ששימוש בכוח פיזי זה ודאי מעבר לגבול... עכשיו תחשבו את הדקויות שבאמצע.

עד כמה צריך להשתדל ומתי צריך לעצור ולומר "טוב, מפה זה רק הקב"ה.."?

עם החור שיש לי בכיס מהדייטים, אני מצפה כבר לגן ארועים...

|עד כאן דברי כפירה שטותיים להערב|

מה זה "פתחו של מחט"? כמה? מה זה דורש בתכלס?

מתי צריך לשחרר מהשליטה ולהשאיר לקב"ה את הפתיחה של האולם?

הם מגיעים לפגישות עם רצון טוב, עם הרבה הבנה, סובלנות, קבלה, הקשבה והצד השני מקשה עליהם-

אז מבחינתם הם נתנו כמה שרק ניתן- עשו את ההשתדלות ואף מעבר ואין תוצאות פרקטיות-

כשמרגישים את תחושת החוסר אונים הזאת אין אלה להישען על הקב"ה והאמונה בו שרק הוא יכול לעזור כאן.

שלא נדע זה מצב קשה אני מניחה...

אני מדברת על הזמנים שאין הצעות בעיקר.

האם צריך לנג'ז לכל החברות הנשואות, לפנות לכל שדכן שמכירים-

או שמתישהו עוצרים? ומתי?

לא מהחופרים,

אנשים שמכירים אותי יודעים שאני פנויה להצעות אז הם שואלים מה אני מחפשת וכו'.

אני מבחינתי מתפללת לקב"ה שזה יגיע בקרוב, בקלות ובלי קושי

נשמע שיא השאננות אבל בע"ה - תשועת ה' כהרף עין!!

כשאין הצעות (וגם לא נראות באופק) טוב להירשם אצל כמה שדכנים, לא צריך אצל כל העולם.

אם אנחנו לא נדאג שיהיו הצעות נוכל לחכות חודשים על גבי חודשים.

ומה אם צריך לפנות לעוד, כי ההצעה לא תבוא מהם?

מאיפה לי לדעת כמה אני אמורה לעמול בשביל למצא? לכמה שדכנים לפנות?

מבין את השאלה שלי?

עד שהן מתחילות להגיע, לא רואה סיבה לומר שזה יותר מדי השתדלות.

באיזה שלב לעצור ולהגיד "מפה זה רק ה'.. עשיתי את כל מה שאני יכולה.." ?

לפנות לעוד שדכנים?

ועוד?

המדד הוא- הכוחות שלך,

זה ממש לא משנה מה קורה במציאות, 

כל דבר שדורש מאמץ כלשהו אבל בגבול היכולת-

הוא מבורך,

מעבר לזה זה כבר לא אמונה בקב"ה.

כשאת מרגישה שהשתדלות מתחילה לפגוע בך- תעצרי.

פוגע בך  הכוונה -מחלישה, מעייפת מידי, מעציבה, מכעיסה וכו'.

וזה נכון לדעתי בכל השלבים.

את יכולה להרחיב עוד קצת?

הקב"ה ברא אותנו עם כוחות שונים,

הוא מצפה מאיתנו שנוציא אותם לפועל,

אבל בלי לקפוץ מעל הפופיק,

מה שאנחנו יכולים לעשות, גם אם הוא דורש מאמץ כלשהו-

זו ההשתדלות הנדרשת,

ויחד עם זה לזכור שהתוצאה לא בידינו,

והיא גם לא המדד.

ז"א אם עשית מה שאת יכולה כדי לקבל הצעות 

(ומה שאת יכולה זה לא בהכרח מה שהחברה שלך יכולה)

ועדיין אין לך, לא זה מה שיכריע אם להמשיך או לא.

אם הגעת למצב שאת מרגישה שזה עושה לך רע,

לוקח ממך כוחות על חשבון דברים חשובים אחרים,

אז כנראה עברת את הגבול של עצמך

וזה הזמן לעצור. 

כשחורגים מהגבולות של עצמינו,

ושמים את כל כובד המשקל על מה שנעשה/לא נעשה-

זה כבר פגם באמונה.

