קריאה?

גלילה?

וידאו?

פודקסטים (שזה קצת פחות מסך וקצת יותר אוזניים)?

כל אחד מהם משפיע אחרת. לענ"ד לפחות.

זה הציל לי את החיים ביותר מרובד אחד. אבל אני אתחיל רק בדוגמאות.

היכולת לשבת לבד מול מחשב ולא להתמודד עם כל הסביבה. שיש מקור עניין אחד, שיש אפשרות לקרוא ולכתוב ולא רק לדבר, ועוד הרבה דברים כאלה.

היכולת למצוא (היי פורום) אנשים שיש להם אתגרים וחוזקות דומים לשלי. היכולת ללמוד מחומר כתוב ולא מהגשה פרונטאלית, בשנה האחרונה - היכולת לקרוא כתוביות של סרטים במקום לצפות בהם.

היכולת לסדר את המחשבות שלי על המסך, כלומר לכתוב ולסדר דברים לא מובנים כך שאוכל להבין אותם. גם הפורום בקטגוריה הזו.

היכולת לא לענות לטלפון ולעבוד עם העולם בכתיבה (ובהקלטות מתומללות)

זה אני.

בני המשפחה האחרים מעדיפים רוב הזמן לצפות במדיה, ביוטיוב (במקרה של הבכור ושל האישה תוכן ברמה גבוהה, במקרה של בת ה-5 אנגלית של חד קרן). זה משפיע אחרת לגמרי על המוח.

כשהעולם (במיוחד הדוסי-חינוכי) משתמש במילה "מסך" זה בדרך כלל תאור לדברים אחרים. לא לדברים האלה. בעיקר יוטיוב ורילסים וסלפי לאינסטוש אבל לא רק. ההשפעה של זה על המוח היא אחרת.

כשבן ה12.4 אומר שהוא מוצף מהכיתה ואז יושב ורואה סרט באנגלית על 200% זה קצת פחות מועיל לרגישות שלו. 

כשאני מקשיב לאיזו מדיטציה או יושב בשקט לכתוב את המחשבות שלי עם דלת סגורה ומינימום הסחות - זה מועיל לרגישות שלי.

כשאני יושב לקרוא אנשים חכמים במדיה חברתית, זה מקדם אותי.

אני כן זקוק לזמנים שבהם אני "בלי מסך", לפעמים בכח (כמו להעמיס מדיח כלים או לתלות כביסה, או לצאת להליכה כשהפלאפון מושתק, ועוד). אבל בגדול - המסך הוא הרבה יותר חיובי והאמת שאפשר די בקלות לדמיין את החיים (הרעים) בלעדיו.

כלומר, במקום לנסות להתמודד, זה לא סוגר אותך יותר בתוך עצמך? קצת להזין את המפלצת כזה

לא עוזר לך לברוח יותר? לא ממסך את היכולת להיות בכאן ועכשיו?

מאיפה הגיעה השאלה מהצד שלך?

כלומר, מה הרקע שגרם לך לשאול את זה ?

אני עובד ביקום המקביל הזה. חברים שלי נמצאים ביקום המקביל הזה. אני לומד ביקום המקביל הזה.

למה זה שלילי בעצם?

(מה את עושה שאת "נשאבת"?)

פה בפורומים.

קוראת חדשות לפעמים

סרטונים קצרים בטיקטוק

פודקאסטים

צורכת תוכן, בקיצור

שלילי כי זה גורם לי לא להיות נוכחת/ כשאני נוכחת - אני יודעת שיגיע אסקפיזם או יוצרת אותו בעצמי

אתה לא מרגיש שזה תופס לך רוחב פס? זמן?

כאילו מעבר לעבודה, זה המון מידע ונוכיות ברשת שאיננה באמת נצרכת

מרגיש לי קצת כמו התמכרות אפילו

תלוי כמובן מה כלול בתוכן הזה. מה זורם בו.

קראתי עכשיו פוסט, יצאתי חכם יותר?

הגבתי עכשיו ל @המקורית, היא יצאה מהתגובה שלי עם ערך מוסף? עם לב שומע?

ברור שזה תופס רוחב פס וזמן. וברור שצריך לשלוט בו. אבל זה חיובי בבסיס שלו.

גם לשטוף רצפה זה חיובי, לשטוף 5 פעמים ביום זה ocd וזה חולה.

נוכחות של אנשים רגישים זה משאב מוגבל. ברוך השם שיש לאן לברוח וצריך לשים דגש מודע לתת קשב כשיש לנו.

