גם חזבאללה היו יכולים לנצל ולירות בצפירה.
העיקר את הכותל סגרו כי זה פיקוח נפש.
אבל משום מה החליטו שצפירה דוחה פיקוח נפש וזה יהרג ואל יעבור...
גם חזבאללה היו יכולים לנצל ולירות בצפירה.
העיקר את הכותל סגרו כי זה פיקוח נפש.
אבל משום מה החליטו שצפירה דוחה פיקוח נפש וזה יהרג ואל יעבור...
אבל, יש דברים שגם אם הם הגיוניים - הציבוריות הישראלית לא מסוגלת לקבל. אחד מהם זה כל נגיעה בזכרון השואה.
וגם אבא שלי.
בס"ד
אני הכנתי הבוקר את הילדים שלי, גם את בן השנתיים וחצי ובטח את הגדולת ממנו, שתהיה צפירה. גם הסברתי להם מה ההבדל בין צפירה לאזעקה שיבינו שאין להם מה להיבהל. הכנה כל כך פשוטה - שאין בינה לבין פיקוח דבר או חצי דבר.
בסוף כל אחד יודע מה השעות של הצפירה (10:00, 20:00, 11:00). מרבית האנשים עוצרים דקה לפני כן וזה לא תופס אותם במקרה.
גם החשש מירי רקטות מצד חיזבאללה הוא תירוץ קלוש. ברדיו ובכל מקום מחדדים בכל שנה, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, איך זה יתנהל במידה וחלילה במקביל יש אזעקת אמת.
בקיצור, אין שום הצדקה לבטל את הצפירה. 2 דקות של שקט שבה מדינה שלמה מתייחדת עם שישה מיליון יהודים שניספו זה דבר חשוב דיו כדי להמשיך את זה למרות המלחמה.
לשים כבר עכשיו תזכורת בפלאפון ליום שני בשעה 19:55 וביום שלישי לשעה 10:55 ובה יהיה כתוב "לשים לב - צפירה עוד חמש דקות". אז, כשהפלאפון יצלצל, למצוא מקום לעמוד בו, לפתוח פרק תהילים ולהתייחד עם זכר הנופלים מבלי שהרקולים יצטרכו לנן את מנגינת "אצלנו בגן" או "אחי הצעיר יהודה".
וחלילה, אם יהיה אירוע אמת, תהיה אזעקה עולה ויורדת בעלת הבדל ניכר בינה לבין הצפירה.
שלא כל עם ישראל קוראים את ההודעה הזו, כן?
בכל מקרה, ביום הזיכרון רבים מהאנשים נמצאים במילא בטקסים ובבתי העלמין, כך שגם מהבחינה הזאת הדבר הרבה יותר פשוט.
רק שאני מנסה להקל על כולם. זה זמן רגיש.
זה לא אומר שאי אפשר להתייחד עם זכרון הנופלים, רק קשה לי שהראש בקיר לגבי הצפירה (הראש של מקבלי ההחלטות)
לקפיצה הראשונית של הלב כששומע את תחילת הצפירה
ולא עוזר לילדים קטנים כמה שמסבירים להם מראש
הגוף עדיין נבהל
ומאוד מאוד יכול להיות שלא כולם זכרו שבדיוק תהיה צפירה
ההתחלה אותו דבר וגם אם מוכנים זה עדין מלחיץ
(אצלנו גם היו פשלות במערכת הכריזה וחלק מהאזעקות נשמעו כמו צפירה אז בכלל זה מלחיץ מאד)
מידיעה וודאית - יש אנשים ידעו שצפויה צפירה ועדיין נכנסו ללחץ. יש ילדים בבית ספר, שאחרי הכנה עמדו בטקס וחיכו לצפירה שידעו שעוד רגע תגיע - ועדיין כשהגיעה רצו למקלט במבטים מבוהלים.
האזעקה והצפירה בנויות ככה שעוד לפני המודע, הן מפעילות אצלינו את התת-מודע. עוד לפני שאנחנו בודקים האם זאת צפירה עולה ויורדת או רק עולה ולא יורדת - אנחנו כבר במצב פעילות.
