יש עכשיו את כל הסיפור עם הרב מנתיבות ומה שהוא עשה.
ראיתי ששאלו את הרב שמואל אליהו (שבת הדין שלו מטפל בכל העניין) איך צריך לנהוג-
והרב אמר "אסור באיסור חמור לדבר כנגד המתלוננות ולא לפגוע בהן בשום דרך שהיא".
דברים כאלה בכל פעם יכולים לזרוק אותי למה שנעשה לי.. והוא לא היה רב, יותר כמו השפל שבשפלים.
וכואב בלב, כאילו זה קרה אתמול.
להשתתף בכאב הזה שאת חשה בליבך. ולהזכיר לך - את לא לבד!
קל לזרוק קלישאות, אבל בדרך כלל הן לא מה שעוזר.
נסי לא לקרוא, לא ליצור אצלך טריגרים שאת לא חייבת.
תשתדלי להתרכז בהווה. ולעבד את הכאב הזה בלב בכל דרך אפשרית, אבל לא להתעלם ממנו.
הרב אליהו כבר שנים עושה עבודת קודש בנושא הזה.
אם יש לך דברים שמשמחים אותך - תעשי אותם. אם אין לך - תכריחי את עצמך לנסות דברים חדשים.
ואני יודע שלפעמים במקרים כאלה זה מחזיר אותך לאפס מוטיבציה, אבל תזכירי לעצמך שאת כבר לא שם באמת,
זה הדמיון והפחד שנובעים מהטריגר.
תדברי עם חברה, אל תהססי להשתמש בהן (בחברות שלך). תערכי שיחה ארוכה, לדבר על כל דבר, קצת להסיח את הדעת, וקצת על איך שאת מרגישה.
תרגישי טוב!
סיפרתי לחברה לפני כמה זמו, בכללי.
אף פעם לא נכנסתי יותר מידי לעומק של מה שקרה בפני אף אחד, בעיקר בגלל הבושה.
וב"ה מצבי טוב ומאוזן כיום, בדיוק עברו שנתיים לפני שבוע-
ומתפקדת. ושמחה במי שאני היום, באני החדשה.
ויחד עם זאת אני לא שמחה בשום צורה על מה שקרה לי, לא מקבלת את זה בהבנה, לא מסכימה ולא שום דבר שיש בו טיפה של חמלה לאיש הזה.
במשך שנה וחצי הייתי כמו רוח, בן אדם חולה לכל דבר ועניין.
ורק עכשיו נכנסה רפואה לנפשי.
העניין עם הרב הזה, זה נטו טריגר וגועל שבא לי להקיא שאנשים כאלה מסתובבים בעולם ועוד רב שתפסתי ממנו משהו.
בדיוק כמו האיש הזה.
כל הרוע והגועל הזה נמצא בנינו, איך אפשר להבדיל? איך אפשר לדעת שהבחור שאתחתן איתו לא יהיה גם כזה?
ה' ירחם.
במובן מסויים, אני כן לבד בעולם הזה- בדיבור עם בני אדם.
רק עם ה' שיודע מה היה שם אני יכולה לדבר.. והתשובות, כואבות.
והקול שאומר "את אשמה", גם אם אדבר עם ה' 24/7 הוא לא יעלם.
ולומר לך שאת לא אשמה. גם אם את לא מצליחה להכניסאת זה לתודעה
את לא אשמה שלא העלית בדעתך שיש מנוולים רוצחי נפשות מחופשים לצדיקים
קראתי פעם מפי הרב פינקוס זצל, שיש גבול לדמיון שלנו. הוא נתן דוגמה לכך מוחשית בספרו שאינני זוכרת כרגע, אבל בהקבלה אלייך - את לא אשמה שהיית ככ תמימה וטובה שהדמיון שלך לא העלה כלל אופציה כזו. ובתוך הסיטואציה אפשר לקפוא ולהתנוון בקלות.
❤️
שלי ואיפה הלב שלי מונח
המקוריתאבל לעולם!
במערכת יחסים בין גבר מבוגר לבין צעירה תמימה תהיה אשמה מוחלטת של הגבר, ניצול וניבזות!
הצעירה כאן היא מנוצלת ותו לא!
בתור עוד אחת שעברה משהו דומה, אמר לי את זה פסיכולוג שהגעתי אליו כמה שנים אחר כך
פסיכולוג דתי לייט, גבר! לא מוטה מבחינת הדעות שלו.
זו פשוט עובדה!
זה מה ששחרר אותי. ההבנה הזאת!
