תעבירי להם שם בשבילך ובשביל אחרות

שהם מרגישים מאוד חזק את הצד השני. כלומר כשמגיעה להם פניה שהם לא מעוניינים בה (ואפילו שהפניה לעצמה לגיטימית) אז הם מרגישים אותה ממש חזק מצד אחד, ושקשה להם לסרב מצד שני.

זה גורם לפעמים לתחושה חזקה של "הטרדה" למרות שהצד השני לא עשה שום דבר פסול לכשעצמו. רק דבר שלא מתאים לנו. ואנחנו ממשיכים את השיחה שמטרידה (אותנו) פשוט כי אין לנו לב להגיד לה לא.

אבל צריך להגיד לא.

לא מתאים לך - את יכולה לענות שאת לא רוצה להמשיך את השיחה, ואת יכולה לא לענות בכלל (אני לא אוהב). זה באמת בסדר.

צריך לעשות את זה מאוד ממוקד לדעתי.

וכמובן שצריך להיזהר במה שכותבים, בפרטי ובקבוצות/פורומים.

ואגב, רואים שאתה גבר. לא היית שם. 

בעיקר בגלל בקשות שסירבתי להן והמשיכו לחפור. בעבר היה לי קשה לסרב כשהיה צריך.

אבל כן זה נפוץ יותר מול נשים.

לא כולם יודעים מה לעשות במצבים כאלה.

ולפעמים הצד הפונה לוחץ ולוחץ ומעמיד בסיטואציות מאוד לא טובות ולא תמימות בלשון המעטה ע"י שימוש במניפולציות.

הצעות להפגש לכוס תה למשל.

אולי תגיד שזה תמים ולגיטימי ולא פסול כשלעצמו.

ושוב, אפשר לומר שלא מתאים ולחסום

או פשוט לחסום וזהו

הכדור בידיים שלך במקרה הזה, תזכרי. את לא חייבת כלום לאף אחד

גבר נשוי שלוחץ על אשה זה שונה.

פגישות,תמונות.

יש מקרים שהפניות נראו תמימות בהתחלה עד שנהיו מלחיצות.

וגם אם אומרים לא אז נותנים הרגשה נוראית שעשינו משהו לא בסדר או שאני ילדה קטנה, או שלא זורמת מספיק או לא נחמדה כמו שחשבנו או כמו שמצטיירת בפורום. פשוט כי לא רוצה.

את צודקת, צריך פשוט לחסום.

אבל לא תמיד יש כוח מול אותו אחד

לפעמים מי שאת מולו יותר חזק, יותר סמכותי ומפעיל מניפולציות.

לגבי מה שאת כתבת, מסכימה איתך.

העניין של המניפולציה עובד חזק ממש.

לדעתי גבר לא אמור לפנות לבנות בשום שלב, מעבר לאם יש משהו נקודתי וזהו. ולהתרחק מכל נושא אחר. 

מה הכוונה שלדעתך לא לפנות בשום שלב?

גם במציאות לא?

לבנות רק על הצעות של אחרים?

אבל על פניו נראה שגברים פחות מתלוננים שנשים מטרידות אותן.

הטרדה זה לא בהכרח עצם הפניה באישי, זה מה שקורה לאחר מכן. הצעות, רמיזות, הערות מיניות על הגוף על מין, שאלות חודרניות. 

אענה לך עניינית, אבל אני חייב לפתוח בציון העובדה שענית ""כן (זה תקף לשני המינים) והסברת למה "לא" (כי גברים לא מתלוננים וכי הפנייה זו לא הבעיה ובלה בלה).

בעיניי, זה כשלעצמו מבהיר את מה שאחרים ואני אומרים לך לאורך השרשור, שאת טיפה נכנסת לסיטואציה ולכן את מציירת תמונה מעוותת וחלקית, שמאוד לא נעימה לנו לקרוא ומקשה עלינו להתקדם איתך בדיון.

ועכשיו לגוף הטענות שלך, שימי לב שערפלת את הטיעון. לא אמרת שגברים לא מוטרדים אלא שגברים לא מתלוננים, ושהטרדות הן לא פיזיות או ישירות אלא שאלות חודרניות וכו. אז כאן אני חושב שאת ממש מציירת תמונה מעוותת (מניח שזה לא בכוונה), ולכן אני אציג לך פריזמה יותר רחבה של הנושא ותביעי את דעתך:

בואי נתחיל מזה שיש אוכלוסייה של גברים ונשים שמעוניינים בסיפוק יצרים בדרכים וירטואליות. זו עובדה ואין סיבה להניח אחרת (אם תרצי, אשלח לך באישי, צילומי מסך הטדרות במשמעות הכי פשוטה שלהן שקיבלתי מנשים באישי בפורומים, וגם הזמנות מטרידות של נשים בהודעות בפורומים).

אחרי שהבנו את זה, אני רוצה שנזכור עוד פרט קטן. מטרידים לא פונים אלייך אף פעם בהודעה כזו: "אני סוטה, אני רוצה לספק את עצמי באמצעות כך וכך, ואת תהיי הכלי שלי על אפך וחמתך". אלא מה? הם פונים בצורה מחוכמת, תמימה כביכול ולאט לאט מפעילים מניפולציות ולוחצים יותר ויותר. וכאן בעצם טמון ההבדל.

על "גברים ממאדים נשים מנוגה" את בטח שמעת, וזו נקודה חשובה. גברים רוצים משהו מסוים ופונים בצורה מסוימת, וכך גם נשים, רוצות משהו אחר ופונות בצורה אחרת. גבר שפונה, יפטפט איתך הרבה וככה הוא ימשוך אותך, כי זה מה שמושך נשים. קשר עניין ותחושה של ביטחון והנאה מהרגע, זה מה שימשוך אותך ובזה הם משתמשים (לפחות האפקטיביים שביניהם). לעומת זאת, אישה שפונה לגבר, היא אולי "תיגש ישר לעניין" (לפחות גברים חושבים שזהו עצם העניין), ואז הוא בעצם יעמוד מול שאלה בינארית והם כבר יראו מה עושים (אל תשכחו שלא תמיד הצד המוטרד מאוד מתנגד לרעיון ). או כמו שקורה בדרך כלל, שהיא תנגן לו על הרגשות ותספר לו סיפורים ותפעיל עליו את כל המהיפולציות שמועברות בתורשה מאם לביתה (כי במיגוד לתחושתך, מניפולציות הן דווקא הנשק הנשי...), והיא תנסה לגרור אותו להתחיל להתגרות מינית ולהתקדם לשם. או בקיצור: יש גם גברים וגם נשים שרוצים להטריד, ושניהם מפעילים מניפולציה כדי להיגרר עם המוטרד למקום המיני. בזה אין שום הבדל.

מה כן ההבדל? וכאן חשוב לשים לב. כמו שעוררת, ההבדל הוא שגברים פחות מתלוננים, וזו השאלה למה. אז בהנחה שהצד המוטרד לא מעוניין (כי אם הוא מעוניין זו נוסחה אחרת, בין אם הוא גבר או אישה), גבר בדרך כלל יתמודד לבד. יתכן שזה בגלל שהמוח והגוף הגבריים מחלימים יותר בקלות מהמניפולציות וההטרדות, אבל יש גם סברות נוספות. דבר ראשון, עובדתית הטרדות זה דבר שמאוד פוגע בגבריות וכשזה גבר תמיד הוא חשוד שהוא הבעיה. ויש גם סיכוי סביר, שזה בגלל שגברים מסיבה סטריאוטיפית לא יכולים להאשים נשים בנושא מיני - פשוט כי לנשים יש זכות לתבוע ולטנף ולבכות כמו קוזק נגזל, ולגבר אין לובי כדי שהוא יוכל להעלות את קשייו למודעות.

אפשר עוד להרחיב הרבה את הדיון והשיח הזה, אבל אני מעדיף לסיים אותו בשאלה אחת פשוטה:

ילדים, לפי מה שלמדנו, מי יותר סובל בגלל הטרדות מיניות וירטואליות, גברים או נשים?

וגם לא קראתי הכל.

לא יודעת מה השאר חושבים.ות.

נקודתית לשאלה עניתי לך את דעתי האישית שכל מי שמרגיש מוטרד זכותו להתלונן,

ולאמירה שלך האם מותר לפנות עניתי שלא בהכרח עצם הפניה מתפרשת כהטרדה.

אבל זה בדיוק מה שקה לי

בטח שלא לשלוח תמונות. בטח אם מדובר בגבר נשוי

שימי לך קו אדום, ואל תדברי  עם גברים

לדעתי הכי טוב לא לדבר עם גברים בכלל באישי בפלטפורמה הזו

כי הם יודעים שזה יפגע בצד השני...
חסמתי אותו עוד פני אבל היה לי מאוד קשה לעשות את זה הייתי צריכה תמיכה מאוד גדולה כדי להצליח לכתוב (למרות שברגיל באים אלי כדי שאני יכתוב דברים) באמת שהיה לי קשה לפגוע בו למרות הדברים שהוא כתב לי 

שאת רגישה וקשה לך, ואת מרגישה שהוא מנצל את החולשה שלך.

