ששימוש בכוח פיזי זה ודאי מעבר לגבול... עכשיו תחשבו את הדקויות שבאמצע.

עד כמה צריך להשתדל ומתי צריך לעצור ולומר "טוב, מפה זה רק הקב"ה.."?

עם החור שיש לי בכיס מהדייטים, אני מצפה כבר לגן ארועים...

|עד כאן דברי כפירה שטותיים להערב|

מה זה "פתחו של מחט"? כמה? מה זה דורש בתכלס?

מתי צריך לשחרר מהשליטה ולהשאיר לקב"ה את הפתיחה של האולם?

הם מגיעים לפגישות עם רצון טוב, עם הרבה הבנה, סובלנות, קבלה, הקשבה והצד השני מקשה עליהם-

אז מבחינתם הם נתנו כמה שרק ניתן- עשו את ההשתדלות ואף מעבר ואין תוצאות פרקטיות-

כשמרגישים את תחושת החוסר אונים הזאת אין אלה להישען על הקב"ה והאמונה בו שרק הוא יכול לעזור כאן.

שלא נדע זה מצב קשה אני מניחה...

אני מדברת על הזמנים שאין הצעות בעיקר.

האם צריך לנג'ז לכל החברות הנשואות, לפנות לכל שדכן שמכירים-

או שמתישהו עוצרים? ומתי?

לא מהחופרים,

אנשים שמכירים אותי יודעים שאני פנויה להצעות אז הם שואלים מה אני מחפשת וכו'.

אני מבחינתי מתפללת לקב"ה שזה יגיע בקרוב, בקלות ובלי קושי

נשמע שיא השאננות אבל בע"ה - תשועת ה' כהרף עין!!

כשאין הצעות (וגם לא נראות באופק) טוב להירשם אצל כמה שדכנים, לא צריך אצל כל העולם.

אם אנחנו לא נדאג שיהיו הצעות נוכל לחכות חודשים על גבי חודשים.

ומה אם צריך לפנות לעוד, כי ההצעה לא תבוא מהם?

מאיפה לי לדעת כמה אני אמורה לעמול בשביל למצא? לכמה שדכנים לפנות?

מבין את השאלה שלי?

עד שהן מתחילות להגיע, לא רואה סיבה לומר שזה יותר מדי השתדלות.

באיזה שלב לעצור ולהגיד "מפה זה רק ה'.. עשיתי את כל מה שאני יכולה.." ?

לפנות לעוד שדכנים?

ועוד?

המדד הוא- הכוחות שלך,

זה ממש לא משנה מה קורה במציאות, 

כל דבר שדורש מאמץ כלשהו אבל בגבול היכולת-

הוא מבורך,

מעבר לזה זה כבר לא אמונה בקב"ה.

כשאת מרגישה שהשתדלות מתחילה לפגוע בך- תעצרי.

פוגע בך  הכוונה -מחלישה, מעייפת מידי, מעציבה, מכעיסה וכו'.

וזה נכון לדעתי בכל השלבים.

את יכולה להרחיב עוד קצת?

הקב"ה ברא אותנו עם כוחות שונים,

הוא מצפה מאיתנו שנוציא אותם לפועל,

אבל בלי לקפוץ מעל הפופיק,

מה שאנחנו יכולים לעשות, גם אם הוא דורש מאמץ כלשהו-

זו ההשתדלות הנדרשת,

ויחד עם זה לזכור שהתוצאה לא בידינו,

והיא גם לא המדד.

ז"א אם עשית מה שאת יכולה כדי לקבל הצעות 

(ומה שאת יכולה זה לא בהכרח מה שהחברה שלך יכולה)

ועדיין אין לך, לא זה מה שיכריע אם להמשיך או לא.

אם הגעת למצב שאת מרגישה שזה עושה לך רע,

לוקח ממך כוחות על חשבון דברים חשובים אחרים,

אז כנראה עברת את הגבול של עצמך

וזה הזמן לעצור. 

כשחורגים מהגבולות של עצמינו,

ושמים את כל כובד המשקל על מה שנעשה/לא נעשה-

זה כבר פגם באמונה.

אנחנו בני אדם, ומצפים מאיתנו שנהיה בני אדם,

יש לנו שכל ולב, כדאי להקשיב להם, 

ולא סתם ללכת בראבק ולמצוא את עצמינו בסוף מותשים ובלי כלום.

הגעתי לתובנה הזו לא מזמן.

אחרי קשר מתיש שפשוט סחטתי את עצמי וקלטתי שדיי מספיק.

