סביר להניח שהילדים שלי (שעדיין לא קיימים) עוד יסתובבו על פני האדמה.

זה נחשב להשאיר משהו?

במובנים רחבים וגלובליים יותר זאת שאלה מעניינת, אני חושבת שלא

עד היום, אין אפילו חלקיק פריצת דרך בתחום הזה.

יש פתרונות נקודתיים מצוינים:

יודעים לרפא יותר סרטן מבעבר, יודעים לשלוט יותר טוב בלחץ דם ובסוכר, יודעים להחליף מסתמי לב בניתוח וגם את כל הלב אם צריך, וכו' וכו'...

אבל לא יודעים להתמודד עם עייפות החומר (סניליות תאית), מצב שבו הגוף פשוט כבר לא מצליח לתפקד, מה שנקרא מוות מזקנה. נזק בdna, חילוף חומרים לא יעיל, התחדשות תאים לקויה, מערכת חיסונית חלשה...

לא רק שאין בזה פריצת דרך בטווח הנראה לעין, אפילו התקדמות איטית אין.

ברור שזה לא אותו דבר - צעירים מעל עשרים

בקצרה:

זה שאירוע עם היתכנות אפסית אכן קרה, לא אומר בשום צורה שיש סיכוי גבוה שעוד אירועים עם היתכנות אפסית יקרו.

אם רצף מסוים עלה בלוטו, זה לא אומר שיש לרצף הזה סיכוי גבוה יותר בהגרלה הבאה.

אם הטלת קוביה ויצא 6, הסיכוי ששוב ייצא 6 זהה לסיכוי בפעם הקודמת, שישית.

אתה בחרת בדיעבד משהו שאכן קרה, אבל באותה מידה יכולת לבחור אינספור דברים שלא קרו.

אף אדם לפני 200 שנה לא החה מדמיין דברים אלו, זה היה בגדר כישוף.

כמו שהיתה פריצת דרך בתחום המיכשור, כך תהיה םריצת דרך בתחום הביולוגיה בעתיד, במיוחד עם התפתחות ההנדסה הגנטית, שתתפתח וכבר היום יש פריצות דרך בהנדסה גנטית עם הקריספר ועוד.

לא אמרתי שבוודאות יקרה, אבל סיכוי לא רע. ואם לא עוד 100 שנה, אז עוד 300

גם פצצת אטום וגם מטוס משתמשים בחוקי הטבע.

למנוע הזדקנות זה להילחם בטבע, לא להשתמש בו.

מדובר בפיתוח אחר לחלוטין, וכאמור היום אין אפילו התקדמות איטית בתחום הזה. כלום. למרות המון כסף שנשפך על זה...

אגב,

רוב מוחלט של האנשים בעולם חושב כמוני.

איך אני יודע? 

מעט מאוד גופים (אבל עם הרבה כסף) משקיעים בתחום הזה, וגם אלה שמשקיעים בו מכניסים לשם אחוז קטן מכספם.

כלומר למרות הסיכוי ההיפוטתי להיות מיליארדרים מההמצאה הכי גדולה מאז תולדות האנושות, כמעט לא משקיעים בזה יחסית. 

למה? 

כי אין אמונה שזה ריאלי.

הכל עניין של עלות כלכלית.

תחום ההנדה הגנטית השתפר ב15 שנה האחרונות, והוא ממשיך להשתפר. צופים שבזמן מסוים תהיה בו פריצת דרך ונוכל להנדס מבנים ביולוגים חדשים על ימין ועל שמאל

מביא דברים שהומצאו, אבל מתעלם מאינספור דברים שלא הומצאו.

זה *בדיוק* כמו להגיד שהיום פגשתי את המורה שלי למתמטיקה מכיתה ד' והיא אמרה לי שיש לה נכד בשם שלי, ולכן זה סביר שעכשיו בכל יום אפגוש מורה אחרת שתגיד לי את אותו הדבר.