יתכן שהוא לא חושב שאת רגישה, או שזה נראה לו הגיוני הקשר הזה מכל מיני סיבות (אולי אין לו כוונות מיניות, או שיש לו כוונות מיניות ומאיזושהי סיבה הוא מרגיש שזה סבבה - שזו אגב תופעה שחזל קןראים לה "נעשית לו כהיתר" והפסיכולוגיה קוראת לזה "סנגור עצמי").

ממש בלי לתת לך הרגשה שאת לא מיוחדת, אבל ממש לאחרונה נוצר לי קשר עם בחורה צעירה (קשרי עבודה לחלוטין), ובשלב מסוים היא לחצה ולוחצת עליי לפגוש אותה במקום מסוים, ומפעילה מניפולציות קשות ולא נעימות.

אז כן, גם כגבר אני יכול לומר לך ש"היינו שם" (וזו לא הפעם הראשונה שלי). וכשזה קורה אני דן לכף זכות שהכוונות של הבחורה הן לא מיניות, ובלי קשר אני דואג שהפגישה לא תתקיים.

כשהוא רוצה לצוד אותך?

סליחה על החריפות, אבל משו בשיקול הדעת פה מוטעה

את לא פוגעת בו,את שומרת עלייך

ממליצה לחזק את המקום הזה שרואה אותך ושומר עלייך,ומבדיל בין עיקר לתפל

ואם את לא מסוגלת תעשי לך כלל ברזל שאת לא מגיבה ולא עונה לשום פנייה בפרטי

אבל רק עם אחד
יש איזה 5

אהבתי את הרעיון שאמרת

יש בזה.

אין שום בעיה במה שמציעים לי חוצמזה שלא בא לי על זה וזה עושה לי רע.

תודה.

לחשוף עצמכן כרגישות מאוד, יש פה גברים שיפנו אליכן כי בעינהם אתן יותר חלשות, יותר פגיעות והם במודע או שלא במודע מרגישים חזקים לידכם.

יש פה גברים שיתנו לכן הרגשה טובה, של משענת, של בטחון ואז ינצלו את ההשפעה שלהם עליכן ואת הידע שיש להם עליכן להצעות רומנטיות-מיניות.

קרה פה לא אחת.

לק"י

וחשוב לי ממש לכתוב:

א. אני ממליצה להמנע בשיחות באישי עם כל מיני. גם ניקים ותיקים, גם אם זו ניקית שמזדהה כבת (לפעמים זה שקר), ובטח ובטח אם זה ניק גבר נשוי, שהגיוני מאוד שאין לו שום כוונות טובות.

(ולפני שיקפצו הבנים, זה נכון גם הפוך. אבל בתור מנהלת של פורומים נשיים, אני מקבלת דיווחים של נשים, שאגב את חלקן הטרידו נשים).

ב. אם מישהו פונה, תמיד אפשר להגיד שלא מתכתבים עם בנים/ בנות באישי. סביר להניח שאם מדובר בבנאדם נורמלי, הוא לא ימשיך.

ג. ממשיך בכל זאת, אל תרגישו לא בנוח לחסום ולא לענות. הוא החצוף שממשיך, לא אתם ה"לא בסדר פה".

ד. ברור שיש התכתבויות תמימות, וגם אני בעבר הייתי מתכתבת עם בנים באישי (בתור רווקה), אבל בגלל ה"לא תמימים" למיניהם, ובגלל שקשה לכם לעצור שיחה- שימו לזה גבול מההתחלה.

אין שום חובה להתכתב עם אנשים באישי.

ה. עוד סימן להתכתבות "לא תקינה" זה כאשר מישהו פונה אליכם באישי בעקבות תגובה בפורום, במקום להגיב בפורום עצמו. בטח כשמדובר בניק בלי הודעות או עם מעט מאוד הודעות.

ו. נתקלתם במשהו חשוד, בבקשה תפנו לאחת המנהלות ותדווחו. ככה אנחנו יודעות אם יש מישהו שפונה ומטריד עוד אנשים ומנסות לטפל בזה.

וגם אם זה חשד שווא- הכל בסדר. זה יישאר ביננו.

תשמרו על עצמיכם🙏

עדיף שמישהו ייעלב שלא עניתם לו, מאשר שתפגעו.

(ובאמת אין סיבה להיעלב. זה הכי הגיוני לא לענות לכל אחד).

יש פה לא מעט נשים פגיעות, שכותבות בשעת מצוקה מאוד גדולה

שפורקות את הכאב שלהן

ויש פה כאלה שמחפשים בדיוק אותן כשהן רגישות בשעתן הקשה, במשך שנים זה מה שהם עושים פה.

משחקים אותה גיבורים רגישים אמפתים אכפתים, "מזדהים"

"את כל כך מעניינת/חכמה/מתוקה", "כאב לי מה שכתבת", והכי משעשע זה- "חיבוק..."

וככה קונים אותה. ואז יכולים "לאיים" עליה- אם לא תפגשי איתי אני הולך או אם לא תשלחי לי תמונות שלך. וזה מאיים עליה בשעה הקשה שלה, כי כאילו סוף סוף יש מישהו שמקשיב לה ומבין ו"אכפת לו".

אז הכל נכון אבל לא עובד בשעת מצוקה.

לק"י

לא לענות מראש. יותר קשה לצאת משיחה שהתחילה מאשר לעצור.

ולדווח למנהלות.

(אני חס וחלילה לא מאשימה אתכן, אבל לטובתכן תעשו מה שאפשר כדי למנוע את זה).

ואם הפורום הזה גורר יותר מידי מטרידנים, אולי עדיף לא לכתוב בו🤷‍♀️ או לכתוב מאנונימי.

זה קורה בעוד פורומים, אבל כנראה ששם יש פחות פריקות ברמות כאלה, וגם נשים פחות רגישות.

(וכנראה שכדאי למצוא אנשים אכפתיים בחיים האמיתיים שיעזרו. כאלה שבאמת רוצים בטובתכן, מאשר כל מיני מטרידנים).

דווקא מנסיונות שקרו לי או שנחשפתי אליהם בפורום הו"ל ואחרים ששם אין אנונימי,

אני לא מפה, לא כותבת פה, הגעתי לפה מהראשי.

אני עם עצמי הגעתי כבר לתובנות אבל שומעת על עוד ועוד מקרים.

לוקח זמן להבין מה קורה, ולומדים בדרך הקשה. 

לק"י

לטפל בגברים האלה זה קצת יותר קשה, אבל אם תדווחו לאחת המנהלות עליהם- אולי אפשר יהיה לעשות משהו או לפחות להזהיר מפניהם.

הדבר הכי נכון לעשות זה לעצור לפני שמתחילה שיחה.

גם אם זה עניין טכני לחלוטין.

(אבל אני לא רוצה לטחון מים, אז נראה לי שאעצור פה. ואני מקווה שמה שכתבתי יעזור לפחות לחלק מהגולשים).

אבל אני חושבת שלכל אחת צריכה להיות אחריות אישית על שלומה הנפשי. במיוחד שידוע שזה המצב

זה שהם מחפשים למי לפנות, זה דבר אחד

וזה שיש לאישה את היכולת להחליט לא לענות ולא להיכנס לזה מראש, זה דבר אחר.

אישה שיודעת שהמרחב הוירטואלי בעייתי פה בהקשר של גברים, והיא במצב פגיע, צריכה לחשוב פעמיים ושלוש לפני שהיא עונה ולא ליפול לזה. ואם יש קושי בהצבת גבולות, אז אולי עדיף לא לכתוב ולא להיחשף לזה,למרות שזה פתרון עוקף בעיניי. כי מה שכתבת על - אם לא תשלחי תמונה/ תפגשי איתי אני הולך.. וצורך בתשומת לב עד כדי כך שהיא מוכנה לעשות מה שהוא אומר העיקר שלא יילך וימשיך להחמיא או לשלוח חיבוקים  , זה בעיניי מעיד על  דגל אדום ומצוקה ענקית שמציבה את אותה אישה בסיכון ולא רק ברשת וכדאי לטפל בזה. ואני כותבת ברצינות. 

זה יכול לקרות לכל אחת ברגעי משבר

כי כולנו מגיעות למשברים מדי פעם, מי יותר מי פחות.

ולא תמיד מבינים שנמצאים פה במרחב מסוכן כי זה נראה מקום ידידותי ודתי ומאפשר.

וכשנמצאים בתוך סיטואציה לא מבינים מה קורה, זה לא דבר שקורה כל יום ואף אחת לא מגיעה לזה מוכנה.  

לוקח זמן עד שמבינים ומעכלים ומגיעים לתובנות.

הרבה פעמים התובנות האלה שכתבת מגיעות אחרי שנופלים.

זה שמישהו כתב אם לא תשלחי אני הולך לא אומר שהיא שלחה, אבל בהחלט יש כאלה שנפלו לזה, לפעמים צעירות תמימות לא מנוסות ולפעמים גם פגיעות.