ומד שני היו קשרים שהתאמצתי עליהם הרבה יותר וזה לא היה כ"כ מתיש.

לגבי כמה ללכת לחפש ולמצוא הצעות- את צריכה לעשות את המקסימום. שלך. רק את יודעת עם עצמך כמה זה אומר.

בהצלחה. בקלות. בתמימות ופשטות בע"ה

ברמה הפרקטית קצת קשה להגדיר, כי אלו גבולות ששונים אצל כל אחד ואחת ותלויי אופי בעיקר

אבל ההשתדלות האמיתית היא לבטוח בה'.

כלומר ברמה המחשבתית לתת מקום יותר לרצון ה',

וכך גם ברמה המעשית

מובטח לקבל הרבה מעבר למצופה!

בברכת הבוטח בה', חסד יסובבנו 

בשורות טובות!

מה הבעייה בלהגיד: "אני עושה את כל מה שאני יכולה,

עד למקום שזה כבר נראה לי מוגזם" ?

משום מה ברגע שאת אומרת "השתדלות" יש לזה קונוטציה של זריקת אחריות והקטנת ראש.

אם נראה לך שיש משהו שיעזור לך להתחתן (או להשיג כל מטרה אחרת) למה שלא תעשי אותו?

בהנחה שגם אתה משאיר מקום לקב"ה להכנס בחיים שלך.

השתדלות, מבחינתי, זה לעשות את כ-ל מה שאני, בתור יעלי (=בת אדם, עם ה"מתנות" שה' נתן לי..), מסוגלת לעשות.

ומבחינתי, מה שכבר מעבר ליכולתי זה המקום לקב"ה.

"אנשים אומרים אתה תעשה וה' יעזור,

ואני אומר- כשה' עוזר אפשר לעשות..

ההשתדלות לא נמדדת במעשים, אלא איפה המוח שלך נמצא, זה ענין של הרגשה, הרגש הלב.

אין פה סרגל מאמצים, אין פה נוסחא שווה אחת לכולם.

יש פה הכרה עצמית, מודעות עצמית, נקודת אמת אישית שלי.

הנקודה של שלב המעבר-  איפה אני מרגיש עצוב, ושנאה עצמית.

ברגע שאני מרגיש עצוב וממילא כעסן, ובלחץ, ובמחשבות שיכולתי יותר להשתדל ולבדוק ולחפש ולברר, אז אין פה שום אמונה ובטחון ואני חייב להמשיך להשתדל ולחפש ולבדוק וכו'.

וגם מהצד השני- ברגע שאני מרגיש שההשתדלויות הביאו אותי לעצבות לדכאון וחלאס ומרגיש שמיציתי את היכולות והכשרונות שלי וכו', אז פה הנקודה שאני צריך להרפות ולהשליך על ה' באמת יהבי.

יש לציין- אסור להפסיק להתפלל אף פעם. גם על הזיווג וגם על ההשתדלות, להתפלל להקב"ה שהוא עצם האמת "וה' אלוקים אמת" שיאיר לי את האמת שלי,  "הורני ה' דרכך אהלך באמתך",  בנוגע להשתדלות בנושא.

ושוב, חייבים להיות אמיתיים לא להחליף עצלנות ועייפות בצדיקות וכו' וכו'

לצערי, הגישה שאתה מביא גורמת להרבה אנשים לחיות בעולם דמיוני עם קשר רופף למציאות

למשל בשרשור הזה: תכל'ס - לקראת נישואין וזוגיות

יש אנשים שחושבים ש"השתדלות" מספיקה, ובהקשר הזה הכוונה ל'נתחתן ואיכשהוא יהיה לנו כסף, כולם מסתדרים בסוף'

בנוסף, יש סתירה פנימית בדבריך:

מניין לך שה' לא מעוניין דווקא בפעולות שנעשות מתוך "עצבות דכאון וחלאס"? שדווקא אז צריך להפסיק להתאמץ?

ויותר מכך, הרי ייתכן שה' לא מתכנן חתונה בשבילך ב8 שנים הקרובות, אז מדוע להתאמץ בכלל?

אז לדעתי, יש מבחן אובייקטיבי והוא מבחן התוצאה

אדם צריך שתהיה לו אחריות מלאה למעשיו, ואם הוא רוצה להגיע לתוצאה כלשהיא עליו לעשות את המקסימום שהוא יכול.

