שיתפתי את אמא שלי כדרך אגב במשהו קשה מתקופת התיכוןאנונימי (פותח)

שלא סיפרתי מעולם לאף אחד. מוזר איך איכשהו גם הסיפור הקטן הזה התגלגל להישמע או להתנצל כביקורת עליי : "אז חבל מאוד שלא דיברת על זה בזמן אמת, חבל מאוד" אני, מטגרגר מלחזור לחשוב או לדון על אותה תקופה : "מה זה משנה עכשיו, לא חושב שזה חשוב". - "כי איך היינו יכולים לעזור לך ככה? ועכשיו אתה סוחב את זה, שנים, חבל מאוד". אני: עוזב ועוצר את הדיון.

אמא, אני מבין את הכאב שלך, גם לי צר בצערך, אבל הנה, הדבר הספציפי הזה כבר ב"ה מאחוריי. העליתי אותו ממקום של הקשר, ואני יודע שהיה לך קשה לשמוע, אבל לא, לא היית יכולה לעזור לי, לא את ולא כל באי כוחך. אני לא מי שהייתי לפני כמה שנים, לטוב ולרע, אבל גם את לא, ידעת הרבה הרבה פחות, ובטח שלא איך להתמודד עם זה, היית גורמת נזק, סליחה שאני מציב את המראה. חשבת אולי שזאת התחושה שאני חי בה? וחייתי בה גם אז, ולא סתם, אלא כי "נכוותי ברותחין" מה שגרם לי להיסגר ולא לשתף כלום "להיזהר בצוננין"?

היום אני לא נכווה מפליטת פה שלי, והיחס שלך לתוכן מאיר העיניים בשבילך שלך אליה, או אליי בעקבותיה. אבל עדיין לא נעים לי שזאת התגובה. זה עדיין מדליק לי נורית אדומה שאומרת: סתום ת'פה, אל תדבר על מה שעבר עליך, ובטח ובטח שלא על מה שעובר עליך עכשיו. אם אין לה את הכלים להתמודד עם זה אתה עובר על "לפני עיוור".

אז אמא יקרה, לפחות אל תקחי את זה אישית, שאני לא מדבר, לא משתף. אני בוחר ברע במיעוטו, וחושב על שנינו, על טובת יחסינו המשותפים, בטווח הקצר והארוך.

....אילת השחר

זה לא מובן מאליו ההסכמה לפתוח עם הקרובים לנו, גם אחרי זמן. זה הגיוני שתגובות כאלו יסגרו וימנעו מאיתנו לרצות לפתוח שוב.

ורוצה לומר שאפשר גם לבחור להסתכל על שיחה כזו גם קצת אחרת, באופן שהמראה שתעמוד שם תהיה דווקא מולנו ולא מול האחר.

בעומק, החוויה הזו של להצליח לשתף משהו כזה עם האדם הכי קרוב לנו, שיש מצב שהיינו הכי זקוקים לו באותו זמן, ולא יכל לנכוח שם מכל סיבה שהיא, היא משהו שאני קוראת לו תרגול של ריפוי.

הבחירה למקד מבט בזה שהצלחנו לשתף, למרות מרחק הזמן והלב, מלמדת שעברנו איזה שינוי עמוק ופנימי שמאפשר לנו עכשיו לפתוח את מה שהלב סגר. ההסכמה לתת אמון ולסמוך, ממקום שבוחר לשתף, היא רפואה עמוקה לאנשים שיש להם נטייה להיסגר בתוך עצמם, בגלל שלא היו למי שסביבם כלים להכיל ולהתמודד עם העוצמות שבאו איתנו. כן, לרגישים יש עוצמה.

וגם יש ריפוי עמוק בשיתוף היכולת שפיתחנו להתמודד ולגדול ולצמוח מתוך המשבר שחווינו.

אנחנו מסוגלים לדבר על זה, סוף סוף.


כשמתמקדים במקום הזה שרואה את הריפוי, ובוחר לראות בזה תרגול, הדגש בשיתוף יהיה על ההתרגשות והשמחה שלי שהצלחתי. גם אם זה יהיה חד פעמי, גם אם יקח זמן עד השיתוף הבא. גם אם יש עוד דרך עד שאמצא את הדרך להסביר למי שמולי, למה אני באמת זקוק/ה כשאני פותחת דבר כזה. בין אם זו הקשבה, הכלה ונוכחות שאז נחסרו ממני, ולא ידעתי איך לבקש ועכשיו יש לי מילים ואומץ וחוסן פנימי לעמוד מול החוסר, להודות בו ולבקש אותו ועכשיו יש, ובין אם זה כל דבר אחר.