למעשה כמו שכתבתי - אני חושב שהיה ראוי לבטל, לא חושב שאפשר היה לבטל. השיח הציבורי לא היה מסוגל לשאת את זה, אבל לא לזלזל.
נ.ב.
יכול להיות שיש לכם ממ"ד והילדים פשוט ממשיכים לישון בו?
בס"ד
אבל בסוף הנקודה המרכזית בעיניי היא שיש פה משהו שגורם לנו לעצור שתי דקות ולהתייחד. אני לא מכיר שום תחליף הגיוני לזה, ובלעדי זה יום השואה היה הופך ליום של סיפורים ברדיו ובטלוויזיה.
הצעד הבא זה אם אין צפירה אז למה לעשות את הטקס דווקא בעשר ולא בשעה האחרונה של המערכת - במקרה הטוב. או במקרה הרע לבטל לחלוטין כי יש הרבה חומר לימודי להשלים בגלל המלחמה וצריך להספיק עד סוף השנה.
הצפירה, גם אם היא לא מושלמת, היא ההזדמנות היחידה לעצור את היום למדינה שלמה. במיוחד ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שבו עלינו לזכור מי הם החיילים שהקריבו את נפשם שאנחנו נוכל להמשיך את חיינו.
משהו נעלה בלעמוד ולחשוב על 6 מיליון הנרצחים
כן חשוב לזכור
ולהגיד תהילים או משניות לעילוי נשמת
אבל לעמוד בצפירה זה טקס חסר יתרון
הנשמות בעוה"ב לא מתעלות בזכות העמידה הזאת
ובטח לא מתעלות בזכות בהלה של מליוני ישראלים
גם לא רואה מעלה בלהמשיך את החיים כרגיל כשכולם עוצרים...
אין לי בעיה לעמוד ומשתדלת לומר גם כמה פרקי תהילים
אבל באמת שלהבהיל את כל המדינה זה מיותר כל כך
וכמו שאמר אחד מגדולי רבותי: "אני מבין למה אני עומד, אבל גם מי שלא מבין - ביארצייט של אבא שלו הוא עושה כמה דברים שהוא לא מבין ואני יודע להגיד לו שאין להם סיבה, אז שלא יפרוש מהציבור..."
וכאמור אני לא פורשת מהציבור בדרך כלל
ובכל זאת לא רואה חשיבות גדולה בזה
הייתי פה לפני כן בניק אחר
ככה שיש יותר ותק
אנחנו זכינו להכיר ניצולי שואה ולחיות בניהם. שמענו את העדות שלהם מכלי ראשון, ראינו את הסימן שחקוק על בשרם ואת הצלקות שהם עדיין נושאים משם. אבל כדרך העולם, זה לא יימשך עוד הרבה שנים. ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. שתי הילדות הגדולות שלי זכו להכיר את הסבתא רבה ששרדה את השואה, יתר האחים שלה יכירו מהסיפורים.
הצפירה לא נועדה בשביל עילוי נשמתם של הנרצחים, אלא היא נועדה קודם כל בשבילנו. שאנחנו נזכור אותם, שאנחנו נזכור את מה שעבר על העם שלנו. ביום אחד בשנה, בשעה אחת, עם כולו עוצר מלכת ומתייחד עם ההיסטוריה, עם המשפחה שנספתה, עם הזיכרון.
זה מה שישאר לנו עוד כמה שנים. לא יהיה זיכרון בסלון, כי הם כבר לא יהיו עימנו. מה שיהיה לנו זה את הסיפורים שאנחנו שמענו מהם ואותם אנחנו נצטרך להעביר לדורות הבאים. לכן בא היום הזה, ובאות שתי הדקות האלו להזכיר לכולנו את המסר הזה.
עם העובדה שצריך לזכור
ואסור לשכוח
ולהנציח
אבל לא רואה יתרון דווקא בצפירה שמקפיצה לכולם את הלב
מאמינה שיש עוד דרכים
אבל כן שצריך לשנות אותה לצליל שלא דומה לאזעקה.
אם לאמבולנס שינו את הסירנה כי זה מזכיר אזעקה ולא רצו להלחיץ אנשים בזמן מלחמה אין סיבה שלא ישנו את הצפירה לצליל פחות מלחיץ
האם לולי צפירה כולם היו עושים את זה? כנראה שלא כולם. גם אם הצפירה, לא כולם עשו את זה. לא האישה שנכנסה להסטריה, לא המורה שתלמידה רצו למרחב המוגן ולא רבים אחרים.