אלא שהתעלמתי מאינספור ימים שבהם זה לא קרה, ומאינספור מורים שאין להם נכד עם השם שלי, ולכן זה פשוט חסר משמעות.

הזדקנות היא לא "בעיה הנדסית" שאפשר לפתור עם איזה גאדג'ט חדש, אלא תכונה בסיסית של כל יצור חי.

מערכת הגוף שלנו נשלטת על ידי אינספור מנגנוני בקרה, גנים, חילוף חומרים, מערכת חיסון, תיקוני DNA, טלומרים וכו'.

לשנות את זה זה לא כמו להמציא מנורה או מטוס, אלא כמו לנסות לשכתב מחדש את חוקי האבולוציה.

עד היום, אפילו ביצורים סופר פשוטים כמו תולעים או זבובים לא הצליחו לעצור את ההזדקנות. ביונקים מורכבים כמו האדם אין אפילו התחלה של פתרון...

שלא לדבר על גילויי חלקיקי יסוד חדשים בכימיה, או גילוי םיסיקה חדשה כמו תורת היחסות והקוונטים, שתוכל לעזור בזה

אבל אז זה כבר לא מדע אלא אמונה, וזאת טענה שאי אפשר להפריך וממילא היא כרגע בגדר משאלת לב ותו לא, אי אפשר להניח דברים על בסיס זה.

גם אולי נגלה שיש עולם קסמים עם בית ספר לכישוף ולקוסמות באנגליה, אולי נגלה שיש חיה ענקית שחיה במדבריות אפריקה והיא יותר מהירה ממהירות האור ולכן אנחנו לא מצליחים לראות אותה...

זה כבר דיון תיאורתי שאין שום אפשרות להתייחס אליו, כי כאמור הוא לא מדעי אלא אמוני.

אם המדע לא תומך במשהו, זאת חכמה קטנה מאוד להגיד ''אבל אולי בעתיד יהיה מדע אחר''. אפשר לכאורה להשתמש בתשובה הזאת כדי להצדיק כל פנטזיה שעולה בדעתך.

מאיפה היומרה לטעון שגילוי הקרינה האלקטרו מגנטית הלא נראית לעין היא השיא של הגילוי המדעי ואין לאן לשאוף עוד?

מה שאתה אומר זה בגדר אמונה.

לא דיברתי על וודאות, אלא על סבירות. לטעון שכל עוד לא הוכח משהו אין לו שום סבירות למרות שההיסטוריה המדעית מראה שכן, זה לא חשיבה נכונה. לקחת את נטל ההוכחה רחוק מדי

ואתה שוב ושוב ושוב נופל להטיית השרידות.

עוד מליארד שנה ההישג הפיסיקלי הכי גדול מבחינה טכנולוגית תהיה קרינה אלקטרו מגנטית... אני אזרום איתך. הגענו לתקרה הכי גבוהה מבחינת וכנולוגיה פיסיקלית וביולוגית...

גם כשהאדם הקדמון גילה את האש הוא חשב שזה ההשג הפיסיקלי הכי גדול של האנושות ושאין לאן לשאוף, וכל השאר מקסימום יהיה כישוף

פרשתי, ברכה והצלחה

אתה באמת חושב שגילינו את כל כוחות הפיסיקה הניתנים ליישום טכנולוגי?

זה כמו שאתה תגיד:

במאה השנים הקרובות יעלה בלוטו הצירוף הזה והזה.

אני אגיד לך שזה שואף לאפס.

ואז אתה תענה ''אז לדעתך לא יעלו בלוטו מספרים במאה השנים הקרובות?''

כלומר זה שיהיו עוד הגרלות, לא אומר בשום צורה שדווקא המספר שניחשת יעלה.

וזה שיהיו עוד המצאות, לא אומר בשום צורה שיצליחו לנצח את הזקנה.