ועוד דבר שכדאי להחזיק בלב בחמלה גדולה כלפי הדור הקודם, הדור של ההורים שלנו. רובם גדלו במציאות ובתפיסת עולם הישרדותית, כזו שלמדה להסתדר בכוחות עצמה וללכת לטיפול או להיזדקק למישהו אחר נחשב לרוב כחולשה. אז היו להם הכלים שהיו להם. זה לא מרוע חלילה, זה לא מקטנותם, זה הדור והתפיסה שגדלו בה. הכלים המפותחים יותר של ימינו, הניסיון, הפתיחות ועוד דברים שיש בדורנו שלא היו אז, פשוט לא היו. הם למדו להתנהל אחרת, ועם זאת, את מה שלא היה להם הם התפללו שיוכלו למלא ולתת עבור הילדים שלהם.

שלפחות להם יהיה טוב.

ולא תמיד זה מצליח כמו שרוצים, אבל הלב רוצה להיטיב.

הלב רוצה להיות המקום הבטוח והמגן.. ועבורם לשמוע שלא היו שם ולילד נגרם סבל, זו חוויה עמוקה של אשמה שקשה לפעמים להכיל.

אז זה מה שהתבטא באמירה למה לא סיפרת... לא האשמה שלך.

אלא שיקוף של חווית האשמה הפנימית של איך לא ראיתי, איך לא הייתי, והלוואי וידעתי כדי להצליח לשנות, ואם יכולתי הייתי רוצה לקחת ממך את החוויה שעברת ולחסוך ממך את כל מה שעברת בדרך עד עכשיו.


מה אני מנסה לומר?

אפשר לראות בתגובה הזו שלה נורית אדומה מטרגרת שתסגור שוב, או להבין שזו הזדמנות מופלאה לנסות אחרת.

כי אתה אחר. כי גדלת ולמדת איך להתנהל בתוכך ולתקשר ולתווך את עצמך.

ואולי זו ההזדמנות להביא רפואה למקום הזה, שלומד את הכלים הקיימים, שלומד להתאים את השיתופים אבל לא מוותר מלכתחילה על המתנה הזו לקבל את התמיכה שאתה זקוק לה, עוד מאז ובפרט היום.  


הלוואי והמילים האלו יביאו רפואה ויאירו נקודת מבט חדשה לטוב.


תגובה מקסימה ממש!!ייתי ואחמיניה

אהבתי!

לא נשאר מה לומר..

חוץ מלהשתתף בכאב ובקושי.

לפני להבין את ההורים פה, אני מבינה את הקושי העצום לחטוף בוקס בבטן אחרי שאתה אוזר אומץ לעשות שיתוף כל כך אישי, עמוק וכואב ומצפה בסך הכל לאמפטיה שמגיעה לך ביושר...

ב''ה, תודה רבהאילת השחר

זה משמח לשמוע שעוד אנשים מתחברים למילים שעוברות דרכי.

ומסכימה עם הנקודה שהדגשת, כתבתי על זה כמה משפטים ומחקתי כי הרגיש אישי מדי, אז שמחה ומודה שהבאת מילים להביע את זה. 

ממשנחלת

ממש כך. 

 

אין שלמות. תמיד, באיזה קטע, ההורה, או בן הזוג או בת הזוג, לא יבינו. זה גורם לבדידות, אבל

אולי זה מה שמבגר אותנו; להבין, שאדם, בן אנוש, לא יכול להבין אותנו עד הסוף, כי הוא...בן אדם.

אולי גם את האמא לא הכילו כל כך, ההורים שלה?

 

המבוגר האחראי, המבין, המכיל במאה אחוז, המעודד, המנחם, המלטף, הנושק לפצעים, הוא

כנראה רק אחד. הקב"ה. אולי לכן זה קורה כך. אחרת היינו שוכחים אולי לפנות אליו. היינו

שוכחים להבין שרק ממנו הכל. שגם ההורים שלנו, הם בסך הכל...בני אדם. אולי זה

יעזור לנו להתבגר. זה לא אומר שלא תישארנה צלקות ולעתים אפילו פצעים מוגלתייים

שאם מישהו יגע בהם (בלי כוונה), נקפוץ ונזעק.....אבל אולי בעזרת השם, לאט לאט,

הם יגלידו. יתפשו פחות מקום. ידחקו לאיזו פינה ולא יקרינו על הכל.

