ממשפחה

חברות

מחלקים את הילדים בין חברים.

לוקחים הפסקה של כמה שעות ללא נייד ונושמים שקטטטטט

(זה מה שהייתי עושה בחופש, שמה את הילדים אצל חברים ונוסעת לים עם ספר. הפלאפון 4 שעות על מצב טיסה)

וללכת לישון מוקדם!!!!

אבל אף אחד לא יכול באמת להשכיב תילדים שלי לישון ולתקתק תבית

הגג זה לקלח אותם

וזה גם יותר התחושה הזו שהכל פשוט עלי 

יש דברים שאפשר לעשות,

לחפש איזון-

מצד אחד לשחרר.

מנמיכים ציפיות לשלמות, במיוחד בחופש הגדול

מצד שני לנהל את הבלגן,להציב גבולות

אם יש לך בשפע אנשים שעוזרים אז שהילדים יהיו אצלם ויבלגנו פחות את הבית שלך, זה עוזר וגם נותן לך שקט.

צריך לבדוק אולי לא חייבים שהבית יהיה תמיד מתוקתק, אולי להרגיע עם זה, ואם כן חייבים אז לסדר את הבית בשקט יכול להיות יותר נחמד או עם שירים או כל דבר שעושה לך טוב.

תנסי לקחת לעצמך רגעים ביום יום, אפשר גם יותר מרגעים.

אולי למצוא מישהו לספר לו מה עובר עליך ולהקל על העומס בנפש. חברה טובה, או טיפול אישי.

הכל עליך כי האבא פחות בתמונה,

מצד אחד זה עומס מצד שני אין לך גרוש שמעיק עליך. זה יכול להיות יתרון לפעמים.

זה שיש לך סביבה תומכת זאת מתנה גדולה מאוד, לא כל אחד זוכה.

זה נותן הרבה רוגע ובטחון.

מקווה שאת מעריכה את זה.

בלעדיהם לא הייתי שורדת חדמש

אבל הבעיות אצלי שא. ל2 ילדים שלי נהייתה חרדת נטישה בעקבות המצב אז לתת לאנשים לקחת אותם אליהם זה לא אופציה

חברות שיודעות מה עובר עלי גם יש אפילו יש 2 ששולחות לי הודעה כל יום

מבחינת לשחרר זה בעיה אצלי אני לא יכולה לשחרר סדר וניקיון זה ממש עושה אותי חולה אם הבית לא נקי ומסודר (ממש פיזית זה עושה לי סחרחורות כאבי ראש אני חייבת סדר וניקיון בחיים) אבל זה החלק היחסית קל כי אני אוהבת לסדר ולנקות

אז הקטע שאני חושבת שאני עושה את רוב העצות שלכן ועדיין מרגיש לי כאילו תחושה חנוקה כזו מדי כמה זמן

תחושה שבא לי שניה להתפרק ואף אחד לא יחכה כי הוא צריך אןתי ואולי זה באמת משהו שאני לא יכולה להרשות לעצמי ואין לזה פיתרון או עצה טובה

ובאמת שנה שלמה לא יצאתי כלל , כשהיו אצלי.

אחרי שנה נרגעו קצת והתחלתי להביא בייביסיטר קבועה

כשאני יוצאת רק לצורך דחוף והדאר מרכזת בימים האחרים

וזה עשה להם ולי רק טוב

תחשבי גם על עצמך.

קודם כל בהתחלה היו בוכים גם כשהתקדמתי קצת לפניהם ברגל כשחוזרים הביתה

פחדו שבורחים להם.

אז עשיתי להם כמו סיסמא ג’ינגל כזה

אני לא הולכת אני רק מתקדמת

ועדיין לא הצליחו להכיל את זה אז נתתי יד

כמה חודשים שלמים של לתת יד כל הזמן

ולבדוק שאני פה.

אחר כך לקחתי דף ויומן וכתבתי את כל הדברים הקבועים

חגים הסדרי שהות

יש גדולים שקוראים ולקטנה ציירתי ציורים.