לוקח זמן לאשה לגלות את הכוחות שלה, לא כולם נולדו עם כוחות שווים, זה תהליך למידה. לפעמים נסיונות ונפילות הם חלק מהתהליך.

אל תדוני

עד אז את הנשק

לא דיברתי על משתמשות חדשות

דיברתי על מי שיודעת

ואין פה מה לדון גם וזו גם לא האשמה. במצב שמועד לסכנה שהיא ידועה, אדם צריך להיות אחראי. נקודה. לא מסכימה? סבבה. לא חייב.

האשמה אין פה. אולי גם התורה מאשימה ב"ונשמרתם"?

את גם כותבת דברים ואז את היפוכם ואומרת שאני שופטת כי הגבתי להם - מה את רוצה בעצם??

בהתחלה כתבת שאדם מאיים שאם היא לא תשלח תמונות/ תיפגש ואישה צריכה תשומת לב ממש אז היא נופלת לזה, ואז את כותבת- זה  לא שהיא באמת שלחה. את מבינה שזה 2 סיטואציות שונות?  את פשוט משייפת קצוות כדי שזה יתאים לך לזה שהתגובה שלי "שיפוטית ומנותקת" כשאת מסלפת את דבריי, ואז גם טוענת שהבנתי לא נכון כשאת זו שפתאום משנה את הסיטואציה המדוברת

ואני עדיין עומדת מאחורי דבריי, אישה ש*יודעת* שהפלטפורמה עלולה להיות מסוכנת, שפנו אליה גברים אחרי שרשור פריקה, ודיברה בכל זאת עם מישו ברשת, לא מוכר, והוא מאיים עליה שאם היא לא תשלח לו תמונות או תיפגש איתו הוא ייצא מהשיח, ובגלל המצוקה שלה והצורך שלה בתשומת לב לא מסוגלת לומר לו לא - בעיניי דלג אדום. בעיניי מצדיק טיפול. זה  הרבה מעבר ל- ליפול ברשת כמשתמשת חדשה.

וזכותך לא להסכים.

וגם לא רגישה.

אם רק היית יודעת לכמה נשים זה קרה פה

ומה עברו פה אולי לא היית מדברת ככה.

ולא דיברתי על מקרה ספציפי או על עצמי,

דיברתי בגדול.

קרו פה הרבה מאוד מקרים חלקם גם קשים מאוד של הטרדה איומים מניפולציות התעללות ניצול וגם מעבר לזה.

אני לא לא מסכימה. אני פשוט חושבת שאת לא מבינה.

ועדיף שנעצור בזה.

את שיפוטית. ולא נעימה. בלשון המעטה.

מי שמך להגיד לי מה אני בדיוק,תגידי..?

חצופה

לפי מה שהבנתי "המקורית" דיברה על איך אפשר לגרום מראש לכך שזה לא יקרה

ואת "אנונימי" התייחסת לזה ממקום אישי.. אולי שחווה משו מאוד קשה אולי עדיין מתוך המשבר ככה שקשה לך שמישהו נותן לך הצעות למשהו שקרה ואין דרך להשיב.

מדברת משהי שעברה כמה הטרדות בחייה למרות גילי הצעיר ונראה לי שפשוט שתיכן מדברות משתי "צידי הגלובוס" אולי יש גם מרחק בגילאים שמשפיע...

אני מדברת לגופו של עניין במקרה הזה.

וזה לא מ2 צידי הגלובוס.גם אני הוטרדתי לא אחת, בכל מיני ווריאציות. זה לא אומר שאני לא מסוגלת להסתכל על הסיטואציה מלמעלה בצורה שכלתנית ולקרוא לילד בשמו לפי מה שאני חושבת.

זה שהחוויה מבפנים היא קשה, אין עוררין.

מי כמוני יודעת.  אבל אם אין מי שיסתכל עליה מבחוץ וינתח אותה, איך אנשים יצאו מלופים כאלה..?

רק ללטף ולהגיד כמה זה קשה מטפח תרבות קורבנית במקרים האלה בעיניי וזורק אחריות החוצה. (ספציפית במקרה שדיברתי עליו)

אני פשוט לא מעורבת רגשית בתגובות שלי ומשתדלת מאוד להימנע מלרדת לפסים אישיים מול אנשים שאני לא מכירה ולהחליט מה הם כן ומה הם לא בנחרצות. (עד שעולה לי הסעיף האמת) 

כאילו שאת נותנת את זה ממקום של למנוע.. אולי היא הרגישה שאת קצת "חסרת רגשות" למקרה ולא כל כך מבינה...
לא אומרת שנכון...

ממקום שמדבר על התנועה הנפשית הפנימית

יש נטייה לרגישים, ואני ביניהם,למצוא הרבה צידוקים ל- למה קשה לנו. והכל נכון. באמת קשה לנו. פנימית קשה לנו. החוויה שלנו מול העולם מאוד קשה לעתים קרובות. פיזית ונפשית.

מצד שני, זה מאוד שומר אותנו במקום נמוך, חלש ופאסיבי. כי כאלה אנחנו. רגישים.

ואז זה גורם למיסוך בין סיטואציות שבהן יש לנו שליטה,לכאלה שלא. כי אנחנו מתקשים לנהל את החוויה הפנימית, גם אם היא צועקת החוצה, בגלל שאנחנו חיים בתוך התבנית הרגישה וחושבים לתוכה, ונורא חיים במיקוד שליטה חיצוני מצד אחד, מתעסקים במה האחר ירגיש. גם אם זה על חשבוננו. ומצד שני, נורא מרוכזים בעצמנו, אבל ממקום לא נכון לפעמים. החוויה הרגשית מנהלת אותנו הרבה פעמים ומשבשת את שיקול הדעת/ השכל הישר אם תרצי, כי אני רוצה לברוח ממנה. לכבות אותה.

ולשים את האצבע על הנקודה הזו, זה קשה. כי זה כביכול לא שייך אלינו כרגישים. אנחנו רגישים הרי. הגבולות שלנו מטושטשים.

אבל אני אומרת, שלמרות הרגישות, קושי לא פוטר אותנו מאחריות אישית על המעשים שלנו או על הפטורים מהתמודדות שאנחנו נותנים לעצמנו כי קשה לנו. והמודעות לכך חשובה.

אז התגובה שלה הייתה שונה

קודם כל לגופו של עניין. למהות העניין המדובר שהיא כתבה עליו.

אם התגובה לא הייתה משתלחת ברמות אישיות, כנראה השיח היה ממשיך למה שהרחבתי עליו.

לא נראה לי שמצופה ממני להיות המלאך הסופג. ואם כן - אז זו לא ציפייה שאני מעונינת לעמוד בה.

מי שרוצה לנהל איתי שיח פורה, צריך להתבטא בצורה מכבדת. למה כתבתי את זה כתגובה שנייה ולא ראשונה זה כבר הדרך שבה אני מתבטאת ומפתחת רעיון, כתגובה לכותב/ת, אבל אני לא צריכה להתנצל על הדרך הזו שלי לדעתי כי היא לא לא מכבדת גם אם לא מתחברים אליה, וכן היה חשוב לי לדייק שבעיניי זה לא תקין, סיטואציה כזו כמו שהייתה מתוארת, ולשים אחרי האמירה הזו נקודה ברורה כי עוד אנשים קוראים פה

פחות נחרצת.

היא כתבה ממקום מגונן על נשים במצב רגיש וביקשה לא לשפוט אותן.

אולי אי ההבנה היא על איך נמנעים ממצב כזה מראש כשאחת אומרת שאפשר וצריך והשניה מסכימה אך אומרת שלא תמיד אפשר להבין כשנמצאים בתוך מצב ולא ברטרופרספקטיבה ולכן לא צריך להאשים.

שתיכן באות ממקום טוב והצגתן נקודות מבט שונות.

אפשר לא להסכים, חבל שהשיח הפך לאישי ובוטה.

בלי להתייס לכוונת הכותבת רגע, כי זה להתחיל להסתובב במעגלים ולא בא לי, אני עדיין מרגישה טוב עם עצמי שאני לא מוכנה לקבל ירידות אישיות. לא משנה מה נשוא הכתיבה. כל דבר שרוצים לכתוב בצורה לא מכבדת, אפשר גם הפוך

כנל לגביי, אבל אני כבר כתבתי שאני לא מתכוונת להיות המלאך הסופג. הגבתי פעם אחת בצורה נעימה והותקפתי, הגבתי פעם שניה בצורה מכבדת כנל, ושוב הותקפתי - סליחה,לא מתאים לי.

אם זה מפריע למישו, אפשר לדווח עליי. באמת.

מבחינתי מיציתי את הדיון על כך

לא הכוונה לאיומים של ממש, אלא יותר מילים יפות שלא אמורות להיאמר שאלות חודרניות ממש וכדומה..

לא שליחת תמונות ואיומים... הוא ניסה בגזר לא במקל

אני מאוד מבינה את המקום הזה שנמצאים  בו, וקשה להציב בו גבול

באמת מבינה

אבל זה אפשרי לגמרי. מיומנות נרכשת.