אנחנו בני אדם, ומצפים מאיתנו שנהיה בני אדם,

יש לנו שכל ולב, כדאי להקשיב להם, 

ולא סתם ללכת בראבק ולמצוא את עצמינו בסוף מותשים ובלי כלום.

הגעתי לתובנה הזו לא מזמן.

אחרי קשר מתיש שפשוט סחטתי את עצמי וקלטתי שדיי מספיק.

ומד שני היו קשרים שהתאמצתי עליהם הרבה יותר וזה לא היה כ"כ מתיש.

לגבי כמה ללכת לחפש ולמצוא הצעות- את צריכה לעשות את המקסימום. שלך. רק את יודעת עם עצמך כמה זה אומר.

בהצלחה. בקלות. בתמימות ופשטות בע"ה

ברמה הפרקטית קצת קשה להגדיר, כי אלו גבולות ששונים אצל כל אחד ואחת ותלויי אופי בעיקר

אבל ההשתדלות האמיתית היא לבטוח בה'.

כלומר ברמה המחשבתית לתת מקום יותר לרצון ה',

וכך גם ברמה המעשית

מובטח לקבל הרבה מעבר למצופה!

בברכת הבוטח בה', חסד יסובבנו 

בשורות טובות!

מה הבעייה בלהגיד: "אני עושה את כל מה שאני יכולה,

עד למקום שזה כבר נראה לי מוגזם" ?

משום מה ברגע שאת אומרת "השתדלות" יש לזה קונוטציה של זריקת אחריות והקטנת ראש.

אם נראה לך שיש משהו שיעזור לך להתחתן (או להשיג כל מטרה אחרת) למה שלא תעשי אותו?

בהנחה שגם אתה משאיר מקום לקב"ה להכנס בחיים שלך.

השתדלות, מבחינתי, זה לעשות את כ-ל מה שאני, בתור יעלי (=בת אדם, עם ה"מתנות" שה' נתן לי..), מסוגלת לעשות.

ומבחינתי, מה שכבר מעבר ליכולתי זה המקום לקב"ה.

"אנשים אומרים אתה תעשה וה' יעזור,

ואני אומר- כשה' עוזר אפשר לעשות..

ההשתדלות לא נמדדת במעשים, אלא איפה המוח שלך נמצא, זה ענין של הרגשה, הרגש הלב.

אין פה סרגל מאמצים, אין פה נוסחא שווה אחת לכולם.

יש פה הכרה עצמית, מודעות עצמית, נקודת אמת אישית שלי.

הנקודה של שלב המעבר-  איפה אני מרגיש עצוב, ושנאה עצמית.

ברגע שאני מרגיש עצוב וממילא כעסן, ובלחץ, ובמחשבות שיכולתי יותר להשתדל ולבדוק ולחפש ולברר, אז אין פה שום אמונה ובטחון ואני חייב להמשיך להשתדל ולחפש ולבדוק וכו'.

וגם מהצד השני- ברגע שאני מרגיש שההשתדלויות הביאו אותי לעצבות לדכאון וחלאס ומרגיש שמיציתי את היכולות והכשרונות שלי וכו', אז פה הנקודה שאני צריך להרפות ולהשליך על ה' באמת יהבי.

יש לציין- אסור להפסיק להתפלל אף פעם. גם על הזיווג וגם על ההשתדלות, להתפלל להקב"ה שהוא עצם האמת "וה' אלוקים אמת" שיאיר לי את האמת שלי,  "הורני ה' דרכך אהלך באמתך",  בנוגע להשתדלות בנושא.

ושוב, חייבים להיות אמיתיים לא להחליף עצלנות ועייפות בצדיקות וכו' וכו'

לצערי, הגישה שאתה מביא גורמת להרבה אנשים לחיות בעולם דמיוני עם קשר רופף למציאות

למשל בשרשור הזה: תכל'ס - לקראת נישואין וזוגיות

יש אנשים שחושבים ש"השתדלות" מספיקה, ובהקשר הזה הכוונה ל'נתחתן ואיכשהוא יהיה לנו כסף, כולם מסתדרים בסוף'

בנוסף, יש סתירה פנימית בדבריך:

מניין לך שה' לא מעוניין דווקא בפעולות שנעשות מתוך "עצבות דכאון וחלאס"? שדווקא אז צריך להפסיק להתאמץ?

