מילא היה קורה בגלל סיבה מוצדקת. אבל לא. הטריגר היה דו"ח מהירות (מוצדק) שקיבלתי.

אוףףף.

הי

אני אישה בגילאי ה30 פלוס מינוס. נפגשתי עם גבר למטרות ענייניות ועסקיות

ואני לא מצליחה להירגע. משהו לא טוב שם, משהו חולני.

הוא לא נגע בי אבל החמיא לי מאד. הוא יכול להיות סבא רבא שלי

הוא אמר שאני מוכשרת ולא הפסיק לשבח אותי. הוא מעריך אותי מאד וזה

מה עושים? האנרגיה אמיתית או משקרת?

בהתחלה הוא לחש לי דברים יעני כדי שלא ישמעו, אחר כך אמר שאני מאד איכותית

ושלא פגש כמוני, הוא אמר שנזהר כשהוא פונה לנשים ושבעיקרון הוא ממש צדיק ואיכותי.

אין לכם מושג כמה שווה מעשה חסד קטן שלא עולה דבר מלבד חיוך. כתבו על זה הרבה חזרו על זה הרבה אבל כשזה פוגש אותך פתאום אתה קולט כמה זה אמת צועקת ואני מרגיש מחויבות להעביר את זה הלאה.

כמו אנשים רבים כאלו רגישים וכאלו שלא, אני חווה משברים עליות ומורדות. הייתי בתקופה ארוכה שממש היה קשה לי לצאת מהבית. פחדתי מהעולם שבחוץ וכשכבר יצאתי כל מה שראיתי היה עצוב וקשה, כמה אנשים קשי יום ובודדים - במידה רבה זה שיקוף של העולם הפנימי שלך (כשתהיה שמח גם פתאום תראה יותר אנשים שמחים) אבל בכל מקרה אני לא מאוד אוהב את המקום שבו אני גר (עירוני מנוכר קצת) וזה לא תורם ולא עושה חשק לצאת. בשבתות הייתי נלחם עם עצמי כל שבוע מחדש לצאת לקבלת שבת. לפעמים הייתי יוצא ומתיישב בבית כנסת לרבע שעה וחוזר בריצה הביתה. לפעמים סתם הייתי הולך והולך והולך עד שהחשיך וחוזר בריצה הביתה. הבנתם כבר את הקושי והחרדה.

תמיד קשה לי כשאני יוצא רענן ומקולח בבגדי שבת אל הרחוב בערב שבת, מצד אחד האווירה קדושה ואני באורות, ולפעמים פגם קטן בחוץ הוא פגם גדול בפנים. ככה זה כשאין חוסן נפשי אישי. לראות פתאום איש (אני מדבר על אנשים שנראים כמוני, בבגדים לבנים וכיפה) צועק או מקלל או מתנהג באופן בוטה, אפילו סתם כך ברחוב - זה משפיע על הנפש אני לא יודע להסביר. למה שאצא? למה שאפגע? למה שלא אשב בבית ואשיר עם עצמי קבלת שבת ואלמד עם עצמי?
קצת התפזרתי אבל זה רקע, הנקודה שלי היא דווקא הפוכה. כמה משפיע על הנפש פתאום הבן אדם ההפוך, זה שחולף מולך במדרכה בערב שבת ו-וואלה שניכם הולכים לקבלת שבת או חוזרים מערבית, אתה בבית כנסת בקצה הזה של הרחוב והוא בבית כנסת בקצה השני. ו-וואלה נכון, זה לא אולי לא הכי המנטליות של הקהילה והאזור והעיר, והמקום מעורב מכל מיני טיפוסים כמוך ולא תמיד קל, אבל הוא בוחר בכל זאת להסתכל עליך בעיניים להאיר פנים ולהגיד "שבת שלום". רק רגע של חיוך ושבת שלום, לא יותר מזה. אולי אתה מכיר אותו מהשכונה ואולי למדתם ביחד לתקופה לפני שנים, אולי הוא זר לגמרי - זה לא משנה. כמה זה הופך לי את הלב באותו רגע כמה כוח זה נותן. ואולי אני לא אדע להתמודד עם זה באותו רגע ובכל זאת אברח אחרי רבע שעה בבית כנסת הביתה, אבל דבר אחד אני מבטיח: אני אזכור את החיוך את האדיבות, אותה מחווה קטנה של החסד הזה - גם שבת הבאה. ובאותה שבת הבאה כבר יהיה בי יותר כוח בזכותו להישאר עד ערבית. ובשבת הבאה בזכות אותו אשכנזי סנוב (סליחה על ההכללה) שבכל זאת כיפף קצת את המידות שלו היום ובחר ללחוץ לי את היד ולכבד אותי במחווה הקטנטנה הזאת, יהיה בי עוד כוח לשבת הבאה להגיע ביום אחר כך למנחה.
לא צריך ליפול על אנשים אני לא מאמין בזה, אבל התייחסות כזאת קטנה וטבעית שעושה לא פחות טוב לאדם שעושה אותה (אותו אחד שחולף ברחוב שמרגיש שבירך לשלום את אחיו, אותו אחד שנכון, כבר מבגור ועם הצרות שלו ומה לו ולי - ובכל זאת מצא לנכון להאיר פנים לרגע, ללחוץ יד או לבקש ממך לעזור לו לסדר את המפה הלבנה על השולחן גם אולי כשלא היה צריך אותך ובטח ראה עליך שאתה מעופף ועצוב ויותר טבעי לו להימנע) התייחסות כזאת יכולה גם לעשות הבדל עצום, עצום, שאין לתאר. מים על נפש מדוכאת של אותו הלך או אורח שלא רואים כל יום (כמוני בסיפור) כי לך תדע מה הוא עובר בינו לבין עצמו.
זה מחויבות לי ולכם ולכל אחד. אם ה' נתן לך כוח אפילו רק מעט יותר כוח מהשכן שלך, תבין שהכוח שקיבלת לא שלך אלא קיבלת על מנת להשפיע - ואז אתה קונה אותו באמת ויתקיים בך. 
ובשבת אחרת גם אני אלבין שיניים למישהו ברחוב ואברך בשבת שלום. ואם אין לו כוח להכיל יותר או שלי כוח לתת יותר - אז לא יותר מזה, אבל לפחות זה חובה עליי. ולעוד שבת אחרת אני אוכל גם לשאול לשלומו ואולי בעוד זמן כשאראה אותו בבית כנסת כל שבת גם אזמין אותו לסעודת שבת אפילו שזה הפך הטבע. ואם לא? החסד בכל מקרה קיים כבר משלב הארת הפנים והברכה. והוא ברכה לנותן ומחולל פלא עצום במקבל.
בבקשה אנשים תהיו אנשים, מחווה קטנה, הארת פנים - מכלי ראשון, זה מספיק כדי לשנות חיים של בן אדם.