גם טקסים שהיו נערכים במוסדות הלימוד, צה"ל ומוסדות המדינה לא היו נראים אותו הדבר מבלי הצפירה. השעה 10 לא הייתה 10, הכובד ראש לא היה אותו כובד ראש ובכלל זה גם האווירה. הטבת לכתטב פה על הבסיס שעליו מושתת הצפירה וזה בדיוק חלק מהאווירה של היום הזה. מבלי זה, זה יהיה עוד יום חול.
אני אתן דוגמה על עצמי. מ-09:10 המתנתי על הקו שנותן שירות ייענה לי. ב-09:55 ניתקתי וכמה דקות לאחר הצפירה התקשרתי מחדש והמתנתי בשנית. אני רוצה להאמין על עצמי שהייתי מנתק גם מבלי הצפירה, אבל לא בטוח שכולם היו עושים כך.
בזמן ככ רגיש מבחינה בטחונית. גם בזמן המלחמות מאז ה7 לאוקטובר. אפשר ממש ממש לוותר על זה.
אני חושבת שהפכו את זה לדת.
בס"ד
במהלך כנס הפעילים הראשון של מפלגת 'ביחד' שהתקיים בשבוע שעבר, ביקש יו"ר המפלגה, נפתלי בנט, לעורר במשתתפים תחושות נוסטלגיות. "בבחירות הקרובות עם ישראל יחולל מהפך שלא היה כמותו מאז 1977", הבטיח בנט לקהל שפקד את האולם באקספו תל אביב. לאור האמירה הזאת התיישבתי לקרוא השבת את הספר 'גבירותי ורבותי מהפך' שכתב ד"ר משה פוקסמן־שע"ל, כדי לקרוא מה באמת אירע פה במהלך המהפך שעשה מנחם בגין, ולנסות להבין מה בין זה לבין ההצהרות של בנט.
כדי להבין מדוע הניסיון של בנט לנכס את המהפך שהיה בשנת 1977 הוא אשליה, יש לחזור אל העובדות ההיסטוריות. המהפך שהוביל מנחם בגין לא היה רק חילופי שלטון טכניים. זה היה רעידת אדמה תרבותית וחברתית ששינתה את פניה של מדינת ישראל ברובד העמוק ביותר. בגין לא עלה לשלטון לבדו, הוא עשה זאת באמצעות ברית עמוקה, אותנטית ויציבה עם מה שכונה לאחר מכן "המרד המזרחי". הליכוד דאז הפך לביתם של הציבור המסורתי, תושבי הפריפריה ועדות המזרח, שהרגישו מודרים ונרמסים תחת שנות שלטון ארוכות של מפלגת העבודה.
הברית החברתית-עדתית שהעלתה את הימין לשלטון ב-77' רחוקה שנות אור מהמפלגה החדשה שמקים בנט יחד עם האח הישן-חדש יאיר לפיד. הפער מעמיק עוד יותר כשבוחנים את היחס לדת ולמסורת. מנחם בגין, אף שלא היה אדם דתי במובן ההלכתי, רחש כבוד עצום ליהדות. הוא זה שכונן את המושג "השותפים הטבעיים" עם המפלגות החרדיות והדתיות, העניק את פטור הגיוס הרחב וקיבע את הסטטוס-קוו הדתי.
כשבוחנים מי הם השותפים הטבעיים של בנט בגוש הנוכחי, אנחנו רואים מפלגות חילוניות מובהקות מהמרכז והשמאל, שחלק מאג'נדת הליבה שלהן כולל שינוי דרסטי של הסטטוס-קוו, גיוס חרדים בכפייה וקידום יוזמות ליברליות אנטי-דתיות. מהפך שישען על שותפים כאלה לא יחזק את המרקם היהודי של המדינה - הוא יפרק אותו.