באותה מידה אפשר לנחש שבעוד מאה שנים יהיה מעיל שאפשר לעוף בעזרתו במהירות 1,800 קמ''ש, יהיו נעלי בית שיודעות לקרוא את המחשבות של מי שעומד מולך, ותהיה מראה שמראה לך את השאיפות שלך.

כל אלה ניחושים חסרי ביסוס, הסיכוי שהם יתרחשו הוא אפסי, אבל זה לא אומר שלא יהיה אף חידוש בעתיד.

עוד מהמצעד הצבאי בסין: - אבו עלי אקספרס

מדברים על החלפת איברים - טכנולוגיה שקיימת היום.

סין מתמחה בזה, על בסיס אסירים, מקור אספקה לחלקי חילוף לפי הזמנה…

אין בינתיים יכולת התמודדת עם מחלות חשוכות מרפא של זקנה 

ובספר שכתב סבא שלי על חייו - הוא מזכיר את הוריו ומספר עליהם

הזיכרון הזה מהם הזה הוא אפסי - כי לא היו בנמצא אמצעים להעביר את הזכרונות מדור לדור. תמונת נייר וזהו.  

ועדיין גם בדורות הבאים, עם האמצעים הזמינים כיום לשמירת מדיה דיגיטלית, זכר וזיכרון ישארו, אך טבעי שזה יהיה משהו לא משמעותי.  אלא עניין שנזכרים בו לעיתים רחוקות 

יהפוך ליצירת אמנות בשווי עשרות טריליוני שקלים

אבל זה יקרה רק אחרי שאמות מנהסתם

אנחנו נהיה כאן, כבר יבוא המשיח. 

הגזמת 100 שנה.

אחרי זה יהיה עולם הבא אמיתי 

חיים שהם רוחניים.

ואם אני לא טועה אחרי זה כן יש סוג של 'מיתה' שעוברים לעולם שכולו רק רוחניות. 

חוץ מזה, הגישה שהעולם טוב לגמרי נשמעת לי ילדותית, כמו בשיר המוזר ההוא.

''עושה שלום ובורא רע''.

צער. אלא אם כן או שלא יהיה מוות, או שיוכלו לתקשר עם המתים.

ןמחויב שלא יהיה שום צער מפרק זמן כלשהו והלאה.

בורא רע זה רק זמני. אבל מחוייב המציאות שהרע יהיה רק זמני ולא יהיה מצב קבוע בעולם, כי מ ה' מושלם מחויב שיהיה עולם שמפרק זמן מסויים יהיה טוב לגמרי, ואילו צער קבוע סותר ה' מושלם. מכאן שלא יהיה צער.

לא אמרתי שהעולם טוב לגמרי עכשיו, אלא בעתיד לבוא. בתפיסות הילדותיות יש הרבה אמת, אלא שהם לא נכונות במצב בהווה של העולם

מושלם מחויב עולם טוב לגמרי - הנחה וודאית.

זה שעולם עם סבל קבוע סותר עולם טוב לגמרי - הנחה וודאית.

מה גם שכתוב - ובילע המוות לנצח ומחה ה דמעה מעל כל פנים. אפשר לפרש את ובליע המוות כמשל, אבל לא את ומחה ה דמעה שהכוונה שלא יהיה צער יותר

יש בטח עוד הרבה הוגים אחרים שמצטרפים להפריך את הטענה הזו בקלות. אני בטוחה שאפילו אצל האסכולה שמדברת על תחיית המתים וביטול מושג המוות לא עושים את המהלך ה"לוגי" הזה. אבל אני אשאיר את זה לביינישים/ ל@פשוט אני שמדבר על העניין הלוגי/סטיסטי.

גדלת בחינוך חרדי, נכון? זה מה שקורה כשלא לומדים מחשבת בצורה לפחות מינימלית אלא משננים ססמאות שנשמעות רוחניות ומאמינים בהן באמונה שלמה בלי לעיין. (וזה בלי אפילו לדבר על לימודי ליב"ה)

הוא אומר שתמיד יהיה מוות. אבל זה אומר שלעתיד לא נתפוס את המוות כדבר רע אלא כמעבר מעולם גשמי לרוחני, ויהיה אפשר לתקשר עם המתים בנבןאה כך שחא יהיה בזה דבר עצוב.

באופן כללי הרמב"ם הוא רק שכל מופשט כמו מלאך וכלל לא כח מדמה. כדוגמת משה. ולכן הרמבם כלל לא סוקר את הצד הסובייקטיבי של החיים אלא רק את הצד האובייקטיבי, ואכן לצד האובייקטיבי לא ייפגם כלום בכבוד ה' גם אם האדם יסבול. אבל המציאות גם מכילה את הצד הסובייקטיבי והרמבם הוא רק אחד מגדולי ישראל , ודווקא היותו מלאך גורמת לו לא לראות את התמונה השלימה. וכן משה לא נכנס לארץ ישראל דווקא בגלל שהיה מלאך רק עם שכל מופשט ללא כח מדמה. אבל האבות באים להשלין את משה בזה. וכן הרמבן משלים את הרמבם בזה לפי האר"י.

ממש ממש לא גדלתי בחינוך חרדי ולא קרוב לזה. גדלתי בחינוך דתי לאומי-ליברלי שמחנך לפתיחות וביקורתיות. וגם כיום אני לא קרוב בקמצוץ לחרדים, אלא לתורת הרב קוק , בתוך הזרם הפתוח הביקורתי והחושב שלה. ומחשבה למדתי מגיל הנעורים בצורה רבה גם מרבנים שמרנים וגם מרבנים ביקורתיים מאוד וגם מעצמי ומספרים, ללא שום סיסמאות. אני מתעב ניסוח סיסמאות ללא חשיבה ביקורתית.

מה שכתבתי הוא אמת פשוטה והיגיון טהור. מי שרוצה לנסות להפריך אותו מוזמן, אבל הוא לא יצליח כי זה וודאי במאה אחוז 

רק מנדט אחד היה למפדל בעירייה כך שלמעשה הוא היה נציג הדתיים בעירייה.

בכל אירוע שהעירייה ארגנה לציבור הדתי הוא עלה לברך, עשה שתדלנות גם בבתי הכנסת וכו'.

בקיצור, אחרי שהיהודי נפטר, שאלתי את אבא שלי אם הוא מתכוון ללכת להלוויה. בכל זאת, אבא שלי הצביע עבורו עשרות שנים ונהנה מאירועי התרבות והדת שהאיש ארגן בהיותו חבר מועצת העיר.

אבא שלי ענה תשובה שלא ציפיתי לה:

למה, אם אני הייתי נפטר קודם, הוא היה מגיע להלוויה שלי?

בקיצור,

בכל פעם ששולחים אותי לקרוא ספר שכתב מישהו, איזה קול ממזרי קטן בראש שלי אומר ''למה, הוא היה לומד את הספר שלי?''.

כל הנ''ל אמיתי לחלוטין אך בכל זאת נכתב באווירה מחויכת, נא לא לקחת את זה למקומות רעים...

אבל דברי הרב קוק יכולים לעורר בך מחשבות עצמיות משלך על ההבדל המהותי בין וודאות מוחלטת באמונה לבין וודאות חלקית

נובע מלוגיקה טהורה. אבל לא מפסיק להיות וודאי במאה אחוז.

כיניתי את זה "לוגי" רק כדי לשלול שזה רגשי. אבל בעצם זה שכלי מופשט, לא לוגי. ורק מתנסח בלבוש לוגית

אבל בעבר זה היה קורה, ואני מקווה שלפום צערא אגרא 😀

אני מאמינה שלא יישאר ממני חותם שיגידו- זה החותם של ***, אך השפעה בוודאי. רושם זו המילה המדוייקת יותר. 

