דבר ראשון, הלב איתך. כל העניין הזה מטלטל לגמרי ואנחנו שותפים לכאבך.

מציע לך פחות לעסוק באשמה. זה באמת לא משנה מי אשם. לא בקטע של "באמת אני אשמה", אלא פשוט בקטע של לא לעסוק בהאשמה.

האשמה=הלקאה עצמית. כבחורה עם קצת ניסיון, את מבינה מצוין שהלקאה עצמית לא באמת תעזור לך....

כצעד ראשון, ככלל תעסקי בכמה שיותר דברים אחרים. פשוט תשכחי מכל הקטע של מיניות והטרדות.

כשתהיי יותר פנויה רציונלית, תחשבי על הנסיבות שגרמו חאירוע, ואיך את מונעת את הישנותו.

זה "לקחת ללב" כזה. או סוג של "אסור לי לטעות" "הוא חושב שטעיתי" (שמתבטא בכאב פיזי בבטן).

עוד לפני טיפול יש פה כל מיני דברים בפורום שאפשר לקרוא כדי להבין איך לקבל כלים לזה.

אסור לי לטעות והוא חושב שטעיתי זה בול אני.

ממה אתה חושב שכדאי לי להתחיל?

אנחנו אחים לצרה. עד היום כשמשהו מתפרק לי (גם אם אני לא אשם בזה, כמו תקלה של ספק) אני קצת מתכווץ.

פשוט לקרוא את הפורום. לקרוא את השרשור על הצפות פה. תשקיעי לפחות שעתיים. זה יתן לך שמות לדברים שאת מכירה וסובלת מהם, ועל הדרך גם עצות. אישית אני כתבתי פה כמויות אין סופיות של ידע מהנסיון שלי וגם משתמשים מוכשרים אחרים כתבו המון.

שווה כל דקה.

הולכת לקרוא. תודה!

אגב זה מצחיק, כי בסביבה שלי אני נחשבת מאוד שיכלית ולא פועלת מרגשות בכלל, רק בעקבות הפורום הזה התחלתי "לאבחן" את עצמי כרגישה.

או שרגיש וריגשי זה לא אותו דבר וזה בעצם לא סותר?

מה יותר שכלי מזה?

תמיד היה לי יותר קל שכל מרגש. זה בסדר.

או מרגישה שזה אני.

נגיד בשרשור על ההצפה, לפחות לפי מה שהפותח תיאר זה מאוד שונה מהתחושות שלי, אני לא שם. אבל אולי הסקאלה רחבה או שזה מתבטא אצל אנשים שונים בדרכים שונות.

תקראי הכל. מה שמתאים לך, שלך. מה שלא מתאים? תסנני. 😃

קראתי הערב לא מעט

עכשיו אני מוצפת חח, זה מצריך עיבוד

אבל בקטע טוב

אולי תוצאות של מחשבות קשות, שחורות, מדכאות וכאלה....אולי התרגלנו לחיות ככה..

אפשר להשתמש בתרגילי נשימה, יציאה לטבע....אבל כן הייתי ממליצה לדבר עם מישהו.

אז יש בזה גם משהו רגשי לא מווסת,

לקחת ללב דברים שליליים ואולי (כמוני) לדחות דברים ורגשות חיוביים

יכול לפרט?

אם את מקבלת פידבק שלילי על טעות שעשית, והיא לא איזה טעות רצינית אבל את סוחבת את זה איתך כמה ימים כשמי שהעיר לך שכח אחרי שניה

אבל כשמפרגנים לך את דוחה את המחמאה בקלות, שכאילו לא מגיעה לך.

ייתכן וזה קשור לויסות רגש, להיות באפס או מאה, ולא כמו שצריך להיות על הרצף

אמנם לא ברמה הזאת אבל אני לגמרי נוטה להקטין דברים חיוביים או מחמאות ולהגדיל דברים פחות טובים.

אז מה עושים עם זה? זה שונה מhsp בדרך התמודדות?

בעיקר מכירים בבעיה

עידוד, אהבה.....ואז זה הופך למבנה פנימי שלנו, כביכול ומתעורר בכל סיטואציה שפוגשים.

בטח יש כל מיני הסברים,

וגם אם זה נהפך למבנה פנימי זה לא אומר שחייבים לחיות לפיו בלי לנסות לשנות

"בעיית קשב וריכוז" זה פיתרון לבעיה של ההצפה (בין השאר, ממש לא רק). כלומר, אם אני רגיש מדי ואני מוצף אז אני לא יכול להקשיב. גם אם אני רוצה.

יותר נכון לומר "תוצאה", לא? אתה חושב שיש פה מנגנון נפשי של "בחירה בדפוס א' כדי להימנע ממצב ב'"?