 

גם אני רואה בתגובתה של אמא, רצון למנוע ממך סבל וצער שלא עלתה/עולה

בידה.

לא תמיד אנשים יודעים איך להגיב ברגישותזיויק
גם אם הם מאד אוהבים אותנו
קשה פתית שלג

זו כנראה התגוננות. זו נטיה מאוד אימהית להתגונן במקרים כאלה, כי היא עדיין מרגישה אחריות ורצון לתמוך ולהיות שם בשבילך, ומרגישה חזק את ההחמצה שלה ואת מה שעבר עליך. לכן גם היא חווה בצורה מאוד רגשית כל העלאה של מעשה כזה.

באמת לפעמים צריך לחשוב עם מי לשתף, ובמקרה הצורך לומר שאין בזה שום ביקורת עליה\שמה שהיה צריך לקרות קרה\להתאים את האינטונציה.

 

בכל מקרה חייבים למצוא דרך לשחרר את כל הרגשות והחוויות האלה החוצה, להשאיר בבטן זה נוראי ומקשה להתמודד ולהתקדם הלאה.

בעצםנחלת

בעצם למה אנו בגרים את עצמו כל כך? למה זה נפוץ כל כך?

זה עיוות איזהשהוא אם חושבים על כך בהגיון (גם אני בין אלה, לצערי).

מה עשינו כל כך רע, ואם כן, אז למה  ומה תועיל הביקורת

העצמית האובססיבית הזו?! אולי זה נובע מרצון לשלמות,

או רצון להיות ה כ י טוב, או תפישה לא מאוזנת את

הרצון האלוקי מאיתנו, או חוסר רצון להשלים עם

מי שאנחנו, למה בעצם?

 

ראיתי לאחרונה 2 ספרים הנראים מעניינים:

טראומות קטנות

כיף  (משהו כזה - הרעיון, לעמוד כל בוקר לפני

המראה ולתת לעצמך כיף לידך הנשקפת. ממש כיף -

על המראה!)

 

בשעה כזו, אין לי כח לבדוק מי כתב את שני הספרים;

אשתדל לחזור. בלי נדר.

 

אכב, האם הצעתי כבר לפתוח את האתר "התבוננות פנימית"

של ד"ר יחיאל הררי? ביוטיוב. כדאי!

מישהו קרא?נחלת

מישהו קרא את "דיבס, הילד המחפש את זהותו"? של  אקסלין (אם אני לא טועה)

 

מאוד כדאי. אנונימי, כדאי לקרוא טיפול בילד שעבר סוג של התעללות נפשית ואיזה

ילד הוא הפך בעקבות הטיפול.  נפלא.  זהו סיפור אמיתי של מהלך הטיפול.

כל כך מרגש. עד לידי דמעות.

מוזרנחלתאחרונה

התגובה הזו שלי היא לא לחווית ה"אני לא מובן ולא מוכל" שהמגיב כתב. זה למשהו אחר.  איני יודעת

למה זה מופיע דווקא כאן.

אם הייתם יכוליםציפורמדבר

להעלים את הרגישות הגבוהה שלכם, הייתם עושים את זה?

זה נשמע מאדציפורמדבר
חד משמעי אצלך וזה נראה לי די נפלא
היום לאמשה

לפני 10 שנים, ברור שכן

למה אז כןציפורמדבר
ולמה היום לא?
השאלה היא איך מגדירים את הרגישות הזואנונימי (2)
בגלל שנראה שמדובר בעיקר בהצפה, קרי קושי בוויסות רגשי, כלומר יכולת נמוכה להתמודד בזמן אמת עם מצוקות שונות (ולחילופין או במקביל, נשיאת משא האירוע גם אחרי שהוא כבר נגמר) אז התשובה היא כן.

ברגע שזה מקשה על התיפקוד אז זה בלם חזק ובעייתי, כמו כל בלם חזק ובעייתי.

ההסבר פה פתאום האיר לי אור חדשמשה

בעולם המקצועי שבו אני עובד (ובניהול תורים בכלל) בשביל שמערכת תעבוד תקין צריך שהיא תהיה מסוגלת לעבד בזמן אמת את כל הפניות שהיא מקבלת.

