זה נשמע מאוד מרתיע הכינוי הזה, ילד/ה שגדל עם סביבה בריאה וקיבל אהבה ואמון, יכול/ה להגיד שאני כפויית טובה, אבל בתור ילדה שכל הילדות, המשפחה שלה עשתה עליה חרם, וחייתי במשך שנים בתחושה שאני באמת אפס, שאין בי כלום, חייתי עם ריקנות עצומה.
הכי הזוי שלא ראיתי את זה, הייתי בטוחה שככה צריכים להתנהג אליי, עם הזמן, כל מקום שהלכתי, אוטומטית הייתי חסרת ביטחון, כי אמרתי לעצמי בראש שלא מגיע לי אהבה באמת, לא מגיע לי אושר, כי אני אפס.
לקראת גיל 20 התחלתי להתעורר, והבנתי שמשהו בהתנהגות שלי לא בסדר.
נהייתי טיפוס דיכאוני, שלוקח כל דבר קשה, וכבר לא הכרתי את עצמי.
כביכול חייתי, עבדתי, למדתי, אבל בתוך תוכי הייתי בן אדם מת.
הייתי ילדה שמחה ואופטימית, אבל המשפחה שלי דאגה להראות לי, שאני לא טובה מספיק. אולי כי לא הייתי חזקה בלימודים, וזה העניין, שבמשך חיים שלמים, ובמיוחד בתקופה האחרונה, אני כל הזמן שואלת את עצמי למה? לא מצאתי תשובה ברורה.
בתקופה האחרונה משום מה הכל התעורר אצלי, ונכנסתי לדיכאון, לא מצליחה לצאת מזה, להאמין שאפשר אחרת, שאני יכולה לבנות לעצמי חיים בריאים, ואולי אפילו להתנתק קצת מהמשפחה שעדיין לא עושה לי טוב, אבל זה לא פשוט לי.
חח חפרתי קצת, אבל זה עזר לשתף(:
