחומא ואתחנן (ד) אומר:
"ד"א ואתחנן. זש"ה כי עם בציון ישב בירושלם [בכה לא תבכה חנון יחנך וגו'] (ישעיה ל יט), מה כתיב למעלה מן הענין, ועריו נתתי (לבני ראובן ולבני גד) [לראובני ולגדי] (דברים ג יב), לימד משה את באי עולם, שלא יאמר אדם הואיל וחולה שלו מסוכן, ועשה דייתיקי, וחילק כל אשר לו, לא יאמר הואיל ועשה דייתיקי לא יתפלל עוד, אלא יתפלל, שאין הקב"ה פוסל תפלת (בריא) [כל בריה], שהרי משה עשה דייתיקי, שנאמר ועריו נתתי לראובני ולגדי [וגו'], יאיר בן מנשה וגו' (שם /דברים ג'/ יד), ולמכיר נתתי את הגלעד (שם /דברים ג'/ טו), ולראובני ולגדי נתתי [וגו'] (שם /דברים ג'/ טז), (ואצוה) [ואצו] אתכם בעת ההיא לאמר [וגו'] (שם /דברים ג'/ יח), ואת יהושע צויתי [בעת ההיא] לאמר וגו' (שם שם /דברים ג'/ כא), [הרי דייתיקי, שמא תאמר עמד לו ולא התפלל, תלמוד לומר ואתחנן אל ה']."
אדם יכול להיות מסוכן, ולפעמים ללא דעה צלולה לגמרי, אבל עדיין יש תקווה והוא צריך לבקש מ-ה' רפואה ושיחיה לאורך ימים לראות בטוב ה'.
