הנושא העיקרי שמאוד בולט (בעיניי) מהכתיבה שלך, זה מה הוא חושב ומה הוא מרגיש. האמת, שבכלליות ובוודאי בגילך, כדאי להתרגל לנטרל את כל זה מהחיים שלנו. יש פתגם אהוב עליי, שאומר: "ציפיות יש רק לכריות".

העומק של המשפט הזה, הוא רעיון שמתלווה לכל החיים שלנו: אנחנו מחליטים אם לפעול לפי מוקד שליטה חיצוני (הרצפה הייתה עקומה, לא נרדמתי בלילה כי היה רעש, הבוס הזה דפוק בראש), או להתקין מוקד שליטה פנימי (אני צריכה לעבוד על מידה פלונית, אני הייתי יכולה ללכת לישון מוקדם יותר, אני אמרתי מילה לא במקום וגרמתי לבעיה). בדרך כלל, ככל שנמקד את השליטה אצלינו, יש לנו סיכוי לשנות את המציאות. כי את הבוס הדפוק והרצפה העקומה, אין לנו כמעט איך לשנות... (וגם לפעמים יש לנו הזדמנות ללמוד איך מתמודדים במצב של בוס דפוק ורצפה עקומה, אבל זה עוד עניין).

עם נחפור עוד יותר לעומק, כשממקדים את השליטה בפנים ולא בחוץ, לא מחפשים את הפתרונות בחוץ אלא בפנים. את כבר בת 20, אל תשאלי את עצמך/אותנו מה אבא שלך עושה ולמה, אלא תשאלי: איזו צורך לא ממומש יש לי, שגורם לי לכאב כשאבא עושה כך וכך. כשתהיה לך תשובה, תוכלי למלא את הצורך הזה בהרבה דרכים אחרות.

וכל זה לא קשור ולא סותר את הקשר עם אבא. אולי קשר גדול או קטן, משמעותי או חלול, אבל זה לא נוגע לתחושות שלך.

ועוד מילה ממש בזהירות. "לפטם כלכלית" זה לא עניין של מה בכך. לפעמים זה גם מאוד קשה ועודים את זה עם הרבה אהבה. יש גם אנשים שזו הדרך היחידה שלהם להביע אהבה. לא יודע כלום על אביך היקר, אבל יתכן שזו עדיין נקודה לזכותו.

וואו, קראתי את מה שכתבת וזה פשוט עצוב. 

לא כי את מסכנה – להפך, את נשמעת חזקה ומפוכחת – אלא כי זה לא אמור להיות ככה.

אבא זה לא מישהו שרואים רק אם יש עוד אנשים בסביבה. זה לא "שבת מבוטלת כי אין אף אחד". את לא תוספת, את הבת שלו. זה אמור להספיק. ואם זה לא מספיק לו – זה עליו, לא עלייך.

גם כל העניין הכלכלי – ברור שזה יצר בלבול. מצד אחד נותן הכל, מצד שני לא באמת נוכח. ואז כשגם זה נעלם, את נשארת בלי כלום. זה לא רק עניין של כסף, זה עניין של יחס. של נראות. של אכפתיות. וזה לגמרי לגיטימי שתרגישי שזה חסר.

ומה שכתבת על סדרי העדיפויות – זה הכי חד. את מרגישה שאת לא באמת חלק מהחיים שלו, אלא מין פרק צדדי. וזה לא אמור להיות ככה. את לא אורחת. את לא הדודה מחו"ל. את הבת שלו.

את לא מבקשת יותר מדי. את לא דורשת. את פשוט רוצה קשר נורמלי, בסיסי, כמו שכל אחת הייתה רוצה. וזה מגיע לך.

לא יודעת אם שיחה איתו תעזור, אבל אם כן – אולי שווה לנסות. ואם לא – לפחות תזכרי שזה לא את שלא בסדר. זה הוא שלא יודע לראות אותך כמו שצריך.

אני בלופ של עצבים שהם הכניסו אותי אליו.

מרגישה שעוד רגע יוצא לי שיער לבן מרוב שאני עצבנית.

אני פרק צדדי מאז שההורים התגרשו, עשינו שיחות. והיינו בטיפולים.

בסוף לכל אחד יש את הסדרי עדיפויות שלו ומי שלא רוצה אותי חלק מהשגרה. זה פשוט מטריף ומאכזב.