ועדיין, אני חושבת, שאם מגיעים למצב פוגעני שלא מצליחים לעצור (אם אני זוכרת פתחת פה שרשור על זה. זו את..?) זה דגל אדום

כי זה לא שאת לא מודעת לעובדה שזה פוגעני ומפרשת את זה בצורה לא נכונה, את יודעת שזה פוגעני ומתקשה לעצור. זה מעבר לתמימות ברשת.

בעיניי זה היינו הך לגבי אחריות אישית והצורך לפנות לעזרה במקרים כאלו

יש מלא נוכלים ולכל אחד מתק השפתיים שלו או הגזר שלו. ברגע שידוע לך שזה פוגעני ואת לא מצליחה לעצור - צריך לפנות לעזרה. לדעתי.

כי זה דבר שככל הנראה יחזור על עצמו בווריאציות שונות, בסיטואציות שונות מחלישות בחיים בהם תתקשי לעצור פגיעה מכל סוג "כי לא נעים לך"

ופה יש לך אחריות אישית על עצמך. לגמרי.

כי נוכלים תמיד יהיו. ושיחה אנונימית בצ'אט עם מישו שאת יודעת ומרגישה שפוגע בך ואת לא מצליחה לעצור, לא דומה חלילה לתקיפה פיזית שבה את בסיטואציה של חוסר אונים מוחלט מול אדם בעל כח. תמיד תמיד את יכולה לעצור. בלי להסביר ולנמק.והכח לגמרי בידיים שלך בלבד במקרה הזה, וזו הנקודה שחשוב לי לחזק.

ואני יודעת שממקום רגשי חלש זה לגמרי יכול להראות ככה, ודווקא לכן אני כותבת אחריות אישית. תשתמשי במודעות שלך. במצפן הפנימי שלך שצועק לך שאת במקום לא טוב, שיודע שמה שקורה פה לא תקין, לא הנוכלות שלו, אבל גם לא התגובה שלך. ולא ממקום של הלקאה עצמית אלא ממקום של לשפר את איכות חייך ולהימנע מלהיכנס לסיטואציות שיכולות לסכן אותך. וללמוד איך מציבים גבול. איך נמנעים מלרצות. איך שמים קאט לסיטואציות שלא נעימות לך. ואיך לקבל מענה רגשי ממקום שיחזק אותך ולא יחליש אותך.

תשמעו סיפור, לפני כמה שנים הייתי צריך בנאדם לעבודה. עכשיו הכוונה לעבודה לא קבועה שלכ מצריכה שום מפגש פיזי, רק תפוקה של תכנים שמגיעים אליי למחשב ואני משתמש בהם.

הקיצור קיבלתי כמה שמות של אנשים שחיפשו עבודה ופניתי לכל אחד/ת וכו', ביניהם הייתי מישהי שבדיעבד התברר שהיא בחורה צעירה מאוד וקצת מסכנה ו/או מבולבלת. יצרתי איתה קשר והסברתי לה מה צריך. די סגרנו על הכל ופתאום קיבלתי ממנה הודעה שאני נשמע לה נוכל ולא יודע מה, והיא חסמה אותי בכל פלטפורמה שדיברנו וכו'.

אז כן, בעיניי זה היה מגוחך, ואם הייתם שומעים יותר פרטים זה ממש הזוי. אבל בכנות, לא היה לי אפילו רגע של עלבון או צער. היא חשבה שזה מסכן אותה ולא נעים לה, אז היא החליטה לחסום ולברוח וכו. הכל טוב (ואם זה חשוב, עוד באותו יום מצאתי 3 שנכנסו לתחום הזה ונראה לי שהם מאוד מרוצים...).

אני אומר את זה כגבר - אתן יכולות לחסום כמה שאתן רוצות, תרגישו בנוח. זה באמת לא אכפת לנו (כמובן שאם יש לך איזושהי מערכת יחסים עם הבנאדם זה משהו אחר; אני מדבר על אדם זר לחלוטין), ותכלס קחו בחשבון שיש מעט מאוד דרכים לפגוע בבנאדם כיום בלי אפשרות להיפגע בחזרה. אז דווקא כשאתן מרגישות לא טוב תסיימו ו/או תחסמו, זה עדיף מלהתבחבש חודשיים ואז באמת לעמוד מול אי נעימות או איום מהבנאדם שמולך.

אם יש מסר חשוב מהמלחמה באיראן, זה כמה טוב להרוג את האיום כשהוא קטן. אם לפני 15 שנה היו מכסחים את הגרעין הזה, היום לא היינו עומדים איפה שאנחנו עומדים. וזה לגמרי ככה מול כל איום.

בפרטי זה עוזר

לא מכיר מקרוב אבל למיטב ידיעתי בית סוטריה בירושלים היה הבית המאזן הראשון בארץ, יכול להיות שזה אומר משהו על המקצועיות שלהם ויכול להיות שלא.

אחי בעבר עבד בבית סוטריה של הגברים.

וואי נשמע קשוח.

עצוב נורא.

לא מכיר פתרונות מהסוג שהעלית. (וגם לא בטוח האם הפרדת הילדה מהמשפחה לתקופה באמת יועיל יותר משיזיק, אבל אולי עדיף שלא לפתוח את זה...)

אסתפק רק בלכתוב שלדעתי זה שהמענה המקצועי לדיכאון (ועוד מצבים נפשיים פתולוגיים) מתמקד בתרופות, טיפולים למיניהם, והצעת מסגרות - זה פשוט פשע בעיניי.

הזוי שאפילו לא מזכירים נושאים כמו פעילות גופנית, תזונה נכונה, ואפילו פשוט להיות יותר בחוץ ולראות אור שמש.

ברור לי שזה לא פשוט, וכשמישהי בדיכאון ובלי תיאבון עלול להיות קשה מאד לשכנעה לצאת לריצה או לאכול פירות וירקות במקום זבל תעשייתי, אבל כדאי לפחות להיות מודעים לכך שזה יכול לעזור, ובוודאי לפחות לא יזיק.

בהצלחה רבה!

מחלקה פסיכיאטרית טובה ונעימה לנערות.

אין בית מאזן.

תתחילי שם ותתיעצו.

בהצלחה🤎

אני לא מכיר את הילדה. כמה שנים היא בקושי שלה? יכול להיות שעדיף בית מאזן פחות דתי ובלבד שיהיה ושתישאר איתנו.

לצערי. רובו לא מתאים לפרסום פה בפורום בגלל שהוא מיועד למטרות אחרות מאשר המטרה שלך (פרק ב' נשוי).

זה לא רק שמצופה מגבר להיות מתחיל. זה שאתה גם אדם רגיש (אני משער, לפי זה שאתה כותב פה) ואדם רגיש יש לו עוד מורכבויות חוץ מפרק ב' רגיל.

זה נראה לא קל עם מה שקורה בחוץ.

בחורות איכותיות יעריכו כנות ויוזמה.

רק שים לב שזה מקובל בקהל יעד שלך ולא חריג.

ושאתה לא מצטט קלישאות, לא צריך משפט מחץ, צריך כנות ופשטות.

ולדעת לעמוד בסירוב, זה לא נעים אבל יכול להיות נסבל.

מה שנהיה מכל ההיכרויות היום זה מלחיץ.

מצריך ממך הבנה באימוג'ים ועוד כל מיני צרות וניואנסים ב-DM ואפליקציות ורשתות שעוד לפני שמתחילים מתייאשים.

אני מהדור הישן שיצא או פשוט התחיל שיחה על סתם תחומי ענין ואם יצא וזרם ויש כימיה אז טוב ואם לא חיוך ושלום.

בהצלחה

ויותר חשוב מאיך להתחיל זה עם מי יהיה לך מה. גם זה נפגע בדור הזה והפרוגרס שחט אותנו אבל היתה עליה מברית המועצות שאיזנה קצת.

שמור על חיוך וראש למעלה.

תן לברירה הטבעית לנפות, מי שתפנה אליה והיא תייבש או תזלזל אז מה לך ולה.

תכבד את עצמך יכבדו אותך

תפעיל אינטואיציה

משה, אפנה אליך באישי ברשותך בנושא החומרים שהמלצת.

לא רואה מניעה לחפש אישה בשידוך. (אנחנו התחתנו בשידוך, לפני עשרים שנה, פרק א'. משתייכים לציבור הדתי-תורני)

יש שדכנים בציבור הדתי. לדעתי כדאי מאוד לפנות אליהם, ולא לסמוך על ה"מזל" וגם לא על הכישורים שהגיוני שלא לכל אחד יש אותם.

אתה יכול להכיר דרך שדכנים/חברים... לא חייבים בדרך הקשה רק בגלל ששינית השקפה. להכיר דרך מישהו אחר מקובל מאוד בציבור הדתי לאומי. וגם - כשגבר מתחיל עם בחורה בציבור הדתי, זה יכול להיות מרתיע לבחורה.

כי מרגיש לי ששם צריך להכניס מדי למגרות (אולי בציבור הדתי זה אחרת?).

בכל מקרה, כשמדבר על התחלות, מתכוון גם למקום בו זה מקובל, כמו אפליקציות, מפגשי פו"פ וכו', שאם רוצים לעבור מסמול טוק נחמד ל"קשר רציני", גם שם היוזמה היא יותר של הגבר...

