לא בדיוק בגירסא הזו, אבל לגמרי בסיטואציה של "להרגיש דברים שהם מעל למציאות".

בסוף את  החיים פה זה הופך להיות לא נחמדים. אנחנו כרגע בעולם הזה. לא בעולם של האור הבלתי מוגבל. וזה לא קל בכלל. נדמה לי שדווקא המדיה עוזרת בזה קצת כי אפשר לשבת מול מחשב ולהרגיש אין סופי. אבל אולי זה רק אני.

זה אומר שאנשים רגישים יותר זה אומר שהנשמה שלהם חשופה ליותר דברים בעולם והם שמים לב לזה. זה מתבטא בצורה פיזית ממש לפעמים. אחת הסיבות שבגללן מאוד מאוד קשה להיות במקום שבו יש  הרבה אנשים זה פשוט דיסטורשן. מרגישים כל כך הרבה פרטים מסביב.

ע"י AI כמובן

סיכום הסרטון: האם רגישות היא באמת רגישות רוחנית?

הרב שייס טאוב (SoulWords—Rabbi Shais Taub) טוען בסרטון זה כי רגישות גבוהה היא למעשה רגישות רוחנית

להלן עיקרי הדברים מתוך הסרטון:

חסר רוחני במודלים הפופולריים: הרב טאוב מציין כי המודלים הרווחים העוסקים ברגישות גבוהה (אצל ילדים ומבוגרים) חסרים היבט רוחני. הם מתמקדים בביטויים חיצוניים, כמו הרמה הנוירולוגית או הרגשית, בעוד שהשורש המרכזי הוא הנשמה.

הנשמה חשה אי-נוחות: הבסיס האמיתי לרגישות הוא אי-הנוחות של הנשמה בתוך הגוף. הנשמה, שהיא "אור בלתי מוגבל המוגבל בתוך כלי פיזי", מרגישה "מוזרה" ("awkward") ומוצפת על ידי כל הגירויים שהגוף מסנן.

טיפול בסימפטומים בלבד: כל עוד לא מכירים בכך שמדובר באי-נוחות קיומית ובשורש הרוחני של התופעה, כל הניסיונות להתאים את הסביבה לאדם הרגיש הם למעשה "טיפול בסימפטומים במקום בגורמים הבסיסיים".

ההכרה הרוחנית כפתרון: יש להכיר בכך שהאדם הרגיש הוא "נשמה שמרגישה מתוסכלת, מוזרה ואפילו מותקפת מעצם היותה בתוך הכלי הפיזי הזה".

לך ולמשה.

יפה מאוד ומעניין, וגם פותח מאוד את המחשבה

בס"ד

נחמד מאוד. אולי זה עוזר קצת להרגיש רוחניים ומעניינים ושונים, אבל , בתכל'ס, גם אם המסקנה שלהם נכונה - מה זה עוזר

בחיים?  כלומר, זה נפלא - לשים לב לדקויות, ללכת ברחוב ולהבחין ב לההמון דברים מעניינים שאנשים בני תמותה (.....) אחרים

לא רואים , לכתוב שירים רגישים ויפים, להשתגע על הטבע, להנות מספרים איכותיים יותר, להיות בעלי חוש הבחנה דק (וביקורתי) יותר, אבל:

האם זה מקל על החיים? האם אני חיה טוב יותר מכל אותם האנשים הפרקטים, המאורגנים כל כך, העקביים, המתלבטים ומתבחשים פחות,

הממהרים להחליט?  לא נראה לי.

אבל זה מה שהשם העניק לנו ברוב חסדרו וכנראה זו באמת מתנה. גדולה. אבל, קשה.

לא בטוחה, אבל זה אופייני לנשמות שבאו מן התוהו. לא מבינה מה זה, אבל הכוונה לא לגיהנום, חס וחלילה.

אז אולי (אולי...) יש בי עושר פנימי גדול יותר. אבל מה עם הרגישויות המופרזות, הכאבים, המועקות על העמידה על הקרקע

רק עם רגל אחת כשהשנייה מפרפרת באוויר?

האם אני מקיימת מצוות יותר בקפידה, יותר באהבה, יותר בעומק בגלל זה.?

הלוואי.

קצת עייפה אז זה יצא כך. מחילה.

אני חושבת שזה נכון כעיקרון ואפשר לראות את זה מתבטא בהרבה אופנים.

ולגבי המדיה תסביר?

שהרבה יותר קל לי להביע את עצמי לידי ביטוי מול מחשב (בדגש על מחשב ופחות על הסלולרי שהוא אמצעי צריכה בעיקר) מאשר בעולם בחוץ. אולי זה בגלל שאני רגיש מדי. אולי בגלל שהמקלדת מאפשרת לי לקרוא יותר ולסנן הרבה יותר "מידע מסביב" שעובר יחד עם התוכן. אבל לפחות ככה זה אצלי.

בין מסך לדף ועט?

לפחות אצלי הכתיבה על המקלדת הרבה יותר זורמת מאשר שצריך להשקיע "זמן" בכל אות ואות. אני יודע שיש הרבה אנשים שאצלם זה הפוך.

ברמת האותנטיות.

להגיש מכתב בכתב יד, זה הרבה יותר אישי, מרגש, משדר אמינות (לא AI)

הכתב - הוא שלך, זה חלק ממך.

האמת AI באמת הופך כתיבה "ממוחשבת" להרבה יותר זולה. גם בהיבט הרגשי.

אבל אני כתבתי על מקלדת גם 30 שנה לפני שהמציאו את הAI.... אולי זה שונה

אני אדייק שוב, בלי קשר לAI, כתיבה ידנית היא יותר אישית ופחות מכנית. יותר מביאה אותך ככותב

לא סתם יש גרפולוגיה מאחורי כתב היד

כאדם שעובד בלי סוף בכתיבה/ניסוח ומשתמש בai, הai מתקדם בקצב מטורף והוא לומד אותך (כאינדיבידואל) תוך כדי עבודה שלך, כך שיש ממנה ברכה מאוד גדולה למרות שלפעמים היא קצת מכנית.

מה שכן, את/ה חייב להגיע לai כשאתה יוגע מה אתה רוצה. הוא יכול לנסח ולזרוק רעיונות, אבל אם אתה מראש לא תבהיר לעצמך ולא תנסח לו מה אתה רוצה, אז הוא סתם ישטח את זה.

תנסח עם הai, תתאים זה לצרכיך וללב שלך - אחר כך, תעתיק עם עט על נייר נטול עץ.....

את הטבעיות והמקור, של כתב היד שלך שום טכנולוגיה לא תחליף

כמו שהיא לא תחליף את השיח הרגשי (לפחות לא איתי) וגם לא עוד כמה דברים קריטיים..... 

וברצינות, הרגישות הזאת היא סימן בריא מאד לאדם עם נשמה חיה. המון אנשים חיים גוף ומשתיקים עד לכדי כהות חושים כל דבר שקשור לנשמה

טוב יש לי יותר מדי מה להגיד על זה אז בחרתי לא לכתוב כלום בסוף☺

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.