תפילה ואמונה בה' אלו דברים חשובים אך כדאי להשאיר אותם מחוץ לחשבונות המעשיים, כי אין לנו ממש מושג איך הם משפיעים. ולפעול בדרכים הפרקטיות בכל הכח.

ואחרי שקראתי את התשובות של "קצת אחרת", אני מזדה עם התשובה שלו\ ה , ולמסר שלו\ה התכונתי.

ולכן מה שנדרש ממנו הוא לפעול עפ"י הטבע,

אם לימדו אותנו שעצבות היא מידה רעה אז כנראה שלא מצפים מאיתנו שההשתדלות תביא אותנו אליה,

העשיה שלנו אמורה להביא אותנו לשמחה, לסיפוק,

ואם זה לא קורה- אז כנראה טעינו בדרך.

אז נכון שלפעמים אנחנו טועים בהערכת הכוחות שלנו, 

ולפעמים מזמנים לנו אתגרים שלא חשבנו שהם בכוחינו, והמציאות מוכיחה שכן,

אבל ביומיום הרגיל ההשתדלות אמורה להיות לא כזו שתזיק לנו.

המדד הוא לא מבחן התוצאה,

כי התוצאה לא בידיים שלנו,

כשאתה אומר שהמדד הוא התוצאה אתה בעצם אומר "הכל בידיים שלי".

המדד הוא כמה אני מסוגל לעשות מתוך מאמץ כלשהו אבל בשמחה ובנחת,

זה לא סותר אחריות, זה לא אומר לסמוך על ניסים,

זה אומר "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה".

ובשביל הדוגמא-

היא העלתה את נושא ההצעות,

אז תאר לך שהיא תעשה עוד ועוד בשביל להביא לתוצאה הרצויה,

ולא תצליח, ותמשיך עוד עוד לנסות,

ובסוף תגיע ההצעה המיוחלת

אבל היא כבר תמצא את עצמה עייפה, עצובה, וחסרת כוח בכלל להתחיל קשר

שדורש בעצמו לא מעט-

אז מה עשינו בזה?

מה תעזור עכשיו התוצאה?

אני קראתי לזה- האיפה האמת שלי? היינו, באיזו נקודה זה כבר מתחיל לעשות לי רע, עצבות, מותש, עצבני וכו'

שתמיד יש לאן יותר להשתדל,

לפעמים מה שנראה המקס'- יש הרבה יותר ממנו...

מה הגבול, מבחינתך?

מתי צריך להסיר שליטה ולסמוך על הקב"ה?

כבר מזמן העברתי את זה לסמכות הקב"ה.

הגעתי למסקנה שלי אין שליטה על זה...

וכן, תמיד תמיד אפשר להשתדל יותר,

הרבה אנשים שאמרו שהם משתדלים אתה מוצא בשיחה איתם שיש להם עוד אפשרות להשתדל...

אני חושבת שברגע שמגיעים לתוצאות כלשהן.

כלומר, ברגע שמתחילות לזרום הצעות מכיוונים שונים אפשר להניח שפעלנו כמו שצריך.

ואז אפשר להגיד שעשינו את שלנו ולהתפלל לה' ש"יעשה את שלו".

מה אפשר לעשות יותר מזה?

בקשר לדייטים עצמם, זה כבר סיפור אחר.

צריך לבוא בגישה "מקבלת" ולא "מבקרת". 

להיות פתוחים לשמוע ולצאת מהקיבעון אם הוא קיים.

ואיך אתה מרגיש בדייטים עצמם?

זה יכול להיות עניין שכדאי לטפל בו בשלב בחינת ההצעה ועד להתנהגות בדייט עצמו.

'מסתיימים' הכוונה שהיא מסיימת אותם?

אם אתה מסיים, זה בירור מסוג אחד.

למה ההצעה, שנראתה לי בעלת פוטנציאל, כבר לא רלוונטית? מה פגשת שגרם לך לחתוך? זו בעיה בהצעה, כלומר לא היתה שום סבירות, אין שום דמיון/קשר בין הדמויות, או שזו בעיה בתקשורת, ביצירת הקשר?

אם זו בעיה בהצעה, למה הציעו לי? ייתכן ולא מכירים אותי/אותה/לא יודעים מה אני מחפש? למה לא 'עליתי על זה' מראש, בשאלות מבעל הרעיון (מלבד פרטים טכניים ומהותיים כאלה ואחרים, 'למה חשבת שהיא מתאימה לי?', 'למה חשבת שאני מתאים לה?'. לא 'כי לשניכם יש אוזניים/לב וריאות', אלא למה דווקא אני לה ודווקא היא לי. איזו ייחודיות ראית בכל צד שהעלת לך את המחשבה שיכולה להיות התאמה) או בשאר הבירורים. אולי העניין צריך חידוד?

