בס"ד

הכרזתו בשבוע שעבר של חגי לובר על כניסתו לחיים הפוליטיים, החזירה בשבוע האחרון לקדמת הבמה רעיון שתמיד מתגלגל טוב על הלשון: ממשלת אחדות. המחשבה סביב הרעיון הזה היא מאוד  פשוטה מאוד: החברה הישראלית קרועה, הפוליטיקה משוסעת, והפתרון הוא ממשלה שתאגד את כולם סביב שולחן אחד. אלא שכמעט בכל פעם שהרעיון הזה עולה, כדאי לעצור ולשאול שאלה אחת פשוטה: האם ממשלות אחדות באמת הועילו למדינת ישראל, או שמא הן בעיקר יצרו ממשלות שלא הצליחו להכריע בשום סוגיה משמעותית?

הדוגמה המפורסמת ביותר היא ממשלת האחדות של יצחק שמיר ושמעון פרס שכיהנה באמצע שנות השמונים. אי אפשר להתעלם מכך שהממשלה הזאת רשמה הישגים חשובים, ובראשם תוכנית הייצוב הכלכלית שהצליחה לבלום את האינפלציה שהשתוללה באותה תקופה. גם הסכם הרוטציה הוכיח שאפשר לנהל שותפות בין יריבים פוליטיים מרים. ובכל זאת, רוב שנות כהונתה התאפיינו במאבקים בלתי פוסקים, בווטו הדדי ובקושי לקדם מהלכים משמעותיים בנושאים המדיניים והפוליטיים, משום שכל צד חשש להעניק הישג משמעותי ליריבו. דוגמה לכך היה הסכם לונדון הסודי שחתם פרס ב-1987 וטורפד על ידי שמיר

עשרות שנים לאחר מכן חזרה ישראל לאותה נוסחה עם ממשלת נתניהו-גנץ. גם אז היו נסיבות חריגות: משבר פוליטי מתמשך לצד מגפת הקורונה שהשתוללה ברחבי העולם. גם אז דובר על "שעת חירום" שמחייבת אחדות, אלא שבפועל הממשלה הפכה במהירות לזירת התכתשות. חוסר האמון בין הצדדים ליווה כמעט כל החלטה, התקציב לא עבר, הסכמים הופרו, והרוטציה כלל לא יצאה אל הפועל. במקום יציבות, קיבלה ישראל עוד מערכת בחירות תוך זמן קצר.

גם הממשלה הקודמת, ממשלת בנט-לפיד, הוצגה כממשלת הסכמות. תומכיה טענו שהיא מוכיחה שאפשר לחבר ימין (בנט, סער וליברמן), מרכז, שמאל ואף מפלגה ערבית סביב אינטרס משותף. אלא שבפועל הכנסת כמעט והייתה משותקת לחלוטין. כמעט כל סוגיה נפיצה הוצאה מהמשחק מראש. שינויים במערכת המשפט, סוגיות מדיניות וביטחוניות, דת ומדינה ונושאים נוספים הונחו בצד כדי לא לפרק את הקואליציה מתוך אמירה שעוסקים רק בנושאים שכולם מסכימים עליהם.

בפועל זה היה בעיקר הסכמה סביב רק נושא אחד - רק לא ביבי. התוצאה הייתה ממשלה שעסקה בעיקר במה שאפשר להסכים עליו, ופחות במה שהמדינה באמת נדרשה להכריע בו. גם הממשלה הזאת, שמלכתחילה נשענה על רוב דחוק בכנסת, לא הצליחה להחזיק מעמד. הרוטציה אומנם יצאה אל הפועל, אבל כל כהונת לפיד בתפקיד, מיומה הראשון, היה כראש ממשלת מעבר וכל ההשלכות שנוגעות לכך.

וזו בדיוק הבעיה בממשלות אחדות. הן נשמעות נפלא בסיסמאות, משום שאיש אינו מתנגד לאחדות. עם זאת צריך לזכור שממשלה היא אינה מועצת פיוס וגם אינה סדנת הידברות. תפקידה של ממשלה הוא למשול, לקבל החלטות, לקבע מדיניות ולהכריע גם בסוגיות שמעוררות מחלוקת. כאשר מראש יש תחומים שאסור לגעת בהם מחשש שהשותפות תתפרק, הציבור אמנם מקבל שקט פוליטי זמני, אבל משלם עליו בשיתוק מדיני, חברתי או כלכלי.