ככה זה בטבע

דרך גבר בעלמה.

נשמע שהמקום הגברי שלך לא ברור, אולי כדאי שתיעזר בתכנים של יהונתן קליין.

תבדוק אם אתה קורא נכון סיטואציות.

להתחיל עם מישהי כשזה מאוד לא שייך יכול להיות הטרדה.

גם כנראה שכן שייך...

אכן מכיר את התכנים של יונתן קליין והוא עוזר, אבל רגיש למקרים שיתברר שלא קראתי "נכון", בסוף כולנו בני אדם, ההרגשה שלי היא שבעבר זה היה פחות מסובך...

השיטה החרדית (כלומר, המסורתית) פחות מסבכת עניינים! זו השיטה שמצאתי שהכי "מאורגנת" על כל ההתנהלות של "הכרות" למטרת הקמת בית.

שדכן זה נחמד לקשר ראשוני. משם צריך להתקדם למקום אחר ושם צריך לדעת 'טכניקה'.

מעודד כשיטה להיעזר בשדכן עד האירוסין. האזנתי לו הרבה והאמת שממש הבנתי את הרציונל. הוא ממש עשה לי סדר בראש לגבי זה.

וזה - חברים. גם הם יכולים לחשוב בעבורך על מישהי שהם מכירים. אתה יכול לבקש שיחשבו בשבילך.

לגבי המגירות, לא תמיד יש מנוס... וכמו תמיד, לא משנה המגזר, צריך בעיקר סיעתה דישמיא.

יוזמת הגבר היא היא הדבר הנכון והטבעי! אל תהסס. כמובן, תמיד בעדינות. אם זה בפלטורמות המקובולות כמו אלה שציינת, אז אדרבה ואדרבה. ככל שתהיה יותר גברי (יוזם, תופס אחריות על הקשר, נוכח, משלם עליה, מחזר בעדינות וכדו) זה רק יועיל.

רק שיהיה באמת ביקורת מה אני צריך לתקן ואיך

ברגע הביקורת

זה לא תמיד נעים

אבל אם זו ביקורת עניינית ולא שיפוטית

זה תמיד טוב ומקדם

(אם כי גם שיפוטיות יכולה להכיל בסוף משהו טוב אם מפרקים אותה)

אני לא צריכה שישקפו לי

גם כי אני מסוגלת להבין ביקורת

וגם כי אנשים לא ממש טובים בהעברת מסר בשיקוף

אז עדיף לשמוע ישירות

גם אם זה לפעמים לא נוח

תלוי כמובן בכמות

אם יש יותר מדי ביקורת

זה כבר לא רלוונטי

זה חייב לבוא במינון

על הדברים שבאמת חשובים

ותלוי סיטואציה ותלוי מדיום ותלוי הרבה מאוד דברים.

לא יודעת אם זה קשור לזה שרגישה, בטח כן קשור.. כי הם לא מתכוונים לפגוע, ואתה נפגע

אבל

בפעמים שכן קיבלתי ביקורת זה נתן לי כאפה

וככה התקדמתי

בלי ביקורת קשה להתקדם..

אגב גם ביקורת עצמית

אבל היא גם מעוררת אצלנו גם הרבה פעמים קולות שליליים על עצמינו. לעומת זאת שיקוף לא מעורר את הקולות האלה כל כך. (לפחות מהיכרות שלי עם הנושא)

היא דבר הכרחי להתקדמות.

שיקוף לפעמים נעשה בצורה לא נכונה,

עדיף ביקורת מקדמת, ללא שיפוטיות.

בעיקר ביקורת עצמית היא הדבר ההכרחי קודם לכל.

צריך להרגיש בטוח ב100% עם הצד השני, בטוח שאכפת לו, שהוא אוהב, שהוא מכיר אותי, ובתדירות נמוכה. כשזה לעיתים מאוד נדירות והיחס של ביטוי האהבה גדול פי כמה מהיחס של הביקורת.

צריך להכיר מאוד לעומק את הצד השני ולדעת בטוח שהוא מוכן ורוצה לשמוע.

לכן בגדול לא מאמינה בביקורת.

היא עושה יותר נזק מתועלת והיא מנסה לשפר אותך ביחס למה שהאחר חושב שנכון לך ולא ביחס להתקדמות הפנימית שלך.

אני כן מאמינה ביעוץ ולשמוע חוות דעת של אחרים באופן יזום.

וכבר שנים בטיפול פסיכולוגי שעוזר לי לנתח את ההתקדמות שלי מנקודת מבט נוספת, מעבר לזה מנפנפת ביקורות.

ושיקוף נשמע כמו מילה יותר יפה לביקורת. אין הבדל בינהם.

שזה מתמקד יותר בבנאדם עצמו

ככל שאדם בטוח יותר בעצמו

במה שהוא עושה חושב ורוצה

ככה קל לו לקבל ביקורות

כמובן כאלה רלוונטיות ובתדירות סבירה

(אני מוכנה לקבל ביקורות גם מאנשים שלא מספיק מכירים/ יודעים

אם הם אמרו משהו שיכול להיות נכון/ מעניין)

אני לא מחזיקה מביקורת.

אנשים מנתחים את העולם מנקודת המבט שלהם, מהחוויות שלהם, כולנו, גם אני.

אני בהיכרות מתמדת ומאוד מאוד עמוקה עם עצמי, מנתחת מאוד מה מניע אותי לעשות דברים, דווקא בגלל הסנטר הזה אני מסננת ולא מחזיקה מביקורות. מתייעצת כשצריך.

גם לא מרשה לעצמי להגיד ביקורת.

מי אני מנקודת מבטי המאוד שיטחית על חוויה פנימית שאדם אחר חווה שאגיד לו מה נכון לו.

אלא אם כן הוא ישאל.

אם הוא לא שאל, הוא כנראה בכלל לא מוכן לקבל לכן זה יעשה יותר נזק מתועלת .

חוץ מזה שיש מחקרים חותכים שמראים שביקורת חיובית ומחמאות משפרות ביצועים בפער משמעותי לעומת ההשפעה השלילית של ביקרות שלילית.

איך מסתכלים על ביקורת

כמה משמעות נותנים לה

אני מסתכלת עליה כמידע כמו כל מידע אחר

הוא יכול להיות נכון/ לא נכון/ נכון חלקי

גם כשאני מקבלת וגם כשאני נותנת

כי כולנו יכולים לשגות

אני פחות מתחברת לזהירות ולפחד מביקורת

כי היא חלק מצמיחה

אישית/ מקצועית

מי שמספיק חזק ובטוח בעצמו

לא מתנהל מתוך פחד

ויודע לשמוע ולסנן מה שמתאים לו

גם ביקורות

יש לי כלל אצבע

בכל מקום שצריך יותר מדי להיזהר לא לומר/ לחשוב/ לעשות

זה מקום פחות טוב

זה ממקום של ענווה.

התמונה שמוצגת לי היא חלקית ביותר.

הסיטואציות והמורכבות בחיים לא צריכות מענה טכני, הן צריכות מענה רגשי.

גם בעיות שנראות הכי טכניות כמו כסף, התקדמות בעבודה, חיסכון, ירידה במשקל.

דברים שלכאורה נפתרים בשכל קל ומחשבון פשוט - המעכב הוא רגשי ולא טכני.

לכן ביקורת קרה לא רק שלא תעזור, תרחיק ותגרום לאדם להרגיש פחות טוב.

הכלה לעומת זאת, מחמאה, תתרום הרבה גם אם לא מבינים לגמרי את כל התמונה.

וגם הניתוח שאת תתני, הוא לא אמת מוחלטת. הוא אמת סובייקטיבית מהחוויה שלך, היא לא בהכרח נכונה בסיטואציה של אדם אחר, אדם שנוטה לומר ביקורת וחושב שהוא אומר אמת, שיבדוק למה האמת שלו כל כך שלילית כל הזמן, זה מגיע מהסתכלות שלילית וניתוח שלילי על החיים.

צריך מענה רגשי ולפעמים טכני ולפעמים גם וגם

אין סתירה בין ביקורת הכלה ומחמאות

כולם יכולים לחיות זה לצד זה

מה זה אמת מוחלטת?

יש הבטים לכל דבר ודעות שונות

אפשר היום לחשוב x ומחר לחשוב y

לא טוב לחשוב רק שלילי

אבל גם לא טוב רק חיובי

צריך באלנס

ואני סומכת על מי שזקוק למענה טכני ממני שידע לבקש.

כמובן שאני ערה למישהו במצוקה, אבל מצוקה לרוב לא צריכה עצות היא צריכה הכלה.

מענה רגשי זה נדיר, הוא תמיד צריך להיות מחבק ותומך, לתת למישהו על הראש אולי יראה התקדמות מיידית מתוך פחד (כמו עם ילדים) אבל נזק לטווח הארוך.