אם זו בעיה ביצירת הקשר, האם נבהלתי משתיקות/משהו ספיציפי שהיא אמרה? האם חתכתי 'כי הרגיש לי' או שיש סיבה שאפשר להצביע עליה? הרם באמת נתתי הזדמנות או שמיהרתי לחתוך כי לא היו לבבות והצעת נישואין אחרי 20 דקות? האם נכון לחתוך אחרי נסיון אחד, כששני זאים נפגשים ומובן יהיו רגעים לא נעימים (וגם לא נוראיים) של שתיקות מביכות, או שנכון לתת צ'אנס נוסף, ואולי אפילו יותר? האם אני באמת בא מוכן לקשר, ובא להשקיע בדייט, או בא 'לעבור אותו' (כמשתמע קצת מנוסח שאלתך), ומיילא כל הדייט לא רלוונטי? האם יש בי פחד מיצירת קשר שגורם לי להיבהל ולהרגיש שזה לא רלוונטי, או אפילו להצביע על דברים ספיצייפיים למרות שהם לא באמת מהותיים לי?

אם היא חתכה, יש בירור נוסף, אך זה כמובן דורש גם את הבירור האם ההצעה היתה רלוונטית. אם לא, למה לא סוננה בדרך? האם ייתכן שהמציע/הדמויות שאצלן ביררו עלי לא מציגים אותי נכון?

אפשר גם לשאול אותה, בטלפון בו היא חותכת או בהודעה אחרי זה, למה היא חותכת. היא לא חייבת לך תשובה, וכנראה שהיא תענה 'הרגיש לי שזה לא מתאים', אתה יכול לבקש הערות/הארות להמשך הדרך, אולי תקבל משהו.

ייתכן שיש בך, במראה/דיבור/התנהלות שלך בדייט משהו מרתיע/מרחיק? האם השקעת בדייט, באת מכובד, פתוח (כמה שאפשר) להכיר, לשמוע ולשתף, התעניינת בה ולא חיטטת יותר מידי? האם חשבת מראש על מקום שנוח לה, מתחשב במה שמתאים לה, לא ליד כל החברות, מקום נעים, אולי אפילו עם שירותים? האם הבאתי לפגישה הראשונה מיץ תרד הולנדי סחוט ועוגיות שעורה ותירס במילוי חסה? התנהגתי מוזר? נסה לשחזר את מהלך הפגישה ולבחון אם היתה התנהגות מרחיקה מצידך.

כשזו אחת או שתיים, יש סבירות שההצעה לא רלוונטית/הן לא פתוחות לקשר, אבל אם זה כבר עם בנות רבות, יש כאן נורת אזהרה לכיוון שלך. מה אני לא עושה נכון.

זו התמודדות קשה. נסה ללמוד משהו מכל פגישה. להתייעל בתקשורת, להכיר גבולות ולהבין מה חשוב לאישה ומה מעניין אותה, למד להתחשב, ובעיקר, להיפתח.

זה נסיון לא פשוט. תדבר עם אבא, תגיד לו, ותתכוון לזה, שקשה לך, שאתה צריך את עזרתו, ושאתה מתאמץ ומשקיע כדי להקים בית לכבודו. קבל את הקשיים הללו באמונה, ויהיו לזכותך.

(מקווה שכתבתי כל מה שחשבתי, כי בטעות מחקתי הכל וכתבתי הכל מהתחלה)

אשריך. יצליח ה' דרכך ותבשרנו בשורות טובות במהרה.

אכן גם אני הייתי בבעייה כזו עד שלימדו אותי איך לפתח קשר עם אישה.
ואז הכל השתנה שסוף סוף הכדור היה אצלי.
לא בקטע מלחיץ אחי אבל אתה צריך ללמוד אם יוצרים קשר עם אישה.
תחשוב שזו בחורה שהיית רוצה ובגלל שאתה לא יודע איך מפתחים איתה שיחה הכל בורח לך, פשוט חבל.
לכן יש אנשים מאוד מאוד מסויימים שיודעים להדריך אז שווה לפנות אליהם וכן גם לשלם אם צריך.

תודה

אני יודע שזו לא מחלה, וברור שצריך אכן לבדוק מחלות גנטיות. אבל זה מטריד אותי. הלוואי שלא. 

