אני מדבר על השרשור הזה
אני רוצה רק להגיד כהקדמה - שאני לא מתכוון לפגוע באף אחד אישית, פשוט אני חושב שחלק מהדעות פה לא מאוזנות (ברור לי שיש שיחלקו עליי, וזה בסדר וטבעי ולגיטימי, וגם לי מותר להביע את דעתי).
ככה:
בעיתון "בשבע" השבת קראתי שהפרמדיק שככל הנראה הציל את חייה של אדל ביטון – היה ערבי מוסלמי, שאפילו לא היה במשמרת אבל כששמע שהייתה התאונה (הפיגוע), התעקש להגיע ולעזור, וכאשר אמרו לו שיש במקום תינוקת שאין לה סיכוי – הוא התעקש ולא הסכים לוותר עליה, נלחם על חייה והרופאים אומרים שהטיפול הראשוני שהעניק לה במקום הפיגוע כנראה הציל את חייה.
אותו פרמדיק גם אמר שהוא מוחה נמרצות נגד זריקת אבנים כי זה באמת לא קשור לדת – זה איום ונורא ואסור לקבל את זה בשום אופן.
לא יודע, אני אומנם לא הסגן של אלוקים – אבל נראה לי שאותו פרמדיק שהציל חייה של יהודייה פעוטה הגם שבאופן מציאותי, עמו נמצא במלחמה גלויה ונסתרת עם עמה של אותה פעוטה – נראה לי שבמעשה זה הוא קנה את עולמו.
כן, יש דבר כזה חסידי אומות העולם – וגם אם יהיה לכם מאוד קשה לשמוע את זה, יש כאלה גם בקרב הערבים.
אז שתי שאלות לי אל כל מי ששמח על מות הערבים בתאונה בנשר, אשמח שתענו:
- אם אתם הייתם פרמדיקים שהוזעקו למקום התאונה בנשר, והייתם רואים שמדובר בערבים – לא הייתם נלחמים להציל את חייהם במידה ואפשר?
- אם היו מספרים לכם שאחד מאותם ערבים שנהרגו היה מנתח לב בהדסה עין כרם והוא הציל במו ידיו עשרות ומאות יהודים ממוות – האם גם אז הייתם שמחים על מותו?
כן, המציאות מורכבת ומאוד מאוד קשה – אבל גם בתוך מציאות קשה אנחנו צריכים לעשות חילוקים – לשמוח על זה שלא מתו יהודים – בוודאי, זה לא משהו רע שמחה כזאת. אבל לשמוח על כך שמתו ערבים? אנשים שאתה לא יודע עליהם כלום, שמתו בתקרית מצערת שלא הייתה אמורה לקרות? זה הזוי.
ולא, אני לא אחד ששונא יהודים ואוהב ערבים – אני אוהב את המדינה שלי ונלחמתי כדי להגן עליה – אבל אני כן יודע לקבל מציאות שהיא לא בדיוק מה שנוח לי איתו. אני יודע מצד אחד לתעב את כל מי שפוגע בעם ישראל, ומצד שני במקרה פרטי לגופו כשאני שומע על תאונה מחרידה שקרתה – אני יודע להצטער על זה שזה קרה ולהגיד שזה היה דבר מיותר (למרות שגם אני שמח שלפחות יהודי לא מת בזה).
השלב הבא של אותם אלה ששמחים על מות ערבים בתאונה סתם, יכולה להיות שמחה על כך שפעיל שמאל יהודי מת בנפילה מצוק במהלך טיול בגליל.
ובנוגע למה שאמרו על רגש טבעי שאסור להדחיק וזה טוב שמרגישים אותו – הבל הבלים. לא את כל הרגשות הטבעיים אנחנו צריכים להעניק הם דרור. יש רגשות שצריך וחובה לשלוט בהם ולדעת גם איך לנתב אותם נכון (רגש משיכה מינית, בתור דוגמא קטנה...הרגש הכי טבעי שאפשר שגם צריך להיות הכי מרוסן שאפשר, כולל בין איש לאשתו).
מה הטיפשות הזאת להגיד שכל רגש טבעי אני צריך להשלים איתו וניסיון להתיפייף ולהגיד שהוא אינו – הוא דבר רע? זה פשוט הזוי ולא ראוי.
וכן – אני מודע לכך שיש הרבה כאב וזעם בחלק מהציבור כלפי הערבים, וגם אני כזה – אבל אני יודע מתי זה נכון ומתי לא.
אם נניח אתם גרים במאחז, ויום אחד אתם מוצאים בשטח המאחז ילדה פלסטינית בת 5 שאיבדה את הדרך בשוטטות שלה והגיעה אל המאחז. מה הייתם עושים? מפקירים אותה לנפשה? זורקים אותה לוואדי? מקווים שתפגע בה משאית שאיבדה את הבלמים כדי שתוכלו לשמוח אחרי זה במותה?
או שאולי – הייתם לוקחים אותה לבית, נותנים לה משקה חם ומשהו להתכסות בו כי קר, ואז מתקשרים למשטרה כדי שתבוא לעזור? (מקרה אמיתי, למי שלא זוכר).
בזה אנחנו נבדלים מבני דודינו הישמעאלים...
צהריים טובים עוד שנייה יום העצמאות - אז חג שמח! תהנו כולם!
כשדברים נכתבים בפומבי,