דמיינו פקיד בדואר שמצליח לטפל בכל הלקוחות בקצב שהם נכנסים. ואז כשיש יותר לקוחות מציבים עוד פקיד והכל בסדר.

 

אם משא הארוע כבד מדי, אי אפשר לעבד אותו בזמן אמת. ובתכל'ס אי אפשר לעבד אותו בכלל. כי לא יעזור (חלקית לפחות) לעבד  ארוע שכבר נגמר.

ההרחבה הזאתציפורמדבר

עזרה לי להבין טוב יותר את עצמי.

את אומרת שלא תרצי לוותר על הרגישות אבל כן תרצי לוותר על תופעת הלוואי שלה-ההצפה הרגשית

אבל מהי הרגישות הזואנונימי (2)
זה מה שעדיין מסתובבים סביבה אבל לא מגדירים... פעם ניסו לפתוח על זה שירשור אבל זה לא הצליח.
לדעתיציפורמדבר

הרגישות הזאת נובעת משני דברים עיקריים (לפחות אצלי)

שימת לב לפרטים וניואנסים דקים

אמפתיה ואכפתיות גבוהה

השילוב בין הדברים יכול לגרום להצפה.


כי אני שמה לב להרבה מאד דברים שאנשים אחרים לא שמים לב אליהם וזה משפיע עלי וכשזה יותר מידי זה גם מציף אותי.

הרגישות יכולה להתבטא גם בדברים פיזייםמתואמת
רגישות למרקמים מסוימים ולצלילים מסוימים (כלומר - שהם מציקים מדי). גם לטעמים ולריחות יכולה להיות רגישות מוגברת.
נכוןציפורמדבר
במקרה שלי המוח שלי נוהג בשיטה של מזה ומזה אל תנח ידך
זה נשמע כמו חוסר יכולת לסנןאנונימי (2)
אולי קצת כמו הפרעת קשב וריכוז קצת...

הכל נכנס והמערכת לא מצליחה לעבד הכל בצורה נכונה.

הייתי רוצה למנן אותה...מתואמת
להיות רגישה לסביבה, אבל לא להיות מוצפת בקלות מכל דבר יחסית קטן...
ואם היתה אפשרותציפורמדבר
לבחור לכבות אותה לגמרי או להמשיך איתה בלי יכולת למנן. מה היית בוחרת?
כרגע כנראה הייתי בוחרת לכבות אותה לגמרי...מתואמת
הלוואי שיבוא יום ואענה אחרת. (זה יהיה ביום שבו אצליח למנן אותה בעצמי...)
להעלים לגמרי בטח שלאנהג ותיק

אני מעדיף להיות בעל רגישות גבוהה

עם זה, אם יכולתי להפחית את מה שבא בעקבות זה, הייתי שמח.

פחות לתת לזה להשפיע 

וואלה כןאנונימי (3)אחרונה

כרגע זה יותר עול.

מרגישה שדברים פשוטים שאנשים עושים בשגרה בשבילי הם הר, כל מפגש חברתי, כל הודעה שנכנסת שלא לדבר על הודעה קולית, כל רעש שהוא קצת מוגזם.


יכול להיות שאצליח למנף את הדברים הטובים שיש בזה, כרגע עוד לא שם.

רגישים שהתמודדו עם אובדן של אדם קרוברוכב שמים

איך הרגישות באה לידי ביטוי?

בעיניכם ההתמודדות הייתה קשה יותר מאשר לאחרים או שהיו יותר יתרונות לרגישות? 

שאלה לפני הרחבותאנונימי (2)
אתה שואל מסקרנות גרידא, או כדי לקבל כלים איך להתמודד עם מצב זהה?

בכללי חושבת שזה אישי מאוד ומשתנה מאדם לאדם, אפילו בין אנשים רגישים מאוד. 

אני אחרי תהליך כזה, כבר לא כל כך טרירוכב שמים
אני רוצה לנתח לאחור את מה שחוויתי 
קודם כל,אנונימי (2)אחרונה

מצטערת לשמוע, זה ניסיון וכאב שתמיד שם, גם אם הזמן ממשיך קדימה. וסליחה אם ניסוח השאלה היה אולי קצת חסר רגישות כלפיך.


אני חושבת שמעטים מאוד, אם בכלל קיימים, הדברים שאפשר להשוות בהם בין אדם אחד לשני, ואפילו אצל אותו אדם עצמו בהתמודדויות זהות בתקופות שונות.  התמודדות עם אובדן היא אחד מהדברים שאי אפשר להשוות לכלום.