אבא שלי נמוך, אמא שלי ממוצעת על גבול הנמוך,
וכולם אצלינו די נמוכים במשפחה. (אני נמוך)
אני חושב שאם זה פער, אז זה אמור להתאזן, אבל אין לי באמת ידע מקצועי...
אבל בסוף אם תתרגל לזה, אז הגיוני שגם התפיסה שלך תשתנה.

כל תודה רבה על התגובה נשמה טהורה, מקווה שהשאלה שלי בסדר!

דברי שני, זה ברור שעל רוב פשעים תכסה אהבה..אבל עד שהאהבה תגיע....

וזה גם מובן מאוד למה זה מפריע לך.

ואני מניח שאתה שואל על הילדים שבעז"ה תאהב אותם איך שהם יהיו...

על הרגשות שעולות אצלכם. יש להן מקום.

אין לי תשובה על כך. אולי להמשיך ולראות אם זה עדיין מפריע.

אולי הילדים יהיו גבוהים כמוך? יש לנו שכנים שהיא מאוד נמוכה. ממש.

בעלה די גבוה (לא 1.90) ו90% מהילדים, גבוהים.

אבל יכול אולי להיות גם ההיפך כמובן.

אגב, קראתי בספר "יומנה של שדכנית" על מישהו שהגיע לאחד מגדולי ישראל

בטענה שאחותו שמה דגש על שטויות; הכירה בחור נמוך ואינה רוצה בו כי

טוענת שתתבייש ללכת איתו ברחוב.

הצדיק ענה לו: אלו לא שטויות. זה דבר שצריך לקחת בחשבון אם זה מפריע לה.

זה לגבי ההצטדקויות שעולות כאן לגבי הרגשות לגטימיות לגמרי.

מה עושים איתן? זה כבר נתון לשיקולו של כל אחד.

בהצלחה רבה!

כנ"ל לאבא שלי, ואימי עוד יותר נמוכה. לגבר זה לא קל מבחינת הביטחון האישי, לנשים אין בעיה (הן אכן נתפסות כ"מיניאטוריות ומתוקות"). ילדיי נמוכים כמוני, הבן עדיין קטן ולא מוטרד במיוחד, לבת הגובה שלה כלל לא מפריעה.
 

אבל רוב הסיכויים שילדיך יגיעו לגובה ממוצע של 175 ס"מ ואף הרבה מעבר. אז אין מה לחשוש. שאל את הבינה המלאכותית והיא תיתן לך תחזית על סמך סטטיסטיקה קיימת.

על בסיס מה את/ה אומר את זה? באמת כבר שבוע שאני מנסה להסתכל מסביב על משפחות ולא מצאתי משהו עקבי מדי..חוץ משאם יש גנים נמוכים אז זה עובר הלאה..

מה שלא נכון זה המחשבה שגן גבוה פלוס גן נמוך יוצר גן ממוצע. אם אתיופי יתחתן עם אשכנזיה אז הילד יצא מוקה? זה לא ביולוגיה.

אם חכם יתחתן עם טיפשה אז הילד יצא ממוצע הציונים שלהם? זה לא ביולוגיה.

אחד מהגנים יבוא לידי ביטוי וזו הגרלה שאין לנו איך לשלוט עליה, ומה שכן יכול להיות זה עוצמה משתנה של הגן המסוים - אבל הנטייה תהיה גבוהה או נמוכה, וממש לא נטיה לממוצע.

זה דבר שיש לדעת.

עכשיו השאלה היא מה הטעם שלך בנושא, אם בכלל אכפת לך/חשוב לך, וכדומה.

ברור לי שאין פה נוסחה מדויקת (אע"פ שיש מחשבון באמת כמו ששלחו למעלה חחח..) אבל רוצה לשמוע מנסיון החיים פה של האנשים מה רואים/שומעים מסביב. לדעת האם אני לבד בהתלבוטות הזו והאם יש לה מקום או שזה יצר הרע? 

קודם כל - זה נכון שזה לא תמיד יוצא ממוצע, אבל דווקא בדברים האלו (גובה וצבע עור) יש איזשהו ערבוב של הגנים שיוצר לרוב משהו באמצע (כי יש פה כמה גנים שמשפיעים, ולכן חלק מתקבל מהאמא וחלק מהאבא, והתוצאה מושפעת משניהם. יש תחומים אחרים שבהם רק גן אחד משפיע ואז זה באמת סוג של 'הגרלה' אם זה כמו אמא או כמו אבא).