כל דבר הכנתי אותם מראש לשינוי ולמה שקורה

הקפדתי להשכיב אותם במיטה שלהם ולשיר שירים קבועים חטקס השכבה קבוע

אני משתדלת להכין אוכל קבוע וידוע

לשמור במקרר משהו שאני יודעת שהם אוהבים וישר שהם חוזרים הם לוקחים לבד.

אם אהיה צריכה לצאת לחצר כמו שאת מתארת אני אומרת מראש ולא נעלמת

ואם אמרתי שלא אצא אני לא יוצאת ואעשה רק בבוקר את מה שצריך

בגדול בלילות אני איתם כי זה הזמן שהכי פוחדים

בבוקר יש טקס פרידה קבוע כולל הפסוקים ותפילה וברכה יומית

גם לבית ספר לא רצו כל גך ללכת עד שהם הבינו שזה מקום בטוח

ואני באה לקחת הלוך וחזור

אם יש שינוי ואני מביאה מישהו במקומי אז אומרים מראש

לא שואלים מסבירים

לפעמים נותנת לבחור בין 2 בייביסיטריות אהובות.

הענין שאחרי שבניתי ברוך ה’ יחד עם הדרכה צמודה את הסדר יום

הכל כתוב וברור להם והם הרבה יותר גמישים.

עכשיו כבר יש תשתית ברוך ה’ ויש קשר של אמון

אז יש לי זמן לעצמי וכח לצאת.

וואו בהתחלה היה מוזר לי להיות לבד ולא איתם. אבל עכשיו מתרגלים

אם יש לך שאלות בכיף

נ,ב כדאי להפוך את החצר למקום משמעותי ובטוח

יתכן שאת רואה את החצר כחלק מהבית והם מרגישים שיצאת וברחת להם.

הבעיה שלי בלהכין לשינוי זה שאני לא יודעת מה יקרה גם בזמן שהות עם אבא שלהם שזה אני לא אומרת להם שאבא יגיע כי שום דבר לא ודאי...היו פעמים שאמרתי וזה ייצר אצלם אכזבה מאוד קשה לגלות שהוא בסוף לא הגיע

לגבי הלצאת אני מתכוונת ממש אחרי שהשכבצי אותם והם במיטה נניח אני מורידה כביסה..

טקס שינה שלהם מאוד קבוע זמנים קבועים אפילו סיפור קבוע לפני השינה

באמת להכניס את אחד מהם למסגרות בבוקר זה פשוט סיוט צרחות ובכי בלתי פוסק

לגבי החצר היא מאוד מונגשת להם מלאה במשחקים ושער מאובטח כמובן

וכל דבר בערך שילד בגילם חולם עליו אבל גם פה הם לא מסכימים להיות שם בלעדיי אפילו שאני רואה אותם מהבית

נ.ב לפי מה שרשמת הילדים שלנו בגילאים שונים (שלי קטנים)

קניתי את הספר הזה

גם כשרחוקים זוכרים / אהובה רענן - המרכז לספר

ושמנו מחזיק מףתחות כחול

חוץ מזה יש טיפול רגשי ועוד כדי לעזור להם

סיכמתי לך בהודעה אחת תהליך מטורף של שנה פלוס

אשמח שתנסי ותחזרי לספר לי

אפילו לא שבת?

נשמע שזה מאד ברור לך, מצד אחד אהבה של שנים ומצד שני בעיה אוביקטיבית.

זה לא מקרה קלאסי של גירושין אם אני מבין נכון.

מה שילמד אותך ואתן לך תובנות זה כנראה מקרה דומה.

לא מקרה דומה כמו שלי.

אלא להבין אם יש מציאות כזו שמתגרשים למרות שיש אהבה.

ואיך מתמודדים עם זה.

אנחנו התגרשנו למרות שהיתה אהבה.

וברוך ה' סגרנו בינינו בטוב את העניינים הרגשיים.