מהפך 77' נועד, בין היתר, לנפץ את האליטות בתוך מוקדי הכוח הבלתי-נבחרים של המדינה: במערכת המשפט, באקדמיה ובתקשורת. בגין רחש כבוד לחוק, אך שאף למערכת משפט המשקפת את כלל גוני החברה הישראלית, ולא כזו הפועלת כסניף אידיאולוגי מוגן של הגמוניה מובסת. גם בנקודה זו, התהום בין הבטחות של מפלגת 'ביחד' למציאות הפוליטית שלה היא העמוקה ביותר. השותפים של בנט הם המגינים האדוקים ביותר של הסטטוס-קוו המשפטי והאקדמי הישן.
הם אלו שנלחמים בחירוק שיניים נגד כל פשרה או רפורמה שתאזן בין הרשויות או תאפשר גיוון בזהות היושבים בכס השיפוט. בממשלה שתקום על קולותיהם, שום שינוי אמיתי במערכת המשפט או פתיחה של השורות לא יוכלו לצאת אל הפועל. המהפך של בנט, (שלפני כמה שנים רץ במפלגת 'הימין החדש" תחת הקמפיין "שקד תנצח על הבג"ץ") ישמש דה-פקטו כשכפץ ההגנה הגדול ביותר של המערכת הממסדית הוותיקה.
גם בתחום ההתיישבות, לקחי 1977 מציבים מראה מביכה מול הצהרות ההווה. באותה מערכת בחירות עלתה לגדולה מפלגת המרכז 'ד"ש' (התנועה הדמוקרטית לשינוי) בראשות האלוף יגאל ידין, שגרפה 15 מנדטים. בגין, מנהיג תנועת החירות שדגל ב"אף שעל" ובזכותנו התנ"כית על יהודה ושומרון, הקים את ממשלתו תחילה בלעדיהם. הוא סירב להכניס את אנשי המרכז לקואליציה עד שהבהיר מעל לכל ספק שהקו המדיני וההתיישבותי שלו אינו נתון למיקוח. רק לאחר שד"ש נכנעה וקיבלה את תנופת ההתיישבות של הימין, היא הצטרפה לממשלה.
בנט, לעומת זאת שצמח מתוך מפעל ההתיישבות ביו"ש, מנסה היום לעשות את ההפך הגמור. כדי להגיע לכיסא ראש הממשלה, הוא ייאלץ להישען על שותפים פוליטיים שרואים בהתיישבות נטל ומכשול. את חברי מפלגתו הוא שולח להסביר שהנושא הפלסטיני כלל לא נמצא על הפרק, ובכך הוא מנסה להתחמק מכל שיח שיבליט את הפערים בינו לבין שותפיו.
בשנת 77' בגין הוא זה שכופף את מפלגות המרכז לקווי היסוד של הימין למרות כעס גדול מצד הממשל בארה"ב של אותם הימים (מה שלצערנו הוביל בהמשך הקדנציה לוויתור על סיני, אך גם זה נעשה מתוך רצון לשמור על ההתיישבות היהודית ביו"ש ולהוביל להתפתחותה). לעומת זאת, בסיטואציה הפוליטית של 2026, השותפים של בנט מהמרכז-שמאל הם אלו שיכופפו אותו כפי שראינו שקרה בממשלה הקודמת ביחס להתיישבות.
צריך לזכור - מהפך פוליטי אמיתי אינו נמדד רק בזהות האיש שיושב בלשכת ראש הממשלה, אלא ברעיונות ובקבוצות הכוח שהוא מביא עמו אל השלטון. בעוד שמנחם בגין הביא את הימין, המסורת והפריפריה אל מרכז הבמה, המהפך של 'ביחד' מסתמן כמהלך שיחזיר את השלטון לידי האליטה הליברלית-חילונית הישנה. מי שמבטיח שחזור של שנת 1977 עם השותפים של שנת 2026, מוביל שוב את בוחרי הימין (אלו ששבט להאמין לו) בעיניים פקוחות אל תוך הפחת.
---
כעת, שמערכת הבחירות בפתח, אנסה מידי פעם לגעת פה לעומק בנוקודת שונות ובראיה רחבה יותר מאשר הסגנון שהיה בעבר.
וכשזה המצב, החרדים ויאיר גולן ילכו ביחד.