ויותר מכך, הרי ייתכן שה' לא מתכנן חתונה בשבילך ב8 שנים הקרובות, אז מדוע להתאמץ בכלל?

אז לדעתי, יש מבחן אובייקטיבי והוא מבחן התוצאה

אדם צריך שתהיה לו אחריות מלאה למעשיו, ואם הוא רוצה להגיע לתוצאה כלשהיא עליו לעשות את המקסימום שהוא יכול.

תפילה ואמונה בה' אלו דברים חשובים אך כדאי להשאיר אותם מחוץ לחשבונות המעשיים, כי אין לנו ממש מושג איך הם משפיעים. ולפעול בדרכים הפרקטיות בכל הכח.

ואחרי שקראתי את התשובות של "קצת אחרת", אני מזדה עם התשובה שלו\ ה , ולמסר שלו\ה התכונתי.

ולכן מה שנדרש ממנו הוא לפעול עפ"י הטבע,

אם לימדו אותנו שעצבות היא מידה רעה אז כנראה שלא מצפים מאיתנו שההשתדלות תביא אותנו אליה,

העשיה שלנו אמורה להביא אותנו לשמחה, לסיפוק,

ואם זה לא קורה- אז כנראה טעינו בדרך.

אז נכון שלפעמים אנחנו טועים בהערכת הכוחות שלנו, 

ולפעמים מזמנים לנו אתגרים שלא חשבנו שהם בכוחינו, והמציאות מוכיחה שכן,

אבל ביומיום הרגיל ההשתדלות אמורה להיות לא כזו שתזיק לנו.

המדד הוא לא מבחן התוצאה,

כי התוצאה לא בידיים שלנו,

כשאתה אומר שהמדד הוא התוצאה אתה בעצם אומר "הכל בידיים שלי".

המדד הוא כמה אני מסוגל לעשות מתוך מאמץ כלשהו אבל בשמחה ובנחת,

זה לא סותר אחריות, זה לא אומר לסמוך על ניסים,

זה אומר "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה".

ובשביל הדוגמא-

היא העלתה את נושא ההצעות,

אז תאר לך שהיא תעשה עוד ועוד בשביל להביא לתוצאה הרצויה,

ולא תצליח, ותמשיך עוד עוד לנסות,

ובסוף תגיע ההצעה המיוחלת

אבל היא כבר תמצא את עצמה עייפה, עצובה, וחסרת כוח בכלל להתחיל קשר

שדורש בעצמו לא מעט-

אז מה עשינו בזה?

מה תעזור עכשיו התוצאה?

אני קראתי לזה- האיפה האמת שלי? היינו, באיזו נקודה זה כבר מתחיל לעשות לי רע, עצבות, מותש, עצבני וכו'

שתמיד יש לאן יותר להשתדל,

לפעמים מה שנראה המקס'- יש הרבה יותר ממנו...

מה הגבול, מבחינתך?

מתי צריך להסיר שליטה ולסמוך על הקב"ה?

כבר מזמן העברתי את זה לסמכות הקב"ה.

הגעתי למסקנה שלי אין שליטה על זה...

וכן, תמיד תמיד אפשר להשתדל יותר,

הרבה אנשים שאמרו שהם משתדלים אתה מוצא בשיחה איתם שיש להם עוד אפשרות להשתדל...

אני חושבת שברגע שמגיעים לתוצאות כלשהן.

כלומר, ברגע שמתחילות לזרום הצעות מכיוונים שונים אפשר להניח שפעלנו כמו שצריך.

ואז אפשר להגיד שעשינו את שלנו ולהתפלל לה' ש"יעשה את שלו".

מה אפשר לעשות יותר מזה?

בקשר לדייטים עצמם, זה כבר סיפור אחר.

צריך לבוא בגישה "מקבלת" ולא "מבקרת". 

להיות פתוחים לשמוע ולצאת מהקיבעון אם הוא קיים.

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?