ראית סרטון טיקטוק, יצאת ממנו חכמה יותר?

בפורום, יצאת חכמה יותר? עם לב מובן?

או שרוקנו אותך אנרגטית?

זה המבחן. בעיניי.

אני רוצה לבחון את הצד השני של המטבע האמת, כדי לראות מה אני יכולה לקבל גם בלי זה.

כי כל התשובות הן כן, ברוב הפעמים

מצד שני, בגלל שהנוכחות היא משאב מוגבל וגם הזמן האמת, לפעמים לא מספיקים לעבד ולתת לדברים לשקוע וזה כשלעצמו יכול להציף ואז מעגל של בזבוז המשאבים היקרים

ויש עוד דברים בחיים לעשות

פעם עשיתי הפסקת רשת איזה חודש. לא יכולה לומר שסבלתי. זה די עזר לי אפילו

מה היה בפועל בזמן שהתפנה?

איך הרגשת שם? (מה אמרה הבטן?)

היית יותר רגועה ופנויה לילדים ולבית או שפשוט מצאת משהו אחר כדי להדוף את המציאות שרגישה לך מדי?

צריך לפנות זמן בלי מדיה בכלל. גם בלי אנשים. בברסלב קוראים לזה "התבודדות" ובמזרח קוראים לזה "מדיטציה". זה לא בדיוק אותו דבר אבל זה על אותו עיקרון וזה חשוב בטרוף בשביל לחיות חיים טובים עם גוף ונפש רגישים. זה עדיין לא אומר שהזמן שבו יש מדיה הוא שלילי.

וכן, מצאתי

אבל כאמור אני ממצה מהר..

מגיעה לתחושת מיצוי. בא לי לעבור לדבר הבא/ משתעממת

אולי זה באמת לא מעניין וכל הדברים האלה נועדו פשוט כדי לדחוק משהו אחר החוצה. קורה לי לפעמים כשאני נשאב מדי לארוע חדשותי. בפעמים האחרונות כשהבנתי את זה ותפסתי את זה, הבנתי שהיה משהו קודם שפשוט לא רציתי להתעסק איתו ולכן טחנתי את המערכת עם הרבה הרבה "זבל" כמו שאת מתארת.

עצרתי

חזרתי אחורה.

והתחלתי מהנושא שממנו ברחתי. זה לא היה קל אבל כשזה קרה - הרצון לברוח/להציף פשוט הלך.

מחקתי את טיקטוק ונשארתי עם הטלפון היומיומי שלי שיש לו מסך קטן והוא לא נח

בדרכ אני גולשת את עצמי לדעת עד 3 לפנות בוקר ואז עייפה נורא ונאחסית ורגישה

לא היה לי כח לתפעל כלום בבית. לא כביסה, לא כלים, לא ילדים. כלום.

והפלא ופלא - נפלה עליי עייפות שהרשיתי לעצמי לתת לה מקום ונכנסתי לישון ב23.30 שזה הישג כי זה בדרכ זה קורה במוצש אצלי רק אחרי חצי כדור שינה

מוצ"שים אצלי בעבר היו נראים כמו שאת מתארת, עם הבדל אחד: הייתי עובד או עושה דברים יחסית מועילים.

היום אני משתדל מאוד עדיין לשבת מול המחשב, אבל לעשות דברים אחרים. אני יכול להאריך פה אם את רוצה.

ישנת בשבת?

אבל לא בהגזמה ביחס לעצמי

גמני לפעמים עושה דברים מועילים בזמן הזה, כמו לתפעל את הבית נגיד

הפעם הייתה לי התנגדות פנימית חזקה לכל דבר שקשור לזה, אז פשוט הרפיתי

(מה שאני עושה עם שיחות טלפון של עבודה כי אחרת אני לא אצליח להתרכז בהן).

אני לא מכיר את החיים שלך מספיק כדי להגיד לך מה את יכולה לעשות. אני יודע מה עבד אצלי. ואני יודע שאם אני בורח למדיה זה אומר שאני בורח ממשהו וצריך להבין ממה אני בורח (ספויילר: לאחרונה זה מילדים בחופש, אבל היו סיבות אחרות).

אני יודע שאני לא מאמין במלחמה. אני מאמין בהקשבה ונסיון להבין מה המערכת רוצה ממני. לפעמים זה עובד יותר טוב ולפעמים פחות.

יכול להתיש בלי שסמה לב ויכול להיות אחלה מקום לברוח אליו תוכדי תפקוד

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.