איך אתם מתמודדים עם מפגשים עם אנשים בעבודה?

בגלל הלחץ במפגש עם אנשים אני עובדת מהבית

ולא עושה מהלכים בעבודה שיכולים לקדם אותי

וגם- נמנעת למכור מוצרים טובים שיש לי

בגלל הפחד ממה יגידו ומה יחשבו עלי

תודה 

כזו שברמה הכי גבוהה שיש.

אנשים בוגרים, רצוי שכבר הורים, שמתמודדים?

זה פוגש אותך כל יום בעבודה, כל יום מול הצוות של הקטן, כל יום מול השכנים, כל יום מול המוכרת… לעזעאל. יותר גרוע מהיסודי, וזה היה ממש גרוע סמכו עלי.

להיות ההזויה הזאת שלא מבינים מה דפוק אצלה

איפ איך שורדים את זה?

היי, חדשה כאן, נעים מאוד - באמת נעים לי לקרוא כאן את הכל ואיזה כיף שיש מקום כזה.

בשנה שעברה גיליתי שאני אדם רגיש מאוד ,קראתי את הספר של איילין וכו.

עם הקריאה של השרשורים תהיתי לגבי משהו שאני לא מבינה אותו ככ על עצמי .

מאז ומתמיד מגע כלשהו לא משנה ממי ,הוא פשוט לא נעים לי. אני מרגישה סוג של חלחלה כזו ,רתיעה . לא בא לי שיגעו בי.

זה קורה בעיקר עם הילדים שלי, שאני מאוהבת בהם ממש , אני נהנית לנשק ולחבק אותם אבל קשה לי שהם מחבקים אותי או נותנים נשיקה רטובה . ילדים לא מבינים איפה הם נוגעים לפעמים, וכשהם מחבקים לפעמים נוגעים בכל מיני מקומות צנועים בלי כוונה וזה עוד יותר מרתיע אותי.

ב"ה עם בעלי זה לא קורה לי .

לא חוויתי הטרדות למיניהם ב"ה ,אז זה לא הכיוון.

מה לא בסדר אצלי? והאם זה קשור בהכרח לרגישות יתר ? 

שסביב השידוכים?

אני מרגיש שכל פעם אני צריך גבורה עצומה לכל שלב בתהליך הזה. ועד שמתקדם משהו צריך להתחיל שוב מחדש😑

על פסיכיאטר לבוגרים שהוא דתי ומקבל (גם) באופן פרטי ונמצא באזור המרכז ו/או השרון.

על ד"ר מיכאל אבולעפיה כבר שמענו, מחפשים רופאים אחרים.

עזרתכם חשובה.

אם מישהו חושש מאאוטינג, נשמח לקבל המלצות גם בפרטי דרך המנהלים (אני חושב שיש להם גישה למשתמש שלי האחורי האנונימי. @משה?).

למה הפורום מיועד?