אני מקווה שהטוב שאני משתדלת להביא לעולם ייחרט בנפשות איתן אני באה במגע, והן בתורן תשפענה אותו הלאה. 

בנוסף, אני מקווה שאני מקדמת את העולם הזה בצעד קטנטן קדימה, וזו תהיה תרומתי לעולם הזמני הזה.

א. הילדים שלי ב''ה יביאו נכדים, כך שיהיו לי צאצאים על פני האדמה- זה בהחלט השפעה משמעותית.

ב. משתדלת לעשות טוב, ומאמינה שהטוב הזה ממשיך ליצור אדוות-אדוות הלאה. אם תחשוב על אפקט הפרפר בוודאי שכל דבר שאני עושה כרגע משפיע על העתיד, ואולי ההשפעה דווקא גדלה ככל שהולכים שנים רבות יותר קדימה (דוגמא קטנה- נניח שהצלחתי לנצח את האכילה הרגשית שלי ולהנחיל אפילו רק לאחד מילדיי הרגלי תזונה בריאים. הוא בתורו ישפיע על ילדיו, שישפיעו על החברים בכיתה וכו' וכו'. ההשפעות רק גדלות ככל שהזמן מתקדם).

כל פעם כשאני מצליח לצאת ממנו, אני מופתע כל פעם מחדש.

ת'אמת, שזה לא בדיוק 'מצליח' אלא שהשם מוציא אותי ממנו.

אבל נשמע מסקרן הנושא

מעצמי אני לא מתייאשת (כנראה) אף פעם

אני יודעת שתמיד יש דרך להשיג את מה שאני רוצה

לפעמים זה לוקח זמן למצוא/ ליישם אותה

מאחרים כן

אני לא נותנת צ'אנס שוב ושוב

אני לא מצפה מאנשים לעשות אחרת ממה שהם תמיד עושים 

לגבי עצמי.

השאלה היא אם זה נכון ו/או מציאותי ומעשי

במילים אחרות

סטנדרטים גבוהים

עצמיים ומאינטרקציה עם הסובבים

באופן מעשי זה אומר לסמוך בעיקר על עצמי

להבין יתרונות/ חסרונות של הסובבים

ולפעול בהתאם 

לפעמים לוקח שנים כדי להבין את עומק הייאוש שאתה מיואש ממישהו אחר..

אני מבין שאת מהוותיקות פה

קמתי במצב רוח קרבי..

אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.

(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)

ולא את ציבור הבית שלך.

אולי יש קבוצה של חברים מסביבך שזה השיח בה, אבל זה לא מה שעובר על הציבור כולו, לא מה שקורה בעיתונים החרדיים, לא מה נאמר אצל הרבנים, לא מה שהיה במשך היסטוריה שלמה.

ויש לציין שאתה שם אותנו במילכוד, כי אם נהיה "נגד" מה שאתה אומר אז זה פוגע בך, ואם נהיה "בעד" אז אנחנו נעשה שקר בנפשנו.

תוכל לעזור לנו להבין איך לשוחח איתך?

יש לציין שגם אני מתמודד עם השאלה הזו, בקשר לאיך לתקשר עם עצמי

את יכולה להרגיש. קודם כל.

אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה,  אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.

לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.

אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).

את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.

בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...

יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.

לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.

אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.

פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.

הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..

אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.

כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..

א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..

ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..

ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.

ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..

בהצלחה ממש!

האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..

פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..

ממש מקווה להצלחתך

זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.

זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.

האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?

את רוצה בזה?

דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..

וגם תלוי בזמנים.

לאחרונה נגע בי השיר "שווים"

יש לי מלא שירים וזמרים

כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..

אבל יש זמר שאני ממש אוהבת

זה רון בוחניק

כולם פתאום עוברים שינויים ביחד