זה נורא להרגיש ככה

שהוא לא יחזור להיות מי שהיה לא מחר לא מחרתיים ולא בעוד חמש שנים

זה היום שקמתי ועזבתי שהבנתי שהוא הגיע לנקודת אלחזור

1. כשהזוגיות היתה הכי משופרת אי פעם ועדיין הרגשתי שהיא יותר לוקחת מאשר נותנת

2. כשהייתי מוכנה רגשית וכלכלית לפרידה

3. כשאזרתי אומץ לעשות צעד בפועל 

שהיא יותר לוקחת מאשר נותנת.

יותר פוגעת וגומרת מאשר ממלאת

בראש אני יודע שזוגיות לא אמורה להיראות ככה, בפועל לצערי כבר התרגלתי לזה שככה זה

אם אתה במקום שעדיין שואל את השאלה, הייתי מציע לך לנסות לשקם את היחסים

יכול להיות

הצטברות של דברים/

טריגר שמניע לפעולה/

קבלת אומץ לפעול למרות הפחד והבושה/

רצון לסטנדרטים אחרים בחיים

להתגרש זה קשה

צריך סיבה מספיק טובה

שעולה על הקושי הזה

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

השאלה מה עשית כדי למצוא בתוכך כח להמשיך הזוגיות הזאת?

מסכימה איתך שלפרק בית זה בהחלט מורכב ולא פשוט..

ודאי לעשות הרבה כדי למנוע את זה..

תנסי לבדוק עם עצמך, איפה בא לידי ביטוי החוסר ביטחון שלו? איפה זה משפיע עליך/ בזוגיות ובמערכת המשפחתית?

האם יש זמנים/ מקומות שבהם הוא כו בטוח בעצמו?

ממליצה לך לפנות לטיפול זוגי או אפילו אישי לעצמך כדי לברר ולעבד את הדברים אצלך..

לא לעשות צעד מבלי ללכת ליעוץ טוב! פורום לא יכול לענות

ולהיכנס לעובי הקורה. בשום אופן. מאמינה שאפשר בעזרת

השם לשפר. ועוד משהו: כגרושה, יכולה להבטיח לך שלא

יוצאים לחופש הגדול כשמתגרשים....אם אפשר, לעשות

הכל כדי שהיחסים ישתפרו. אלא אם כן, חס וחלילה הוא

אלים .

בהצלחה!

אני מרגישה ממוטטת כבר..

לא יכולה להכיל את החיים כבר לצידו..

להשאר בכל מחיר? גם שאני כבר סולדת ממנו? כמה אפשר לספוג?

אני מנסה לא להיות קורבנית אבל מרגישה התעללות נפשית בצורה שקטה שאני כבר מאבדת את עצמי.. 

כל זוג עלול להגיע למצב של שנאה הדדית ודחייה. זה מצטבר.

בכל זאת, ממליצה על יעוץ/טיפול טוב. חייבת! הרי גם את

צד בעניין ואת יודעת כמה קשה לאדם להיות אובייקטיבי.

והילדים...זה משבר רצינו לילדים. אין ספק.

יש מקום בירושלים ובני ברק הנקרא "למרחב" -

עולה רק להעביר כרטיס קופ"ח. יש תורים ארוכים

מאוד, צריך להתפלל להתקבל מהר. אנא, אל תעשי

דבר ללא בחינה עמוקה של הדברים. כל עוד אינו

אלים, כמובן.

ישנה הניה שוורץ מעיתון "משפחה", הניה גולדברג

מירושלים ובטח עוד.  אל תחתכי לפני זה. אנא!

ואם בעלך מוכן ללכת גם הוא, זה דבר גדול מאוד

כי רוב הבעלים לא מוכנים ללכת ליעוץ.

ובקשה מהשם  להוביל אותי נכון....

אמנם לא הרבה ילדים אבל רק זה תכלס..

הוא בטוח בעצמו בביקורתיות שלו.. כן זה יכול לבוא יחד מסתבר..

לבקר אותי על ימין ועל שמאל ואז להגיד לי אבל למה את מרגישה אשמה? זה בגלל הילדות שלך..

הבנאדם לא מודע לעצמו.. עם הפרעות מפה ןעד מחר שוכח דברים כל הזמן על בסיס יומיומי..