מכירה כמה משפחות של אתיופי ואשכנזיה (או להיפך) והילדים באמת בצבע כמו של תימנים. וגם במשפחה שלי רוב הילדים קיבלו צבע בערך באמצע ביני לבין בעלי (עם שונות בין הילדים, אבל בגדול כולם בטווח שבנינו).

ולגבי הגובה - יש לי דודים שהם עם הפרש גובה משמעותי. הבעל בערך 1.90, והאישה סביב 1.50 (להערכתי, לא שאלתי אף פעם...). יש להם 7 ילדים, 2 בנים שקיבלו את הגובה של אבא שלהם (לא יודעת אם ממש בגובה שלו, אבל כן גבוהים מהממוצע באופן ניכר), ו-5 בנות בגובה ממוצע, גבוהות יותר מאמא שלהן אבל לא באופן חריג.

זה מציק לך בעין?

מרגיש לך מוזר להסתובב עם מישהי יותר נמוכה בהרבה ולא ממוצעת?

איך הצל/ השתקפות שלכם ברחוב או מול חלונות ראווה מרגישה לך??

כי לגובה כמה שתרצה זה מה שה' קובע

אני באה כמיך ממשפחה של גבוהים

אבא שלי 185 אמא 175 ויש לי אחים 192 188 אחיות 176 175 שזה גובה ממש גבוה לבנות

אבל גם אחים בנים יותר נמוכים - ממוצעים 176

(שזה הממוצע בערך לגברים- 177)

ואני שאני 170 זה גם גבוה לבנות

(הממוצע הוא 163)

זה תלוי ילד מה הוא אוכל כמה ישן אם עושה ספורט

אני מכירה זוגות שהם הפוכים שניהם מגרדים את ה170 ויצא להם בחור 185

זה משפיע אבל לא מחייב בכלל

אז תתיחס יותר להרגשה שלך איך זה נראה בעינך

כמה  זה מפריע לך שהאישה שלך שהיא נמוכה

לא הילדים שלך

כי לי זה מפריע🙂

מודה

נסיתי  עם כמה וכמה בחורים אבל אני לא נמשכת לכאלה שפחות מ178-180

אני צריכה לראות שיש הבדל גובה בנינו

האם שאני שואל את עצמי את זה גם. כי זה פרדוקס כזה. ככל שאני מפחד יותר מאיך זה ישפיע על דור העתיד אוטמטית זה משפיע על איך אני מסתכל עליה. 
ובדיוק כמו שכתבת, יצא לי להתסכל על הצל ברחוב וזה, וזה מרגיש לי קצת 'מוזר', כמו אחות קטנה. אבל אמרתי לעצמי שזה אולי סתם קול בראש שצריך לנפץ..מבולבל כבר. 

שמחה שזה לא הפריע לבעלי...

יש לנו ילדים גבוהים, ילדים ממוצעים וילדים נמוכים. מגוון נחמד

אגב, ההורים של בעלי גם נמוכים, רק הוא ואחיו גבוהים...

גם לדעתי - פחות תחשוב על הילדים העתידיים, אלא על איך זה מרגיש לך מולה, אם מפריע לך להיות בפער כזה מולה. זה עניין של העדפות מראה ולא של גנטיקה...

כל הילדים יצאו גבוהים (חמישה במספר)

ואם אתה שואל אם יצא לי לחשוב על זה פעם, אז בפירוש כן.

בסוף כשאני מתחתנת עם מישהו אני רוצה להוריש גנטיקה טובה לילדים, לא דווקא גובה. 

(לי אישית גובה יותר מפריע בקטע שגבר נמוך מצטייר בעייני כפחות "גברי" אבל לא יפריע לי שיהיו לי בנות נמוכות למשל)

אני גבוהה.  ובכל זאת, שמתי לב שיש גברים נמוכים שהם גבריים בהחלט.

כמובן שמטבע הדברים, אשה גבוהה היתה רוצה בעל שלפחות בגובה שלה.

אבל יש גברים נמוכים גבריים ומושכים. לגמרי. וגם גבוהים שלא נראים

גבריים כל כך.

מכירה מישהו נמוך נמוך נמוך.....למטה מהממוצע. בהרבה.

אשתו גבוהה גבוהה גבוהה...למעלה מהממוצע.

רואה די הרבה זוגות כאלה.

ויכול להיות שסתם נטיית גובה

כנ"ל אצל הגברת המיועדת.