ביקורת היא הסתכלות חיצונית על אדם שעשה משהו. ושיקוף זו הסתכלות קצת יותר פנימית. לומר לחבר "הפריע לי שקרה ככה וככה והרגשתי שמה שקרה לא היה מותאם לאירוע" זה הרבה יותר נחמד זה גם לא מעביר ביקורת זה משקף מה חוו ממני וגם נותן יכולת בריאה יותר לברר מה קרה ואיך להשתפר

זה נראה יותר כמו תקשורת הגיונית.

זה אחלה אבל גם שם צריך לשים לב לתדירות ולנושא.

האם הצפייה הגיונית, אם זה קורה כל כמה ימים אולי הבעיה היא בציפיות לא ריאליות.

כמו כל דבר גם ביקורת או שיקוף הם לא כלי שצריך כל יום להשתמש בו

בנטרול רגשי כמו שאת מציגה

לכן גם לא יתקבלו בנטרול רגשי.

וזה לא מצביע על חולשה פנימית או חוזק פנימי, מצביע על אנושיות וקריאת סיטואציות רגשיות מעבר למילים, כמו טון, יחס כולל, אכפתיות, הכרה של המצב.

אז אם יודעים לעשות הפרדה רגשית בין המכלול לבין התוכן שיכול להיות נכון

אפשר לצאת נשכרים

וגם כשנותנים ביקורת

אפשר ללמוד לעשות אותה נכון

בלי שיפוטיות וכעס

בשונה מביקורת שבה אתה אומר לבן אדם מה הוא עשה לא בסדר. שיקוף הוא אמירה אישית סוג של בירור משותף של מה שקרה והיכולת להסביר בצורה נעימה ששלא היה פה משהו תקין או ראוי (וגם ההיפך שיקוף ניתן גם על דברים טובים)

במקום לבקר / לכעוס

לומר תיאור סיטואציה/ רגשות בצורה נטולת שיפוטיות/ כעס

חוץ מזה ביקורת זה לא דבר יעיל לא משנה איך תכבס את המילה

שיקוף או מה שבא לך.

חוץ מזה זה עניין של יחסים בין אנשים מה אומרים למי אומרים איך אומרים ומה בכלל ביקשו לשמוע ממך

מתוך השברים אנחנו צומחים, והם אלה שבונים אותנו.

להגיע למקום שלם או בדרך לשם

צריך לעבור דרך כאב ושבר

כי הלמידה מתרחשת מתוך ניסוי וטעייה

שוב ושוב

הכאב הוא המחיר שמשלמים

או הטריגר ממנו צומחים

ביום יום, אנחנו עוטים עלינו מסכות, שיריונות ומגינים. כדי להגן על הנפש שלנו מפני ריסוק, ולכן כשהיא מתרסקת והלב כולו מתנפץ לרסיסים, נזעקת הזעקה האמיתית "אייכה א-לוהים???" "אייכה לעזאזל???" ואז, הנפש היא באמת אתה. אז הנפש שלך באמת שלמה, כי היא לא מתחפשת... אתה-אתה, וכל הגוף והנפש מתחברים לשלמות אחת גדולה...

ולכן, אין דבר שלם, יותר מלב שבור...

ולא תורה מסיני.

הפירוש הוא כמו שאמרו למעלה.

מהשבר אפשר להגיע למקום שלם יותר.

אבל כשהשבר קורה, נשברים, לא מרגישים שלמים.

ורק כשמעבדים ועובדים נכון עם השבר אפשר לעלות למעלה, לא מעצם השבירה.

שכל אחד יכול ליצוק לתוכו את המשמעות שנוחה לו

פתח להרבה קלישאות

1. כשיש נושא שמפעיל, שווה לבדוק האם האתגר הזה רלוונטי. לפעמים הוא כן, לפעמים הוא לא. קטונתי מלאבחן מישהו.

2. גם אדם רגיל יכול להחזיק תועלת מניהול רגשי. כלים לניהול חרדה (או הצפה) נכונים תמיד. גם אצל אדם שבדרך כלל אין אצלו הצפה אבל משהו מסויים מפעיל אותו.

איפה ראית שדוחפים את זה למישהו?

אגב אני מסכימה עם זה לענ"ד הלא מקצועית בעליל, ומנסיוני, שהרגישות היא ברובה תולדה של חרדה

זה דווקא אופטימי בעיניי, יש דרך לטפל בזה

מה זה משנה מה השם של זה ? אגב, אין אבחון היום להפרעה של "רגישות גבוהה"

ולהערכתי גם חלק מההפרעות של "קשב וריכוז" אצל חלק מהאנשים הם תולדות של דברים בסגנון חרדה. אם אני חרד ממשהו אני מנתק את עצמי ממנו או מוצף.

יש בזה קשר לחרדה וגם קראתי על זה האמת

על עצמי בעיקר אבל לא רק. כשעושים עבודה להפחתת החרדה בנושא מסויים, היכולת לפעול בו גדלה דרמטית והתסמינים של הצפה וניתוק יורדים.

יש דרך לטפל בבעיה שיודעים מה היא, אבל אם אדם מוסלל למקום אחר ולא הולך לטיפול שבאמת רלוונטי לו אז אין פה אופטימיות אלא תקיעה של האדם במקום לא שלו.

ל"רגישות גבוהה" אין טיפול. לחרדה כן.

ניהול רגשות זה טוב ובריא, וגם לא מספיק למי שהבעיה שלו היא אחרת.

כשאדם לומד שהוא אר"מ ואז מחפש קצת ללמוד על זה ומבין שזה פשוט איך שהוא בנוי אז אין לו איך לצאת מהמצב האמיתי שלו. והוא בכלל לא אר"מ.

כאן באמת על כל מורכבות רגשית מפנים לפורום הזה.

כי הוא נהיה פורום דיבור רגשות, לא בהכרח אנשים רגישים מאוד.

הצעתי לבדוק. להתעניין. שתדע שיש דבר כזה.

ויש טיפול ל"רגישות גבוהה". בטח שיש. גם אם הוא לא קסם. עובדים עם המערכת ומכבדים אותה. אם יש חרדה אז אפשר לטפל בחרדה. ואם אני רגיש למשהו אז זה בסדר להפחית את המינון שלו בחיים שלי.

אז אני כותב כאן.

זו אבחנה רשמית או חוסה תחת אבחנה אחרת?

דבר ראשון לצאת מנקודת הנחה שלכל אדם יש עולם פנימי, רגשות, התמודדויות, דפוסים, וטראומות (גם קטנות) מילדות.

לכולם.

אולי יוצאים מנקודת הנחה שלשאר העולם החיים זורמים ומושלמים אולי אפילו בהשפעת הרשתות החברתיות וחוסר דיבור עמוק על רגשות מביאות אותנו להסקת מסקנה של מי שמרגיש רגשות הוא אדם רגיש מאוד.

אדם הוא דבר שמרגיש רגשות, בעוצמות גבוהות, זה הקונספט. אם זה מביא לחוסר תפקוד אפשר לטפל בזה, אבל יש המון סיבות יותר נפוצות מרגישות גבוה.

בשאלון גם יצאתי אדם רגיש מאוד אבל אני סקפטית, כמעט כולם יצאו מעצם היותם אנשים עם רגשות.

לא סתם זה לא משמש כמונח קליני.

הוא קצת כוללני מדי ואם נסתכל לעומק בניתוח פסיכולוגי, אני מניחה שימצאו אצל הרבה מהמוגדרים גורמים אחרים וטראומות ילדות ולא רק רגישות מולדת.

ואבל אם זה עוזר למישהו, למה לא?

אני מתמודדת עם ריצוי מילדות, יש לי חוש לדקויות ואומנות, רעש גבוה ואורות חזקים לא נעימים לי ומטרידים אותי (יש מישהו מעל 30 שלא?)

והנה כבר יצאתי רגישה מאוד בשאלון.

אני יודעת טוב מאוד אחרי טיפול פסיכולוגי מה גרם לדפוס הריצוי שלי.

התנאים בבית, אמא שלי שמרצה בעצמה, בקיצור אם הייתי נולדת למשפחה אחרת יתכן שלא הייתי מרצה, זה לא מולד.

הבעיה היחידה בהגדרה שהיא עלולה לתת מענה שטחי למשהו מורכב יותר.

כשגורמים לאדם בריא ורגיל לתהות אם הוא בכלל איש רגיש מאוד או אישה רגישה מאוד אז לא עושים איתם חסד, להיפך.

וכשגורמים לאדם שיש לו בעיה אמיתית, עם שם קליני מוגדר, לחשוב שהוא בסך הכל איש רגיש מאוד או אישה רגישה מאוד אז גורמים להם בפועל לא לחפש את הטיפול שהם צריכים.

יש מקרים שזה עוזר בעיקר לאנשים רגישים מאוד בצורה מולדת ללא סיבה סביבתית בהכרח (מכירה ילדה כזאת במציאות)

ויש מקרים שזה נותן הגדרה שיטחית ולא נכונה ובכך מונע מענה נכון.

יש מקרים של שילוב.

מה יותר? כנראה המקרה השני.

הרבה יותר נדיר להיוולד כזה מאשר לחטוף שריטה רצינית מההורים.