כמובן שזה לא אומר שממשלה צריכה לדרוס מחצית העם או את כל מי שלא מסכים איתה. במדינה דמוקרטית ראוי שהרוב ינהג באחריות, יקשיב גם לצד השני ויחפש הסכמות רחבות ככל האפשר בנושאים העומדים על הפרק. אבל יש הבדל גדול בין הקשבה לבין ויתור מראש על היכולת למשול. הכרעה היא לא מילה גסה, והיא חלק בלתי נפרד מהמשמעות של קבלת אמון הציבור בבחירות. האופציה של אחדות צריכה להישמר למקרה שאין אפשרות להקים ממשלה אחרי הבחירות כי אף צד לא הצליח להשיג את 61 המנדטים הרצויים, אבל בטח שלא להפוך את זה להפוך את זה לכרטיס סחיטה עוד לפני הבחירות, בניגוד לדעת הרוב.

ויש גם נקודה נוספת שכדאי לחשוב עליה דווקא בימים שבהם קמות עוד ועוד מסגרות פוליטיות חדשות כמו היוזמה של חגי לובר, תנועת "נקראים לדגל" שאליהם הצטרף בסוף השבוע האחרון גם יולי אדלשטיין לאחר פרישתו מהליכוד. לפני שמפלגות קטנות דורשות לכפות ולסחוט ממשלת אחדות על מדינה שלמה, אולי כדאי שיביטו קודם פנימה. אם גופים הקרובים מאוד זה לזה אידאולוגית אינם מצליחים להתאחד בינם לבין עצמם, קשה לקבל מהם שיעורים על אחדות לאומית. אחדות היא ערך חשוב, אבל היא מתחילה קודם כל ביכולת לחבר את הקרובים - ורק אחר כך לנסות לחבר את הרחוקים.

נקודות קודמות:

• https://www.inn.co.il/forum/t1437080#1747098

• https://www.inn.co.il/forum/t1436540#15739204

• https://www.inn.co.il/forum/t1437710#15756300

אין מחלוקת שרוטמן מדייק באמירתו. מצד שני מצופה ממשפטן מכובד שיגדיר את גבולות הגזרה של בג"ץ באמצעות חקיקה בכנסת שלא תותיר לבג"ץ רשות לחרוג ממנה כהוא זה

​הליגה של הציפיות: מה אומרת לנו האובססיה סביב נתניהו?

​ישנו מושג סוציולוגי מוכר בשם "גזענות של ציפיות נמוכות" – מצב שבו פוטרים אדם מאחריות פשוט כי לא מאמינים שהוא מסוגלים ליותר. זה תופס אותנו בהרבה תחומים בחיים, וזה מרגיז, אבל יש לזה גם צד שני, חושף במיוחד: דרך רף הציפיות, אנחנו יכולים לדעת בדיוק מי נתפס בעיני הציבור כמשכמו ומעלה, ומי נהנה מהנחות סלב.

​הדוגמה המובהקת ביותר לכך התחדדה באירועי ה-7 באוקטובר, והיא מציגה באור אבסורדי במיוחד את הפער ביחס בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין שר הביטחון דאז, יואב גלנט.

​בבוקר ההוא, שר הביטחון גלנט – שהגנת המדינה היא משרדו היחיד ואחריותו הישירה – היה ער לחלוטין ועסק ברכיבה על אופניים. באופן מדהים, כמעט אף אחד בשיח הציבורי לא שאל אותו את השאלות המתבקשות: כיצד שר ביטחון שנמצא בעירנות מלאה, לפני שהוא עולה על האופניים, לא מרים טלפון פשוט לחמ"ל כדי לוודא שהגזרות שקטות? התירוץ של רכיבת הבוקר התקבל בשתיקה. הציפיות ממנו, כך נראה, היו נמוכות מלכתחילה.