כי כן, ברור שגובה מושפע המון מגנטיקה, אבל יש מקרים שזה ניתן לבדיקה ממוקדת של 2-3 דברים. לרוב יבדקו בשביל שלא יהיה לשני ההורים (למשל כי אז ההשפעה היא לא רק על הגובה, אלא גם על עוד דברים. או כי זה כבר יצור מצב קיצון)

בכל אופן. אני חושבת שייתכן שיש פה גם עניין של מגדר.

כי כאמור, לגברים גבוהים מאוד, קשה פחות מלנשים גבוהות מאוד. וכך גם ההפך.

אז אתה אולי חושב - מה אם הבן שלי יהיה נמוך מאוד וזה יקשה עליו בזיווג/ביטחון עצמי/ ווטאבר

אבל אני כאישה הייתי חוששת בעבר מההפך - מה אם תצא לי בת מאוד גבוהה?

אני נמוכה מאוד, בעלי מעל הממוצע אבל לא ברמה חריגה, אז לא נראה לי שתצא לי בת 180 חחח

אבל בהחלט מבינה את הקושי של ללכת עם מישהי שנמוכה ממך ב40 ס"מ (מהכיוון של זו שהלכה לצידו של מי שגבוה ממנה ב40 ס"מ, וזה באמת מרגיש לפעמים כמו "ילדה", עד שמתיישבים ואז כבר לא. אבל מבינה)

כתבת הרבה ממה שעובר לי במוח. 

ברור שגובה באיזשהו מקום זה יתרון/נורמלי לגבר ואילו לאישה זה יהיה חיסרון מסויים..וכל הקטע שזה גם בדיוק להיפך! ואין לנו איך לשלוט על זה. מצד שני, כמו שכתבתי, יש לי איזו תפיסה כזו שגובה הוא מאוד מאוד חשוב. לכן זה משפיע לי על איך אני תופס אותה וגם עולה הפחד על דור העתיד,..

למה גובה הוא מאוד מאוד חשוב? ( חוץ מלהגיע למדפים הגבוהים בסופר)

אני ובעלי נמוכים והחיים שלנו מצויינים ב''ה. מקסימום לוקחים שרפרף 

לחלוטין. זה דבר שלא בשליטתנו בכלל, והוא לא עקרוני למהות של האדם. והאמת שבגלל שזה לא מאוד חשוב אני כועס על עצמי שזה כל כך מפריע לי! באמת. 
אבל כמו שאמרתי, תמיד גדלתי כך שגובה הוא חשוב, תמיד החמיאו לי על זה ותמיד זה היה לי כיף. לכן זה נתפס אצלי כנראה כמשהו חשוב....

כמו הרבה דברים אחרים שמפריעים לאנשים אחרים

אז זה אמור להיות גם מאוד מאוד חשוב כשאתה חושב על הבנות העתידיות שלך, לא?

להיות בת גבוהה מאוד, זה ממש לא קל.

גם להיות בן מאוד נמוך.

אבל אני אומרת, שאו שגובה זה פיצ'ר חיצוני וזה הכל, ואז באמת לא כזה משנה

או שהוא מאוד חשוב, אבל אז זה חשוב לשני הכיוונים שלא יהיה גובה קיצוני. לא?

קיצוניות לא טובה בשום דבר ובשום מצב. לא מחפש קיצון. 
מבחינתי גובה זה לא הכי חשוב, ברור שהעיקר הנשמה והמידות. עם זאת, קשה לי לשחרר את זה. 

פעם התעניינתי בעניין הגובה, וזה מה שאני יודעת להגיד:

יש תכונות שאפשר לבדוק בדנ"א של אדם, ולהעריך כיצד זה יבוא לידי ביטוי. לגבי גובה, אפשר לקבל הערכה, אבל טווח סטיית התקן הוא עצום, כך שההערכה הזאת מאבדת הרבה מיכולת המימוש שלה.

למה זה קורה? כי יש תכונות שתלויות רק בגן אחד או גנים בודדים, אבל גובה תלוי בעשרות אלפי נקודות שונות בדנ"א. (מקור)

אם זה משהו שמטריד אותך ברמה רצינית - לך תקבע תור אצל יועץ גנטי, ותברר.

מכירה הרבה זוגות בהם אחד מבני הזוג יותר גבוה, ומבחינת ילדים - לפעמים כולם בגובה דומה, לפעמים יש מנעד של גבהים.

אבל השאלה הגדולה היא:

האם אתה מחפש תשובה גנטית, או שאתה מחפש להשפיע על התפיסה שלך? האם אתה רוצה להשתחרר מהתפיסה הזאת?