בהרבה מקרים הטיפול דומה, אבל המודעות לגורם חשובה והיא חלק חשוב מהטיפול.

זה בסדר שיש בעיה קלינית וצריך לחפש אותה. אבל גם אם נתנו לבן אדם מענה לזה שהוא מוצף עכשיו ושלא יהיה חסר אונים מול הצפה, הרווחנו.

הייתי אומר אפילו יותר מזה - אם מנקזים את ההצפות, אפשר ללכת לאיש מקצוע ולקבל מענה לשורש.

אין שום מענה בלהגיד/להסליל/לדחוף לאדם שהוא אר"מ כאשר הוא לא. זה מצמצם את מרחב האפשרויות ולא מגדיל אותו.

זה כמו להגיד לאדם שסובל מביטחון עצמי נמוך שהוא פשוט אדם מופנם. לא הועלת לו. תקעת אותו.

בין פיתרון לבעיה הספציפית, לבין החותמת הכוללת. אני לא חושב שרצים פה להחתים אנשים על אר"מ.

טיפולים בשנים האחרונות קשה לי להאמין שאנשים לא ידעו לחפש מענה לבעיה

ואני מקווה שרוב האנשים לא נסמכים על אבחנת פורומים, וגם - שרוב האנשים רוצים חיים טובים מאושרים ובריאים

ומי שלא מתאים לו להתמודד עם מה שכרוך בלהגיע לשם - כנראה יסתפק בהגדרה ובקבלה עצמית, לא משנה ץחת איזו כותרת ומי שנחוש לעזור לעצמו (ואני ביניהם) - ייצא מגבולות ההגדרה ויתקדם עם זה הלאה

אני מוצא את עצמי מזדהה עם כל מיני קשיים שעולים כאן בפורום (ועם חלק ממש לא) אז אני קורא וכותב.

אני אר"מ? אולי, לי זה לא כל כך משנה

כדי ללמוד את מה שיש לנו להציע, בעוד שאנחנו תופסים את זה כקושי ואתגר?

תחשוב איזה קשה זה לחיות תחושות שחווית כל הזמן

בחרדה זה מאוד מורגש וזה קשה ממש, מנסיון.

אני חושבת שזה המצב התקין. חווים רגש, והוא הופך לזכרון. נעים יותר או פחות אבל זכרון.

בחוויות חיוביות זה אחרת וזה אפילו מיטיב עם החיים שלנו. תחשוב שנגיד עסקת בנתינה שמילאה אותך ברגש חיובי. אם הרגש הזה לא יהםוך לזיכרון, אולי לא נרצה לממש אותו שוב כי אנחנו חווים אותו כל הזמן גם בלי לעשות כלום

בזוגיות לדעתי זה הכרחי שרגש יהפוך לזכרון במובן הטוב. כי צריך להשקיע בה כל הזמן כדי לחוות אותה כדבר טוב וזה מצמיח

בקטע הפחות חיובי - אם נחווה כל הזמן רגש מתקופה קשה שהייתה, לא נצליח לחיות בשלום לעולם

דווקא נראה לי שאתה בסדר

מחפש קצת מים במדבר.

תן דוגמה מוחשית כי לא בטוחה שהבנתי

זה משהו שאין לי מספיק כדי לתאר אותו.

אבל שהדברים יעברו אצלי ולא לידי.

ולדעתי זה דבר שונה

לנכוח בסיטואציה ולא להיות מנותק ממנה רגשית.

בשביל זה צריך להבין מה מטרגר אותך, אם בכלל. לפעמים זה נובע מהרגלים לקויים שלנו כמו גלילה אינסופית בטלפון, שנח לברוח אליה.. לפעמים זה גולש לנו גם לדברים אחרים, מרוב שאנחנו רגילים "למקבל" (אגב, אני שמתי לב על עצמי שלפעמים רק הנוכחות של הטלפון מפריעה לי לנכוח. לפעמים צריך להעיף אותו רגע הצידה ולנוח ממנו. גם רבע שעה בתור התחלה - עושה פלאים)

אם זה הכיוון, מציעה לתרגל ולקרוא על מיינדפולס, לעשות דברים לאט, להתחיל מלהחליט שאתה מתרכז במשו במשך 5 דקות ואז לעלות כדי להתרגל. לתרגל הקשבה - לשמוע שיר כשאתה מרוכז רק בו. ידיים פנויות. קריאת ספר.

אם המוקד הוא חרדה אז יכול לעזור לעשות פעולות רפטטיביות (שחוזרות על עצמן) שדורשות ריכוז- הרכבה של פאזל, כתיבה של אותו משפט מס פעמים, אם אתה בעניין אז הכנת עוגיות למשל, אוריגמי, הרכבה של לגו/ וואטבר שמדבר אליך, הכמות וההכנה שהיא מדויקת וחוזרת על עצמה דורשות ריכוז, אפשר וכדאי גם פעילות גופנית שתורמת רבות לעניין ומרגיעה את המערכת, וכמובן - אם מתאים- נבירה עצמית. אפשר גם דרך טיפול - מחשבה על - ממה אתה בורח. מה כואב שם שאתה מתורגל כבר להסיח את דעתך במשו אחר כדי לא להרגיש

הכל כיוונים שאני עושה ועשיתי בעבר כדי להגביר נוכחות

אחשוב

היית ככה כילד?

מה סגר אותך? רגשות היה אסור? מעיד על חולשה? סביבה גברית מאוד? נתקלת בחוסר הכלה של רגשות? חוויה מסוימת שהבנת שעדיף לך להדחיק רגשות?

יכולות להיות המון סיבות.

נסה למצוא חוויה/ות מהילדות שגרמו לך לבחור בהדחקה.

ונסה גם לעצור.

אם החיים שלך במרוצה, תמיד ליד מישהו או בעבודה כדי לא להישאר עם עצמך,

נסה ליזום יותר רגעים כאלה עם עצמך, גם אם לא יהיה שם איזו תבונה עמוקה, פשוט להפסיק לברוח.

זה נשמע שאת בחוויה ממש מטלטלת ומציפה.

כשכולם מסביב אומרים משהו אחד והלב שלך מרגיש משהו אחר, זה מייצר תסכול עצום ורגשות אשם.

הרגש שלך והחיבור שאת מרגישה הם אמיתיים לגמרי, ומותר לך לכאוב ולרצות את זה. אבל חשוב לעצור רגע ולהפריד בין שני דברים:

• מה שאת מרגישה כלפיו. החיבור והאהבה שאת חווה.

• מה שקורה במציאות. כשהוא בעצמו אומר שזה לא יעבוד, זה הסימן הכי משמעותי. זוגיות וחתונה דורשות שני אנשים שנלחמים על זה ביחד באותה עוצמה.

לפעמים הסביבה רואה דברים שקשה לנו לראות מתוך סערת הרגשות, כשאת מאוהבת עד השמים. אבל החלק הכי חשוב הוא מה שהוא מרגיש ומחליט. אם הוא לא שם, הזוגיות הזו בספק גדול. מגיע לך מישהו שילחם להיות איתך וירצה אותך באותה מידה, בלי שום ספקות.

קחי לך קצת שקט מכולם, בלי העצות של הסביבה, ותשאלי את עצמך: אם הוא אומר שזה לא יעבוד, האם את מוכנה להיות במקום שבו בן הזוג בספקות וחוסר בטחון עם עצמו בקשר איתך?

אפשר להתמודד עם התנגדות של הורים, חברות או הסביבה – אבל אי אפשר לבנות זוגיות כשהצד השני אומר שזה לא יעבוד.

אם הוא וההורים שלו אומרים לך שלא תתחתנו - מה עוד את צריכה ? לעבד את האבדן של החלום

אני מציעה גם לא להחכנס לחדבונות של נשמתי/ חיבור משמים וכד. את סוג של מכניס. את עצמך מראש למקום שבו את סוגרת לך עוד אופציות כי הוא היחיד

את צריכה מישהי ניטרלית שתעשה לך סדר רציונלי ביחס שלך למע היחסים הזו /למע הציפיות שלך מול הבחור הזה, ותעזור לך לעבד את זה בצורה נכונה ולעבור נכון את הפרידה מהחלום כנראה..

את יכולה להיות מאוד מאושרת גם עם בחור אחר, ואני בטוחה בזה, כי אם הבחור הנוכחי לא רואה עתיד איתך ולא רואה אותך בתור אשתו - כנראה שהוא לא בשבילך.. לא כנראה, בטוח אפילו

את ראויה ליותר.

תאמיני בזה♥️

זה לא עוד אחד. ואני לא מאוהבת, אני פשוט יודעת ומרגישה שזה הוא...

ואני מרגישה אליו חיבור ואהבה ומשיכה וקירבה רוחנית. ואני מכירה אותו כבר 3 שנים בערך ההצעה לשידוך עלתה רק לפני שבוע וחצי

נשמע שיש כאן חיבור עמוק ומשמעותי, במיוחד כשאת מכירה אותו כבר שלוש שנים ומרגישה גם אהבה, משיכה וקרבה רוחנית. ❤️ יחד עם זאת, כדאי לתת להצעה זמן להתפתח ולבדוק אם יש גם התאמה בערכים, בציפיות ובדרך שבה אתם רואים את החיים. לא חייבים למהר להחליט, אבל גם לא צריך לבטל רגש אמיתי רק כי ההצעה עלתה רשמית רק לפני שבוע וחצי.