לחרדים חשוב שהממשלה תיפול על רקע חוק הגיוס, ואם מישהו חשב שהימין והשמאל יעשו יד אחת בעד מתווה מוסכם, הוא פשוט אדיוט.
החרדים לא היו דוחפים לפיזור הכנסת במועד צמוד כל כך למועד החוקי אם לא היתה בידיהם הבטחה מפורשת מהאופוזיה להעביר את החוק תמורת ראשו של נתניהו.
להערכתי הפור נפל. גם אם לא יצטרפו לקואליצית קפלן, הם ינקטו בשב ואל תעשה, וילמדו את נתניהו לקח.
וגם את סמוטריץ' כמובן, שניסה לרקוד בשתי החתונות.
אל תגידו שלא הזהרתי.
במשך שלוש וחצי שנים אני מזהיר וקולי כקול קורא במדבר.
אם באמת היו רוצים לפרק ולהפיל - היו עושים זאת מזמן.
דווקא עכשיו כשבכל מקרה עוד רגע בחירות והשאלה היחידה האמיתית היא התאריך המועדף - המריבה המתוקשרת היא בסך הכל הדרך הכי יעילה למצות הצבעה לגוש -
ג' מרוויחים את אלו שמתבלטים אם להצביע בכלל והמפלגות הציוניות בגוש מנטרלות את קמפיין ה'מכרו אותנו לחרדים' של השמאל לסוגיו.
מהלכים צבאיים ופוליטיים עושים כשהכוכבים מסתדרים.
האופוזיציה מוכנה היום לשלם לחרדים מה שלא היתה מוכנה לשלם מאז הדף הריק של גנץ.
דחוף לאופוזיציה עכשו לסכל את מינויו של גופמן, ולרכב על כשלונו של טראמפ לחסל את המשטר האירני, שאיך שהוא יפילו על נתניהו.
אדלשטיין, סופר, ואחרים, יתוגמלו על הפלת הממשלה, ונתניהו ילך הביתה.
ממצב בו החרדים ירגישו שנשארו להם רק שתי אפשרויות- או חוק גיוס שיסדיר את מעמד בחורי הישיבות שעל הדרך יחזיר את ההטבות הכספיות שהם התרגלו לקבל או להשאר עם הימין אבל להמשיך במצב הנוכחי שבעייתי מבחינתם.
כי בסוף הם לא רואים אידיאל עצמי במדינה, אלא בכמה הפרה הזו שנקראת מדינת ישראל יכולה לחלוב להם. -אין להם ערך של 'מדינה וזהות יהודית', אלא כאוסף פרטים לאפשר לכמה שיותר יהודים חופש דת.
אז כמובן שאם מתאפשר הם יעדיפו ללכת עם הימין המסורתי ולקרב אותו. ואם התאפשר לשמור על צביון יהודי גם נחמד כי אין ספק שזה עוזר לעוד יהודים לשמור על אורח חיים מסורתי.
אבל אם יהיה התנגשות בין הדברים היפים האלה לחיים עצמם, הם יחזרו לחומות שלהם בחינת תן לי יבנה וחכמיה. הם לא ילחמו לא על ארץ ישראל ולא על הצביון של המדינה= זה יחזור להיות כמו מדינת פולין וכמו אצל הצאר הרוסי שהחרדים בשלהם והחילונים בשלהם.
כך שאם הם ירגישו איום אמיתי על עולם התורה החרדי הם לגמרי יוכלו להסתדר עם מדיניות שמאל וגם לחיות בשלום עם מדינת 'תל אביב' ומדינת 'בני ברק' העיקר תיתן להם את האוטונומיה שלהם בדמות חוק גיוס ותקציבים.
ואל תגיד שזה פגיעה לתווח הארוך- הם פשוט יאמרו לך שזה לא אישי, שהם הולכים עם מי שיתן להם מה שיבקשו- ימין או שמאל- ובינינו אם הימין יצטרך אותם לממשלה יצרפו אותם יופי.
אבל הפיתרון מאד פשוט- לחוקק את חוק גיוס מה שהוסכם כבר ולהעביר אותו עם פסקת התגברות. ואם יהיה צורך גם שזה יבוא עם טיפול יסודי בבית המשפט- החרדים הראשונים שיתמכו במהלך כזה.