לא יוזם .. רק בעניין האו סי די שלו שזה הניקיון הוא יוזם..

ולהעיר לי בעניין הילדים שהוא לא נמצא בכלל בבית מגיע בסביבות 6-7 בערב... לא יודע לנהל את עצמו ויש לו עוד תלונות.. 

אבל טיפול, טיפול אישי, גם אם תתגרשי תצטרכי אותו, אז ממליצה להתחיל מעכשיו.

יכול להיות שבאמת הוא מתעלל ובעייתי, לא מכירה אתכם, אבל לא בריא לך שהוא מפעיל אותך רגשית עד כדי כך.

עזבי אותו, טיפול יעזור לך לשים גבול רגשי ואחריות רגשית, נפרדות.

יכול להיות שתחליטי בסופו להתגרש אבל זה שריר שהוא חובה בחיים.

ואם תלמדי לעשות אותו הוא יציל אותך בכל מערכת יחסים.

תרשמי לי בבקשה שוב.. לא הצלחתי להכנס להןדעה ופתאם נעלמה.. אשמח ממש שתרשמי לי שוב!!

זה יהיה גם טוב בשבילי בבקשה תרשמי שוב.. 

חפרתי קצת אחורה, ראיתי פתאום את ההודעה שלך וידעתי שאני חייב לענות לך מיד.

חבל על כל יום שעובר עלייך במציאות הזו.

ולא!!

את לא צריכה להתגרש!!

לפי מה שאני מבין ממה שאת כותבת את לא במקום הזה בכלל!!

תרחמי על עצמך, על בעלך, על ילדייך, ותחליטו החלטה חזקה: פשוט להתחדש! מחדש לגמרי.

כמובן עם ליווי, טיפול איכותי וכל מה שצריך. אבל תדעי לך שאת לא במקום של להתגרש בכלל!

אני הייתי [ועדיין] במקומות יותר גרועים מזה, עברתי כל כך הרבה בזוגיות שלי, שאני יכול לומר לך עם יד על הלב: המצב שלך אינו גירושין. נקודה.

יכולים להיות לכם חיים טובים מאוד מאוד ביחד, כאלו שלא חלמתם שקיימים. אם רק תרצו!

בהצלחה ענקית.

תהיי גיבורה, ותתחילי לחיות מחדש.

עם בעלך.

כי באמת, לפני הכל ואחרי הכל אתם אוהבים.

לנצח.

אפשר בבקשה קצט פירוט מה זה אוהבת ארץ ישראל?

שקיבלת ספר כריתות. הספר מספר את הסיפור.

ספר יכול לסיים הכל.

ואם קשה לה, שתפתח חומש

זה לא משנאה. זה ספר שכורת את הברית.

מנין שחובת האבא ומדינת ישראל לזון אותך ואת הילדים שלך.

אולי גימיני יכול לעזור לך?

תרד ממני בבקשה.

אני מחפש מקורות הלכתיים לטיעונים ופעולות שלך. זה די בסיסי.

לא מבין את ההשתבללויות וההתחמקויות וההתקרבנויות. אם אין לך מה לענות - תכתבי את זה ותפעלי לפי זה.

לילה טוב.

יש כאלו ש"אשכרה" חוזרים לגור עם ההורים, אפילו כשיש להם ילדים ואפילו בגיל מבוגר.

יש כאלו שהולכים לקיצוניות השנייה, מפתחים חיים "בודדים"/עם להקות של גרושים/ות, ו"אין להם כוח" ללכת לאחים/ות שלהם, מסיבות כאלו ואחרות.
מהמר שאבות מהסוג ה"ישן", שהילדים פחות ישנים אצלם, יותר נוטים ללכת למשפחה כשהילדים אצלם, כי לא רגילים לטפל בילדים לבדם באופן משמעותי.

מנגד, יש אמהות שמתפקדות טוב בגידול הילדים, אבל בשבתות וחגים יעדיפו מאוד להתארח, ולא למלא את תפקיד ה"גבר" בניהול האווירה של השבת/חג.

זאת כמובן הכללה ויש מהכול.

ושכחתי להוסיף עוד פקטור בהודעת הפתיחה: גיל ההורים/אחים/אנשים אחרים בבית.