אבל העניין הוא שצריך ללכת קומה אחת מתחת. הבעיה היא לא "קשב וריכוז" אלא משהו שנמצא מתחת.

אבל היא לא תוצאה של הפרעת קשב וריכוז.

רוצה לומר, הבעיה היא רגישות יתר שיוצרת בעית קשב, אבל זה לא זהה להפרעת קשב וריכוז. להפרעת קשב יש פיתרון פשוט בשם תרופות-כמו-ריטלין. לבעית קשב יש פיתרון מסובך בשם טיפול רגשי, כנראה.

בעית קשב להפרעת קשב?

והאם באמת יודעים לאבחן מה זה מה?

או, מה הגורם?

אבל הגיוני שיהיה.

נראה לי שנחקר, נשמע קלאסי, אבל זה רק מזיכרון מקריאה על משהו כזה בהיבט נוירולוגי

לנבוע גם מסטרס מתמשך, פוסט טראומה, חרדה, ולא רק מבעיית קשב וריכוז קלאסית

לא חקרתי את זה,התייעצתי עם פסיכיאטרית פשוט

כאשר מי שמדברים איתו מסתכל למקומות אחרים

מבחינתי זו תקשורת בסיסית

זה לא מביך אותי

לא מסתכלת ברצף

אלא לפי זרימה טבעית

אני יסתכל לעיניים. התכוונתי סתם ברחוב, באוטובוס לא דווקא כשאני צכה לדבר עם מישו

טוב לא ידעת אם הבנתם..

כדי לא לפגוע

משתדל יותר, במודע.

לפעמים זה מרגיש לי מאד אינטימי/חשוף להסתכל לאנשים בעיניים.

אולי כי אני מרגישה שזה כניסה לעולם הפנימי של של מי שמולי בצורה שקופה יותר.

ולפעמים זה מרגיש אפילו כמו פריצה לעולם של מי שמולי.

וגם כשמביטים בי ממושכת בעיניים אני ומרגישה חשופה. לפעמים זה בסדר מבחינתי ולפעמים לא.

בפועל, ברוב המקרים לא אביט לזמן ממושך בעיניים.

ומה שעוזר לי (וזה מצחיק) זה להרכיב משקפיים.

לא ידעתי שזה יעזור לי

אבל מאז שהייתי צריכה והתחלתי להרכיב משקפיים, גיליתי שזה עוזר לי מאד בעניין הזה

לפעמים משקפיים כהות (או משקפי שמש) על הצד השני לפגישה ממש מציקות לי. מרגישות כמו מסכה על האדם שמולי.

ואני עצמי לא הולך עם משקפי שמש בכלל. מעדיף שמש (אפילו בנהיגה).

אני פשוט עובדת על זה לא לתת לזה מלא מקום כאילו שזה פשוט יעבור ויצא

והייתי נמנעת מאוד.

היום כן, ואוהבת את זה, זה מזכיר לי שכולנו אנושים.

אבל רק תוך כדי דיבור,

להסתכל בשתיקה זה קרינג' ברמות.

מביך אותי ואני לא מסוגל להתרכז בשיחה ככה. אני מרגיש שזה לא מכובד לא להקשיב למילים של השני אלא למה שהוא בוחר לשמור בבטן ומשתקף בעיניים שלו

כלומר או שמיעה או ראיה?

אני לוקח ברצינות את מה שאני עושה יותר מאחרים ובשביל להתרכז צריך לבחור מה המוקד. תן לי לקרוא כתוביות בסרטון ואני בקושי אדע לספר מה שודר ברקע...

בשיחה עם איש רדיו. אצלי קריאה תמיד תנצח כתיבה. אצלו, הפוך. הוא יקשיב ויפסיק לקרוא.

אם אני רוצה להקשיב למישהו ובאמת להקשיב אני צריך להיות לא מוסח לחלוטין. כולל ידיים עסוקות במשהו.

הכוונה שכשיש לי משו שנקבע לזמן x ביום, אני לא עושה הרבה חוץ מלחכות לו

זה מורגש הרבה בערב שבת כמו היום למשל

לפעמים עדיף לצאת יותר מוקדם ולעבוד או לקרוא משהו ביעד.

הייתי. עושה את זה בזמנו עם דייטים. וגם הולך ברגל כדי 'לשרוף' את האנרגיה בגוף.

עם שבת זה לא יעזור להגיע אליה פיזית. אבל זה הרעיון באופן כללי. פשוט להבין שאנחנו בלחץ ולעבוד עם זה.

אבל אני רוצה להציע כיוון נוסף

יש אתגר ידוע אצל אנשי קשב וריכוז

שהם לא מסוגלים/קשה להם מאד לחשוב ולתכנן מעברלמשימה הבאה הגדולה שיש.