כל אחד חווה אחרת, מתמודד אחרת, מתנהל אחרת,

לפי הכלים שלו, לפי המקום והשלב לפי כל מיני דברים שקיימים או שלא.


לשאלה שלך, אם היה יותר קשה מאחרים ואם היו יתרונות לרגישות, רק אתה יכול לענות ורק ביחס לעצמך.

אין סקלת קושי אובייקטיבית באמת, כי כל אחד חווה רגשות בעוצמה הפנימית ובמדד האישי שלו.

ויש דברים שבעקבות הרגישות והכלים שמפתחים בדרך, תהיה יכולת עיבוד עמוקה ופנימית יותר, ויש שדווקא הרגישות תוביל להצפות רגשיות וחושיות אינטנסיביות יותר. ויכול להיות שהמנגנון שיעבוד דווקא יחסום גישה לרגש כי ההצפה תהיה מדי קשה לנפש, עד שהאדם יפגוש באדם מתאים שיעזור לו שם, או במרחב תומך שיעזור לפרוק מתח וצער וכאב ויכולים להיות עוד דברים.


מה נחשב לקושי ומה ליתרון?

זה בעיניי המתבונן בעצמו ובנפשו.

יכול להיות גם שמה שאחד יראה כהתמודדות הכי קשה שלו, מישהו רגיש אחר יראה כעוצמה הכי גדולה שלו והמתנה הכי גדולה שקיבל לפגוש את עצמו בעומק הכאב בלי לברוח ולהתכחש. מה שיוצר עומסים שמצטברים שנים ומעכבים תנועת חיים בריאה.


זה בינתיים.


מוצפותמשה
תלוי אם הרגישות מנהלת אותך או אתה אותההמקורית
תכלסאנונימי (פותח)

אני כבר בכלל לא מנסה להתמודד בסיטואציות של אירועים חברתיים.

היה בסדר, והייתי נחמדה לאנשים וזה, עד הרגע שראיתי את כולם יושבים מסביב לשולחן ואמרו לי לשבת... וזה אפילו לא שהוצפתי עדיין, פשוט לא רוצה להיות שם. הלכתי.


מצד אחד זה טוב שיצאתי לפני שהתפחלצתי. מצד שני, בוגר זה לא.

טוב שדאגת לעצמךרק כיף

קודם כל

אף אחד לא יודע עם מה את מתמודדת לשפוט אותך יהיה לא בוגר

בדיוקזיויק
אז זהו שזה לא לדאוג לעצמיאנונימי (פותח)

כלומר, יש גבול דק משהו בין לדאוג לעצמי לבין לברוח מלהתמודד.. ואני ממש בבריחה 🫢

להיות כל הזמן בוגרתציפורמדבר
זה די מעייף 
מה הכוונה?זיויק
את לא שואפת להיות בוגרת?
אני בוגרת, לא בגלל שאני שואפתציפורמדבר
אלא בגלל שאני כזאת, הגעתי לזה בלי ממש לתכנן. אבל החיים הבוגרים מלאים באחריות ולפעמים יש צורך ורצון לשחרר קצת.
יפהזיויק

ומה הבעיה לשחרר אבל בצורה חכמה?

לא לדכא את הילדה שבך?

אין בעיהציפורמדבר
הפוך, אני חושבת ששה אפילו חיובי כשמתאפשר
לגמרי ככהנהג ותיק

אפשר עם הבעל

בטח אפשר עם הילדים

כמובן שגם חברה טובה יכולה להיות שותפה לרגעים כאלה 

מסכימהרק כיף
אין בזה בחירה אנחנו פשוט מתבגרים ויש צורך לשחרר מדי פעם כמה שאפשר אחרת זה מתיש
זה נכון אבל מותר לאזןזיויק
להיות קשובה לילדה שבך
חובה להיות קשובהרק כיף
השיפוטיות שלך כלפי עצמךהמקורית

מזינה את החוויה

בוגר/ לא בוגר - למי אכפת?

קודם כל תעשי לך טוב


מעבר לזה כדאי לדעת שהימנעות מגבירה חרדה. וגם אני סבלתי אחרי אירוע טראומתי מחרדה חברתית. לקח לי המון זמן להרגיש בטוחה במרחב הכללי, ואני עדיין לא מאה, אבל אם הייתי ממשיכה להימנע זה בטוח לא היה מקדם אותי

אם את רוצה לנסות להתגבר על זה כדאי לפנות לטיפול. זו לא גזירת גורל.

