ובא לי לבכות.
הם מתביישים בי.
ביקשתי שידאגו לנו למקום נורמלי לשבת.
יצא פסק דין ודרישה מהדיינים לרווחה שם.
היתה פגישה במרכז למשפחה.
ומאז דממה.
ואני צריכה ללכת מגינה לגינה עם הילדים כי הם לא מוכנים לשבת איתי בפיצה או במאפיה.
הם מתביישים בנוכחות שלי באיזור שלהם כי המשפחה של הצד השני רואה אותם איתי או חברים מהכיתה.
ביקשתי כמה פעמים שיבואו לאיזור אחר (מרחק 5 תחנות נסיעה באוטובוס) כדי שיהיה לנו נעים ואבא שלהם מסרב.
יש לנו שעה למפגש וגם בו הם חסרי סבלנות כי אני תוקעת להם את היום.
(הגעתי עם שקיות מלאות פינוקים עבורם וצחקתי שעכשו אני על תקן סבתא ולא אמא... באה לביקור קצר, מביאה הפתעות והם רוצים לרוץ לענייניהם).