אני לא ארחיב יותר מדי, כי כתבו לך פה תגובות שיש בהן מספיק חומר למחשבה ובירור.

כן אגיד לך גם מניסיון, של לא מעט קשרים כאלו שכל אחד הרגיש הדבר האמיתי:

לא כל מי שנרגיש אליו אהבה וחיבור רוחניים ועמוקים ומופלאים ככל שיהיו, הוא בהכרח האדם איתו נתחתן ונבנה בית ומשפחה.

לפעמים יש חיבורים שנעשים בפלא כזה כדי לעורר אותנו לתיקון מסויים מול נשמה מסויימת, וזה לא אומר בהכרח שזה החתן. אלא שיעור שלי מול הסיטואציה.

כדי לבנות בית עם מישהו צריך ששני הצדדים ירצו בכך. מספיק שצד אחד לא מעוניין, אין מה להתעקש על זה. זה סתם יגרום לך עוגמת נפש וכאב לב.

בין אם מצד התעקשות שלא תישא פרי, ובין אם מצד התעקשות תתחתנו ותגלי שזה הדבר האחרון שהיית רוצה בשביל עצמך.

לא סתם אומרים לבקש על העניין הכללי ולא על אדם מסויים בתפילה.

גם אם נדמה שזה הדבר האמיתי, חשוב לשמוע גם מה קורה מסביב. ובמיוחד אם מי שמסרב זה מי שאמור להיות הצד השני בזוגיות.

להסכים לשחרר חלום של שנים זה לא פשוט, אבל להחזיק בו כשהוא מנותק מהמציאות, לא יקדם אותך לבית שלך בשום צורה.

מקווה שתמצאי עצה טובה אצל מי שסובבים אותך, וכוחות ואומץ בתוכך להסכים לשחרר מה שלא שייך ולהיפתח למה שכן.

הוא סרב להצעה לשידוך?

היה לי ככה כלפי מישהי אחת 7 שנםי עד שיצאתי מזה... היקשרות יתר. על אחת אחרי זה עוד בערך שנה.. ורק אז השתחרר לי.. לדעתי לצאת לדייטים או לשביל ישראל\הודו ולפגוש עוד אנשים...

ממקום אישי.

חוויתי סיטואציה דומה, אבל קיצונית הרבה יותר בעקבות איזשהו סיפור שהיה שם מהצד של הבחור.

במשך כמה שנים אמרתי לעצמי "זה בעלי", המשפחה שלי התנגדה בתוקף. הוא עצמו לא הבין איך אנחנו יכולים להתחתן.. אבל לא היה לו מה להפסיד.

ובא לא המשכנו את הקשר ואני הסתובבתי בעולם בתחושה שזהו, פספסתי את השידוך שלי.. עד שהזדמן לנו לעשות סגירת מעגל שבה ראיתי את הנקודה הכי גדולה-

לא הערכתי את עצמי מספיק.

אם כל הסביבה אומרת לך 'לא' ואם הוא בעצמו אומר לך שלא.. אז תתבונני פנימה:

• למה אני מרגישה ככה?

• מה אני מרגישה שאני בקשר איתו? איזה מענה הוא נותן לי?

• האם אני מאמינה שאני מספיק טובה וראויה להיות בקשר שגם הבחור רוצה אותי? שכולם שמחים מזה שאנחנו מתחתנים?

מנסיון אישי, קשר כזה לא מוביל למקומות בריאים בנפש. הוא יוצר תלות רגשית, ירידה בערך ובביטחון העצמי.

אני יכולה להגיד לך שהבחור הזה התחתן לא מזמן ועד עכשיו אין לי הבנה איך הוא התחתן ואני עדיין לא-

גם אחרי שסגרנו את הסיפור בנינו, בהבנה אמיתית שלי מגיע הכי טוב. והטוב הזה לא יהיה ממנו במובנים שאני צריכה.

אבל אני יודעת שאני אתחתן ואני אהיה כ"כ מאושרת עם בעלי ולא עם מישהו שאני חושבת שהוא בעלי כי.. כל אחת והסיבות שלה.

אני לא מאשימה אותך ח"ו, רק מזמינה אותך להתבונן למה את מרגישה את זה כ"כ חזק.

ואם אין הסבר, הייתי מרימה גבה.

בסוך את רוצה להתחתן עם מישהו שרוצה שיהיה לך הכי טוב. באמת הכי טוב.

ולפעמים הצד השני, מאהבתו אלייך יודע שאין לו את היכולת והכלים לספק את האהבה הזאת כפי שאת צריכה.

חיבוק. ובהצלחה.

ה' איתך.

הבאת את הדברים בצורה פשוטה ממוקדת מכוונת ובהירה, ושמחה שחיכיתי ולא כתבתי אתמול מה שרציתי. אמנם חלק יכול להיות רלוונטי, אבל נקודת המוצא וההבנה של את המצב היתה לא מדויקת לכותבת.

ולמדתי ממך דבר חשוב, אז שוב תודה.

מה הסיפור שם?

יתכן שהם צודקים. יש מצב שהם רואים מה שאת לא רואה. באותה מידה יתכן שהם טועים. יכול להיות שיעוץ מקצועי יעזור. בהצלחה.

זה הרבה עניין של בטחון עצמי, דימוי עצמי ומציעה לך ממש מכל ה❤️ ללכת להשקיע בזה, לטפל בזה.

צריך עוד פרטים... לא ככ הבנתי את הסיטואציה. וגם - זה קשור לרגישים מאוד?

ולמה שלא תתחתני איתו בעינהם? כי לא כדאי לך? או מסיבה אחרת?

טיפול זה רעיון טוב.

צריך לעשות עבודה תוך כדי... הזמן יהיה פקטור רק אם תהיה בו התקדמות שנכונה לך..

הייתי מאורסת לגבר שאהבתי מאוד ולא משנה למה, אבל ביטלנו את החתונה ונפרדנו ונכנסתי מזה לדכאון ממש והאמת שלא הלכתי לשום טיפול.. נתתי לכאב לעבור דרכי ולפלח את הנשמה. הרגשתי אותו גם בעצמות. פיזית כל הגוף שלי כאב.. אבל לא ניסיתי להדחיק אותו או לברוח ממנו ומתוך הצער התפללתי וביקשתי מהשם - אתה יודע מה הכי טוב לי. אני לא נותנת לך רעיונות אבל תוציא אותי מזה. איך שלא יהיה תוציא אותי מזה. רק אתה יכול. ממילא אתה הרופא הכי מומחה לנפש. איך כתוב בשירת האזינו? אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיִּדִּי מַצִּיל".

אתה גזרת שכך יהיה, אתה היחיד שתרפא. השלכתי על השם והאמנתי לו שגם אם אני לא מבינה זה כנראה לטובתי, איכשהו.. ועשיתי השתדלות. מילאתי את היום בדברים, הכרתי אנשים חדשים, דיברתי על זה עם חברות קרובות שידעתי שיבינו ואיווררתי רגשות, התרחקתי מהסביבה הקודמת שהייתה משותפת ובניתי חיים חדשים והיום אני נשואה באושר לגבר מדהים

חלק מהכאב זה אידאליזציה. חלק זה געגוע אמיתי לאדם שאהבתי. חלק זה תחושת פספוס על מה יכול היה להיות או געגוע למה שהרגשתי איתו. אבל אפשר להירפא מזה

מקווה שזה נותן לך תקווה

והתפילה הכנה לקב"ה.

רוב אושר!

התגובה שלך מדהימה.

באתי לכתוב וקוראת והתחברתי לכל מילה שלך, וזה כל כך נותן תקווה לשמוע שהגם שהזמן לא מרפא, יש רפואה ממקום אחר.

יש רפואה.

עברה יותר מחצי שנה מאז הפרידה שאני חוויתי, אבל הלב שלי בכה ובוכה עליה גם היום.

על מה שהיה ואיננו. על הפוטנציאל ועל הפער שלא אפשר לזה לקרות בפועל ...

על ההבנה שהמסע הזה ארוך מדי עבורי ועבור הלב שלי...

ארוך מדי ומאוד.

ואני עדיין מתגעגעת למשהו שם שלא היה בשום מקום אחר.

והלב לא מוכן למשהו חדש עדיין, ונרדמה שזה הכאב הכי צורב שאפשר לחוות בפער הזה בין מה שאיננו למה שנפקד מקומו.

וכמו מילות התפילה שלך, גם בי יש תפילה...

שיתרפא הלב.

מאחלת לך ריפוי אמיתי ושמחה ושתזכי לעמוד תחת החופה עוד השנה עם בחיר ליבך ותקימו בית שמח ואוהב ובטוח

🤍

כי בסוף מתים כשעובר מספיק זמן

אי אפשר לגמרי להשתחרר מזה אבל אפשר לנהל את זה