בפער מהממוצע זה הכי כיף.

אז קח בחשבון שיתכן שגם בשביל הבחורה יש כאן התפשרות מסויימת, ושאולי בזכותה הילדים דווקא יהיו מאוזנים..

הרבה אושר בריאות נחת ושה' יאיר לכם את הדרך יום יום בקלות ובאהבה

לכל עם ישראל בעז"ה

איזה מרגש

שמחה בשבילך על המסע הקצר שעברת (לפחות ממה ששיתפת)

מאחלת לך אושר ועושר עד בלי די🥂

שיחקת אותה.

יפה.

מוזמן להמשיך לתרום ולקבל בפורום (אף שזכית ואין לך הרבה נסיון😀).

אבל עם הבחור הנכון זה יתקלף ..

בעייני במינוס של רווקות מאוחרת זה שאתה יכול להיות הכי טהור בעולם

ואנרגיה או בחירות של אנשים אחרים .  תרצה או לא הם גורמות לך למגננות... במודע לא מודע

ולכאב /פחד .

ואני אשתמש במילה גרנדיוזית למרות שזה גם יכול להיות קטן מיני טראומה .

הראש זוכר הרגש זוכר .. וכל בחור משאיר איתו רגש / חוויה .

אני רק מחכה לרגע הזה שהוא יגיע ויקח ממני דאגות ופחדים שלא שלי.

זה כמובן דורש גם ממני לאפשר בקיצור זה באמת מסע / קריעת ים סוף .

אני חושב שגם לצעירים זה יהיה טוב שיהיה הגנות.

הגנות שומרות עלינו. לפעמים שאין לאנשים הגנות אז הם נפגעים ואין בזה שום אידיאל.

בשורות טובות אמן!

בתחילת ההיכרות הציפיות לרוב גם כך לא בשמיים, אז אני לא מפחד מנפילה מגובה.

אם נוצר קשר, הנפילה )אם תבוא) תהיה כנראה כואבת יותר, אבל כבר נוצר משהו, יש סיכוי, ולכן שווה לנסות להסיר מגננות כמה שאפשר, כדי לאפשר לקשר הזה להתפתח.

כמובן, צריך להיות איזשהו דירוג. לא להתחיל מיד לבדוק לאיזה בית ר כדאי לשלוח את הבן שלנו המתוק, אבל בהחלט יש מקום לבנות תמונה בראש שהיא-היא, מה שגם יחזק בעצמו את הקשר.

האם אני יודע לעשות את זה נכון?

שאלה גדולה.

נראה לי שבאמת עיקר העניין הוא להתחלת קשר, אבל גם אחרי שקשר מתקדם זה עדיין העיסוק.

חלק מעניין ההדרגה זה לא רק לא לקפוץ שלבים בטיל, אלא גם לדעת להתקדם ולא לעצור לגמרי, ולפעמים בקשר רציני יכולים להיות פנטזיות כאשר יש תקיעות בקשר. מתישהו תקיעות כזאת יכולה ליצור פנטזיות כאילו הכל טוב. אבל לא, צריך להתקדםםם

לפעמים הלב מרגיש משהו אחד והשכל מנמיך ציפיות כדי לא להתאכזב.

משתדלת לא לפתח ציפיות בתחילת כל קשר גם אם נראה שזה זה, אבל בסוף בתור בת אנוש כן מתאכזבת אם יש קשר משמעותי שנחתך מאיזושהי סיבה.

ואם כבר הזכרת את מסי, אני מחזיקה ממנו שלמרות שהוא אחד האנשים המפורסמים בתבל, הוא נשוי לחברת ילדות שלו כבר 18 שנה ולא מחליף בת זוג כמו גרביים.

זה פחות עניין של להוריד ציפיות או להגביר ציפיות.

אלא -

להתאים את הציפיות למציאות. המציאות שכרגע אני לא מכירה את הבחור ויש בו עוד צדדים שהוא יפתיע אותי בהם אם אני יכיר אותו.

כי אנשים הם עולם ומלואו, ואנשים הם מפתיעים, לטוב ולרע.

לכן הרבה פעמים פנטזיות שמנותקות מהמציאות עלולות לסתום את הסקרנות, וסקרנות זה בין הדברים הכי חשובים בהיכרות!

לכן, הצורך היחידי הוא להיות מציאותי. ובסדר אנחנו בני אדם אז כדאי לא להיות קשים לגבינו ביחס לכך.