בגלל שיש לכם ילדים אז בטוח יישאר איזהשהוא קשר והאהבה הזו לא צריכה להסתיים בסוף מוחלט,

הכרתי משפחה כזו, שהתגרשו ונשארו בקשר טוב ואכפתי, עם ילדים

מוזמנת לפרטי אם את רוצה

בהצלחה רבה

טורדנות כפייתית עלולה להיתפס כבעייה שאין לה פיתרון, ומכשול שקשה לדמיין איך להתגבר עליו, גם בעיני המתמודד, וגם בעיני קרוביו, בפרט כשגם הם סובלים מאד מזה. אך דעי נא לך, יש תקווה!!

בעזרת טיפול טוב, בפרט טיפול פסיכולוגי כמו cbt, אפשר להגיע לתוצאות שלא חלמו עליהן.

זה דורש זמן רב, סבלנות רבה, ועבודה קשה והתמודדות לא קלה - בדומה לכל דבר חשוב מאד בחיים.

לא מסרת פרטים רבים, אבל דעי לך שטיפול תרופתי הוא לא תחליף לטיפול פסיכולוגי, לא תחליף לשיבה אל טבעיות הגוף שלדעתי הדלה רק היא באמת יכולה לרפא הפרעה כזו באופן שורשי, (תזונה נכונה, פעילות גופנית (בפרט בחוץ, במרחב הפתוח), שינה איכותית ומספקת(!), טיפול בלחצים, ועוד)

כמו כן, העובדה שהוא סובל ומתמודד - לא אומרת שאי אפשר להבהיר את הגבולות שלכם.

בכל אופן, כל עוד הוא לא אלים, לא נשמע שהגיעה העת לחשוב על גירושין. התרופות אפילו לא מתחילות באמת להשפיע תוך שבועיים בלבד. ונשמע שמבחינת מסע הריפוי הוא מאד בהתחלה.

בהצלחה רבה לכם!

ואף אחד מהם לא באמת עזר.

הטיפול האחרון לצערי אף דרדר את המצב וגרם למצבים האלה להיות יותר תדירים ויותר חריפים.

האם אתה מדבר מהיכרות קרובה שזה בר טיפול?

והאם יש המלצה על מטפל בcbt מעולה?

בטיפולים זוגיים היינו אינספור. בסוף תמיד מוציאים אותי ומשאירים את מיקוד הטיפול בו.

הוא לא אלים. תודה להשם. והוא גם אוכל את עצמו על מה שהוא גורם לי. ומצד שני טוען שלא מצליח לשלוט על זה. אני רוצה להאמין שזה נכון.

אבל לא היתי חושבת שזה מקום לגירושין.

הלבד הוא מאד בודד.

והפירוק בית הוא כואב נורא לכולם. גם לילדים. וגם אם נפרדים בטוב.

בעיני האהבה היא ערך גדול מאד, וצריך לחפש ממש מה הטיפול הנכון, אבל גירושין זה למקרה שלא אוהבים.

ככה אני רואה את זה.

מצד שני המציאות הנוכחית פוגעת בנפש שלי. וכתוצאה מכך גם הנפש של הילדים נפגעת.

לכן זה קצת מורכב

ברור שיש מקרים קשים שהם לא בני טיפול, ויש גם מקרים קלים שהם בני טיפול שפועל לא מגיעים לסוף מוצלח ומספק, מכל מיני סיבות.

אני מאמין גדול בכך שאי אפשר להסתפק בטיפולים הקונבנציוליים, אף שהם עשויים להועיל מאד.

רפואה אמיתית ושורשית קשורה בשיבה לטבעיות, ואימוץ אורח חיים בריא.

מאחל רק טוב.

אני חושבת שאת צריכה לעשות משהו נורא בסיסי וזה מובחנות. רק את. הוא, והכאב שלו - זה שם.

ויש עוד דברים שאפשר לעשות. אבל הוא צריך לרצות.

הוא אדם טוב כשהוא לא בהתקף? הוא דואג לך? לילדים? חי ועובד ולומד ועושה?