נניח, יש ארוע גדול כלשהו עבורם ביום שני הבא ומישהו יבקש מהם לקבוע פגישה ליום רביעי הבא, הם יתקשו מאד לעשות את זה כי מבחינתם יש את יום שני הבא וזהו.

האם זה משהו דומה לזה?

בנוסף אם זה ארוע שמביא איתו הרבה רגשות וחששות, אז נשמע הגיוני שכל הפוקוס הוא על: רק שזה יעבור כבר..

על משימות עבודה. גם אם הן פשוטות. קשה לי לחכות איתן למחר ומעדיף שהן תקרינה עכשיו.

משתדלת לעבוד על זה

כי אי אפשר (אצלי לפחות) שהכל יקרה מיד

בגלל אופי העבודה שלי הרבה פעמים אני מגיע בבוקר למשרד ו "אין לי עבודה" (חדשה) עד סביב 11 בבוקר. כלומר אין לי שום עניין לסיים משימות בשעה 19:30 כשיש בוקר למחרת. ובכל זאת זה קורה.

שמתי לב לזה. משתדל לכתוב כדי לבצע למחרת. אבל לא תמיד מצליח.

בבוקר שאין משימות?

לפעמים סתם מדיה חברתית (שזה מועיל עד רמה מסויימת כי אני עוקב אחרי אנשים חכמים). לפעמים יש דברים שאני רוצה לקדם ולא בהכרח משימה שמישהו נתן לי. בגדול זה מייצר זמן שבמידה מסויימת הוא מבוזבז.

אני מג'נגלת מיליון במהלך היום ומתכננת ועושה. ב'ה.

תודה על הכיוון♥️

אנחנו נותנים לרגש לדבר. אל הפה או אל המקלדת. רוצים לשמוע הכל. את כל מה שהוא אומר ורוצה וחושק ומפחד.

אצלי הריאקציה היא בילד-אין. רגש ודיבור זה תרתי סתרי, ומתן אחד לשני זה אסון מתמשך.

לכן באופן אישי אני כל כך שמח שגיליתי את המיינדפולנס. אסף פדרמן הגדיר את ממש נכון, בחוויה שלי: "שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי".

הרגש הוא שם כי הוא שם, וגם זה יעבור. אם אדבר איתו הוא יתעלק עלי, אם ארחיק אותו הוא יקבל תמריץ להיכנס בי - אז הוא פשוט שם, מתהווה לו, מתקיים לו, מתייאש והולך. והשאיפה היא שהזמן שלוקח לו להתייאש ממני ילך ויקטן עם ההתמדה בתרגול.

אני כן חושב שיש לו הסבר. ולפעמים זה פשוט שני גורמים שכל אחד מהם רוצה משהו אחר. ואז הם נלחמים בתוכי.

כשאני נותן לכל אחד מהם מקום. הם יכולים להירגע.

וראיתי שהדפוס שלי במקרים כאלה הוא להימרח ולדחות דברים לרגע האחרון כדי לא להתמודד עם התחושה הזאת ולהיות עסוקה בעשיה.

לא מומלץ.

אם יש פיתרון שתפו.

וזה קורה לי בעיקר בערב שבת

מה שצריך עוד לעשות לכתוב ברשימה ולשכנע את עצמך שכל מה שתצטרכי לזכור ולדעת כבר מופיע שם.

כשתרצי שוב להריץ את הדברים בראש הרשימה תזכיר לך הכל... ואז אפשר להרשות לעצמנו לשקוע בדברים אחרים

עד הרגע האחרוןןןן

האמת שהצלחתי קצת להתקדם ולעשות גם לפני שישי. לפחות.

אבל הראש שלי עדיין תפוס. ובא לי לשחרר אותו

אנחנו אלו שצריכים לקבוע מה חשוב לעשות ומה לא.

להחליף את הפילטר מאחורי המקרר זה חשוב אבל לא קריטי לפני שבת.

אבל זה שטאנץ קבוע. והחלק שהכי קשה לשנות זה את מריחת הזמן בין לבין

פשוט נכון להכין מראש משימות כדי לבצע בזמן הזה. גם אם הן בעדיפות שניה. גם אם הן עבודה ועוד שעה שבת וזה לא קשור. זה לא אידיאלי אבל המתנה ריקה זה גם דבר שאני לפחות לא מסוגל להכיל.

ובמתרגש אני מתכוונת לרגש שהוא לטוב או לרע.

אני ראיתי שבזמן כזה טוב לי להרגיע את הלב בעזרת דברים חיצוניים שלא קשורים לרגש, כמו נשימות שמעטות דופק. שזו נשימה עמוקה לבטן, להחזיק את האויר בפנים כמה שניות ואז לשחרר לאט לאט, שוב ושוב, לעשות דברים שמרגיעים את הגוף, כל אחד ומה שמרגיע אותו (יש לי רשימה מוכנה לשעה כזאת)

ואם בא לך לשתף יותר במה מדובר, אולי יהיו עוד תובנות

אבל עדיין זה עוזר רק זמני

בגלל התמונה של טוסלס! מתוק!