כחלק מהתיקון הם נעתרו למהלך של פיזור הכנסת תמורת התחייבויות ראשי האופוזיציה להעביר את החוק בכנסת הבאה שנכרכו בראשו הפוליטי של נתניהו.
גם אם הבחירות תתקיימנה במועדן תחת קומבינה כזו או אחרת, הפור נפל. החוק יעבור במהלך המושב הראשון של הכנסת הבאה, בלי הליכוד ובלי הציונות הדתית.
תודה אופיר סופר.
במקום לבוא בטענות אל החבר שלך.
לו היה בו קורטוב של תבונה פוליטית, ואין לו, היה נותן לחרדים להפיל את החוק ועל הדרך גוזר קופון פוליטי.
את הצבעתו בעד החוק היה מנמק בהתחייבות קואליציונית, שככל התחייבות צריך לקיים.
והיה מוסיף ואומר שהחוק לוקה בחסר משתי סיבות:
1. הוא לא עונה על צרכי צה"ל.
2. הוא לא שוויוני מעצם העובדה שאינו מקיף את המגזר הערבי, אם לשרות אזרחי, ואם כתומכי לחימה. אין שום סיבה שלא ישרתו בחיל רפואה וכיוצא בו.
כבר בתחילת הדרך, כשרק חתמו על הסכמי אוסלו, היו בתוך מערכת הביטחון אנשים רציניים שהתריעו בקול רם וברור: ההסכמים האלו יביאו עלינו נהרות של דם.
.
המציאות הוכיחה שהם צדקו. תוכנית ההתנתקות לא הייתה אלא ניסיון נואש ומבוהל לתקן את נזקי אוסלו האומללים - אבל במקום לתקן, היא רק העמיקה את הבור. את התוצאה המדממת של הקונספציה הזו קיבלנו בראש כואב וכל כך אכזרי בשבעה באוקטובר.
עכשיו תשאלו את עצמכם: את מי משרת השיח על "בגידה מבפנים"?
התשובה פשוטה. הוא מייצר מסך עשן שמנקה מאשמה היסטורית את האדריכלים האמיתיים של האסון - פרס, רבין, ביילין וחבריהם - ומספק לכולנו תירוץ פסיכולוגי נוח. זהו תירוץ שמטרתו למנוע מאיתנו לעשות את מה שבאמת נדרש: להכיר בטעות, לבטל את הסכמי אוסלו לחלוטין ולעקור אותם מהשורש.
הועדה תמשוך שבועיים לפחות, ולו בגלל חג השבועות, והגענו לתחילת תמוז. או אז אפשר להכריז על בחירות כעבור 90 יום לפחות.
הגענו איפוא לעשרת ימי תשובה, ולא לפני אסרו חג.
דהיינו הרבה רעש וצלצולים ובפועל יתקיימו הבחירות במועדן החוקי.
בס"ד
(הצעות חוק פרטיות עולות ביום רביעי)
כולנו זוכרים את הבוקר שבו העיתונים שירדו לדפוס בחצות כתבו שהולכים לבחירות, כשמי שהיה ער ידע שרגע לפני ההצבעה המכרעת מופז חתך לממשלה.
הזוי שמפלגה שמנפנפת במסורת, רוצה שבמקום התחזקות בתורה, בתפילה, בגמילות חסדים - יהיו בעשרת ימי תשובה עודף לשון הרע, רכילות, שיחות בטלות ועיסוק בחול באופן כללי.
ש"ס מאז ומעולם היתה מפלגה של ניצול ציני לצרכים פוליטיים של המסורת, של האמונה התמימה בצדיקים - בעבר היו מטיסים בהליקופטר את הרב עובדיה זצ"ל, את המקובל כדורי זצ"ל, לכנסי בחירות של המפלגה, קמעות, מים קדושים…
סיעת ש"ס חילקה במסגרת תעמולת הבחירות דף שמציע תיקון פדיון הנפש — תפילה מיוחדת שתיאמר מפי "גדולי המקובלים, על קברו של מרן, הרב עובדיה יוסף, בכ"ו באדר" (יום הבחירות לכנסת). עוד מציעה המפלגה לבוחרים להירשם בשמותיהם, כדי שהמקובלים יתפללו עליהם באותו יום.