הוא תמיד דואג לי.

מתקשר לשאול לשלומי.

אני מגיעה הביתה הוא ימזוג לי כוס מים.

מנקה ומסדר אחרי כי אני מבולגנת בטירוף😂

גם כשהוא עזב את הבית לכמעט שבוע ביקשתי ממנו יום אחד שיחזור להוציא את הילדים כי לא הסתדרתי.

הוא בא. הוציא אותם. וב3 שעות שהיה איתם הוא שטף את כל הבית כי יודע שקשה לי לשטוף את הבית. (זה התפקיד שלו).

עובד גם בהוראה וגם הדרכת חוגים והעברת הרצאות.

לומד בכולל פעם פעמיים בשבוע. לומד שיעורי תניא.

אבל ההתקפים האלה מחשיכים לנו את החיים. התחלנו לרשום בלוח שנה כל כמה זמן זה צף.

זה הרבה. כרגע אנחנו על כמעט 50 אחוז מהזמן. אנחנו עוד בודקים בטווח של חודש שלם.

גם הילדים כבר קולטים. 'אמא הנה אבא יעיר לך ושוב תתחילו לריב'. זה תמיד סביב זה.

והוא מאד רוצה להשתנות. כבר הלך למלא מטפלים (אני גם חושבת שזה סוג של אובססיה לעבור ממטפל למטפל). והוא לא מצליח.

מה שכן התעדן זה שהוא יודע להגיד שזו אשמתו המוחלטת. ושאין קשר אלי ושאני יכולה להמשיך לעשות מה אני רוצה. בפועל אני לא עושה מה שאני רוצה כי אני חוששת מהתקפים כאלה. אז זה מין לופ כזה הזוי. 

גם אני הייתי מוריד ים של דמעות מפירוק בית נפלא כזה מחמת סיבה חיצונית, עד כמה שהיא חמורה ולא פשוטה בכלל.

מקווה ל-ה' שתמצאו מזור ותצליחו למרות הכל.

של יתגרש. הוא אמר לו מי שמתגרש אפילו המזבח מוריד עליו דמעות. והחבר השיב: "הגיע הזמן שעוד מישהו יבכה חוץ ממני".

לא אומר שזה המקרה אבל זו הסטטיסטיקה לפי הלמ"ס

זה לא אשמתו. כלומר זה לא אשמתך. אבל זה גם לא אשמתו. זה מנגנון שגדול עליו ומרגיש מהמילים שלך שהוא עשה את מה שהוא יכול כדי להיפטר מזה.

זה גם לא אשמה

זה אחד שמזין את השני

ממליצה שוב לקרוא את הספר 'להיות זוג ראוי'

בגדול הספר מסביר איך בין בני הזוג יש איחוי רגשי מאוד גבוהה לפעמים וזה מזין קשיים מסויימים

אבל עדיין זה משהו שקשור אליו. שמגיע בעקבות אירועים שהוא חווה.

זה קשור אליו יותר מאשר אלי.

ואני מתקשה להבין שהוא לא שולט בזה. לא יכולה להאמין לזה עד הסוף.

את סבתא שלי אחרי שסבא שלי חטף אירוע מוחי ואיבד את היכולת לדבר (יכול רק לחזור כמו תוכי באופן חלקי, בלי ליזום הפקת דיבור).
 

לקח לה המון המון זמן להבין שהוא באמת לא יכול לדבר, ולא שהוא סתם עצלן. הנפש מתקשה לפעמים לקבל כאלה תופעות דרמטיות, במיוחד כשלא היו בעבר.

אני לא יודע עד כמה זה דומה למקרה שלכם, אבל זה נשמע קרוב.

זה לא אותו בן אדם בזמן התקף ובזמן שלא.

180 מעלות.