היא לא רשימה כללית, היא הרשימה של הדברים שעושים לי טוב, שמרגיעים אותי. אני חושבת שלכל אחד כדאי להכין רשימה כזאת לזמנים כאלה

אותי זה מרפא.. זה שקט ויופי ושלווה כזו

שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם (מוריד את מפלס הלחץ) אישה נאה, דירה נאה, ומריחו אנה... אולי תנסה

העצה היא להסיח את הדעת לא לחשוב פשוט לא לחשוב על מושא ההכלה. לשבת בים ולהינות ממה שיש.. לראות סרט שיגרום לך להתנתק וכדו'

כולם בורחים מעצמם כל החיים

לכולם יש מסכות ואנשים פיתחו לעצמם תדמית מסוימת וכבר לא בטוח שהם בעצמם יודעים מי הם

נמאס לי לברוח

נמאס לברוח.( בלי קשר לכל השאר)

הרבה אנשים שבורחים

אבל לא כולם

התמודדות עם הצפה מתחילה מההפך מבריחה

מהתבוננות עמוקה בנפש

זיהוי טריגרים ואופן ההשפעה שלהם

ואז אפשר לנסות לצמצם טריגרים/ השפעה שלהם

להתרחק מדברים / אנשים שמטרגרים

להתאמן על הפחתת ההשפעה שלהם על הגוף

(לשבת בים זה לא בהכרח בריחה

זה יכול להיות זמן רגוע

לניקוי הנפש

להנות מהטבע

לעצור רגע מהשגרה ולחשוב/ לנקות מחשבות)

עבודה מעמד ווצאפ טלווזיה חד"כ תארים יחסים מזדמנים ולא רציניים והרשימה עוד אינסופית..

אנשים פוחדים להישאר רגע אחד עם עצמם

מי מכתיב לך את החיים

התרבות

או בחירה עצמית

וכל דבר למַה הוא משמש

עבודה יכולה להיות מקום להתפתחות והגשמה

ספורט טוב בכל מקרה לגוף ולנפש

קשרים גם לא רציניים יכולים לתרום ולתת מה שקשרים רציניים לא נותנים

ווצאפ יכול להיות כלי נהדר לתקשורת מקצועית/ אישית

כן יש אנשים שמפחדים להישאר לבד

זו יכולת בפני עצמה שיכולה לתרום לפיתוח יכולות אחרות

זאת התרבות, זאת החברה.

אבל אל תתעסק בכולם, תחשוב על עצמך, תסתכל בתוך עצמך. אתה יכול לחיות אחרת.

תבחר לא לברוח.

הלב כואב, ואולי גם האגו. המפגש עם הכאב חשוב.

כל כאב שבורחים ממנו הופך לכלא.

הנפש שלנו עדינה והיא רגישה, היא מרגישה את מי שעומד מולנו, וכשהוא לא כנה, או לא אמיתי הנפש שלנו מיד מרגישה את זה

וזה מפריע, ומציק לה, ודוקר

וקשה לה שהוא לא אמר אמת

והיא לא רוצה להיות שם.

(אממ, הנפש שלי לפחות)

למה זה כל כך משגע אותי.

אותי זה בעיקר משגע כשזה אנשים שקרובים אלי ושאני מצפה מהם ליותר. ששאר העולם עושה את זה, כבר התרגלתי.

(וברור שגם אני עושה את זה במצבים מסויימים בלי להיות מודעת 🙄 אבל אני משתדלת תמיד לרדת לחקר האמת)

אא"כ הוא בן 25 ומעלה...

ככה זה - אברך או ילדון.

עלי פעם אחת צעק אחיין בן 2 שאני מנדנד את הרגל שלי (דהיינו זה מפריע לו להתרכז במשחק או מה שהוא לא עשה שם)... חטפתי הלם, ואחר כך הבנתי שוואלה הוא צודק. אז תינוק נזף בי, נכון, זה היה לא נעים והעיקר מוזר. אבל מאז כבר עבר לי 🙂

וכמובן בלי שום ספק אני מסכים עם התגובה פה של רוכב שמיים

שגם ככה כואבת לך.

הוא רק הזכיר לך אותה

התכוונתי ש*הוא* דרך על יבלת וזה מה שאתה התכוונת... הכל בסדר...

עד כמה אני בסדר עכשיו? שופי בהודעה האחרונה ששלחתי בשטו"ל...

ואני חדשה פה לא מכירה למה הכוונה בשטו"ל

אבל אתה נשמע צוהל דייך ושאותו הילד בן ה13 כבר רחוק מתודעתך