המפלגה גם הפיצה תפילה מיוחדת לפדיון הנפש, שאותה יש לומר עם הדלקת נר לזכרו של הרב יוסף ביום הבחירות. בדף נוסף, תחת הכותרת "וזאת לתעודה", נכתב כי משפחת המצביע זכתה באות בספר התורה שיוכנס "לכבודו של מרן עובדיה יוסף לאוהל שייבנה בציון הקדוש".
עדיין מזעזע שהם משעבדים לזה את הימים הנוראים
אם נקלף את המחנה הזה מכל הפחדנים והמתחנפים שכבה אחרי שכבה, נסיר את הפחד ואת האינטרסים, נגלה בסוף שלא נשאר ממנו דבר.
לכן, ביום הבחירות – כשאנחנו בקלפי ואף אחד לא רואה חוץ מבורא עולם – להצביע רק למי שהכי רחוק מהחנפנות לשמאל.
כי השמאל זומם לסגת מיו"ש, ואז מרכז הארץ הופך לעוטף יו"ש ויחלוט את גורלנו כגורל עוטף עזה. זה בנפשנו.
גדר ההפרדה של סאוטה (בספרדית: Valla de Ceuta) היא מחסום הפרדה בין מרוקו לבין סאוטה, עיר ספרדית השוכנת לחופה של צפון אפריקה. הגדר נבנתה על ידי ספרד במטרה לעצור הגירה בלתי חוקית והברחות. עלות ההקמה של גדר ההפרדה הייתה 30 מיליון אירו והיא מומנה על ידי האיחוד האירופי. הגדר היא הראשונה מבין שתי גדרות שנבנו בין המובלעות הספרדיות בצפון אפריקה לבין מרוקו.
מחסום ההפרדה מורכב משתי גדרות תיל מקבילות שגובהן 6 מטרים, מצופות תלתלית. בין הגדרות עובר כביש מערכת המשמש לפטרולים משטרתיים ולגישה של רכבי הצלה במקרה הצורך. לאורך הגדרות מפוזרות נקודות תצפית קבועות. כבלים תת-קרקעיים מחברים זרקורים, חיישני תנועה וקול ומצלמות וידאו לחדר פיקוד מרכזי.
מרוקו התנגדה לבניית הגדר שכן היא איננה מכירה בריבונות הספרדית בסאוטה.

נשמע כמו גדר ליופי, ברגע שבאמת ירצו לעבור יעברו..
הממלכתיות המדומה: הגה השלטון עובר רק בקלפי
לאלו שמנופפים ללא הרף במילה "ממלכתיות", כדאי להזכיר כמה כללי יסוד בדמוקרטיה:
* לגיטימציה לא משיגים באיומים: לנסות לתפוס את הגה השלטון באמצעות השבתת מערכים קריטיים ואימוץ סרבנות בקרב טייסים – זו לא ממלכתיות. הגה השלטון מופקד בידיים של מי שמנצח בבחירות, ולא בידי מי שמחזיק בנקודות לחץ אסטרטגיות.
* שלטון החוק, לא שלטון הפקידים: שימוש בהגשת כתבי אישום נגד נבחרי ציבור כאמצעי פוליטי לעקיפת רצון הבוחר והחלפת השלטון – זו לא ממלכתיות. בקביעת זהות ההנהגה, כוחו של פתק ההצבעה בקלפי חייב להיות חזק יותר מכל מהלך משפטי.
*הבערת הרחובות אינה תחליף לדמוקרטיה: ניסיונות לכפות שינויי מדיניות דרך הפרת הסדר הציבורי והפגנות אלימות – זו לא ממלכתיות. בדמוקרטיה מתוקנת, כוחו של הרחוב אינו גובר על כוחו של הפרלמנט.
השורה התחתונה: רוצים להיות ממלכתיים באמת? תתחילו בקבלת דין הבוחר בהכנעה, בכבוד ובסבלנות. שלטון מחליפים אך ורק בקלפי.