​

מנגד, ניצב ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבאותן שעות מוקדמות בכלל ישן. על כתפיו של נתניהו מונחת אחריות על ניהול המדינה כולה, על עשרות משרדיה, ומשרד הביטחון אינו נמצא תחת סמכותו הישירה. למרות זאת, החיצים כולם הופנו וממשיכים להיות מופנים אליו.

​וכאן נחשף האבסורד במלוא עוצומו: הציבור והתקשורת באים בטענות לנתניהו על הזמן שבו הוא ישן, בעוד שהם פוטרים מאחריות את שר הביטחון שהיה ער לחלוטין ורכב על אופניים.

​

הסטנדרט הכפול הזה אולי מתסכל, אך הוא טומן בחובו הודאה מרומזת של המבקרים: כולם מבינים שנתניהו משחק בליגה אחרת. הציפייה מנתניהו בזמן שינה גבוהה יותר מהציפייה מגלנט בזמן עירנות. האובססיה הזו מוכיחה שגם מתנגדיו הגדולים ביותר רואים רק בו את המנהיג הריבוני והאמיתי של המדינה.

נתניהו: בידי איראן כבר היו פצצות אטום. איזנקוט: הוא ממציא מציאות. בנט: זה שקר 

איזה אינטרס יש לו?

המשרד לביטחון לאומי?

הקישור מוביל לאתר הממשלתי הרשמי. לא לאיזה גורם אמצע. אז מה האינטרס אם לא כלכלי?

הגולם שקם על יוצרו: כשהנסיגה הפכה מאמצעי למטרה

​בעבר, מובילי הדרך במחנה השמאל הציגו קו רעיוני ברור: נסיגה טריטוריאלית היא מחיר כואב, אמצעי הכרחי כדי להשיג את המטרה העליונה — שלום וביטחון. אלא שעם השנים חלה התדרדרות תפיסתית עמוקה. האמצעי הפך למטרה בפני עצמה. הנסיגות והכניעות כבר לא נבחנו בכלי של תועלת אסטרטגית או שיפור מצבה של מדינת ישראל; עצם הפינוי והנסיגה הפכו לאידיאולוגיה המקודשת. ממש כמו הגולם שקם על יוצרו.

​

מעת שהנסיגה הפכה למטרה עליונה, כל האמצעים הפכו כשרים, וכל הסתירות הרעיוניות יושרו בדרך:

​1. עם הסכמים או בלעדיהם — העיקר לצאת

* ​שלב א' (אוסלו): כשהיו על הפרק הסכמי אוסלו, הם תמכו בהם בכל כוחם תחת הסיסמה של "שלום תמורת שטחים".

​

* שלב ב' (ההתנתקות): לאחר שההסכמים הללו קרסו אל תוך מציאות מדממת של טרור ומלחמות, התפיסה לא השתנתה — היא פשוט החליפה תירוץ. במקום להבין שהקונספציה נכשלה, הם טענו: "הסכמים לא עובדים כי המחבלים לא מקיימים אותם, לכן נעשה זאת חד-צדדית". ללא היסוס, הם אימצו בכל לבם את ההתנתקות מעזה ומצפון השומרון.

​

הפרדוקס: בין אם מדובר בהסכם חתום ובין אם בבריחה חד-צדדית, התירוץ תמיד מתגמש כדי לשרת שורה תחתונה אחת: נסיגה.

​2. ימין או שמאל — זהות המבצע אינה משנה

* ​כשהשמאל הוביל את אוסלו, הם דהרו איתו קדימה.

* כשאריאל שרון — מי שנחשב עד אז לאבי אבות ההתיישבות ואיש ימין מובהק — החליט לבצע את ההתנתקות, "העבר הפוליטי" שלו נמחק ברגע. הם הצטרפו אליו בכל הכוח, כי כשהמטרה היא נסיגה, לא משנה מי אוחז בהגה.

הוא איש נחמד שחושב שהוא עושה רק טוב,

מה שמראה על עומק החדירה של הפרוגרס לתודעה של הדתיים הלאומיים

המהלך השקט לשינוי הזהות היהודית בחינוך הדתי-לאומי - ערוץ 14 | C14