אני לא נשוי ולא ממש יכול לתת עצות בתחום, אבל בגלל שאת מתארת אדם שכשהוא מאוזן את כן אוהבת (ונשמע שהמצב הרפואי לא היה מאז ומעולם), וגם הוא התחיל איזה טיפול תרופתי, וגם את עצמך מתכננת ללכת לאיזה תהליך - הייתי אומר שתאמצי סטטוס קוו עם עצמך לאיזה תקופה. התהליכים יכולים להביא פירות, במיוחד כששניכם רוצים בזה, וחבל לאבד את זה.
 

שערי גירושין לא ננעלים כמעט אף פעם. במקרה הכי גרוע, זה יהיה אפשרי גם בעוד חודשיים.

לקרוא אותו

כל זוג צריך להכיר את זה.

לא שזה יפתור את כל הבעיות אבל תתחילו מזה

מה שכן, לא בטוח שהפתרון תמיד הוא להתגרש, לפעמים אפשר לפתור את הבעיה...

תהיה חזק, ותרגיש חופשי לפנות בפרטי אם תרצה לשוחח עוד.

"בודאי ישנה אהבה". כדאי לעלעל בו.  אפשר לשנות את הראש למקרא דבריו.

הוא עצמו, עד כמה שהבנתי, עבר יעוץ כזוג. הוא גם מטפל זוגי.

אולי זה יעזור קצת לראות את הדברים בפרספקטיבה קצת שונה.

חלילה, אני לא מטיפה. רק נותנת עצה. ייתכן שאם הייתי קוראת

את הספר בזמנו, ועוד יותר - הולכת לשוחח איתו, לא הייתי מתגרשת.

אין שמחה כהתרת הספיקות - מאחלת לך.

יש אדם העוסק ביעוץ שגר בנריה (יש מקום כזה נכון?)

שמו אלי גרון.

יש לו אתר ביוטיוב. לקראת כלה, אולי. כדאי אני חושבת

להיכנס ולקרוא שם. יש לו מאמרים רבים. מעניינים ולדעתי,

חשובים.

לא להתייאש. ולבקש מהשם "הוריני השם דרכך".

אגב, קניתי בזכותך את "בוודאי ישנה אהבה" של רן ובר.

את אומרת לתת לזה עדיפות בקריאה לפני ספרים אחרים שקניתי בשבוע הספר...

הבדידות שבתוך הזוגיות.

לרוב אומרים לנו שזוגיות זה דבר כל כך פרטי ולא משתפים החוצה.

אבל לפעמים מילה טובה של חבר או אוזן קשבת זה מה שנותן קצת אוויר (ולפעמים גם יכול להזיק לצערי)

מניסיון של היכרות עם הרבה מאוד רגעי יאוש כאלה...

לכן אני חושבת שכדאי אם יש לך חבר טוב שאתה יכול לשתף אותו ואתה יודע שבעיקר יקשיב ואולי עצה טובה, זה רעיון טוב.

ואם לא, ללכת לפסיכולוג או ליועץ זוגי לבד, או כמובן הטוב ביותר - ללכת ליועצ/ת זוגי/ת יחד, אתה ואשתך.

הנישואים שלנו עברו ממסלול ברור של התרסקות ודיבורים על גירושים לנישואים טובים ושמחים ב"ה (ואגב חשבתי שהיעוץ בטוח לא יעזור כי המצב אובייקטיבית לא ניתן לפתרון)

האתגרים לא נעלמו אבל יש לנו יותר כלים להתמודד איתם.

לפעמים גירושים זה הפתרון. אבל בעיניי ללכת לאיש מקצוע לפני כן ולתת הזדמנות לתהליך זה חובה, אם אין מצב דרסטי כמו אלימות או התעללות מכוונת (פיזית, נפשית, כלכלית וכו')

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

אני מקנאה בך.

וגם באשתך!

בוגר, מתמיד, לא מתייאש - כל הכבוד לך!!!!!!!

החלק במוח שעוסק בהגיון, ערכים אישיים וכדו, הוא כל כך קטן ונזיח בקבלת החלטות...