#919 ח"כ שמחה רוטמן - יו"ר ועדת החוקה נגד אהרן ברק: "טעות היסטורית שמבוססת על טראומת השואה"
בס"ד
האם יש אפשרות לעמוד על ההבדל מדוע החוק של רוטמן הוא חוק נצרך וייושם לבין החוק של לימור סון הר מלך שהוא "רק הצהרה"? (רוב זה הבדל יפה, אבל לא שייך להבדלים).
בסוף בסוף שניהם עובדים על אותו עיקרון חשוב שקובע דבר אחד: מחבל יצא מהכלא במצב אחד בלבד - מת. או כי הוטל עליו עונש מוות למחבלים, או כי הוא מת כדרכו של אדם.
מה שמילינובסקי ורוטמן עשו, זה לא חוק שקובע שהמחבלים יוצאו להורג (כי אז היתה טענה על חוק רטרו-אקטיבי), אלא החוק שלהם מסדר את הפרוצדרות, כך שהמחבלים באמת יוצאו להורג בטווח זמן סביר יחסית.
ואני לא מזלזל בחשיבות של החוק הזה לרגע. השאלה שלי היא מה ההבדל פרקטית בינו לבין החוק של סון-הר מלך שבנוגע אליו נכתב "רק הצהרה"?
הסיבה שזה לא נעשה עד היום, אינה שלא היה חוק, אלא שהפרוצדורה כל כך מסובכת ודורשת מהמערכת הרבה רצון והרבה מאוד משאבים שאם אכן יושקעו - יתקעו את המערכת לשנים. אם בעוד עשר שנים נראה מחבל אחד מוצא להורג בעקבות החוק הזה - זה יהיה מפתיע ומעיד על התגייסות מופלאה של כל המערכת ואם המערכת תתגייס לזה - לא צריך עוד חוק.
מרדכיבס"ד
ולעניין -
בהחחט לא היה רצון מצד המערכת להשתמש בחוק הזה למרות שהוא היה חלק מחוקי הענושין (בבתי המשפט הצבאיים). מה שהחוק החדש עשה זה בדיוק מה שאתה אומר - הסדיר אותו בכל מיני מובנים כדי שבתי המשפט, הצבאיים והרגילים, יהיו חייבים להשתמש בו, וגם אם לא - אין יותר שחרורים מוקדמים ומחבל יוצא אך מת מהכלא. בדיוק כמו בחוק של מילינובסקי ורוטמן.
בקיצור, אם מדברים על פרוצדורה (סליחה, כבל) אז בוודאי שהחוק של סון הר מלך עוסק גם בזה.
בכל מקרה, אני מאוד מקווה שלא נראה גם בעוד עשרים שנה את החוק יוצא אל הפועל, והמציאות כמו בחודשים האחרונים שאין פיגועים רצחניים תימשך עוד זמן רב (החוק לא חל רטרואקטיבית(. אבל בהנחה שכנראה לצערנו זה כן יקרה אז ממש לא מדובר בעשר שנים.
מצד שני, רק שלשום הורשע המחבל שרצח לפני שש שנים את עמית בן יגאל הי"ד בכפר יעבד. אבל זה לא קשור לחוק, אלא לסחבת המשפטית שנהוגה לצערנו במדינת ישראל.
רקע: איראל כהנא ערך ריאיון זוגי עם רוטמן ומילינובסקי על רקע העברת החוק והמהלך המשותף של קואליציה ואופטזיציה. באחת השאלות שאל כהנא מה ההבדל בין החוק שלהם לחוק עונש מוות למחבלים של בן גביר.
מיליבינסקי, כמי שמקפידה לתקוף את בן גביר מטעם ישראל ביתנו כדי לנסות לקחת מהם מצביעים ענתה שזה הצגה, קמפיין ואין קשר.
רוטמן סתר את דבריה והדגיש: "בלי קשר להצגה או קצפיין. החוק של השר בן גביר ומפלגת עוצמה יהודית עוסק במה שיקרה מכאן ולהבא. הוא לא רטרואקטיבי. לכן הוא לא עוסק במחבלי 7 באוקטובר בצורה הכי ברורה שיש".
אבל היקף האירוע והטראוומה הציבורית - מאפשרים ליצור תקדים ולהעביר את החוק בהסכמה חסרת תקדים.
תקשיב לפרודקאסט שהבאתי.