יש הבדל בין הימנעות מתוך מקום של חרדה לבין מקום של - אני פחות מרגישה שייכת/ יש לי דברים יותר חשובים לעשות/ זה פחות הקאפ אוף טי שלי.

משהאחרונה
החשש מכל מפגש חברתי שמתקרבאנונימי (פותח)

והרצון לבטל ולהישאר בבית כל פעם מחדש.

זה לא משתפר עם השנים אולי להפך.

אוף

פשוט לא נהנת כמעט עם אף אחד

הגיוני?

מעדיפה את הלבד שלי תמיד

שכל העולם פשוט יעזוב אותי בשקט

מה נדפק

התשובה בעיניי זה יותר קשב לעצמך פנימהמשה

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

 

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

רגעים של מבוכהאנונימי (פותח)

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

הגוף שלך מספר לך משהומשה

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

בטחאריק מהדרום

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

מוכר מדיאנונימי (3)
אני בגדול ככל שהזמן חולף מדירה רגלי יותר ויותר🫢 אז אין מה ללמוד ממני... אבל את לא לבד...
את צריכה לחפשאנונימי (4)
אסף פדרמן - מיינדפולנס - שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי. 
מה שעזר לי עם זהציפורמדבר

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

אולי עוזר לחשוב שכל אחדנחלת

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

מבין אותך מאודרוכב שמיםאחרונה

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.


וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

מי פה רגיש ללקטוז?סופר צעיר
גרוע מכך, יש אנשים הרגישים לחתולים.חתול זמני
אני בחלק מהחיים שלימשה
עוד לא ברור איזה כי אני מתרחק מחלב בכללי.
אני.Shandy
למה?
סתם, פורום לאנשים רגישים, חשבתי לשאולסופר צעיר
לא מדובר פה על רגישויות מהסוג הזה...מתואמת
סוף סוף מישהי שמבינהסופר צעיר
חבל שסתם הספמת את הפורום...מתואמת
עד שחשבתי שאת מבינהסופר צעיר
הבנתי, ואני לא חושבת שנכון לומר בפורום הזה בדיחות.מתואמתאחרונה
באותו הקשר של מעבר בין עבודות: מעברים באופן כללימשה

מה עושים לכם מעברים באופן כללי?

 

עברתי לא מזמן מלעבוד מהבית ללעבוד במרחק דקות בודדות. אם לפני כן היה לי יותר קל לעשות דברים קטנים בבית ולחזור למשרד. אני מוצא את עצמי נשאר פה דקות ארוכות (בעשיה פרודוקטיבית) גם כשכבר החלטתי שצריך ללכת. רק כי לא בא לי לשנות מצב.

 

זה תמיד היה שם. אבל זה יותר בולט עכשיו.

ספר שנקרא "מעברים". (לא משלנו). גיל שיהי.נחלת
גם מעברים של מצב פיזיאנונימי (2)

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו


נכון. קושי לעשות לפעמים דברים שטובים לנו. מוזר.נחלתאחרונה
מקשים עליי בעיקרוןהמקורית
תלוי ממה למהoo

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה


אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

לצאת מהעבודה, לי, זה לא קלמשה

טוב, תלוי מה בעבודה.

בואו נדבר על מעבר בין עבודותהמקורית

למה זה כזה כבד??


עונה לעצמי 😅 - כאילו ברור לי שאין אופק כרגע במקום הנוכחי.  אני כבר מקבלת ב"ה הצעות. יש לי מה לתת ולהציע ואני רוצה להשקיע. אז מה נשאר? אין וודאות שזה יסתדר וההסתגלות תהיה טובה. אין ערובה שיהיה לי טוב שם (מצד שני גם היום לא טוב לי ככ). אני קצת מטילה ספק במקצועיות שלי כרגע (נורמטיבי? תקין?). יציאה מאזור הנוחות היא לא נוחה


כתבו לי קצת

נכון ! משה

אבל בתחושות הגוף זה אמיתי ומחזיק את המערכת. צריך לדעת "להסתכל מהצד" כדי להבין את זה.

מי עוד רגיש לריח של נאדים של עצמו?סופר צעיר

והאם ישנו טיפול מומלץ?

הטיפול הוא שינוי הרגלי המזון שלך - זה בוודאי ישפיעפ.א.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

תודה רבהסופר צעיראחרונה

אולי יעניין אותך