ולוואי שנגיע כבר לימות המשיח ואולי מה שנאמר שאין בין ימינו לבין ימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות -
אולי אפשר איכשהו לפרש את זה גם על כל המגמה האיומה הזאת!!! שהורסת נפשות!!! (מלכות הנפש הבהמית מול הנפש הגבוהה)
ואני מגיב בתור גבר
כיוון שאני יוצא מנקודת הנחה ברורה שאת לא חלילה יזמת את הסיטואציה. אם זה היה מישהו אחר, זה הוא שזרק אותך לתוך סיטואציה שכנראה לא היו לך כלים להתמודד איתה. זה היה הוא, והוא לבד. הקב"ה אוהב אותך, תזכרי את זה. זה הכי חשוב
הקב"ה תמיד יעשה לנו טוב- וזו לא ססמא, אלא אמונת חיים. בטווח הארוך יהיה רק טוב, ולכן זו סיבה להאמין שמי שתתחתני איתו בעז"ה יהיה הבחור שהכי יתאים לך ויכבד אותך. ובעז"ה הפצעים יתרפאו אט-אט
פחות מתאים לי לפרט כאן…
רב שמעביר שיעורי תורה בכל מיני מקומות. ולצערי עדיין מעביר…
בגדול כן היתה תקופה ארוכה שלא תפקדתי, והגעתי לכל מיני מצבים… לקח הרבה זמן ומאמץ להחלים מזה. במיוחד שהיו עוד פגיעות מאחרים תוך כדי התהליך… וברור לי שעדיין זה משהו שלא עבר לחלוטין. אבל זה כבר לא משהו שמפריע לי ככ היום.
בשביל להחלים צריך לבנות את עצמך מחדש. עם המון חמלה. וכדאי מעטפת תומכת. וללמוד לשחרר כשמתפרקים. בכללי לשחרר ולא לכעוס על עצמך על שום דבר. צריך לתת לנפש להתאושש.
אם את רוצה את יכולה לפתוח פצלש חדש ולהגיד פה מהו, ואשלח לך הודעה ואוכל לפרט יותר.
כאן אנונימית שכתבה את השרשור.
אני מסכימה עם כל מילה שלך.
ראיתי את זה ממש בתהליך שלי, עברו שנתיים ורק בתקופה האחרונה הצלחתי למצוא רפואה.
בעיקר רפואה שמגיעה מחסד ונתינה.
ויש עוד שאריות של מה שקרה שם, זה פשוט כבר לא העיקר.. הוא לא מנהל לי את החיים. הוא לא שולט לי במחשבות.
אני חזקה. וגם את!
תודה לך.
מגיבים לכותבת והוא עונה גם באנונימי בכל מיני שאלות כאילו שזה היא עונה.
זה לחזור לחיים ולא לתת לזה להפריע. לדעת שהוא לא הצליח להרוס לך את החיים
מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?
זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.
אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.
זה קורה המון.
מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.
זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.
הרגשתי מוזר, או משועממת או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.
כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.
אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.
(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)
מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).
מה עושים לכם מעברים באופן כללי?
עברתי לא מזמן מלעבוד מהבית ללעבוד במרחק דקות בודדות. אם לפני כן היה לי יותר קל לעשות דברים קטנים בבית ולחזור למשרד. אני מוצא את עצמי נשאר פה דקות ארוכות (בעשיה פרודוקטיבית) גם כשכבר החלטתי שצריך ללכת. רק כי לא בא לי לשנות מצב.
זה תמיד היה שם. אבל זה יותר בולט עכשיו.
לקום מהספה זה קשוח
לעזוב את הגלילה בטלפון
לקום מהמיטה
אבל לצאת מהעבודה קלל
לחזור לגלול אחרי משימה
אפילו לצאת להליכה קל ופשוט
טוב, תלוי מה בעבודה.
למה זה כזה כבד??
עונה לעצמי 😅 - כאילו ברור לי שאין אופק כרגע במקום הנוכחי. אני כבר מקבלת ב"ה הצעות. יש לי מה לתת ולהציע ואני רוצה להשקיע. אז מה נשאר? אין וודאות שזה יסתדר וההסתגלות תהיה טובה. אין ערובה שיהיה לי טוב שם (מצד שני גם היום לא טוב לי ככ). אני קצת מטילה ספק במקצועיות שלי כרגע (נורמטיבי? תקין?). יציאה מאזור הנוחות היא לא נוחה
כתבו לי קצת
משהאבל בתחושות הגוף זה אמיתי ומחזיק את המערכת. צריך לדעת "להסתכל מהצד" כדי להבין את זה.
"ראבק, פגעו בי!" פגעו בי שוב ושוב ושתקתי.
והגעתי נמוך, נמוך מאוד.
ואני לא מספר
ומרגיש שקוף.
כן רואה מסביבי אנשים מתבגרים
ומתחילים לחבר עוד ועוד נקודות עוד ועוד סימנים.
ומבינים שקרה שם משהו רע.
שיש שם משהו דפוק בעבר.
שמלווה ורודף אותך.
אני בעצמי מתבגר ועושה את התהליך הזה.
ושותק פחות.
אבל עם התהליך והזכרונות המציפים
והתמונה המתבהרת
אני מזועזע
כמה שקוף הייתי
וכמה אני עדיין שקוף
כי אני לא מסוגל להוציא את המילים
להסביר לאנשים שאכפת לי מהם
לאנשים שפגעתי בהם
לאנשים שאכפת להם ממני
ואין לי לאן לברוח
ואין באמת נחמה
כי אף אחד לא יודע את האמת כפי שהיא
ולי כבר כבד להחזיק אותה לבד
כבד
כבד
משא
נטל
וכל מה שיש להם רק נקודות וסימנים,
ולא סיפור.
ואם אמות מחר בבוקר
והוא לעולם לא ישמע
אני אשאר חייב להם...
שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)
ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה.
אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.
אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את
שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.
ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב
שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.
ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.
וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...
וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).
אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)
אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.
אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.
זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.
ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.
בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.
ליבי איתך