היום נפגשתי עם הבת שלי במפגש השבועי איתה למשך שעתיים
הבת שלי בת 3 וחצי בערך.
הייתה איתי עד גיל חצי שנה בחיים המשותפים.
הייתי אבא לכל דבר (גם לשאר הילדים) אהבתי אותה כמובן. מכין לה מטרנות, מטייל איתה במנשא, ומאושר בקיומה.
ואז חל הפירוד.
ובפירוד ואח"כ בגירושין, היה (ועדיין קיים) צורך כלכלי לגרושה (במניעת הסדרי שהות ממני על מנת שתוכל להתקיים מהמזונות)
ובעצם למעשה היא יזמה
נתק של חצי שנה משאר הילדים
ושל 9 חודשים מהבת המדוברת כאן
(בתירוצים שונים, לא הביאה אותה למפגשים ירד גשם,
הייתה חולה וכו')
{למרות שהייתי אבא טוב לילדים תמיד.
התלוננה על דברים שלא היו וכו' הסיתה את שירותי הרווחה
בסוף גם הגישה קבילות על העובדות הסוציאליות ברווחה
על שהעיזו להמליץ על הרחבת הסדרי השהות.. וכו'
לא ניכנס לזה כי עכשיו בחרתי להתמקד בהודעה הזו
בקשר עם אותה ילדה.}
בבקשה תתיחסו לעניין שמטריד אותי ולא לסטרוטיפים
לא באתי להתבכיין על מר גורלי. אנא לא לשלוח לי המלצות למטפלים ומייעצים בלה בלה.
אתם מכירים כאן זה פורום על רמה. אנשים שעברו משהו.
לא כמו בפורומים האחרים.
כמובן שהיה צורך בעצם להתחיל את הקשר מחדש
כי היא לא הכירה אותי ובהתחלה רצתה רק את אימא וכו'
וכו' אבל עברנו תהליך של התקרבות
שהיא גם התקרבה ולקח לה המון זמן עד שהסכימה
לקבל חיבוק נשיקה והיו גם הרבה ריגרסיות.
עד היום יותר משנתיים אחרי. אע"פ כשאנחנו נפגשים על בסיס שבועי.
קונה לה גם מה שהיא מבקשת מנסה לכבד כל ציוץ שהיא מביעה. משחק איתה במשחקי קופסה.
עדיין היא הרבה פעמים פשוט לא מעוניינת בשיחות קול וידאו.
היום היא הייתה במפגש וממש התחננתי אליה וביקשתי
אם אפשר לחבר אותה לא. לתת לה נשיקות אולי רק 3
(ואני ממש משתוקק להרעיף עליה אהבה חיבוקים נשיקות בלי סוף)
והיא פשוט לא ממש רוצה היו פעמים נדירות שכן.
ומה שאני חושש ורוצה להתייעץ איתכם
זה החשש שלי שבלי האהבה והזרימה הטבעית הזו של
חיבוקים נשיקות מגע, כי מה כבר אפשר לדבר בשיחה עם בת שתיים שלוש שבורחת מוידאוים ומשיחות.
דיי ברור לי שעיקר הקשר בגילאים האלה הוא הביחד הפיזיוגילויי החיבה הטבעיים שאני כל כך רוצה להרעיף עליה..
אבל היא מסתייגת ובקושי מאפשרת
אני חושש שבלי התאווה למתיקות שלה ללחבק אותה להרים אותה לתת לה המון נשיקות מגע ליטופים
יהיה לי קשה להשקיע בה כשתגדל ותהיה גדולה.
בעצם אני חושש שחלילה אני לא ארגיש שגידלתי אותה
לא ארגיש שהיא ואוו קשה לי לכתוב את המילים האלה.
כאילו ברור שאני מבין שהיא הבת שלי ועשיתי מאמצים לא הגיוניים להחזיק את הקשר הרופף והעדין הזה
הקשר היקר והמרפרף הזה, נסעתי עשרות אם לא מאות שעות כדי להיפגש איתה ולו לזמן קשר גם אם היא תפגין כמה שהיא רוצה את אמא. והיו גם רגעים גדולים ונדירים שהיא החזירה ורצתה וביקשה קירבה.
שלא תבינו לא נכון שהכל רע.
אני מודה לה' על כל רגע עם הנסיכה המתוקה המופלאה הזו
אבל אני לא יודע עד כמה אני מרגיש שהיא שלי.
ברור שכן. אבל גם ברור שיש עדינות וצריך עדיין המון סבלנות. עד שנרגיש קשר אבא בת נורמלי.
לכל הפחות כמו שיש לי עם אחותה
שאוהבת לשתף ולהתפנק עלי ואיתי.
ורוצה חיבוקים ושאני אגיד שהיא יפה
ושאני אראה את הצמה והגומיות וכו'
רגש הרבה יותר פתוח.
מה דעתכם?