אף אחד לא מקבל החלטות רק בגלל שזה נכון לוגית, ובינינו, אף בנאדם לא יכול בשום אופן לחיות כמו מרטיר (אני מודע לאוקסימורון 😉), רק בגלל שזה טוב וחשוב. - להיפך, המרטירים, להבדיל חסידי אשכנז וכדו', הם אנשים שמראש אהבו לסבול ולהתנזר. הקרבה בשבילם הייתה חיי תענוגות.

להגיד לאדם שיום יום רע לו וסובל, "תקשיב נשמה, יש כאן איזה ערך של גוף אחד וסוד הזיווג" - מה הוא יעשה עם זה? יסבול כל חייו, יתנוון, יהיה רע ועצוב ומדוכא רק כי יש איזה ערך עליון אמורפי, מין "חומר אפל" כזה, שניזון מהסבל שלו?!

דבר ראשוו, המוח (=רציונל, שכליות) צריך להיות שליט על הלב. זה לא אומר שזה מה שהוא תמיד.

דבר שני, אני חושב שברוב המקרים הרציונליות מגיעה אחר כך. כלומר כשלא נעים אז מוצאים הרבה הסברים שכליים, ובהחלט לכל דבר אפשר למצוא הסברים בשכל...

אבל אין ספק שהשכל הכרחי בכל דבר. כשאדם עושה דברים שהוא לא מבין את מהותם או חושב שהם מטומטמים, בסוף הוא יפסיק (אני חושב שזה מה שגורם לרובם מתישהו להפסיק לעשן למרות שזה מאוד קשה. כי לאורך זמן א"א לעשות דברים חסרי היגיון).

אני מקשיבה לפודקאסטים רבים וגם שם זה עולה.

תכנס לרשתות החברתיות ותראה ששם הנושא עולה לא מעט ואף דוחף לגירושין (גם בחברה החרדית)

אני לעולם לא אעודד גירושין- אבל אם מישהו/י יבואו אליי לייעוץ, אסביר מה ההשלכות.

אבל לא אדחוף לשם.

מלבד שני מיקרי אלימות - שבהם עירבתי את הרווחה והרשויות. כי היו מעורבות ילדות קטנטנות שהאבות התקיפו גם אותן ופה לא יכולתי לשתוק.

אני למשל התגרשתי בלי להוציא שקל על עורכי דין ויש כאלו פה ששילמו מאות אלפים, חבל... אם כבר להתגרש, אז עדיף באופן חכם, לקבל ייעוץ גירושין חינם מעורך דין ואז לעשות החלטות חכמות וללכת לגירושין בהסכמה או בתשלום נמוך ע"י גישור, אפילו אפשר לעשות הסכם גירושין לבד כמו שחברה שלי עשתה ולקחה הכל מהאינטרנט.

בתור גרושה, או רווקה מחדש, אני יכולה להגיד שגירושין זה גהנום עלי אדמות, ואני עוד נעזרת באתר שעושה מצווה בשם גירושים וגם אז ההתמודדות לא קלה בכלל, באמת לא ניסו לקחת כסף על כלום. לא מומלץ להתגרש, רק אם ממש ממש היה משהו נוראי ממש ממש

בדרך כלל ולרוב, מסכימה איתך.

אם אתה רוצה לעבוד על הזוגיות כדאי שתתרחק מפורומים כאלו ומפורומים בכלל.. זה רק יבלבל אותך. תנסו להתקרב ולטפל בעצמכם. בלי הפרעות חיצוניות.

מי שחוקר את הרשתות החברתיות מגלה שיש אנונימיים שמתחפשים לנשמות טובות אך בפועל מעודדים נשים להבין שנכון ורצוי להרוס נישואים במקום להתמודד ולתקן. אני מעריך שהם מקבלים כסף לבצע את הפעילות הזאת. 

כמה שזה נוגד את האינטואיציה, ולמרות הכאב הגדול על התנפצות החלום.

עדיין, בהרבה מובנים מצבם של גרושים טוב יותר משל רווקים, לפי מה ששמעתי זה גם מגובה מחקרית.

קודם תורם.

תחשבי על זה.